חושך באולם הגדול. מחיאות הכפיים גוועות. המסך, הקטן מהצפוי, מפזר את אורו על הבמה ועל הנגנים. מאחוריו נראות הצלליות הכהות של המקהלה. הכינורות מנגנים מנגינה איטית והשירה מתחילה. בתחילה קולם של הזמרים והזמרות חלש, מלווה את הכינורות ומעשיר אותם. ואז הוא מתחזק, הולך ומתגבר. מחיאות הכפיים שבות ונשמעות לקראת השיא, החלק המוכר יותר של המנגינה. המנצח, בגבו לקהל, מנופף בידיו לנגני הוויולה בצד הנגדי, והם מצטרפים לרגע לנגינה. ואז שקט. פנים מופיעות על המסך. גלדריאל מישירה את מבטה למצלמה ואומרת, "העולם השתנה".

הקרנה שחיכו לה ימים רבים

לפני כחצי שנה פייסבוק, שיודע שאני גרה כעת בקנדה, הקפיץ לי פרסומת חדשה "בואו לצפות בסרט 'שר הטבעות: אחוות הטבעת' בליווי התזמורת הפילם-הרמונית הקנדית". הרעיון מצא חן בעיניי והתאריך, קרוב ליום הולדתי, מצא חן בעיניי עוד יותר. כך קבענו בן הזוג ואני ללכת יחד לקונצרט-סרט.

כשהגיע היום הקדמנו לצאת כדי להגיע לפתיחת הדלתות כבר בשש וחצי, שעה לפני תחילת האירוע. עד מהרה הגענו לאולם שבן הזוג היטיב לתאר כשקרא לו "היכל התרבות של טורונטו". הסדרנים מיהרו להזרים פנימה את התור הארוך ולהניח לו להתפתל בטרקלין הכניסה הגדול, כדי שאף אחד לא יישאר בחוץ בקור המקפיא של טורונטו המושלגת בסוף ינואר.

האווירה בפנים הייתה חמימה ומלאת ציפייה. לצערי לא היו קוספליירים (אנשים מחופשים) בקהל, אבל היו כאלה שלבשו חולצות פאנדום מוצלחות, ביניהם זוּג שהגיע בחולצות "Not all who wander are lost", אישה שנשאה את הטבעת האחת בשרשרת על צווארה, ושאר מיני מרצ'נדייז הוביטי חביב. אחרי פתיחת הדלתות ובדיקת הכרטיסים הצטלמנו גם אנחנו מול שלט הכניסה וחיכינו לתורנו להיכנס.

בשבע בדיוק נכנסנו לאולם והתיישבנו למעלה, ביציע העליון. למראה המסך הקטן, הרחק למטה, התעוררו בי חששות מסוימים. עד מהרה הבנתי שזה לא העיקר. האולם הזה נבחר בזכות האקוסטיקה המעולה שלו.

הזמן חלף, ואט-אט עלו מולנו הנגנים והזמרים והתארגנו על הבמה. לתזמורת הפילהרמונית הגדולה, גילינו, הצטרפו שתי מקהלות: מקהלת ילדים ומקהלת בוגרים מקומית, שהסולנית שלה בלטה לעין בשמלת הנשף האדומה שלה. יושבי היציע התחתון, היקר, ראו בוודאי היטב את המקהלות. לנו המסך הסתיר את כולם פרט לסולנית, שישבה על שרפרף ליד נגני כלי הנשיפה.

בתזמורת עצמה התלהבנו מהמתופפים, שעוררו בי ציפיות גבוהות לקראת הסצנות האפלות במעמקי מוֹרְיָה. התרשמנו גם ממספרם הרב של נגני כלי הנשיפה והכנרים, שהגיעו מוקדם והתיישבו לכוון את הכלים שלהם, לצד שלושת נגני הקונטרבס. ואז הגיע המנצח, כולם קמו לכבודו ומחאו כפיים. כשהתיישבו שוב הוא סימן לנגנים וההופעה התחילה.

פגישות רבות

דמיינו לעצמכם את הקולנוע עם הסאונד הכי טוב ששמעתם ועוד קצת. כשרק שמעתי על האירוע, אחד הדברים שהלהיבו אותי היה הרעיון לצפות ב"אחוות הטבעת" על מסך גדול של קולנוע, שכן הייתי רק בת שמונה כשהוא יצא, וכשגדלתי צפיתי בו רק על המסך הביתי. כעת, כשגם בהקרנה הנוכחית לא זכיתי לחוות את מלוא העוצמה הוויזואלית, דווקא בירכתי על כך. כי המסך הקטן והרחוק השאיר את עיקר הבמה למוזיקה.

החלק הראשון: "הנבואה", היה שייך כולו לכינורות, ואחריהם לזמרת בשמלה האדומה. זה לא חלק מרשים במיוחד בסרט, רק אקספוזיציה שמתקצרת את ההיסטוריה, אז הרשיתי לעצמי לשקוע בנגינת התזמורת ולהתרשם מכלי הקשת שניגנו בלי הפסקה. משם זה רק השתפר עוד יותר.

"אחוות הטבעת" הוא סרט מצוין גם בלי שום דבר ברקע, ואני מכירה אותו היטב – כמעט כמו שאני בקיאה בספר. ועדיין, שקעתי בו כל כולי, וברגעים מסוימים מצאתי את עצמי נסחפת לתוך היצירה ושוכחת להתבונן גם בנגנים. ברגעים האלה הם עברו לרקע, לתפקיד השקוף של פסקול איכותי במיוחד שעוזר להיכנס ליצירה הקולנועית.

לפלך היו שייכים כלי הנשיפה והכלי הרחוק מאחור, שאני חשבתי שהיה קלידים ובן הזוג המוזיקאי אמר לי שזה דווקא קסילופון. ניגנתי בעבר בפסנתר את הפרק בפסקול הסרט שמוקדש לפלך, "Concerning Hobbits", וזה הוסיף להאזנה הפעם ממד אישי, סוחף ומרשים במיוחד.

כלי המיתר חזרו יחד עם האקשן, והצפייה בהם העמיקה את הדרמה ויצרה מיני-ספוילרים משעשעים. למשל בפסגת הרוחות, רגע לפני שהחל הקרב עם הפרשים השחורים והנגינה התאימה את עצמה לקצב המהיר של ההתרחשויות, ראינו את כל הכנרים מרימים כאיש אחד את הכינור לכתף ומניפים את הקשת, כאילו היו ההוביטים עצמם סביב המדורה.

ההפסקה הגיעה מיד אחרי שאלרונד אמר, "אתם תהיו אחוות הטבעת" וסגר את המועצה. קמתי להסתובב קצת ולעכל את החוויה. ירדתי אל תחתית היציע העליון כדי להביט בכלים יותר מקרוב ולצלם קצת. כך גיליתי שהקונטרבסים לא רק נעימים לאוזן אלא גם מרהיבי עין: שורה של כלי קשת ענקיים, כל אחד מהם בצבע קצת שונה, יצרו יחד אסתטיקה של סדרה.

מסע באפלה

ואז הגיע המסע, תחילה רגוע למדי ומלא כינורות – עד מוריה. בתוך מוריה, הלמות תופים רכה ליוותה, באופן כמעט בלתי מורגש בהתחלה, את הכינורות ואת חלילי הצד. אט אט הם התגברו, ונהיו יותר ויותר דומיננטיים, וכשתופי האורקים במעמקים היו תופים אמיתיים במעמקי הבמה, סצנות האקשן של מוריה באמת עצרו את נשימתי. הכנרים היו מדהימים; נדמה היה לנו שהם מנגנים שעה וחצי רצוף בלי הפסקה. שאר הכלים השתלבו היטב בזמן המתאים, לצד שתי המקהלות החבויות מאחורי המסך, והעשירו את הצפייה.

אחד החלקים המרשימים ביותר של המופע הגיע עם החלק האסתטי ביותר בסרט: ביער לוריין, הזמרת בשמלה האדומה שעד כה רק ליוותה בקולה את הנגינה, קיבלה את הבמה לעצמה. היה מרשים ומצמרר לשמוע אותה שרה את הקינה האלפית על גנדלף בליווי המקהלה. לא אחד ולא שניים בקהל מחו דמעה.

ההמשך היה סוחף ומהיר: הסירות, אמון הן וההתפצלות של החבורה. אקשן ונגינה מהירה ומרשימה מהכנרים שחזרו רעננים והתגייסו לעזרתם של אראגורן, לגולס, גימלי ובורומיר מול האורקים. המוות של בורומיר היה נוגה ושקט, לווה בשירת מקהלה ומנגינה שהלכה בצורה נוגעת ללב אל הדעיכה של הסיום, בעוד סם מצטרף לפרודו על הסירה.

שיבת המלכה

כמו רבים אחרים קמתי למחוא כפיים כשהקרדיטים התחילו והתזמורת חזרה להדרן של מוזיקת הפתיחה. אנשים כבר התחילו לצאת, במה שהתגלה כטעות חמורה, כי אז הסולנית הראשית נעמדה. בעוד הקרדיטים הראשונים עם שמות השחקנים ותמונותיהם רצים מאחוריה, היא ביצעה קאבר לשיר הקרדיטים הראשון "May it be" של אניה והשאירה אותי עם הלסת שמוטה לרצפה. זה היה רגע השיא שלה וקולה הדהד באולם. בהיעדר התרחשויות על המסך הסתכלתי רק עליה.

הביצוע האלפי הקסום שלה הסתיים סמוך לאמצע הקרדיטים והתחיל שיר שני. הפעם סולנית מקהלת הילדים הצעירה שרה את שיר הקרדיטים השני, In Dreams מאת פראו וולש ומלחין הפסקול הווארד שור, בליווי המקהלה שלה. במקור ביצע את השיר הילד זמר הסופרנו אדוארד רוס. ורק אז, כשסיימה, הגיעה ההשתחוויה. הקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים שוב ושוב למנצח, לנגנים של כל כלי, לסולניות שקדו יחד, למקהלות ולשלל המפיקות והמתאמות של המופע.

יצאתי משם באופוריה, בידיעה שהחוויה הזאת והמוזיקה שבה ילוו אותי עוד זמן רב.
ואם במקרה אתם מתכוונים להגיע לטורונטו בחורף הבא, דעו שמתכננים להעלות שם בינואר הבא את "שר הטבעות: שני הצריחים בליווי תזמורת".

* הקונצרט הוא חלק ממיזם חובק עולם של הקרנות מתוזמרות של סרטי "שר הטבעות".