על ריקוד אטי ומתוק בשובלם של כלבים בני חלוף
מאת אדם-טרוי קסטרו
תרגום: טוני שבכר
מאז סוף שנות השמונים פרסם אדם-טרוי קסטרו יותר משבעים סיפורים בכל כתבי העת המובילים ופיתח בהדרגה סגנון ייחודי המתאפיין ביכולת תיאור עזה ורבת הבעה. כך גם בסיפורו הנוכחי, שאף היה מועמד השנה לפרס נבולה – ובצדק רב. הקוראים מוזהרים מראש – הסיפור אינו קל לקריאה. הוא חי בפלורידה עם אישה וארבעה חתולים, והתמונה בשער האתר שלו מגוחכת לחלוטין, כיאה וכיאות.
(איור: אבי כץ)
לפני
1.
בלילה האחרון שלפני קץ הכל בורקים הכוכבים כאוצר של יהלומים, מעשירים את הפוסעים על מרצפות הרחובות העתיקים של אניסבורג. זהו לילה של חג, כרוב הלילות בעיר הבירה. החצר תחת חלון המרפסת שלי רוחשת אור ומוסיקה. צעירים שותים, צוחקים ורוקדים. צוענים במחלצות משי מפיקים צלילים קצביים ממפוחיות וממנדולינות. רבים מנופפים לעברי, צועקים לי להצטרף אליהם. גבר שרירי צעיר, בעל רגליים ארוכות באופן שלא יאמן וחיוך תמידי, מחליט לרוץ לאורך הכיכר ולבצע סלטה באויר בדיוק מעל המזרקה המנצנצת שבמרכזה. במשך פעימת לב נראה כאילו הזמן עומד מלכת והוא כמו מרחף, מכושף, מעל המים. אני מצטרף לחבריו במחיאות כפיים כשהוא צולל על בטנו, ממטיר מים על עצמו ועל הנערות ארוכות השיער, המדשדשות בצדה השני של המזרקה. הנערות אינן מוטרדות, אלא מתענגות על הרגע. צחוקן מצלצל כפעמוני רוח כשהן מתיזות בעצמן מים לאורך המזרקה, מפזרות סביבן וילונות של מים כסופים משערן הארוך, המבריק, הנע הלוך ושוב בלילה.
2.
שיכור מתערובת היינות המקומיים המצויינים ומהעשב המקומי המשובח אף יותר, אני שוקל להצטרף אליהם, אולי במורד המדרגות המשעממות, או שמא בזינוק נועז מן המרפסת. אחרי הכל, גופי חשוף מן המותנים מעלה. תחתוני הבוקסר המגוחכים שהבאתי עמי בטיסה הנה יכולים גם לשמש כבגד ים, ולפי תחושתי ברגע זה, יכולתי לא רק להגיע למזרקה אלא אף להפליג אל הירח. אולם לאחר שיקול רגעי אני מחליט נגד. זהו סוג המחווה התיאטרלית המפוארת שמבצעים אורחים באניסבורג ביומם הראשון, כשהם עדיין המומים מקסמה. שהיתי כאן תשעה לילות. הכרתי את החגיגות ההופכות כל לילה ולילה בעיר הבירה להרפתקה חדשה. חקרתי את הגנים התלויים על כל אתגריהם המתעתעים. העפלתי אל מגדלי הפנינה במורד החוף. רכבתי על סוסים במורדות אניסבורג וצללתי בחצות במימיו החמימים של הים המזרחי. טעמתי מאה תענוגות ובלעתי מאה נוספים, ואף על פי שרחוק אני מלמאוס בהם, מוכן אני לקבלם בקצב מתון יותר, משתתף לא כאדם רעב אלא כאנין טעם. אני רוצה להיות פחות כזר המונע על ידי תאווה ויותר כמאהב המונע על ידי תשוקה.
כך שאני שואף שאיפה עמוקה וטובל באויר הנושב מעל גגות הרעפים המשתפעים: בושם המורכב מיחסים שווים של מין ותבלינים ועקצוץ האוקיינוס הקרוב, יקר ללבי יותר מאי פעם, בהיותו חלק מהלילה האחרון שלפני קץ הכל. אני קולט, ולא בפעם הראשונה, כי זה עשוי להיות הרגע הטוב ביותר בחיי: אותם חיים שבהם בבית, עם הקצב המהיר שלהם ומקומות העבודה האנונימיים שלהם ובקרת אקלים, פלסטיק נוצץ, הכל, היו כה דלים, עד כי מפליא הדבר כי הצלחתי לשמר בי כישורים כלשהם לזיהוי של הנאה או נשגבות. באניסבורג, נראה כי התגלויות כגון זו מגיעות כמה פעמים בדקה. נראה כי המקום נחוש להפוך אותי למשורר, ואם לא אזהר, עלול אני לצוד נייר ועט ולשרבט כמה שורות, נאבק ללכוד בכתב את שלא ניתן לתאר במילים, בכלוב חובבנות טפשית של טף-אף-וכף.
3.
הוילונות מאחורי מרשרשים, ונוכחות מוכרת עוזבת את חדר המלון המואפל שלי ומצטרפת אלי על המרפסת. אינני מסתובב לברך אותה, אלא עוצם במקום זה את עיני כשהיא חובקת אותי בשתי זרועות רכות, מדיפות ריח יין ובושם ומין. ידיה נפגשות במרכז חזי. היא מניחה את סנטרה על כתפי וממלמלת את שמי במבטא המוסיקלי המאפיין כל מילה היוצאת מפיו של כל אחד מתושבי אניסבורג.
"רוברט", היא אומרת, ויש משהו קצר רוח בדרך בא היא מטעימה את ההברה הראשונה, משהו שובה לב ומלגלג בדרך בה היא גוערת בי כשאני לא מקדיש לה מספיק תשומת לב.
בזמן שחולף עד שמוחי רושם את תחושת שדיה החשופים על גבי, ואני מבין, בדרכי השתויה, שהיא משוגעת, שהיא לא שפויה, שהיא יצאה החוצה למרפסת, לעיני כולם, מבלי לזרוק על עצמה משהו להתכסות בו, הצעירים המשתובבים במזרקה כבר איתרו אותה והחלו לזמר לנו סרנדות במקהלת תרועות מענגות. "נשק אותה!" צועק בחור. "קדימה!" מתחננת נערה. "תן לנו לראות!" צועק שלישי. "אל תכנסו פנימה! עשו אהבה כאן בחוץ!" כשאני מסתובב לנשק לאשה מאחורי, מריעים לי כלכובש המוביל צבא מנצח אל תוך רומא.
שמה הוא קאראליס, והיא, כמובן, אחד הפרחים של אניסבורג: יפהפיה נדירה לפי כל קנה מידה, אפילו בארץ בה נמצא היופי בכל מקום. גבוהה ושופעת, עיניים כהות, עור בגוון קרמל וחיוך הנראה כמרמז על סודות אותם הצניעות תמנע מלחשוף. שערה השחור והמבריק גולש בגלים במורד גבה, מחזיר את האור אף כשהכל סביבה נראה חשוך.
פגשתי בה יום אחרי שהגעתי, כשהייתי רק תייר המום ומותש, יושב לבד בבית קפה המדיף ריח קפה טחון ועשיר. לא ממש ירדתי מהספינה באותו רגע, לא באמת. כבר נהניתי מלילה ארוך ומוזר בו נסחפתי ממסיבה למסיבה, מקבל חיבוקים מזרים הנחושים להפוך לחברים ושומע את שמי, מרגע שזה נמסר, הופך לפזמון של ברכות לבביות מאלה המריעים לי על מנוסתי המוצלחת מארץ חיי היומיום. רקדתי כל הלילה, הרעתי ללהבות הזריחה, הזלתי דמעה מסיבות טרם ברורות לי, וכשלתי למיטה, בה התענגתי על האושר חסר החלומות הנובע מתשישות. היה זה הלילה המוצלח ביותר שידעתי מזה זמן רב. אך עדיין הייתי אורח, מסרב להפקיר אפילו את השרשרות הבלתי נראות שכבלו אותי; ואף כשטלטלתי את עצמי אל הערנות בעזרת הקפאין, עדיין חשתי עייף, מפוטם, מסוכסך.
הייתי מנותק עד כדי כך שכשקאראליס שוטטה לה פנימה, שיערה עדיין פרוע ולחייה סמוקות מחגיגות הלילה הקודם, שמלת הטלאים שלה מרשרשת סביב קרסוליה בהמולת צבעים ססגונית, כמעט ולא הבחנתי בה. אבל אז היא התיישבה מולי והכריזה בקול הרציני ביותר שניתן, כי אפילו לזרים, על כל דאגותיהם, אסור לעטות העוויות כשלי באניסבורג. מצמצתי, כמעט מאמין לה, כיוון ששמעתי בדיוק את אותן המילים אמש, מצמד אורחים כמוני, אשר מצאו אותי אובד ברגע של דכדוך כגון זה. היא גיחכה, תחילה בחשאי ולאחר מכן בפה מלא, לא מבינה את התנגדותי לקסמיה של אניסבורג, אך עדיין מלאה סקרנות, הסבירה מאוחר הרבה יותר, כלפי התשוקה העזה שראתה כלואה מאחורי חזותי האפורה, המתורבתת. "אתה הפרויקט שלי", אמרה, ברגע של פתיחות. "אני עומדת לקחת אדם מאולף ולהפוך אותו ליליד אניסבורגי".
עולה גם הרושם שהיא תצליח, כיוון שמאותו יום ראשון היינו מאוהבים, הן זה בזה והן בארץ אשר את נפלאותיה החלה אז להראות לי.
4.
רבנו פעם אחת בלבד, רק אתמול, כשבפליטת פה שבהיסח הדעת הצעתי לה לחזור עמי בספינה הביתה. עיניה ברקו בזעם אותו הפגינה תמיד ברגעי הנאיביות חסרת הדעת שלי. רוגז כה גדול עד כי גבל בבוז. היא אמרה כי זהו רעיון יהיר שרק זר יחשוב עליו. למה לה לעזוב את המקום הזה שהעניק לה חיים? ולמה לי לזלזל בה כל כך עד שאחשוב כי תבוא? האם זה כל מה שהיא בשבילי? פרס שאפשר לקחת הביתה, כמו מזכרת שקניתי כדי להרשים את החברים בסיפורים על הטיול שלי לחו"ל? האם אני לא רואה עד כמה היא תושפל אם אעשה לה כדבר הזה? "האם תעוור אותי?" דרשה. "תקטע את גפיי? תקלף רצועות מעורי, תפרוס אותן פרוסה אחר פרוסה עד שכל שישאר הם החלקים הנוחים לך? זוהי ארצי, רוברט. דמי". והיא צדקה, שכן בגופה היא מגלמת את אניסבורג, בדיוק כמו הבניינים עצמם, ועבורה נטישה תהווה פשע נגד האדם והמקום כאחד. שניהם יושפלו לעפר, בדיוק כפי שאושפל אני אם אאלץ להותירה מאחור.
5.
אנו יוצאים מהמרפסת וחוזרים פנימה, מקום בו לרגע, בריחו המתוק של החדר החמים, אנו קרבים להתמוטט שוב על המיטה, למה שנראית כמו הפעם האלף מאז שהתעוררנו הבוקר, דאובים אך מלאי תשוקה. אבל זהו הלילה האחרון שלפני קץ הכל, בו מתגלים פלאיה של אניסבורג במלוא עוזם. אין להחמיצם רק על מנת שנוכל להתבודד. וכך היא שולחת אצבע לקצה אפי ומכריזה שהגיע הזמן לשוב בחזרה אל העולם. אני מציית.
אנחנו מתלבשים. אני לובש ווסט פתוח, מכנסיים מתרחבים וכובע אדיר שמוט על ראשי, כעדות מפוארת וחיה ליכולתה של אניסבורג לאלץ אותי לשחק בחפץ לב את תפקיד השוטה. היא לובשת חולצה מעוטרת גדילים, וחצאית טלאים אחרת המגיעה לקרסוליים, שסועה עד לאמצע הירך וחושפת פיסת רגל נהדרת. תריסרי צמידי עץ מגולפים, רפויים כולם מספיק כדי לזוז עם כל תנועה, מקשקשים כרעשנים לאורך זרועותיה. שפתיה אדומות, שיערה השזור פרחים בוהק מהאור המוחזר. שני תלתלים מסתלסלים ונפגשים במרכז מצחה, בדיוק מעל העיניים, כסוגריים שובבים. איפשהו היא עונדת פעמונים.
בצחוק על שפתיה, היא מובילה אותי מהחדר, במורד המדרגות הצרות, מפטפטת עם האורחים האחרים, הצועדים בזוגות ושלשות לעבר חגיגותיהם הם בלילה אחרון זה. אנו חולפים על פניו של אדם מעוטר תוכים, אישה שפניה צבועים כנוף איטלקי, בולע אש, לוליין בחליפת קרנבל צבעונית וקוף מקפץ עם פני ליצן המגיש לי ענב ומקבל מטבע קטן כתשלום. שילובי אוהבים מכל המינים האפשריים, וכמה בלתי אפשריים, מבזיקים חיוכים שתויים, כשהם נכנעים לתשוקתם בגומחות חשוכות. כמעט כל מי שאנו עוברים על פניו שר או רוקד או חולק חיבוקים מסוחררים, לא מאמינים. בכל פעם שאני עוצר בתדהמה מוחלטת מול דבר זה או אחר בו הבחנתי, קאראליס צוחקת על השתאותי פעורת העיניים, ומושכת אותי הלאה, ממלמלת ששום דבר מאלה לא יהיה שווה אפילו חצי, אם לא אהיה שם לחזות בו.
אפילו שני התיירים האחרים בהם אנו נתקלים, בעודנו עוברים מבעד הכניסה המקושתת ולתוך ההתלהבות הצרודה של הרחוב, הופכים לחלק מההתרגשות, כיוון שאני מכיר אותם. הם אלה שפגשתי באותו יום ראשון לפני קאראליס, לפני שלמדתי שאניסבורג איננו סתם יעד לחופשה, המוצע כפרס מהיר למרויח מספיק כדי לכפר על שנה של שעמום וקבלת מוסכמות, אלא מאגר של כל מה שהפסדתי אי פעם בתירוץ חסר הטעם אותו כיניתי חיים. ג'רי ודִי מארטל הם פנסיונרים אפורים ממקום תעשייתי נורא כלשהו, בו די עסקה בדבר זה או אחר הקשור לעיצוב וג'רי ניהל חברה שייצרה מעטפות פלסטיק עבור חברות שאכסנו בהן את קרביהם של מוצרי מטבח מועילים. כשהם מדברים כעת על עבודותיהם, כפי שעשו כשמצאו אותי באותו לילה ראשון, הם מתחלחלים מול ההכרה כי דברים מעין אלה בלעו שנים כה רבות מחיים סופיים. הם נושעו כשיצאו לבלות חופשה באניסבורג, בוחרים בה באקראי מבין כל אותם נאות אקזוטיקה מאולפת שהעולם המודרני שימר כדי לגרום לאנשים לשכוח עד כמה עקרים ואחידים הפכו הדברים. כשהגיעו, גילו כי לא היתה זו מלכודת תיירים, לא הונאה שפותחה יתר על המידה, לא תרמית ולא תירוץ למכור מזכרות פלסטיק שאינן מעידות על דבר פרט לפתיות הריקנית של האנשים הקונים אותן, אלא הדבר האמיתי, המקום המיוחד, גן העדן שהפך אותם לאנשים שמאז ומעולם אמורים היו להיות. הם היגרו, במה שג'רי כינה בקריצה, "האלטרנטיבה שלהם לסניליות".
"האם הקרבנו בכך קורבן?" שאל ג'רי, כשנפגשנו. "האם הפקרנו את הבטחון שלנו? אימצנו כמה קשיים? ודאי שכן. עשינו כל זאת ואף יותר. אולי אינך חושב כך, אבל אינך אלא תינוק. אפילו לא היית באניסבורג די זמן כדי להבין. אבל חיינו, שם בבית, היו ריקים. כאילו לא היו. כאן, לפחות יש לחיים טעם. כאן, לפחות החיים הם דבר שיש לנצור".
שבע שנים מאוחר יותר, חיים כילידים, מבלים מחצית מזמנם בבירה ומחצית מזמנם באזורי הספר, חוקרים מערות וחוצים נהרות ומנגנים שירים שהמציאו במקום, כל אחד מהם נראה צעיר יותר בשלושים שנה מגילו הרשמי: ג'רי רזה, חסון ושזוף, די נמוכה יותר, בהירה יותר ומתעניינת בכל דבר. הם זוכרים אותי מלפני תשעה ימים ומחבקים אותי כבן, מתפעלים כמה טוב אני נראה, כמה רגוע, יחסית ליצור הביישן שפגשו אז. הם רוצים לדעת אם זה אומר שאני מתכוון להישאר. אני מסמיק ומודה שאינני יודע. אני מציג אותם בפני קאראליס והם אומרים שנראה להם שהבחירה די קלה. מיד נוצר קליק בין הנשים וג'רי מציע פונדק מקומי שנוכל להקשיב בו לנגן גיטרה שהוא מכיר. לא עובר זמן רב ואנחנו שם, תובעים לעצמנו שולחן פינתי בין ריקודים, מקשיבים לחבר שלו, גם הוא אדם זקן, עתיק, יש לומר, עם עיניים מנצנצות, קרקפת מוכתמת ושפם אופרה קומי אדיר, תלוי עד עצם הבריח ונראה כבומרנג מכוסה מוך.
6.
"זה לא שאני שונא את ארצי", אומר ג'רי, לאחר שהנשים עזבו יחד, כדרכן של נשים. עיניו מבריקות ודיבורו עילג בהשפעת יותר מדי משקה. "אני לא יכול. אני מכיר את ההיסטוריה שלי. אני מכיר את השגיה, את העקרונות בהם דגלה, האתגרים בהם עמדה. אפילו חייתי אותם זמן רב יותר מכפי שהייתי רוצה לזכור. אבל ההגעה הנה לא היתה נטישה שלה. זו היתה נטישה של מה שהיא הפכה להיות. זו היתה נטישה של דוכני המזון המהיר, של הכספומטים ושל הראשים המדברים שמעמידים פנים שהם יודעים את התשובות, אבל יהיה להם מזל אם יצליחו לקשור את שרוכי הנעליים שלהם. זה היה להיזכר סביב מה אמורים היו החיים לנוע מלכתחילה ולאחוז בהם בשתי הידיים, כל עוד נשארו לנו עוד כמה שנים טובות. זה היה נצחון, רוברט. פעולה של נצחון מוסרי. אתה מבין, רוברט? אתה מבין?"
אני אומר לו שאני מבין.
"אתה חושב שאתה מבין. אבל עדיין יש לך כרטיס החוצה, מחרתיים. שקיעת החמה, נכון? אח. אתה עדיין תייר. אתה עדיין מפחד מדי לעשות את הצעד. אבל הישאר פה עוד מספר שבועות ואז תגיד לי שאתה מבין".
אולי אעשה בדיוק את זה, אני אומר. אולי אבלה כאן את שארית חיי.
הוא מבטל את דברי בהנף יד. "בטח שאתה אומר את זה. אתה אומר את זה עכשיו. אתה אומר את זה כי אתה חושב שזה כל כך קל להגיד את זה. אפילו לא התחלת לשער בנפשך את סוג המחוייבות שכרוכה בזה".
אבל אני אוהב את קאראליס.
"ברור. אבל האם תהיה הוגן כלפיה, בסוף? תהיה? אתה לא התייר הראשון שלה, אתה יודע".
7.
השיחה עם ג'רי הפכה אינטנסיבית מדי בשבילי, בדרך מנוגדת לחלוטין לטעם החיים באניסבורג. אם הוא ימשיך ללחוץ אני עשוי לבקש ממנו לחדול.
אבל אני ניצל. הגבר בעל השפם השעיר חוזר מהבר עם כוס בירה חדשה, מעמיד אותה לידו על שרפרף תלת רגלי, מרים כלי מיתר הדומה למדי לגיטרה מעוותת, ומתחיל לשיר בלדה בשפה שאינני מבין. זהו אחד מהניבים המרובים שיש באניסבורג, שפה המתאפיינת בעיצורים מתגלגלים עמוקים וצלילים עשירים וחושניים, יכולת ההבעה שלה כה רבה, באופן בו היא מכרכרת לאורכו של משפט ממוצע, עד כי אינני זקוק לתרגום כדי לדעת שהוא שר המנון לאהבה אבודה נושנה. כשהוא עוצם את עיניו אני כמעט יכול לדמיין אותו כנער צעיר ורענן הנועץ מבט, בחרדה אמיתית, בעיניה של אשה צעירה ורעננה, שיופיה גרם לו לרצות לשיר שירים כגון זה מלכתחילה. הוא שר על כאב, תחושת אבדן, ערגה לדבר שנמנע ממנו. אבל ישנה גם השתאות, תחושת פליאה מכל החלומות שהצליח אי פעם להגשים.
ואולי זה רק הראש שלי, הגורם לשיר לקבל את המשמעות שאני רוצה. בכל מקרה, המוסיקה אטית ורצינית עד שסוג כלשהו של התגלות בלב אחד הבתים, גורם לקצב לנסוק. כבהרף עין התופים הולמים והידיים מוחאות כף והחדר האפלולי מתפרץ בגברים ונשים העולים מהצללים להיפגש על רחבת הריקודים בהתפוצצות של שיער מצליף וגופות מסתחררים. יש ילדים על כתפיים ותינוקות על גב, ומאה קולות מאוחדים במקהלת שירו של האיש המשופם, שכמו ממלא את ורידינו באש. ג'רי כבר נעלם, הנאום מלפני דקות ספורות נשכח בלהט הרגע. אינני מזהה איש סביבי, אך גם אינני רואה זרים. כשאני מחליט להשאר באניסבורג, לבלות את שארית חיי עם קאראליס, לגדל אִתה משפחה, להמשיך להפוך דפים בספר שזה עתה התחלתי לכתוב, נראה כי הילידים מתחילים לזהות את השוני שבי. מגישים לי תינוק שאני מנשק לקול תרועות. אני מחזיר אותו ומקבל אחד נוסף. ואז עוד אחד. המוסיקה מתחזקת, עקשנית יותר. עננת עשן חולפת לידי. ציפורן, טבק, חשיש או משהו אחר. לרגע הוא שם ואז איננו.
אני ממצמץ ורואה בחטף את קאראליס, מנותקת ממני על ידי הקהל. היא מנסה להגיע אלי, עיניה רחבות, פניה בוהקות, הצורך שלה דחוף. היא יודעת שהחלטתי. היא יכולה לזהות את זה. מעולם לא ראיתי אותה קורנת יותר, ולמרות שהמון דוחק בה, היא נחושה להגיע לצדי. יש לה משהו להגיד, משהו שחייב להיאמר, מבעד לשיניים מרוסקות ופה מלא בדם.
תוך כדי
8.
אין אור שמש. השמיים מלוכלכים מעשן הבניינים הבוערים מכדי שיודו בקיומה של הזריחה. מה שבא במקומה הם צללים חולניים אפורים, מעל נוף ירח כה מוכה במכתשים ובהריסות מנופצות עד כי ברוב המקרים לא ניתן להגיד היכן עמד הבניין מלכתחילה. מדי כמה שניות הפיח מעלינו מתבהר, מסנוור כמו פרודיה על האור שאת מקומו גזל, ומטלטל את העיר בלהבות וברעם. חורבות מכסות את כל שמתחתן. כלב מזה רעב מתחבא בחלל הנוצר תחת שני קירות מנותצים, תר אחרי חוף מבטחים בחלת דבש של קירות נפולים, מרחק חמישים מטרים של גיהנום צרוף. אך עוד לפני שהוא מספיק להקיף את הגופה המעוותת הראשונה, קיר אחיד של רסיסים מותיר מהחיה רק ערפל ארגמני נופל על בשר שסוע.
אני צופה במותו מאתר מותי שלי. אני כבר מת. במקרה אני עדיין נושם, אבל רק במקרה. המיקום הוא הכל. הילדה הקטנה שרצה שני צעדים לפני, מטורפת מפחד שגרם לה לקרוע מעליה את בגדיה הבוערים, לגלות את הצלקת השחורה המבעבעת של הכוויה הכימית שהיתה גבה, היא עכשיו גופה. היא זוג רגליים מבצבצות תחת ערמת לבנים שנפלו. על רגלה השמאלית עדיין יש נעל. הימנית חיוורת, ערומה, מושלמת כאור ירח, אינה מגואלת דם. עלי, שרצתי ממש מאחוריה, מזלי לא שפר. אותו גל הלם שגאל אותה מייסוריה העיף אותי. אבנים מדרדרות קרעו חריצים ברגלי, בטני פני, חזי. יש לי שסע מדמם החוצה את בטני לרוחבה ואחר לרוחב הלחי, שניהם כואבים, אבל זה כלום לעומת הנזק הכבד יותר שגרם כרכוב שנחת על ברכי השמאלית, מרסק את העצם ומוחץ את הרגל, משטח אותה עד כמה שרק ניתן מבלי שתפרוץ את עריסת הבשר שלה. האבן התגלגלה הלאה מיד אחרי שסיימה את עבודתה, נחה בערמת אבנים כדוגמתה. היא נראית ככל אחת אחרת, אבל אני חושב שאני עדיין יכול לזהות אותה מכאן, לפי הסימנים שהותירה באדמה המטונפת.
נחַתּי על מרבד של זכוכית שבורה, כמטר ממה שהיה נראה לאדם זקוף כשרידים משוננים של קיר בגובה המותן. מזל טוב, אני משער. אם לשפוט על פי התקתוק האחיד של הרסיסים ואש הרובים הפוגע בצד השני, הקיר הוא זה שחסך ממני, בינתיים, את גורלם של הילדה הקטנה ושל הכלב. המזל גם חנן אותי בכך שהניח לי לנחות בטווח ראיה מסדק עקום בקיר, מציע לי נוף של מה שהיה בעבר רחוב, אך כעת הפך לנתיב כמעט בלתי ניתן למעבר בין מכתשים ותלים של איי חורבות מעשנים. שדה הראיה שלי אינו רחב, אך בכל זאת די היה בו כדי שאראה מה שקרה לכלב. אם אני אמור לשרוד את זה, אז הוא חייב גם להראות לי צוותי חילוץ, פליטים, אפילו חיילים המסוגלים לגרור אותי למקום כלשהו אליו מביאים את הפצועים.
אך עד כה לא ניתן להבחין בשום עזרה. מרבית הזמן אפילו שדה הראיה המקוטע שלי מוסתר על ידי עשן בשלל צבעים: לבן, שלמרות האדים הלוהטים הוא קלוש ונסבל, חולף מעלי בלי לגרום לנזק ארוך טווח; שחור, מבחיל אותי בריחם המעורב של גומי בוער ובשר מבעבע; וצהוב שורף, הצורב את עיני ומותיר אותי להשתנק מרוב רצון לרוקן את קיבתי, הריקה מזמן. אני מלקק את שפתי המיובשות, הסדוקות והמצולקות, ומזהה גם רעב וגם צמא בדרך בה העולם מחוויר לפני. זהו הפרט האחרון. כל מה שאכלתי אתמול, כשאניסבורג היתה גן עדן, אבד. זה וכל מה שאכלתי מספר ימים לפני כן. פתאום אני גווע מרעב.
9.
יש התפרצות נוספת, אדירה של קול ואור, כה קרובה עד כי פיסות נתלשות מגופי. אני מנסה לצרוח, אבל גרוני יבש, קולי, לחישה בלבד, פי, ביב מבחיל מטעם מעורב של דם ואפר ודברים שנרקבו בתוכי. אני מבחין בדמות כהה, אדם, ג'רי מרטל למעשה, חולף מהר על פני הפער בקיר. אני שומע אש אוטומטית ואני שומע את צעקתו החטופה כשהוא פוגע בקרקע בקול מעיכת בשר וחצץ. הוא איננו מת לחלוטין בתחילה, ולמרות שאיננו יודע שאני כאן, ממש מחוץ לטווח ראיה, שותף לחוסר הישע שלו, הוא קורא אלי בכל זאת, זעקה מבעבעת, ילדותית, מודעת לכך שהיא עומדת להיקטע, אבל מקווה באותו שבריר שניה להגיע למאזין שאכפת לו. אינני יכול להציע לג'רי את הרחמים להם הוא משווע, כי אני שונא אותו מדי מכיוון שהביא סכנה חדשה כה קרוב למקום בו אני כבר שוכב שבור. אני רוצה שיעלם.
שניה אחרי כן הגורל מטיב עמי בפרץ נוסף של אש מנשק אוטומטי. שבבי לבנים ממלאים את האויר כדבורים נזעמות, חופרים עוד מכתשים מיניאטוריים. אחד גדול פוגע בברך המרוסקת שלי ואני מתכווץ, מעווה את פני כשמעי משתחררים, יודע כי זה לא ישנה דבר, כי שחררתי את כל שהיה בתוכי לפני זמן רב. אני חש הקלה. הוא היה חבר שלי, אבל אני בטוח יותר כשהוא איננו.
10.
אני מריח עוד עשן. אני טועם בוץ. אני שומע התגרויות בשפות שאינני מזהה, צעקות וקללות בשפות המדוברות באניסבורג. גל חום העולה אי שם לידי מתריע כי פרצה שריפה. אני גורר את עצמי על פני אבנים משוננות וזכוכית שבורה לקרבת הסדק שבקיר, מטפח שאיפות יהירות לזחול אולי דרכו ולהגיע ללא נזק, דרך בית המטבחיים, למקום כלשהו בו אנשים יוכלו לרפא אותי. אבל הכאב חזק מדי ואני מתמוטט, מדמם עתה מתריסר פצעים חדשים, כשהדבר היחיד שהשגתי הוא נוף טוב יותר.
אני רואה את המוסיקאי הזקן, עם השפם הענק, מקרטע בדרך, עיניו עצומות, פניו מבריקות מדם, ידיו מתנדנדות, כוויות וחסרות חיים לצדו, מושחרות שתיהן ונפוחות עד פי ארבע מגודלן הטבעי. אני רואה אשה, מטורפת למחצה, פיה פעור בצרחה אינסופית אילמת, חובקת צרור עטוף בחזקה, אך בכל זאת מרופט, בשמיכת פלנל, אינה מוכנה להבחין כי יהיה מה שיהיה הדבר אותו עטפה בעבר, עתה זהו כתם מבריק על חזה. אני רואה גבר גבוה, חסון ואתלטי כושל הלאה, עיניו ריקות, ארשת פניו לא שפויה, לסתו תלושה ותלויה מפניו על רצועה קלועה של בשר. אני רואה כל זאת ושומע עוד התפוצצויות ואני מביט כשחלק מהאנשים הנמלטים נופלים, מי מהם שלם ומי בחתיכות, ואני מקשיב כשאת חלקם גואל המוות, וחשוב מכך, כשאחרים לא.
משהו נע במהירות מטורפת, שורק בשמיים למעלה, חולף כה קרוב עד כי הסחב שלו מושך את עורי. אני כמעט מדמיין אותו מושך אותי מעל האדמה, מרים אותי לאוויר, מאפשר לי רגע חטוף של טיסה מאחוריו לפני שהוא פוגע ומשמיד את מטרתו. לרגע, אני מקווה שאכן כך יהיה. אפילו מוות כזה עדיף על פני ערש דווי של אבנים מנותצות ורסיסי זכוכית. ואז מגיע פרץ חטוף של אור ונחשול הרעם המחריש ביותר עד כה, ולזמן מה אני הופך עיוור וחרש כשסביבי מצטמצם הכל לשדה של לובן טהור.
11.
כשהעולם חוזר, ללא כל שיפור במצבו, קל להבחין בארבעת הגברים הצעירים, במדים אחידים, המצטופפים בכוך, כעשרים מטרים ממני. דבר לא מייחד אותם, גברים צעירים אלה: כולם נושאים רובים, כולם נושאים תרמילים כבדים, כולם כמעט ילדים ומדיהם הרפויים מעידים כי חלף זמן רב מאז שאכלו מזון ראוי לשמו. כשאחד פונה לעברי, פניו אלי ואולי אפילו מבחין בי אבל לא מתייק אותי כדייר חי בנוף זרוע הגופות, עיניו נראות שקועות, רדופות, עתיקות במידה שלא תיאמן. גם הוא, אני מבין, מטורף כפצועים העלובים ביותר – תגובה סבירה לסביבתו, כזאת שהייתי חולק עמו לו רק הייתי מצליח לפשוט את השפיות המתועבת המכריחה אותי להמשיך להגיב לזוועה. הוא מסתובב חזרה לעבר חבריו לנשק ואומר משהו. אחרי כן הוא מסתכל מעליהם, לעבר משהו שנמצא מחוץ לשדה הראיה שלי והחיוך שלו מספיק כדי לגרום לי להשתוקק שוב למותי. חבריו מסתכלים לכיוון אליו הוא מביט ומחייכים חיוך דומה: כל הארבעה חושפים שיניים.
שלושת החיילים האחרים עושים את דרכם בין האבנים, נושאים ביניהם אישה. זוהי קאראליס. שניים משני צדדיה, אוחזים בזרועותיה. שלישי מאחוריה, מצמיד לגרונה להב משונן ביד אחת ואוחז בשיערה בחוזקה בשניה. אותו חייל ממשיך לנעוץ את ברכו בגבה התחתון, מדרבן אותה לנוע הלאה. הוא חייב. היא נאבקת בכל גרם של כח שנותר לה, מושכת מצד לצד, נועצת את רגליה בקרקע, שולחת אותם לאלף עזאזלים בכל פעם שהם תולשים אותה מעמידתה ומכריחים אותה להתקדם.
היא מדהימה, קאראליס שלי. היא חזקה יותר, מלאת חיים יותר מכל אחד ואחד מהם. בכל קרב הוגן היא היתה היחידה שהיתה נותרת לעמוד. אבל שלושה אוחזים בה, ואף כי יכולה היתה למצוא הזדמנות לחמוק משלושה, החיילים בכוך, הממהרים לסייע לחבריהם, מעלים את הסך לשבעה. אין שום תקווה כנגד שבעה. אני יודע זאת אפילו בעודי גורר את עצמי לכיוונה מהמקום בוא אני שוכב שבור. אני יודע זאת אפילו בעודה נאבקת להבריח את מעניה בבעיטות פראיות. אבל הילדים הללו מנוסים מדי בדברים כגון זה. הם תופסים אותה בקרסוליים, מרימים אותה מהקרקע ונושאים אותה, מתפתלת ונאבקת, מהמדרכה ההרוסה לחלקה נקיה בין ההריסות, שם הם מצמידים אותה לאדמה כשכל אחד אוחז בגף. הם חייבים להיאבק כדי לקבע אותה במקום. החייל עם העיניים האפלות ביותר מוריד את רובהו מכתפו, שוקל אותו בידו ומנחית בכח את הכת על לסתה. החלק התחתון של פניה קורס כחרס מנופץ.
איני יכול לעשות דבר, אלא להמשיך לזחול לעברה, לעברם.
קאראליס משתעלת בועה של דם טרי. שברי שיניים שהורחקו מפיה, נצמדים למה שנותר מסנטרה. היא צורחת, מתעוותת ומנסה לבעוט. רגליה נותרות אחוזות. אותו חייל שריסק את לסתה רואה עתה כי מלאכתו טרם תמה. הוא מניף את הרובה מעל ראשו ונועץ את הקת, בכח, לתוך בטנה. היא גונחת ונחנקת. היא מנסה להתקפל לכדור של סבל חסר ישע, מבקשת מפלט בתוך עצמה. אבל החיילים לא מאפשרים אפילו את זה. מהלומה נוספת, הפעם במצח, חומסת את שארית רוח הקרב שעוד נותרה בה. עיניה הופכות לכתמים מושחרים, אפה נושף בועות ורודות המתפוצצות ומטפטפות כפלגים במורד לחייה. היא ממלמלת כחיה. החייל האחראי להפיכתה קלה לטיפול מתבדח בשפה שאינני מבין; הבדיחה לא יכולה להיות מצחיקה, אך האחרים בכל זאת צוחקים. הם תולשים את שמלתה המטונפת ומפשקים את רגליה. המנהיג מתרחק, משעין את רובהו על קטע קיר וחוזר, שומט את מכנסיו. כשהוא מנענע, שטוף זימה, את האיבר הנפוח שלו, אני מבחין שמשהו לא בסדר אתו, משהו שאני יכול לראות ממרחק; הוא נראה ירוק, נגוע, חצי רקוב. אבל הוא כורע, כופה את עצמו לתוכה, מקלל אותה עם כל נעיצה, הנהימות החייתיות האכזריות שלו מותאמות לנשיפות המבעבעות שלה, פחות התנשפויות של כאב או מחאה כנגד חילולה מאשר הצלילים הבלתי רצוניים הנגרמים מדחיסה של הסרעפת שלה שוב ושוב ושוב. זה לא נמשך זמן רב, אבל עד שהוא יוצא, מנער עצמו ומושך את המכנסיים חזרה למעלה, מבט חטוף בפניה מאשר לי שהיא איננה כאן יותר.
קאראליס עודנה בחיים, בהחלט. אני יכול לראות את נשימתה המאומצת. אני יכול לחוש את הזוועה כמעט כמוה. אבל היא לא בזמן ובמקום הזה. דעתה נטשה את שדה הקרב המסוים הזה למען אחר, בתוך ראשה, שאמנם עשוי לא לספק שום נחמה, אך אף על פי כן, שייך רק לה. לא נראה כי מה שנותר בגיא ההריגה הזה שם אפילו לב שאחד החיילים האחרים משחרר את האחיזה בזרועה, תופס את התנוחה ומתחיל באונס חדש.
12.
אין מילים מספיקות לשנאה שאני חש. אני אדם בעל ממדי אדם, אבל השנאה גדולה מיכולתי להכילה. היא איננה רק ממלאת אותי. היא מחליפה אותי. היא הופכת לכל כולי. אני רוצה לקרוע אותם בטפרים ולנשוך אותם ולהקיא עליהם שנאה ולקרוע את גרונותיהם בשיני. אני רוצה להותירם גופות מושחרות ואני רוצה לחזור למקום ממנו באו, יהיה אשר יהיה, ולהפוך את נשותיהם ואמהותיהם לבשר מרקיב. אני רוצה לרחוץ בדמם. אני רוצה למות בעודי הורג אותם. אני רוצה לצלק את האדמה במקום בו נולדו. אני רוצה לזרוע את האדמה במלח כדי שדבר לא יצמח שם לעולם. אם השנאה לבדה היתה נותנת כח, הייתי קורע את העולם עצמו. אבל אני זועק ללא קול ואני זוחל קדימה מבלי באמת להצליח לנוע, ואני פולט צליל מעורר רחמים זה או אחר הנישא על פני המרחק מלא העשן ולא משיג דבר אלא לבשר לאויב על קיומי.
בעווית בודדת של מוכנות כולם משחררים את קאראליס, תופסים את נשקיהם, סורקים את שדה ההריסות למקור הצליל החדש. מי שמשתמש בה באותו רגע זקוק רק לשניה אחת נוספת כדי להתנתק, אבל הוא משתחרר במהירות כה רבה עד כי הוא מועד אחורנית, מטיח את אחוריו החשופים לתוך שלולית של משהו בצבע הקשת, צבעוני מכדי שיוגדר כמים. המנהיג רואה אותי. הוא מגלגל את עיניו, שולף להב משונן מנדן על ירכו ומכסה את המרחק בינינו בשלוש שניות.
השנאה הנחושה שחשתי לפני פעימת לב אחת, נעלמה. אני יודע שהוא הסוף שלי, שאני לא יכול להילחם בו ואני מתפלל שאוכל במקום זה להתמקח אתו, שאוכל להמיר את קאראליס בחסד או סיוע רפואי או אפילו במוות קל יותר. אני חושב את כל זה, בוגד בה, וזה גורם לי לשנוא את עצמי. זה הנורא מכל, הרגע בו אני רואה את עצמי כמות שאני, המחשה זו של העסקאות הנתעבות שהייתי מוכן לבצע תמורת תוספת של שניות ספורות לחיי. אין זה משנה שאין שום עסקאות. לא הייתי אמור לרצות אותן כלל.
אני מנסה לתפוס את הסכין ברדתה, אבל היא רק משסעת את כפות ידי, מטבילה את פני וחזי בדם שבמהרה תואם את זה שזורם כשהוא מבתר אותי מן המפשעה עד לכלוב החזה. המעי נשפך מתוכי בחבלים עבים, מהביל באויר הבוקר. אני חש קור. הייסורים מסתערים עלי. אינני יכול אפילו לקוות למוות. אני רוצה ביותר מאשר מוות, אני רוצה ביותר מאשר שכחה. אני רוצה מחיקה. אני רוצה סיום רטרואקטיבי. אני רוצה למחוק את כל החיים שלי, החל מההתעברות. כלום, אפילו לא הרגעים השמחים, לא שווים אפילו שניות ספורות מזה. היה טוב יותר אילו מעולם לא חייתי.
אבל אני לא מת עדיין.
13.
אני לא מת כשהוא הולך, או כשהוא או חבריו לנשק חוזרים לשעשועיהם עם קאראליס. אני לא מת כשהם נוטשים אותה ומותירים במקומה דבר שבור המכלה את שעותיו הבאות כשהוא נחנק מהדם של עצמו. אני לא מת אפילו כשההתפוצצויות מתחילות שוב והאבק ממליח את פצעי בגחלים קטנים בוערים. אני לא מת כשהאדמה תחת גבי רועדת כחיה פרהיסטורית העומדת לקרוע עצמה בזעם לגזרים. אני לא מת אפילו כשהחולדות מגיעות אלי, ליהנות מארוחה טריה. אני רוצה למות אבל אולי שחרור כזה הוא יותר ממה שמגיע לי. אז אני שוכב על הגב תחת ענני עשן ואפר ואני מקשיב לקאראליס נחנקת, ואני מקשיב לאש הרובים, ואני מקלל את המפלצת הסוציופטית אלוהים, ואני לא עושה דבר, שום דבר, כשהזבובים באים להטיל את ביציהם.
אחרי
14.
אני מתעורר בערוגה של דשא שכוסח לאחרונה. האויר קריר ומרענן, השמיים כחולים כחלום, הרוח הקלה כתערובת עריבה של ריחות הנעים בין מלח ים לבושם זיעתם של סוסים חולפים. על פי האור, אני רואה כי לא יתכן שעבר זמן רב מהזריחה, אבל אני מבחין כי אינני הראשון שהתעורר. אני יכול לשמוע ציפורי שיר, קולות ילדים צוחקים, כלבים נובחים, מוסיקה מתנגנת בעצמה נמוכה ממכשירי רדיו קטנים.
מכיוון שאינני מוכן לבטוח בתחושת השלווה, אני עומד בפני הדחף לקום די זמן כדי לתפוס חופן דשא, מתענג על תחושת העלים הארוכים והדקים, הצרורים בין אצבעותי. הם מופלאים, הם חיים. אני חי.
אני מסובב את ראשי ורואה היכן אני נמצא. אחד מהגנים הקטנים המרובים של העיר. מקום מוקף עצים ומעוטר בגני סחלבים. הבניינים הנראים מעל לקו העצים שלמים ובלתי מושחתים. אני שלם. הגופים האחרים שאני רואה אינם גופות, אלה אנשים ישנים, עדיין נוחרים אחרי ערב ארוך ועצל תחת הכוכבים. יש הרבה זוגות, אפילו כמה משפחות עם ילדים, כולם שלווים, כולם אינם מוטרדים מפני טורפים, יהיו אלה חיות או בני אדם. אפילו האימה, הטראומה, השנאה מכלת הנפש, הפראות הפשוטה המשותפת לכל הקרבנות חסרי הישע, כל הצלקות הנפשיות שקרעו אותי לגזרים, כולן דהו. העשן היחיד המיתמר בקרבתי מגיע משקע לא רחוק בחול, בכיוון הרוח, מקום בו גבר מזוקן עליז, בכתפיות צבעוניות, החל להכין לעצמו ארוחת בוקר בחיק הטבע.
15.
אני קם, בלתי מצולק או שבור, עטוי בבגדים מקומיים נוחים: מכנסיים קצרים, תלויים ברפיון, וסט, כובע קליל עם נוצה. יין ממלא רבע מהבקבוק שבידי, וטעם טוב בפי מתלווה אליו. אני שותה את שנותר ומחייך לרגל בציר מוצלח. הצמא נשאר, אבל למשהו לא אלכוהולי. אני זקוק למים. גבעולים תועים מגרדים את שוקי החשופות ואת זרועותי. אני מותח את גבי ושומע את התפוקקות החוליות. זוהי תחושה טובה. אני מתמתח כדי להמריץ את מחזור הדם. אני מתענג על עקצוץ אויר הבוקר. מעבר לאחו ילדה קטנה מצביעה לעברי ומחייכת. זוהי אותה ילדה קטנה שראיתי אתמול, נמחצת תחת אבני הבניין. נדרש לי רגע כדי לחייך חזרה ולנפנף, רגע בו אני תוהה אם היא מזהה אותי, אם היא מוצאת אותי כתזכורת בלתי נעימה. אם כן, אין שום דרך לדעת זאת לפי דרך עמידתה. לא נראה עליה ולו סימן בודד לטראומה. אדרבה, היא נראית מבורכת ככל יצור אחר באניסבורג.
ההשוואה הבלתי נמנעת לקאראליס מקצה לי את משימתי הראשונה להיום. אני חייב למצוא אותה, לאחוז בה, לוודא שגם היא הגיחה ללא פגע מטירוף היום הקודם. היא חייבת, בהתחשב בחוקים כאן, אבל יש לכבד את האינסטינקט המגונן של הזכר האנושי. אני נודד מהגן אל רחובות עיר הבירה המתעוררת לחיים; עובר את הגונדולות הנושאות אוהבים במורד התעלה; עובר את הסוחרים המוכרים ירקות מלאי טעם; עובר את הלהטוטן במעיל בצבעי הקרנבל, שהניח את אלותיו הבוערות ובמקומן החל לזרוק ילדים מרוצים. אני רואה מאה פרצופים שאני מכיר, כולם נדים לעברי בחמימות הגדולה ביותר כשהם מבחינים בי, מזהים אולי בהבעתי המוסחת את מראהו של זר שזה עתה חווה את טעימתו הראשונה מהפלא הגדול ביותר של אניסבורג.
איש לא נראה רדוף. איש לא נראה מוכה אימה. איש לא נראה כאילו ניצל מטירוף. הם ניערו מעצמם את הפגזות האש שהותירו מהם רק לפידים צורחים, את כידוני הרובים שננעצו בלבם, את החדרונים הקטנים בהם עונו למשך זמן בלתי אנושי עבור מידע שלא ידעו. הם השירו מעצמם את חוסר התקווה ואת המחלות המשתוללות ואת קברי האחים לתוכם נזרקו לצד שכניהם מנוקבי הכדורים בעודם נושמים. הם זוכרים את הכל, כפי שאני זוכר את הכל, אבל זה היה אתמול, לא היום, וזוהי אניסבורג, ארץ בה זה מעולם לא קרה, ארץ אשר לא תדע דבר פרט לשמחה עד שקץ הכל יגיע שוב, עשרה ימים מעכשיו.
16.
בדרכי בחזרה למלון אני חולף על פני הפונדק אליו הלכנו קאראליס ואני לרקוד בלילה שלפני קץ הכל. די בניחוחות הנישאים דרך הדלת הפתוחה כדי לגרום לי להתעלף. אני כמעט חולף על פניו, נחוש למצא את קאראליס לפני שאדאג לצרכיי החייתיים הבסיסיים, אבל אני שומע נעירות צחוק עמוקות מבפנים, צחוק שאני מזהה כקולו של ג'רי מרטל. מוטב שאכנס. הוא חי באניסבורג כבר שנים ואולי מכיר את הדרכים הטובות ביותר למצוא את היקרים לנו אחרי קץ הכל. גם הרעב הוא שיקול. אולי זה נראה כשיקול אנוכי, לעצור עכשיו לאכול, אבל אני לא אועיל לאיש משנינו אם לא אעשה את הנחוץ כדי לשמור על כוחי. תחושת האשמה נלחמת בצרכיה של בטן ריקה. פי מתמלא ריר. קאראליס תבין. אני נכנס פנימה.
המקום אפלולי וכמעט ריק. הגבר הזקן עם השפם הענק עומד על הבמה, מנגן משהו חסר משמעות. ג'רי, שנראה כלקוח היחיד, מחכה לי ליד השולחן הפינתי. הוא מנפנף לי לבוא, שואל אם אני בסדר, דוחק בי לשבת ומחכה שאספר לו איך זה היה.
מילותי נאלמות, אני אומר לו שזה כבר לא נראה אמיתי.
הוא טופח לי על הגב. הוא אומר שהוא גאה בי. הוא אומר שהוא לא היה בטוח לגבי בהתחלה. הוא אומר שנראיתי לו כמי שלא יוכל להתמודד עם זה, אבל תסתכלו עלי עכשיו, רענן, נמרץ, מוכן להתמודד עם הכל. הוא אומר שאני מזכיר לו את עצמו. הוא מחייך באושר ומצפה ממני לקבל את זה כמחמאה. אני מהנהן חלושות. הוא חובט בי בכתף ואומר שנחמד שאהיה פה מעכשיו: אדם חדש שיוכל להדריך בנפלאות אניסבורג, שלא מכיר עדיין את כל המראות, הצלילים, הטעמים, השמחות וההרפתקאות. יש חלקים של אניסבורג, הן בתוך הבירה והן מחוצה לה, שאפילו מי שגרים כאן לא מכירים. הוא אומר שדי בהם כדי למלא חיים שלמים. הוא אומר שהחלק השני, החלק הלא נעים, החלק שאנו מוכנים לסבול כדמי החבר, הינו רק סיבה לנצור את כל היתר. הוא אומר שכל הארץ היא אוצר בלום של חוויות לאלה המוכנים לקפוץ למים. הוא אומר שאני נראה לו כאחד האנשים הללו.
וכמובן, הוא אומר, חובט שנית בזרועי, ישנה קאראליס. קאראליס המתוקה והשובבה, אותה ראה שוחה את שחיית הבוקר שלה ליד הים. קאראליס שתהיה כה שמחה לראות אותי שוב. הוא אומר שעלי לזכור את קאראליס כשהיא מאושרת. הוא אומר שעכשיו, כשאני יודע שאני יכול להתמודד עם זה, אהיה טיפש אם אתן לה ללכת. הוא מגחך ואז אומר, יודע מה, תישאר כאן, אני אלך למצוא אותה, אני בטוח שלשניכם יש הרבה על מה לדבר. ואז הוא נעלם, עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה.
על הבמה, הגבר עם השפם הענק מתחיל שיר חדש, מנגן הפעם לא בגיטרה המעוותת שמלפני שני לילות, אלא במשהו אחר, מתקן דמוי פרסה עם שתי שורות מיתרים המצטלבים בין הקצוות לבסיס. המוסיקה שלו צלולה ומהדהדת, עם איכות מתנודדת שרק מוסיפה להשפעתה הרגשית. השיר אטי, מה שמהווה עבורי הקלה, שכן האנרגיה המחוספסת של לילות אניסבורג עשויה להיות קצת יותר מדי בשבילי ברגע זה. אני מהנהן כלפי הגבר הזקן. הוא מזהה אותי. חיוכו מתרחב ועיניו הופכות לחריצים של הנאה. אין לדעת אם הוא מחבב אותי במיוחד כאדם או רק נהנה מעצם הגעתו של קהל זה או אחר. בכל מקרה, הלבביות שלו אמיתית. הוא אסיר תודה לי על היותי כאן. אבל הוא לא מפסיק לנגן רק על מנת לברך אותי. השיר ממשיך. המילים, שוב בשפה שאינה מוכרת לי, שוב קלות להבנה. יהיו הפרטים אשר יהיו, לא ניתן לטעות בשיר כמשהו שאינו שיר הלל לחיים. כשהשיר תם, אני זורק לו מטבע, הוא זורק אותו חזרה, לא נעלב, סתם לא מעוניין. הוא מעוניין במוסיקה בשביל המוסיקה עצמה, בחגיגה, כיוון שחגיגה היא לב העניין.
17.
אני חושב לעומק על מחזור החיים המוזר באניסבורג, מוכתב על ידי החוק, מכובד כעקרון פילוסופי ומתאפשר על ידי כל הגאונות הטכנולוגית שהעולם המודרני יכול לספק. המחזור האינסופי הזה, שתמיד, לאחר תשעה ימים של התרוממות רוח, מלווה ביום אחד של גיהנום עלי אדמות.
היה קל בהרבה אלולא החשיפה ליום העשירי היתה דמי החבר.
היה כל כך טוב לו מותר היה לנו להפליג לכאן ביום שאחרי ולעזוב בלילה שלפני, ליהנות מתשעה ימים של פורקן מתוק, מבלי להתחייב לשאת בנטל הברוטליות המוחלטת של העשירי. יציאת מצרים השבועית לא תהיה גאות של פליטים, היא תהיה עובדת חיים פשוטה. אילו היתה אפשרות כזאת, הייתי בוחר בה. כמובן, היה עלי לשכנע את קאראליס לבוא אתי בכל פעם, כי אפילו אם תהיה נחושה להישאר מאחור, לתמוך בעקרונות בני עמה, לעולם לא אוכל לחוש שלווה בעודי עומד על סיפונה של ספינה מרוחקת, צופה בקו החוף היפהפה של אניסבורג מתפרץ בעשן ואש, מודע לכך שאני בטוח מפגע, אבל יודע שהיא נמצאת אי שם, בשטח ההפקר, קרבן לאלימות ורצח. אין שום סיכוי שהיא תבוא אתי למפלט שבועי כגון זה, בעוד ארצה נקברת מאחוריה תחת הריסות מעשנות. היא תדע כי ההרס זמני, בדיוק כפי שאני יודע שהוא זמני, אבל היא תראה בבריחה ממחזורי האימה הקבועים פעולה של בגידה בלתי נסלחת כנגד ביתה. כפי שאמרה בפעם בה כמעט איבדתי אותה כשהצעתי לה לחזור אתי הביתה, הצעה אותה הצעתי לא משום שהבית הוא כזה מקום מוצלח, אלא כי בבית יהיה קל יותר. היא אמרה שעזיבה תהיה מעשה פחדנות. היא אמרה שעזיבה תהיה בגידה. היא אמרה שעזיבה תהיה סופה. והיא אמרה שאותו דבר חל גם על כל נסיון אחר לעקוף את סדר הדברים כאן, כולל שלי, ובשל כך היא תבוז לי לנצח אם אנסה. היום העשירי, אמרה, הוא לב העניין באניסבורג. זו הסיבה העיקרית שהספינות מגיעות ועוזבות רק ביום שאחרי. אף אחד, לא ילידי המקום כמו קאראליס ולא אורחים כמוני, אינו רשאי להיכנס לגן עדן אלא אם כן גם ישלם את המחיר. השאלה הניצבת בפני כולם, ביום ההוא שאחרי, היא אותה שאלה הניצבת בפני כעת: האם החיים באניסבורג שווים את המחיר.
אני חושב על כל המדינות, כולל זו שלי, שמעולם לא ידעו את הקסם ממנו נהנית אניסבורג תשעה ימים מתוך עשרה, שהפכו לא לחברות אלא למכונות יעילות, שבהן כל החיים סובבים סביב החזקת המכונה בתנועה. אומות אלו יודעות שלום ויודעות שגשוג, אך האם הן יודעות את החיים כפי שאניסבורג יודעת את החיים, תשעה ימים מתוך עשרה? אני מגיע ממקום כזה ואני נחנקתי במקום כזה – אולי מפני שנטמעתי מדי כחלק במכונה מכדי לזהות את הנחמות העומדות בפני, אולי משום שלא ניתן היה למצוא אותן. בכל מקרה, אני יודע שמעולם לא הייתי שמח, לא עד שהגעתי לכאן. כאן מצאתי את אהבתי לחיים אותם אני חי – אבל רק תשעה ימים מתוך עשרה.
ובכל מקרה, האם משא היום העשירי הזה באמת כבד מדי? אני חושב על כל המדינות שמכירות את היום העשירי הזה לא כמחזור ניתן לניבוי, אלא למשכי זמן של חודשים או שנים או מאות. אני חושב על כל המדינות שמעולם לא ידעו שום דבר אחר. אני חושב על כל הדורות מוכי האימה אשר חיו ומתו והפכו לעצמות מבלי שהיה להם דבר לגוון בו את ימיהם ולילותיהם פרט לאותו יום עשירי. עבור כל האנשים הללו, אותם מיליונים, אניסבורג, עם אותו יום עשירי המסתתר בזכרון הטרי ותמיד נבנה בעתיד הלא רחוק, היא עדיין גן עדן בלתי נתפס. הבא את כל האנשים הללו לכאן והם יראו את הבחירה פשוטה מכל, כמעט מושא לצחוק. הם יזנקו על ההזדמנות, יודעים שחייהם רק ישתפרו, רוב הזמן.
רק האמיד, השאנן, המפונק יראה בשאלה הזו נושא לויכוח פנימי. האחרים יבוזו לי על ההסתייגות שאני מפגין מההישארות כאן, והצדק יהיה אִתם. ראיתי מספיק וחוויתי מספיק כדי לדעת שהצדק אִתם. אבל אני לא יודע אם יש בי מה שצריך כדי לחלוק אִתם את הצדק הזה. אולי אעדיף לטעות ולפחד ולסבול את הבוז שלהם ממרחק בטוח, במקום שאינו נגוע בזמנים כמו היום העשירי של אניסבורג.
18.
זכור לי רגע אחד, כשכבר היינו שלושה ימים ביחד. קאראליס הובילה אותי לערוץ צר, כמה שעות מהבירה, מקום שקראה לו סוד, שבאמת נראה כך, שכן לא היו שם לגיונות של תיירים נושאי מצלמות המטפסים מעלה מטה בשבילים הבטוחים הבודדים אל הנהר המנצנץ בתחתית. הדרך למטה לא היתה נתיב שחוק, מגולף במשקלן של רגליים אנושיות. היא היתה סדרה של פשרות עם מה שבמקרה אחר עשויה היתה להיות צניחה אנכית למטה – מקומות שבהם ניתן היה להחליק במורד מדרונות עפר או לרדת ממדף סלע אחד למשנהו. חלק גדול מהדרך למטה כוסה בצמחיה כה עבותה עד כי רק חוש הכיוון המצוין שלה הבטיח שנמשיך לרדת בנתיב הנכון ולא בצניחה פתאומית, קטלנית, מרסקת עצמות, מגובה רב. היא עברה דרך כל זה בחן שטרם הכרתי, וגם בדחיפות שלא יכולתי להבין, אבל היתה עזה דיה כדי למנוע ממני להתלונן בנשימה צרודה ועצמות כואבות. מדי פעם הסתובבה לחייך ולקרוא לי ההרפתקן שלה. ובכל פעם שעשתה זאת, די היה בטעם המיוחד שנתנה למילים כדי שאמשיך, נחוש לרוץ אחריה לכל מקום שתרצה.
השיפוע התעדן ככל שקרבנו אל הנהר שבתחתית הערוץ. הוא הפך לשיפוע קל, אפלולי תחת חופת יער עבות, מוקף מכל צדדיו ברשרוש אלפי עלים וציוצי ציפורים. כשצליל המים החל להישמע לא היה דבר סביבנו פרט לחומה של צליל. היא הגבירה את מהירותה והחלה לרוץ, קורעת בתוך כך את בגדיה מעליה. רצתי אחריה, מתנשף, כמעט שובר את מפרקתי תריסר פעמים כשכשלתי על שורש כאן וסלע חצי קבור שם. עד שהגחתי לאור היום, לגדה זרועה אבנים צבעוניות ומלוטשות, היא כבר הקדימה אותי בהרבה. קיפצתי על רגל אחת על מנת להוריד את נעלי ומכנסי והיא כבר היתה עירומה ושקועה עד המתניים באמצע הנהר, עורה המושלם מבריק מרטיבות ובוהק באור השמש.
היא הובילה אותנו הישר לנקודה בדיוק מתחת לאחד המפלים המרשימים ביותר שראיתי אי פעם בעיני. זה היה קיר מושלם של כסף שוטף, יורד ממדף סלע שטוח כחמישים מטרים מעלינו. האגן בבסיסו היה דמוי קערה, מספיק בדיוק כדי לאסוף את הזרמים ממעלה הנהר בבריכה של רוגע יחסי. המים היו כה קרים עד שפלטתי יללה בלתי רצונית, אבל קאראליס רק צחקה עלי, נהנית מתגובתי. צללתי פנימה, חש את הלם הטמפרטורה בכל נקבובית; ואז נעמדתי, מטפטף, נמרץ, לא רוצה דבר ברגע זה אלא להיות אִתה.
היא תפסה את פרק כף ידי לפני שהספקתי לגעת בה. "לא".
עצרתי, מבולבל. לא? למה לא? זה לא מה שהיא רצתה, במקום המושלם הזה שמצאה בשבילנו?
היא שיחררה את זרועי והחלה,,,, , , , , ,, , ,, , ל, ל, כת לעבר קיר המים, מתיזה את מי הנהר ככל שזה העמיק סביבה, בולע קודם את ירכיה, אחר כך את שדיה, אחר כך את כתפיה ולבסוף מאלץ אותה לשחות. הדחיפות שלה היתה כמעט מפחידה עכשיו. חשבתי עד כמה קל יהיה לטבוע כאן, למישהי שתאפשר לעצמה להילכד תחת קיר המים השוצפים, ואמרתי, "הי", ממהר אחריה, נהנה הרבה פחות מהקור. אני לא יודע ממה ניזון הנהר ההוא, אבל הוא היה מקפיא מספיק כדי לנבוע מהפשרת הקרחונים. מחשבות על היפותרמיה הִכו בי לראשונה וחשתי בדקירה ראשונה של פחד אמיתי בדיוק כשנעלמה תחת הקיר.
הרגע בו עברתי, כשיריעות של מים מקפיאים תקפו את ראשי וכתפי, היה אחד הרועשים שידעתי בחיי. היתה זו קקופוניה שואגת, רועמת ומבעבעת, כה עזה עד כי הטביעה את כל הקולות האחרים שמילאו את מקום הזה. הציפורים, הרוח, הבעבוע העדין יותר של המים במורד הנהר, נמחקו, סולקו על ידי הרעש חובק הכל. כמעט הסתובבתי, אבל המשכתי ללכת, הישר דרך הקיר.
בצד השני מצאתי אויר ומקום אפל וטחוב. קאראליס הניפה עצמה על מדף מכוסה טחב, בדיוק מעל קו המים, צמוד לקיר אבן גדול. שם היא ישבה בגבה לקיר, מחבקת את רגליה, ברכיה אסופות בחוזקה תחת סנטרה. עיניה היו מעגלים לבנים, מחזירים את האור העובר דרך המים שהיו כעת מאחורי. דשדשתי לעברה, מצאתי מקום פנוי על זיז הסלע לידה והנפתי את עצמי למעלה. האבן, גיליתי ללא הפתעה רבה, היתה קרה כקרח, לא מקום בו ארצה להישאר לאורך זמן. אבל הצטרפתי אליה והתבוננו באור היום העובר במנסרת המים הצונחים. החוץ נראה מבהיק, ממש כעולם אחר הנראה מבעד לשער מכושף.
"זה יפהפה", אמרתי.
היא לא אמרה דבר, כך שהסתובבתי לראות אם היא בסדר. היא עדיין נעצה את מבטה במים. היא היתה בצל, ותעלול של האור אפף את מרבית צלליתה בחשכה, מצמצם את קו המתאר שלה לכדי סהר מואר עמומות. הטיפות התלויות על קצה אפה היו כפנינים זוהרות. ראיתי גם שהיא רועדת, אם כי בשעתו ייחסתי זאת לקור בלבד. "תקשיב", אמרה.
הקשבתי. ושמעתי רק את קול המפל, מחריש פחות כעת, משהתרחקנו ממנו מעט. ומשהו נוסף, שיניה, נוקשות.
"הדממה", אמרה.
רגע עבר לפני שהבנתי שזה הנס שבשלו היא הביאה אותי לכאן: הדרך בה המפל, בקצפו הבלתי מזיק, בודד אותנו מכל הקולות ששמענו כל הבוקר. זה היה כאילו דבר מכל מה ששמענו שם בחוץ, כל הזמן שנדרש מאתנו בדרך למקום הזה שהכירה כה טוב, לא התקיים כלל. דבר מזה לא היה שם. דבר מזה לא יכול לגעת בנו.
זה נראה חשוב לה.
ברגע ההוא, לא הבנתי למה.
19.
עודי במסעדה הקטנה, חושב על כל זה, כשקול עדין קורא בשמי. אני מרים את מבטי וכמובן זו קאראליס, קאראליס היפה, המתוקה, שמצאה אותי, במקום בו אנו מעדיפים לחשוב שראינו זה את זה בפעם האחרונה. היא איננה, כמובן, פגועה או פצועה. כל הפגיעות שגרמו לה החיילים החלימו או נמוגו כשמועות רעות. היא נראית בדיוק כפי שנראתה בלילה שלפני האחרון, כולל החולצה עם הגדילים, שמלת הטלאים ושני תלתלי שיער הנפגשים במרכז המצח. אם יש בה שינוי כלשהו, הוא נמצא, במה שעתה אני מבין שהיה שם תמיד: ענני הסערה של הזכרון הגועשים מאחורי עיניה השחורות, הנוקבות. היא איננה משוגעת או קשוחה כפי שהיתה אמורה להיות אחרי שעברה את שעברה. אניסבורג תמיד מוחקת את הצלקות, גופניות ונפשיות כאחד. אבל היא לא מוחקת את הידע. וחיוכה, תמיד כה תמים בזוהרו, נראה עתה כנושא הזמנה אפלה. אני יכול לראות שהיא תמיד ראתה בי ובתמימותי מושא לבוז הגדול ביותר. היא לא יכלה לחוש אחרת לנוכח כל אדם שלא ידע את היום העשירי. אני הייתי ילד, במונחי אניסבורג, אדם שלא יכול היה להבין אותה או את הכוחות שעיצבו אותה. נראיתי בודאי שטחי, משעמם, ובדרכי הנינוחה, אפילו מפגר.
להפתעתי אני מוצא שגם אני חש בוז. חלק ממני מתרעם על החוצפה שמניחה לה להסתכל עלי מלמעלה. אחרי הכל, היו לה כבר תיירים אחרים. היא נטלה על עצמה פרויקטים אחרים עם גברים אחרים, ממקומות אחרים, מנסה שוב ושוב להפוך אנשים מבחוץ לילידי פארק השעשועים הסוטה הזה המוקדש לפראיות. למה היא מצפה ממני, בסיכומו של דבר? מי אני בשבילה? אם אעזוב, האם לא תמצא תייר אחר לשחק בו במשך עשרה ימים? ולמה לי להשאר בכלל, כשבעצם מוטב לי לראות בה לא יותר מאשר זנזונת חופשה קלת דעת, להוטה תמיד ללכת עם הגבר הראשון שיורד מהספינה?
יש בה משהו דוחה.
אבל שנאה זו מחווירה לנוכח ההכרה כי בכל ימי רק היא גרמה לי לחוש חי.
והבוז שלה, גדול ככל שיהיה, נראה כטובע באהבתה, זורח כלפי בעוצמה כה רבה עד כי לרגע אני כמעט שוכח את הסודות החדשים שממלאים עתה את החלל בינינו. אני נעמד ונופל אל תוך זרועותיה. אנו עוצמים את עינינו וטועמים אחד את דמעותיו של השני. "זה בסדר, רוברט. אני מבינה. זה בסדר. אני רוצה שתשאר, אבל לא אשנא אותך אם תלך", היא לוחשת.
היא משקרת, כמובן. היא תבוז לי אפילו יותר אם אלך. היא תדע בוודאות שאניסבורג לא לימדה אותי דבר. אבל אהבתה תהיה כנה באותה מידה אם אשאר.
זו הסיבה היחידה בגללה היא מחפשת תיירים. היא מתעבת את תמימותנו. אבל זה גם הדבר היחיד שהיא לא יכולה להעניק לעצמה.
20.
ג'רי מרטל עומד בקרבת מקום, קורן וגאה בעצמו. די הצטרפה אליו, מאשרת, הומה כיונה, אִמהית. אולי הם מקווים שנשים אליהם שוב לב. או אולי אנחנו רק טעם נוסף עבורם, חידוש בחיי הגולים החיים באניסבורג.
בכל מקרה, אני מתעלם מהם ומושך אלי את קאראליס, סופג את ניחוחה, את האידיאל הטהור והמוחלט שלה, צוחק ובוכה ולא מסוגל להבדיל ביניהם. היא משמיעה קולות שיכולים להיות כל אחד מהם, ממלמלת מילים שעשויות להיות תרופה לכאבי שלי או קינה לשלה. היא אומרת לי שוב שהכל יהיה בסדר, ואני לא יודע אם היא אומרת אמת. אני אפילו לא יודע אם היא אכן בטוחה בכך בעצמה. אני רק יודע שאם אעלה על הספינה הביתה אאבד את כל שנתנה לי ואוותר רק עם השעמום האפור של שגרת חיי. ואם אשאר, אם אחליט לשלם את מחירו של אותו יום עשירי בתמורה לאשליית גן העדן, לעולם לא נוכל להודות בקיומו של היום העשירי בימים האחרים, כשהכל נראה בסדר. לא נזכיר את הזמן שעבר בעודנו נחנקים תחת הריסות, או מתיזים דם מגפיים קטועות, או נחנקים מגז רעיל. לעולם לא אדע כמה מדורי גיהנום ידעה, כמה פעמים זעקה למוות רחום. לעולם לא אוכל לשאול אם מה שראיתי אתמול היה אופייני, גרוע מהממוצע או יום טוב במיוחד, בהתחשב בנסיבות. היא לעולם לא תשאל על הזוועות שקרו לי. אלה אינם דברים שמדברים עליהם באניסבורג בעתות שלום. לא נדבר עליהם אפילו אם אשאר ואם נשאר מאוהבים ואם נתחתן ונוליד ילדים ואם הם יגדלו מבריקים ויפים ומלאי פליאה, ואם כל עשרה ימים נמצא עצמנו נאלצים לצפות בהם נרמסים תחת שרשראות טנקים, או גרוע מזה. באניסבורג, דברים כאלה אינם עניין למילים. באניסבורג, שתיקה מסוימת היא פשוט המחיר אותו משלמים על עצם החיים.
ואכן מחיר צנוע, לנוכח כמה מבורכים תמיד היו אלו החיים כאן.
כל שקאראליס יכולה לעשות, כשאנחנו מתחילים לנוע יחד בריקוד אטי ומתוק, הוא להמשיך למלמל הבטחות. כל שאני יכול לעשות הוא להניח את ראשי כנגד חזה ולעצום את עיני לצליל לִבּה הפועם. כל שאנו יכולים לעשות יחד הוא להישאר ברגע הזה, לדחות את הבא ככל שרק ניתן ולנסות לא לזכור את הכלבים, הכלבים חשופי השיניים ומלאי השנאה, כלואים, בינתיים, אבל תמיד צמאים לטעם דם טרי.
"עצם העדרה של מלחמה איננו שלום".
— הנשיא ג'ון פ. קנדי
עבור J.H.
האתר של אדם-טרוי קסטרו
יום רביעי, 27 באוגוסט 2008 בשעה 23:14 קישור לתגובה
ואו