אנחנו עפות
מאת אלכסנדרה מאנק
תרגום: טל קרן
אלכסנדרה מאנק חיה בשיקגו, שם היא צורכת כמויות עתק של תה ותשבצי היגיון. סיפוריה התפרסמו ב-Strange Horizons, Three-Lobed Burning Eye ו-Lackington’s. הסיפור שלפניכם, שהתפרסם בכתב העת F&SF, הוא שיר-סיפורת שאיבד את הבלמים: הרהור על כוחו של הרעב. תמצאו אותה בטוויטר תחת @munckish.
איור: טל קרן, באמצעות DALL-E
"נא להזדהות".
המהנדסת נושפת על החיישן, משב מנומס של גז חמים ואדי מים שהננו-נקבוביות שואבות ומנתחות. היא מהלה בורבון בקפה שלה הבוקר, אבל גם אם החיישן יודע, הוא לא שופט. האלכוהול הוא בכל מקרה בעיקר מחווה מטפורית,. במותה הסופי היא מתעתדת לטבוע.
הדלת נפתחת בנקישה. המהנדסת נכנסת, תלתלי הפלדה ועור הצוואר המידלדל עוברים השתקפות, הגדלה, עיוות. אין כל רעד בידה כשהיא מושיטה אותה אל הטבלייה, שום דבר, רק תנועת טלטול בזווית עיניה, ושם, ושם – במשטח המראה של הפולרן. היא לא יכולה לחכות עם התזכורת עד שאהיה מוכנה?
"איזה ממד חסר רגישות אתה", היא אומרת.
הממד לא מתרגש מההערה.
למרות תנועת הטלטול של מפרק ידה, הטבלייה מוצאת את דרכה אל מתחת ללשונה. המהנדסת מניחה את ידיה בשוקת העפר וכל הבבואות קופאות. הטבלייה מתמוססת לאיטה. דקות חולפות כשהתרופה חודרת למחזור הדם שלה. קנוקנות דביקות צומחות מן העפר, מושטות אל עורה, משרטטות את קווי כפות ידיה ומתחפרות לתוך הקמטים העדינים בפרקי אצבעותיה. כעת, משהיא מעוגנת, היא מתחילה להיסחף.
עליה לנווט בין מאות ובין כדורי ארץ וגלגוליה האנושיים משמשים אותה כדי למקם את עצמה. היא מחדדת למַעֲלֶה הרוח עד שהיא רואה את התירס. זה צביר גרעינים, בולט בבהירותו ובצהובותו כנגד כף ידה ספוגת הגשם.
סוכנות הסוּ העילי, מינסוטה, 1862.
זה המזון האמיתי הראשון שהם אכלו מזה שבועות. הם מילאו את קיבותיהם בעשב ביצות, והמהנדסת ניסה לצוד חרקים ותולעים בלא הצלחה מרובה. הוא גֶבֶר הפעם. אהובה היא אם בנו, אך שדיה יבשו, ובכיו של התינוק הרעב יהדהד בארבעת או חמשת לבבותיה הבאים.
השקט כשהבכי דועך נורא אף יותר.
זה סתיו לח וצונן שנדמה כי בא בעקבות חורף שאין לו קץ. פקיד הסוכנות נתן להם תירס יבש במקום הקצבה שהממשלה הפדרלית חייבת להם – תשלום על אדמתם שמתמהמה בדרך, לכאורה. הם תוחבים את הגרעינים הקשים לפיותיהם וכמעט מיד תוקפות אותם התכווצויות. שלשול דק ומתיש מגיע בעקבותיהן והתירס חולף דרכם כמו הבטחה שלא קוימה.
"איך הגענו למצב הזה?" אהובה שואלת אותו. ילדם חלש מדי לינוק, ואפילו כדי למצוץ סמרטוט לח. הוא מפנה את ראשו אל המהנדס ומעניק לו חיוך יפהפה, קודח.
הם נאחזים זה בזה ורועדים. הרעב גס הרוח נמשך, ומשסע את אבריהם הפנימיים.
"איך זה ייתכן?"
אהובה תמיד רוצה לדעת, בכל גלגול, את רצף הסיבה והתוצאה במלואו.
מאוחר יותר היא אומרת, "הלוואי שהייתי ציפור. ציפור לא מבינה שיכול להיות אחרת".
בכל גלגול, היא מביעה רצון לעוף.
המהנדסת התאפסה כעת על הכיוון, והמפה בראשה משתרטטת שוב ושוב בקפדנות מופתית בשעה שהיא תרה בגלגוליה אחרי אות לקיומה של אהובה. פרשת התירס נוגעת ברבים מהם. איש מהם לא שכח מעולם את הרעב ההוא; הוא עדיין מתפשט החוצה ומשפיע על עברם ועל עתידם.
צ'טלקה, טורקיה, 1955
כולם הלכו לחתונה. אהובה היא פעוטה שמשחק בגינת ירק מאובקת מאחורי חומת אבן. המהנדסת לא ראתה את הגלגול הזה עדיין והיא תוהה מי היא בתוכו – אח או אחות בוגרים של אהובה או אביה או מסתתרת בתא רבייה בתוך גופה הקטן של הפעוטה, ומוכנה להיות דבר מה כשאהובה לא מצפה לכך.
אישה זקנה לבושה שחורים משגיחה על אהובה-הפעוטה בעודה קולפת אפונים. אהובה לוקחת את אחד התרמילים שהושלכו ומציעה אותו לבובה. היא מציעה אותו למרפק שלה. היא כורעת באבק ומציעה אותו לחלוק אבן. אם יש משהו חריג בנחישות של משחקה, אף אחד לא מעיר על כך. הזקנה מסרבת לקבל את התרמיל אך אומרת לאהובה שהיא יכולה לאכול מהאפונה, ואחר כך שאריות חלבה מהחתונה, אם תתנהג יפה. שתיהן לוקחות קצת. הן מקערות את ידיהן, מערסלות אפונים טריות שכמו זוהרות בירוק בהיר יותר בצל.
המהנדסת מזהה את עצמה.
היא לא רואה פה שום דבר שסביר להאמין שתוכל להתחקות אחריו. היא מחדדת הרחק מצביר התירס, מתעלמת מגלגולי בעלי החיים קצרי היומין שמתקבצים סביבו ככלבלבים להוטים.
כשהמהנדסת מתכננת את המכונה, שהיא קוראת לה הפולרן עקב צורתה – צורה שאבד עליה הכלח בפיזיקה; השם הוא עלבון – היא מתכננת כלי שיתמוך בחקר הזיכרון. כלי מכוער ומסורבל, אבל כל הכלים החדשים הם כאלה. היא לא מצפה לראות את עצמה מתפוצצת על פני הממדים.
הוכחה מתמטית חדשה תומכת בקיומו של גלגול נשמות
ההצהרה מתנוססת בכותרות. המהנדסת מודעת למרוץ לפיתוח "מכונת גלגולים קודמים", אבל היא סתם מעבירה את הזמן, מיד אחרי שהשלימה רצף של כישלונות מקצועיים וכשלים אישיים, היא לא מנסה לבנות מכונה כזאת. בכלל מותר לי לקחת על זה קרדיט אם זה קרה בטעות? המהנדסת חושבת את המחשבות החומציות האלה, מחמיצה את עצמה ואת כל הישגיה בזה אחר זה. כל משחק שהיא משחקת (לפחות בגלגול הזה), היא משחקת נגד עצמה.
היא לא סיפרה עליה לאף אחד. הפולרן תחובה בקרן זווית של איזו מעבדה בקמפוס הבת של הסורבון באבו-דאבי, צורכת כמויות אדירות של חשמל שהמהנדסת חיה בפחד מתמיד שמישהו יבחין בהן. היא לא חשובה פה. סתם עוד פרופסורית חברה שמבקרת בקמפוס שופע מהגרים עשירים מאירופה. חיה בגלות אינטלקטואלית. היא שונאת את אבו-דאבי. הגוון הכחול החשמלי של השמיים מכאיב לעיניה, הצמחייה – הטבעית והמלאכותית גם יחד – שופעת מדי, וחופי היוקרה הכדוריים, קניוני הגיימרים וההולומלונות הם עולמות מוזרים ועשירים שאינם רוצים בה בכל מקרה.
"את תתאהבי בזה. תני לזה חצי שנה".
אחד מעמיתיה מאגף אותה באירוע קבלת פנים לחברי הסגל החדשים. יש לו עיניים יפות וזקן רך ומטופח והוא איש שיחה נעים באנגלית וגם בצרפתית.
"אתה אחד מהאנשים האלה שחושבים שעמוק בדנ"א של כל אחד מסתתר איזה גֵן חוף".
הוא צוחק. "זה פגם אופי? אני פשוט אומר שקל ליהנות פה".
היא מחווה ברעד אל שיערה האפור, בגדיה המיושנים והקמטים על פניה שאינם קמטי שמש. "אני שונאת חול ושמיים כחולים", היא אומרת, וחושבת על גרגירים צהובים קטנטנים. "במיוחד חול".
הוא נד בראשו ועושה בידו מחווה נגד עין הרע. "חצי שנה, סמכי עליי. ראיתי את המדבר שובה אנשים בקסמו".
בדיעבד, הוא איש חביב בהחלט. פשוט כל חייה היא פוגשת אנשים שאינם אהובה.
איש משאר עמיתיה לא מטריח אותה בניסיונות להתוודע אליה. היא מסתירה את הפולרן מעיניהם משום שהיא עדיין בוחנת את התגובה שלה למכונה. וגם סתם דווקא.
בכל יום, היא נמלטת לתוך הפיצוץ שהוא היא.
יפן, בסביבות 9000 לפנה"ס
זו תגלית חדשה. המהנדסת נלהבת, מודעת בעמימות לאצבעותיה השוקעות עמוק יותר בעפר. כימיקלים פועמים לתוך ליבה, מפעילים בה חלקים שאי אפשר לראות בדימות מוחי.
היא עם אהובה, שהיא נער מתבגר. גם המהנדסת הוא זכר, מבוגר קצת יותר. לא לגמרי ברור מה אופי היחסים ביניהם.
הם מערבבים גושים גרגיריים של המטיט עם פחם ושומן בעלי חיים כדי להכין צבע אדום סמיך. הם צוחקים, מציירים במריחה דמויות על קיר המערה, כשמדורה קטנה בוערת מאחוריהם. הם מדברים כמו סכרים פרוצים, מתארים איש את ציורי רעהו, שטף בלתי פוסק של פרשנות שנשמע רוב הזמן כמו הקנטה ברוח טובה. המהנדסת לא מצליחה לזכור את השפה הזו, אפילו בעזרת הפולרן.
אהובה מצייר ציפורים. הוא מצייר ציפור אחרי ציפור, ממלא כל חלק בקיר שהוא מצליח להגיע אליו, מטפס ועולה על כתפיו של המהנדסת כדי לצייר עוד. התוצאה הסופית עוצרת נשימה. עמוד אדום של גופים מכונפים מתרומים לתוך האפלה. קפלה ניאוליתית.
לאחר הניתוק, המהנדסת מחפשת פרטים על שרידים של ציורי מערות פרהיסטוריים ביפן. יש מאמרים וכתבות על הנושא אבל באף אחד מהם האמנות לא עתיקה מספיק. האותנטיות של חלק מהאתרים מוטלת בספק, ונטען כי הם זיופים. באף אחת מהתמונות היא לא רואה להקת ציפורים ענקית. אילו יכלה הייתה מממנת לעצמה משלחת של חקר מערות כדי לאתר את המקום המדויק שבו היא ואהובה עמדו זה לצד זה אלפי שנים קודם לכן.
אבל אין כל תקווה למצוא אותה, היא חושבת. יפן היא חלק מטבעת האש, ועקב הפעילות הטקטונית המוגברת מאוד לא סביר שמערכת המערות העתיקה עדיין קיימת, אפילו אם היו למהנדסת די משאבים וניסיון לחפש אותה.
עוד מבוי סתום.
המהנדסת מתעוררת מעילפון שכרות, עורה סמוק והבל פיה מסריח מבירה ישנה. היא מזדחלת אל המטבח בתחתוניה, שם השמש קורנת בעוז מבעד לחלונות. מישהו שטף את פחיות הבירה וסידר אותן בתוך הממחזר; המהנדסת לא זוכרת שעשתה את זה, אך ההרגל טבוע בה כה עמוק שהיא לא מופתעת מכך, ובכל מקרה, אין אף אחד מלבדה.
בערך 250 שנה לא היה אף אחד מלבדה. במהלך הזמן הזה, גילתה המהנדסת, היא התגלגלה ככומר וכמטפס הרים. הכומר ניסה לשמוע את קולו של אלוהים והעמיד פנים שקריאת ספרות קודש סיפקה אותו. מטפס ההרים השליך את עצמו על הטבע, והאמין בינו לבין עצמו שאם יצלח בשלום מסלולים קשים שיובילו אותו לעמוד במקומות גבוהים, הוא ימצא… משהו.
לפחות בגלגול הזה גיליתי מה אני מחפשת.
'אהובה' הוא כינוי לאדם שהמהנדסת לא פגשה. היא יודעת על קיומו מזה שלושה שבועות, אם כי בגלל האופן שבו הפולרן מאריכה את זיכרונה היא מרגישה שעבר זמן רב יותר. הן היו זה לזה בני לוויה במשך עשרות אלפי שנים, בכל רחבי העולם ובכל התנאים העולים על הדעת. הן היו כל דבר שיכלו להיות זה לזה – אחים, הורים, חברים, מאהבים, מורים ומדריכים.
אז איפה את?
היא מתקלחת ומתלבשת, מתעלמת מהטלטול הבלתי נשלט של כפות ידיה, שאינו חשוב. כשהן קבורות, היא מתאפסת באמצעות התירס ושטה במורד הרוח אל הגלגול האחרון הידוע של אהובה. משהו מוחשי, זה כל מה שהיא רוצה. משהו לאחוז.
ג'קסונוויל, פלורידה, 2020.
הוא טובע במיטת בית חולים, והמהנדסת לא יכולה לעשות דבר מלבד להביט בו במסך. הקיץ הזה מלא בהירות ודאגה. החדר שלו מואר מדי, חושבת המהנדסת, השמש לועגת להם בהבטחות של השנה הבאה, שבה הכול יחזור לתיקונו.
"מה שלומך?" זה כל מה שאנשים שואלים זה את זה. זה משעמם. אין שום דבר אחר לדבר עליו פרט לארוחות וסדרות טלוויזיה.
למרבה המזל, אהובה תמיד מסוגל לדבר על אוכל.
"מה אכלת בצהריים?"
באיטיות מייסרת הוא כותב: מרק עוף. הוא מרים את הלוח המחיק שלו ומנסה לחייך מבעד למסכת החמצן.
"אה, יופי".
אילו היו יחד, הם יכלו לשבת בדממה ולהחזיק ידיים. המסך מאלץ אותם לנהל שיחות חולין מטופשות. איש מהם לא רוצה להטריד את השני בשאלות גדולות או נושאים עגומים. מחליא כמה שזה מזויף.
בסוף השיחה אהובה מרים אצבע אחד, כאומר, רק רגע. הוא כותב. ידו נעה לאט אך בנחישות.
שלום, ציפור קטנה.
הוא משלב את אגודליו ועושה תנועה מרפרפת בכפות ידיו, כמו כנפיים מעופפות. בדיוק כמו כשהייתה בכיתה אל"ף והוא ליווה אותה לאוטובוס לבית הספר. היא זכרה איך עמדה בחדר המעונות שלה בקולג' וגלגלה עיניים, לנוכח המבוכה שגרם לה כשידיו עשו את אותה תנועה.
המהנדסת מנסה למצוא חתיכות של הגלגול הזה. היא סורקת כל גלגול מודרני בחיפוש אחרי מכתבים, מלאכות יד, או חפצים שעברו בירושה לצאצאים שעודם חיים. היא זוכרת ראשי תיבות שנחרטו בגזעי עצים בקייטנות, בתים שנבנו, שמיכות לתינוקות שנתפרו לאור נרות, דיוקנאות שצוירו, אבל מאתיים חמישים שנה הן פרק זמן הרסני. דבר לא נותר.
היא רוצה יותר ממה שהפולרן יכולה לתת לה. הזיכרונות שהועלו מהאוב נושאים אותה כל עוד הטבלייה נמצאת תחת לשונה, אבל כשהיא מחלצת את ידיה מהעפר ומקלפת את הקנוקנות הקמלות של הצמחים מפרקי אצבעותיה, העולם מחוץ להשתקפויות המשושים עולה לפגוש בה במהירות קטלנית.
באחד מסופי השבוע היא מבלה שלושים ושש שעות בתוך גופיה. רעב התירס התפשט. גלגוליה נותרו כשהיו, הם פשוט זכורים לה אחרת, כמו רקדנים המבצעים תנועות ישנות לקצב של מוזיקה חדשה. בטנו של צייר המערות מקרקרת כשהוא מריח שומן נמס. הכול מתכסה פטינה של ערגה.
מתוך מיאוס באנושות היא מתחילה לבחון את גלגולי בעלי החיים. היא ואהובה מרבים להיות כלבים. לפעמים הן שלשולים, כמו הפוגה לנשימה עמוקה, וחולדות על ספינה טובעת. פעם מרהיבה אחת הן סוסי פרא. בגלגול ההוא הן לא רואות בני אדם בכלל.
הן אף פעם לא ציפורים, והמהנדסת תוהה אם לציפורים יש נשמות. זו שאלה קטנה בשיפולי מוחה, לוטה בצל שאלות גדולות יותר: למה אני, למה עכשיו, האם את מתה, איפה את?
המהנדסת מפליגה עד שאפלה מקיפה אותה והיא חושבת שאולי לא תצליח לשוב. אין כוכבים שידריכו אותה, אין קווי אורך או רוחב. צביר התירס נעלם זה מכבר. היא דואה על פני ריק נטול צבע, ומתייפחת כשהיא מבינה שכלומיות אדירה קיימת בתוכה. הכלום מוצץ את הבשר מעצמותיה, ומטביע אהבה, ולא מותיר דבר זולת צורך רעבתני. הוא מפחיד אותה בהיעדר הגבולות שלו. כעבור זמן מה היא מרגישה שחדלה מנוע. תנועה וחוסר תנועה התמזגו לאחד.
עד שגלגול אחד, קדום לאין שיעור, עולה מהמעמקים.
אוקיינוס, בסביבות 8,000,000 לפנה"ס.
אהובה שועטת לעבר ענן היצורים הקטנים, מורעבת. הם נלכדים במְזיפָה שלה. היא סועדת את ליבה.
הן מסתחררות יחד במים.
אחרים נרתעים מאהובה, שכן היא פורצת מעל פני המים לעיתים תכופות, אך לא המהנדסת. ההתפרצויות אינן עדות לטירוף או חולי. אהובה היא פשוט חלק מהשמיים, חושבת המהנדסת. היא חלק מהשמיים הרועמים שנפלו.
כשהיא גוררת את עצמה בחזרה לדירתה, ומתעכבת רק כדי לקנות מין אלכוהול כחול צלול שמזכיר לה את מי המיוֹקֶן, המהנדסת חשה חסרת אונים ונרגזת. היא רוצה לעקור את האַיִן חסר הצבע מתוך חזהּ ולצרוח עליו. היא רוצה לפרק אותו לרכיביו הכימיים ולמולל אותו בין אצבעותיה עד שלא יוותר ממנו אלא כתם שמנוני.
היא רוצה לדעת אם בג'קסונוויל הייתה בגידה, פרידה, או מוות סופי. היא רוצה שאהובה תדע כמה כואב לה. היא רוצה להפסיק לדמיין כמה כאב לאהובה, כששכב במיטת בית החולים באור השמש העז, טובע, לבדו, לבדו ברגע התודעה האחרון שלו שבו היה אמור להיות מסוגל לחוש את כף ידה בידו, עד הסוף. אין דבר שהיא רוצה בו יותר מאשר לגעת במשהו שאהובה נגעה בו פעם.
למחרת בבוקר תוכנת המחקר שלה מתריעה בפניה על מאמר חדש.
עיניו היפות של עמיתה המזוקן שלה מזוגגות כשהוא יוצא ברגליים כושלות מתוך הפולרן. המהנדסת מובילה אותו לכיסא ומאזינה לרצף ארוך של זכרונות – הוא דברן.
בסופו של דבר הסיפורים על גלגוליו הקודמים גוועים והוא נועץ במהנדסת מבט בלי למצמץ. הם בחוץ עכשיו, בחצר קטנה שופעת עצי תמר ובוגנוויליה. רוח קלה נושבת בחצר ונוגעת בפניהם. מעל ראשיהם, ממש מעל בניין המחלקה לנוירופיזיקה, מנצנצים כוכביה המלאכותיים של אבו-דאבי.
"את עומדת להיות האדם העשיר ביותר בעולם", הוא אומר.
"לא אני. אתה".
היא רוצה קרדיט מלא על התגלית ותשלום חד פעמי. היא הקפידה לנקוב בסכום שלא יהיה לו קשה מדי לוותר עליו.
"למה?" שאל, אחרי שחתמו על ההסכם והכסף עבר. מזוודתה הארוזה נחה לרגליה. הם לוגמים קפה ליד המסילה האווירית. "סליחה שאני שואל, אך אני עושה את זה מתוך דחף לשימור עצמי. למה את מוותרת?"
המהנדסת מביטה במתינות מערבה. "מתברר", אמרה, "שהתגלו מאובנים של בעלי חוליות קדומים בפרו".
היא חשה בו בוהה בה כשהיא הולכת משם.
המהנדסת אפילו לא צריכה לחפור. עצם הלסת העתיקה של אהובה מפהקת השמימה והציפורים הקטנטנות חגות הרחק מעליה. היא השתמרה עד כדי כך טוב, שאפילו המסרקות העדינות ביותר של המזיפה שלה נותרו שלמות, מגובשות בדולומיט.
כדור הארץ זוכר לפחות חלק מאיתנו, חושבת המהנדסת. קשה לומר מי מהן מופתעת יותר.
הן מוקפות מכל עבר בקשתות בצורת הרים, רצועות צבעוניות של חול בשכבות עבות. סרו קולורדו גואה ותופח; נדמה כאילו הן יושבות על חודו של אוהל קרקס. המהנדסת תוהה איך להתייחס להשתובבותו של המדבר.
היא יכולה לשכור צוות של פלאונטולוגים. במקום זה היא מקימה מחנה לאדם יחיד, ניזונה מאורז ומפירות יבשים ואוספת מים מן האוויר. במשך חודשים, כשהיא משתמשת בכלים מתכווננים פרי עיצובה שנראים כמו תולעים זהירות ומתפתלות, היא מסירה כל גרגיר של חומר זר מעצמותיה של אהובה.
בינתיים, עמיתהּ לשעבר של המהנדסת מארגן הדגמה לקבוצה של נוירופיזיקאים. התקשורת מדווחת על גננת שזיהתה אחד מהילדים שתחת השגחתה כגלגול של סבה. עקרת בית שטענה כי היא גלגול של פְרוּסט מכריזה על אוטוביוגרפיה חדשה בשבעה כרכים, ויש גבר אחד בשבדיה שמגיע כל יום לגן חיות כדי לאכול צהריים עם צב ענק. המשטרה מתחילה לשאול קורבנות של תקיפות אם הם היו חייבים למישהו כסף בגלגול קודם. לקראת סוף השנה מתקיים מפגש משפחתי ענק על גדות אגם מלאווי. כתבי חדשות רואים את המשתתפים דגים באגם. הם מביטים בעיני הדגים, מנידים בראשיה ומשליכים אותם בחזרה למים.
חלקים מהמאובן שכבר עברו ניקוי מוחזקים בשדה השהיה. כלי התולעת של המהנדסת מוצצים מהם את הגבעה, מיקרון אחרי מיקרון, והלוויתן מגיח: עמוד שדרה, עצמות גליליות, צלעות ענק שצורתן כקימור כוכב הלכת מגובה אדיר. המהנדסת יודעת שלא היו אלו כוחות השחיקה שבהרים המפוספסים שחשפו במקור את הלסת של אהובה, אלא רעב. היא חשה את עוצמת הרעב שלה, תוהה כמה גבוה תנסוק על גבו. בלימה יש רופא שממתין לבחון את ידיה.
אחרי שכל השלד הוצא מהגבעה, והוחזק במקומו בתוך אוויר סמיך ומזמזם, המהנדסת מטפסת על הגולגולת. היא מלטפת את יציקת העצם החלקה, גאה באהובה על שבנתה לעצמה גוף כה נאה וענקי. מאוחר יותר היא תבנה לעצמה בית קבוע-למחצה בתוך צלעותיה של אהובה, אבל בינתיים, האוהל שלה, יחד עם מזונה ובגדיה, כבולים אליהם בבטחה. היא נושפת על נקודת הדופק במפרק כף ידה וממשק המשתמש מתפוצץ סביבה, מסתחרר כמו גלקסיות לולייניות קטנות. תחת כפות ידיה, אהובה חמימה מהשמש, שהיא כמעט החיים עצמם. המהנדסת משמיעה פקודה. היא מטה את ראשה מעלה לתוך רוח עדינה, אל שמיים שהם ריקים זולת גופים מכונפים, ומתכוננת להמריא.
מאנגלית: טל קרן
