הנחש אורובורוס הוא אותו נחש הבולע את זנבו והמסמל את המחזוריות והנצח. זהו שמו של אחד מספרי הפנטזיה הקלאסיים, שנכתב ע"י א"ר אדיסון ב- 1926, וזו הייתה חוויה יוצאת דופן.

הספר נחשב בעיני רבים ליצירת מופת פגומה במקצת. בסגנונו הוא פנטזיה הירואית המספרת את סיפורה של מלחמה. בתחילת הספר יש מעין סיפור מסגרת בו המחבר שולח אנגלי בן-זמננו בחלום אל הכוכב מרקורי, שם כביכול מתרחשת העלילה. כנראה בגלל התקופה בה נכתב, המחבר חשב שצריך לעזור לקוראים להכנס אל העולם שיצר. אך האנגלי נעלם לאחר מספר עמודים ולא מוזכר שוב, ופרטים שונים בספר סותרים את מיקומו במרקורי – כך שאפשר להתעלם מכל העניין.

עוד דבר קטן המפריע בהתחלה הוא החלטתו של אדיסון לקרוא לעמים השונים בסיפור בשם "מכשפים", "שדים", "גובלינים" "פיקסים" וכיו"ב אף על פי שלפי תאוריו כולם בני אדם (אם כי לשדים קרניים קטנות על מצחם).

ועכשיו משעברנו על הפגמים – קדימה אל הטוב שבספר.

גיבורי הסיפור הם שלושת האחים – הנסיכים המולכים יחדיו בארץ השדים. זמן לא רב לפני תחילת העלילה חברו כל ארצות העולם למלחמה נגד ה- ghouls, כנראה מעין אל-מתים. בקרב האחרון נגדם, המכשפים נטשו לפתע את שאר העמים. נצחון הושג לבסוף אך במחיר כבד – ועכשיו משצבאות ארץ השדים עייפים מהמלחמה, החליט גורייס מלך המכשפים שזה הזמן להשתלט על ארץ השדים. במהלך העלילה נחטף אחד האחים ע"י יצור שזימן גורייס והעלילה סובבת את סיפור מלחמת השדים במכשפים במקביל לסיפור חילוצו של האח החטוף – עד לסוף המפתיע, אחד הסופים המפתיעים ביותר שקראתי מימי. כל זה בא בנוסף לעלילה גדולה מהחיים, קרבות ענק והקרבה עצמית, פלאים ומפלצות, יופי רב ואימה.

כשהתחלתי לקרוא את הספר ציפיתי לעלילה מיתית אך פוריטנית, ולדמויות חד ממדיות: מי שקרא את ספרי "דוק" סמית מאותה תקופה יבין למה אני מתכוון. וכאן ציפתה לי הפתעה עצומה. אדיסון לא נרתע מתיאורי מין ועירום והיחסים בין הדמויות השונות מהווים חלק לא קטן בספר.

בספר מגוון עצום של דמויות עמוקות ומרתקות, חלקן טרגיות, בעיקר המכשפים, שאדיסון מקדיש להם לפחות מחצית מהספר – כן, חצי מהספר מסופר מנקודת המבט של הנבלים בסיפור. גם אחד הגיבורים – הלורד גרו – עובר מצד לצד במשך הסיפור, אך אף פעם לא מוצא את מקומו. הדמויות המעניינות ביותר הן דווקא הדמויות הנשיות החזקות, חזקות עד כמה שאפשר בחברה פיאודלית. שלושת נסיכי השדים, הגיבורים לכאורה, נשארים קריקטורות של גיבורים תאבי מלחמה וחסרי פחד לכל אורך הספר.

עוד דבר ראוי לציון בספר הוא השפה. הספר מורכב משלוש שכבות לשוניות. אדיסון בחר לכתוב את ספרו בשפה ארכאית ומאתגרת, ושפת הדיבור של הגיבורים קשה עוד יותר: אנגלית שייקספירית בתחבירה ובאוצר המילים אך באיות מודרני. בספר גם מספר "ציטוטים" מספרים או מכתבים, שנכתבו באיות שהוא ספק ימי-ביניימי וספק אנאלפביתי. אך מי שעובר את מחסום השפה מגלה פרוזה עשירה ונהדרת, מלאת דמויים ולירית.

ועכשיו מגיע הקטע הבלתי נמנע: ההשוואה עם טולקין. אדיסון אולי לא בנה עולם עשיר בעל הגיון פנימי כמו הארץ התיכונה, ולפעמים העלילה נראית פחות "אמיתית" ויותר "אגדתית" בשל כך, אך בכל דבר אחר אני מרגיש – ויסלח לי אלוהים על דברי – שספר זה משתווה או עולה על ספריו של טולקין.

זהו ספר יחיד במינו, חובה לכל חובב פנטזיה שלא נרתע מאנגלית קשה.