בית פתוח על הגבעה הרדופה


פורסם ביום יום שישי, 15 באפריל 2022, בשעה 12:11
שייך למדור מומלצי האתר, סיפורים מתורגמים

מאת

ג'ון ויסוול (Wiswell) הוא סופר עם מוגבלויות שגר בניו יורק בלב יער מלא עצים. הוא החל לפרסם סיפורים קצרים בשנת 2010 ויצירותיו הופיעו מאז בין השאר ב-UnCanny, F&SF, Nature Futures ועוד. סיפורו הנוכחי זכה בפרס נבולה ב-2021 והיה מועמד גם לפרס הוגו ולפרסים נוספים. רבים מסיפוריו לוקחים את המוזר והחריג ומבייתים אותו, לא פעם כמטפורה לנכות. כך גם הפעם.

בית רדוף

צילום: מקס דה-גרוט, Unsplash

הבית בשדרות פויזונווד 133 היה חזק יותר אילו היה רצחני. יש ברחוב סילבר 35 נכס שחיסל משפחה שלמה הרחק במאה ה-19, ולא סבל מאז אפילו מנזילה קטנה בגג. ב-2007 הוא עדיין היה חזק מספיק ללכוד זוג מתקוטט במבוך שיחים אינסופי שהשתרע בפועל על פני פחות מ-30 מטר מרובע. סילבר 35 היה פוץ זחוח.

בין כתליו של פויזונווד 133 מתה רק אישה אחת. ב-1989, דורותאה בלסקו סירבה לעבור להוספיס, ובילתה את החודשיים וחצי האחרונים לחייה כשהיא מתענגת על קולה של הרוח הנושבת מבעד לרעפיו של פויזונווד 133. מדי יום ביומו, פויזונווד 133 ניגן לה מעומק ליבו ונשמתו.

הבית התגעגע ל-1989. את רוב השנים שחלפו מאז הוא העביר ללא דיירים.

היום הוא עומד לשנות את המצב. גינוניו מושלמים כשסוכנת הנדל"ן, גברת וייס, מטאטאת את רצפותיו. היא מניחה בחוץ מגשים של עוגיות קנויות ומצניעה את מבשמי האוויר, בעוד פויזונווד 133 מזמן בריזה עדינה ומניס באמצעות ההילה שלו אי אלו מרמיטות סוררות שמתחפרות בשטחו. גם סוכנת הנדל"ן וגם הנדל"ן צריכים שהבית הפתוח הזה יעלה יפה.

מבקרים תועים מתחילים לזרזף פנימה. הם אנשים משועממים שהכיבוד מעניין אותם יותר מהצנרת המשופצת. הבית מותח את לוחות הרצפה הדואבים שלו כמו שבן אנוש מכניס את הבטן. המבקרים מביאים איתם בוץ ומורחים אותו בכל פינה. הבית היה רוצה יותר מכול שמישהו מהם ימרח בו בוץ עד אחרית ימיו.

גבר מוצק ושמוט כתפיים נכנס פנימה. כתם עוגה מרוח על גב הקפוצ'ון הירוק-תוכי שלו, ולא נראה שהוא מודע לקיומו. גברת וייס מנופפת לו לשלום בעיצומה של שיחה עם זוג עשיר שנמשכת כבר עשר דקות. בני הזוג עשו שגיאה מרה כשהזכירו שהם "שוקלים לשקול כניסה להיריון" וגברת וייס מנופפת בסטטיסטיקות על בתי הספר באזור כמו קאובוי שמנופף לאסו. סביר להניח שהנעליים של בני הזוג עולות יותר מהמקדמה על הבית, אבל לפי המבטים שהם מעיפים שוב ושוב בטלפונים שלהם ברור שעוד רגע הם יחזרו למרצדס שלהם.

הגבר עם הקפוצ'ון המוכתם בעוגה משוטט במסדרונותיו של פויזונווד 133, שמותח את לוחות הרצפה שלו בעוצמה רבה עד כדי כך שהיא מרטיטה את יסודותיו.

הגבר לא מביט ברצפה של פויזונווד 133. הוא מביט בקמטוטים העדינים בטפט הירוק הפרחוני, בהבעה של מישהו שמביט בבית השחי של עצמו.

הבית מתבייש בטפט הרפוי. זה טפט וינטג', משי צבוע ביד, שלדברי גברת וייס אמור להעלות מאוד את הערך. עכשיו הבית תוהה אם הוא יכול לרדוף את הדבק של עצמו ולעזור לאיש להסיר את הטפטים כדי לרצות אותו. זה חשוב במיוחד משום שהאיש נותר פה יותר זמן מכל מבקר אחר – לא כולל אלה שגברת וייס לכדה בלאסו שלה. נדמה שהוא לא מרגיש את אותן תחושות שתוקפות את המבקרים האחרים בבית, או שלא אכפת לו מהן.

מהתנהגותו נראה שמה שחשוב לו זה הטפט, האור הטבעי שחודר מבעד לחלונות חדר השינה הגדול, והמטבח.

ילדה רוקעת ברגליה כשהיא חוצה את דלת הכניסה, שיערה המקורזל אסוף בשלוש קוקיות מלבניות שכנראה קשרה בעצמה. התליון הכסוף שהיא עונדת עומד בניגוד חריף לחולצתה הצבועה ירוק עז ועליה ציור של הענק הירוק. מרפקיה מהודקים אל גופה וידיה מורמות כמו טפרים, מוכתמות בכתמי עוגה.

כל צעדיה מחושבים לתעל את כל משקל גופה הקטן לכבדות מרבית. אם הבית היה צריך לנחש, הוא היה מניח שהיא מעמידה פנים שהיא דינוזאור משחר לטרף.

האיש בקפוצ'ון המוכתם בעוגה מעיף אליה מבט. הוא שואל, "אנה. איפה המעיל שלך?"

אנה מרעימה, "אני שונאת בגדים!"

מתברר שאנה שונאת בגדים עד כדי כך שהיא אוחזת מיד בשולי חולצת הענק הירוק שלה ומושכת אותה מעל ראשה. היא נזהרת לא להזיז את התליון ממקומו, אך משליכה את חולצתה על האיש. הוא מנסה לתפוס אותה, והיא חומקת בין זרועותיו המושטות ורצה על פני גברת וייס והזוג העשיר, כשקוקיותיה ותליונה מקפצים בפראות.

במרוצתם, הם מותירים את דלת הכניסה פתוחה. הבית יודע ששמן חימום הוא מצרך יקר. הוא מזמן בריזת רפאים לסגור את הדלת למענם.

הצליל גורם לאנה לסוב על עקביה, והיא מצביעה על הדלת. היא אומרת, "אבא! רוחות רפאים!"

אבא אומר, "אנה, דיברנו על זה. אין דבר כזה רוחות רפאים".

"לא הסתכלת".

"לא צריך להסתכל כדי לראות שמשהו איננו".

אנה מסתכלת בתליון שלה ורוטנת. "מה אם זאת הרוח של אמא?"

אבא עוצם לרגע את עיניו. "בבקשה פשוט תלבשי את החולצה שלך".

אנה מיד תוקפת את מכנסיה. "בגדים זה לחלשים!"

"תלבשי אותה או שאנחנו הולכים, אנה", הוא אומר, בזמן שהוא מתגושש איתה במאמץ להלביש אותה. היא דוחפת אותו, ומותירה לו משקעי עוגה נוספים על הקפוצ'ון. בזמן שהם נלחמים, הזוג העשיר חומק החוצה בלי לסגור את הדלת.

הבית סוגר אותה במקומם. שמן חימום לא צומח על עצים.


מאחר שהגג משולש, יש בקומה העליונה מקום רק לחדר שינה אחד. גברת וייס קוראת את ההבעה על פניו של אבא, ובוחרת לתקוף עם, "המרתף רחב מאוד ומואר היטב. הוא קריר בקיץ, וחמים ונעים בחורף".

אנה אומרת, " גם ככה גבהים זה מזל רע".

הילדה בת הארבע לא טורחת כמעט להעיף מבט בחדר השינה לפני שהיא יוצאת בחזרה. היא אוחזת במעקה בשתי ידיה ויורדת במדרגות ברגליים כושלות. במדרגה השלישית היא קופאת לגמרי במקומה.

אבא בדיוק בוחן היטב את החדר ולא שם לב שאנה רועדת במקומה המדרגות.

יש בתים שממלאים את ראשי דייריהם בחזיונות של מעשי טבח או טראומה. פויזונווד 133 מעניק לאבא הצצה בפחד הגבהים של בתו. אבא לא יודע שזה הגיע ממישהו אחר, ובכל מקרה לא היה מאמין בזה, אבל תוך שניות ספורות הוא נמצא לצידה. אנה נאחזת במכנסיו עד שהיא מרגישה בטוחה.

כל שיש לרשותו של פויזונווד 133 הוא קורטוב של מגע עדין, אבל הוא יודע איך להשתמש בו. רדיפה היא מעשה אמנות.

המרתף הוא למעשה קומה תת-קרקעית למחצה, כך שהחלונות שלו נמצאים בגובה המדשאה הקדמית שזה עתה נגזמה. אנה מצחקקת לרגע למראה הנוף, ואז מתחילה לתזז ברחבי המרתף, מחדר הכביסה שבו נמצא גם תנור החימום המרכזי, לארון אחסון גדול, לזוג החדרים הריקים. הם יהיו מושלמים לחדר שינה לילד וחדר משחקים.

אנה הולכת לחדר המערבי ומכריזה, "אבא. אתה יכול לשים פה את כל השדים והרוחות שאתה מכסח".

גברת וייס מעירה, "אחד מהחדרים יכול להיות משרד. אמרת שאתה עובד מהבית? הולכים לפרוס פה סיבים בשנה הבאה".

אבא אומר, "אני רוצה לעבוד מהבית יותר. אני מהנדס תוכנה, ואני מנחה פודקאסט על ספקנות. אולי יצא לך לשמוע אותנו".

הבית לא נעלב. גם הוא לא מאמין ברוחות.

אנה מקפצת בין שני החדרים, בוחנת אותם שוב ושוב כאילו הם עשויים לגדול. זה מסוג התעלולים שהבית לא יודע לעשות.

אבא אומר, "אנחנו יכולים לישון בחדרים צמודים. מה דעתך?"

אנה אומרת, "אבל אני רוצה דינו-חדר  גדול".

"את בעצמך נהיית דינוזאורית גדולה. מה לגבי החדר בקומה העליונה?"

השפה התחתונה של אנה נורית כלפי מעלה כאילו היא מתכוננת לברוח. היא בבירור לא מתכוונת להתפשר על החדר בקומה העליונה, ובקומה הראשונה יש רק סוויטת הורים. התקף זעם מאיים להתפרץ, ועלול להרוס הכל.

כך שפויזונווד 133 שולף את הקלף המנצח שלו. לכל בית רדוף ראוי לשמו יש חדר סתרים אחד לפחות. דורותאה בלסקו נהגה לתפור כאן כשרצתה שלא יטרידו אותה, בחדר שמשפחתה לא יכלה למצוא. זה יהיה מקום מושלם לאנה להתבגר בו. אולי היא תלמד לתפור.

בגרגור של חתלתול ידידותי, הדלת נפתחת. שני המבוגרים, שלא זוכרים שהייתה שם דלת, נדהמים. לאנה לא אכפת, והיא רצה פנימה לסייר.

"הממ, אנחנו לא מראים את החדר הזה", אומרת גברת וייס, שממהרת לחפות על עצמה. היא מבוהלת, מדמיינת לעצמה סכנות ותביעות נזיקין.

היא לא מבינה. פויזונווד 133 הולך לחתום את העסקה הזאת בשבילם.

החדר עמוק, עם חלון רחב-ידיים שלא נראה מבחוץ כבר יותר מעשרים שנה. קופסת תפירה בכיסוי רקום בצבעי ארגמן וכחול מלכותי נחה ליד כיסא נדנדה, ומתחת לחלון יש גלגל טוויה גדול שעדיין עולה ממנו ריח של תחביבים. שמלות רבות ומרשימות היו אמורות לצאת מהחדר הזה. יש כמה סדקים ברצפת הבטון, אך לא משהו שאבא אוהב אינו מסוגל למלא כדי לסדר לבתו דינו-חדר מושלם.

"אנה", קורא אבא. "הישארי לידי".

אנה מתעלמת מקריאתו ורצה היישר אל גלגל הטוויה. ידיה הקטנות אוחזות בחישורים של גלגל התנופה והיא פונה אל הדלת. "זה כמו של אמא".

אבא אומר, "זהירות, זה לא שלנו – "

אנה מסובבת את הגלגל כדי להדגים לשני המבוגרים. היא מושכת לפני שהבית מספיק להתנגד, וכל המתקן חורק ומתנודד. הוא מתמוטט ישירות על אנה ומפיל אותה ארצה.

אבא אוחז בכתפיה ושולה אותה מבין הגלגל הסדוק והדוושה. אנה שקועה בבכי תמרורים ואינה מבחינה שהשרשרת שלה נתפסה בפלך. השרשרת הדקה נקרעת והתליון מחליק מצווארה לתוך סדק ברצפה. בלי להתכוון לכך, הבית שואב את התליון פנימה כמו אטריית ספגטי. הוא מנסה לירוק אותו.

אבא מאמץ את אנה אל חזהו בכל כוחו עד שהיא כמעט מתפצפצת, ואומר שוב ושוב, "את בסדר? את בסדר?"

גברת וייס מצביעה ואומרת, "היד שלה".

"את בסדר?"

אנה אומרת, "תן לי לתקן את זה!" היא מושיטה את ידיה אל הגלגל השבור. אחת מהן מדממת והיא עדיין רוצה להשתמש בה כדי לתקן את הבלגן שעשתה. אנה אומרת, "אבא, עזוב אותי, אני אתקן את זה. אל תעשה שלרוחות יהיה עצוב".

הדברים האלה שולפים את אבא מהטרנס המודאג שלו והוא תוחב אותה מתחת לזרועו ומתעלם מרגליה הבועטות. הוא צועד אל המדרגות. "לא. הזהרתי אותך, ועכשיו אנחנו הולכים".

"אבא, לא!"

"מספיק. אמרי שלום. את רואה שהרוחות לא אומרות שלום בחזרה? את יודעת למה זה?"

דחף עז תוקף את הבית לטרוק את הדלת ולכלוא את כולם בתוכו. את אבא, אנה ואפילו גברת וייס, לאלץ אותם להישאר לנצח בחדר הסתרים שלו, שם יוכלו לתפור שמלות, ויהיה להם קריר בקיץ וחמים בחורף. הבית יגן עליהם מכל סערות ההוריקן שהעולם יכול ליצור. הוא זקוק להם.

הידית והצירים של דלת הסתרים רועדים כשפויזונווד 133 נאבק בעצמו. ברגע הזה הוא מבין מה מעורר את הרשע בבתים אחרים. הבתים הרצחניים אינם מסוגלים להישאר לבד.

פויזונווד 133 היה חזק יותר אילו היה בית רצחני. אבל הוא לא כזה.

הדלתות נשארות פתוחות ואבא נושא את בתו הממררת בבכי אל מחוץ למרתף. הצלילים חסרי הפשר שבוקעים מפיה מהדהדים במרווחים הצרים שמאחורי קירותיו של הבית. הוא נושא אותה במעלה המדרגות ואל מחוץ לדלת הכניסה בלי להעיף ולו מבט אחד לאחור. הפעם הוא זוכר לסגור את הדלת.


פויזונווד 133 מותיר את החדר הסודי פתוח בתקווה שמישהו ישוב. הוא מכווץ את הסדקים ברצפתו עד שהם נסגרים, ופולטים החוצה את התליון בלי להותיר בו שריטה. בתוך התליון יש תמונה של אישה עם אף עבה ועיניים גאות. היא הייתה יכולה להיות רוח רפאים מצוינת. בשלב זה, הבית מוכן להסתפק בדיירת רפאים.

אחר הצהריים מתקדם בעצלתיים. מגיעים ארבעה מבקרים נוספים, אך איש מהם לא נשאר די זמן כדי לחפש אוצרות במרתף. השעות נוקפות, וגברת וייס מעבירה את רוב זמנה בטלפון.

כשנותרה עוד חצי שעה אחרונה של אור יום, משפחתית אדומה נכנסת לחניה. הנהג משתהה שתי דקות מול הדלת לפני שהוא נוקש בה. זה אבא.

גברת וייס פותחת את הדלת ומעלה חיוך מאולץ. "יוליסס. אנה בסדר?"

אבא אומר, "זאת הייתה רק שריטה. תודה לך על הסבלנות קודם".

היא אומרת, "אני מאוד מצטערת על מה שקרה. אמרתי לצוות שלי שהבית הזה אמור להיות ריק".

הוא אומר, "ראית פה אולי תליון? אנה לא מורידה אותו אף פעם והוא הלך לאיבוד".

גברת וייס מחזיקה את הדלת פתוחה בשבילו. "אפשר לחפש אותו. איך הוא נראה?"

"יש בתוכו תמונה של אמא של אנה. זאת אחת המתנות היחידות שנשארו לה ממנה."

"היא הייתה אשתך?"

"היא עמדה להיות", הוא אומר, ומבטו משוטט על פני חדר ההורים בהבעה ריקה אף יותר מהחדר. "הייתה תאונה ביציאת החירום של הדירה שלנו. היא נפלה".

"אוי, זה נורא".

"כרגע אנה זקוקה לכל טיפת נחמה שאפשר להעניק לה. אז זה עניין של חיים ומוות בשבילנו, למצוא את התליון הזה".

הם סורקים את  החדר, והאיש מותש עד כדי  כך שכל צעד נראה כבד מנשוא. הוא נראה כמי שיהיה זה הישג מרשים עבורו אפילו לקרוס למיטה בפונדק דרכים, לא כל שכן לצאת לרדוף אחרי תליון. כבר שנים רבות הבית לא ראה מישהו שכל כך צריך בית.

גברת וייס אומרת, "היה לי משהו דומה אחרי שאבא שלי נפטר. עוזר לה להרגיש שהרוח של אמא שלה עדיין מלווה אותה?"

"אני לא מוצא נחמה באמונות תפלות", הוא משיב, ועייפותו מפנה דרך לבוז, כמי שקורא תיגר על קירות הבית שרק יעזו לעשות משהו. "ואמא של אנה הייתה אתאיסטית".

הבית כמעט מתפתה לזעזע את אבא עד עמקי נשמתו ולהשליך אליו את התליון. להחזיר לו את התמונה של אהובתו יחד עם ההוכחה לכוחו של הבית.

אבל הוא לא צריך להאמין בבתים רדופים. בהתחשב בכתפיו השמוטות, ובבגדיו המוכתמים באוכל של בתו, ובשברי חייהם שהוא מנסה לאחות?

ניצחון, זה מה שהוא צריך.

אז הבית משתמש בכוחו הדל כדי להרחיף את התליון אל ראש גרם המדרגות העולה מהמרתף. הוא מסובב אותו כך שילכוד את האור ויחזיר אותו אל הסלון בקומה שמעליו.

אבא מוצא את התליון יקר הערך בכוחות עצמו. הוא רוכן מעליו ומלטף באגודל את תמונת אהובתו. הוא נושף אנחה מאפו כמבקש שהתליון יכיל גם אותו.

הבית מניח לו להתגאות בעצמו ויודע שהוא ינצור את הזיכרון הזה למשך השנים הקרות שעוד יגיעו, עד לבוא הדחפורים למלאכתם האחרונה.

אבא נעמד בלי התליון, ומותיר אותו מאחור. הבית מנסה לשלוח לו חיזיון שיזהיר אותו שהוא שכח את הדבר שלמענו בא.

החיזיון לא משפיע על התנהגותו.

הוא יוצא החוצה אל המכונית המשפחתית שלו. אנה יושבת בה ומשפשפת את עיניה הנפוחות ואת אפה הדולף. אבא אומר, "אולי זה פה. רוצה לעזור לי לחפש?"

הבית לא מסוגל לבכות. פשוט קצת אוויר נכלא בצינורותיו.

אנה כושלת מתוך המכונית ומדשדשת לתוך פויזונווד 133. היא מבלה זמן רב מדי בחיפוש בתוך המטבח, חדר שבקושי הייתה בו קודם. אבא מפגין כישורי בלשות עלובים אפילו יותר, ובוחן בכוונה מסדרונות ריקים שמהם יוכל לראות את אנה כשהיא בודקת סוף סוף את דלת המרתף.

"אמא!" היא מריעה. היא יושבת על המדרגה העליונה ומהדקת את התליון אל גרונה, קולה רועד ברגשות גדולים מדי לגופה הקטן. "אמא חזרה!"

אבא אומר, "אז מצאת את זה?"

"אמרתי לך שהיא תהיה פה. אמא רצתה שאני אמצא אותו".

"לא אמא שלך עשתה את זה, אנה".

היא מקמטת את אפה ומחקה את קולו כשהיא אומרת, "אתה לא יודע".

אבא מכסה את התליון בכף ידו. "את מצאת את זה. לא אף אחד אחר. את לא צריכה רוחות", והוא טופח באצבעו על רקתה, "כי החלקים הטובים ביותר של אמא שלך נמצאים בתוכך".

אנה מרימה אל אביה עיניים מבריקות.

פויזונווד 133 מעולם לא הבין בצורה כה חדה מה הוא רוצה לעשות למען בני אדם כמו שהוא מבין כשהוא מתבונן בהורה הזה. הוא מנסה לשמר את הרטט של קולו של אבא בקירותיו.

ואז אנה אומרת, "לא, הרוחות השאירו אותו כאן".

היא משרכת את רגליה אל הסלון, שם היא מקפצת בקרני השמש של בין הערביים ומחזיקה את התליון בתוך האור.

ההיגיון מובס לעת לעתה. אבא לא מתעקש איתה. הוא נשען על הקיר, על הטפט שהוא שונא, לוקח את הבית כמובן מאליו. הבית מנגן נעימה על רעפיו, אותה נעימה שהרגיעה את דורותאה בלסקו ב-1989.

אבא קורא, "גברת וייס?"

"בבקשה, קרא לי קרול", היא אומרת. היא מעמידה פנים שלא ארבה כל אותו זמן במרחק של שלושה מטרים ממנו. "אתה ממש מקסים עם אנה. יש אנשים שרואים עליהם שהם פשוט נולדו עם הכישרון הזה."

"שלושה חדרים בקומת המרתף. זה הרבה בית יחסית למחיר, לא?"

"לא חסר פה כלום מלבד משפחה".

פויזונווד 133 היה מוקסם מהמשפט הזה יותר אלמלא שמע אותו היום כבר שמונה פעמים.

אבא אומר, "אני אוהב את המרחב שיש פה בשבילה. המון מקום לרוץ. והיא ממש אוהבת לרוץ. הולכת להיות אצנית מצטיינת".

"קודם אמרתי לעצמי שהנכס נראה שמח יותר כשאתם בתוכו. הוא הולם אתכם".

ניכר לבית שאבא רוצה להגיד שהוא לא מאמין בדברים כאלה.

הוא אומר, "מה שאנחנו באמת צריכים זאת התחלה חדשה".

גברת וייס מושיטה לו גיליון של מידע על הבית ומצביעה לעבר קומת המרתף. "אפשר להציע לך עוד סיור?"

"כן. תודה". הוא לוקח את הגיליון. "אם כבר אנה משחקת פה למעלה, אולי נבדוק את בידוד הקול בחדר התפירה ההוא? מצחיק, אבל אני חושב שהוא עשוי להיות אולפן הקלטות מצוין לפודקאסט שלי".

אילו רק בתים יכלו לצחוק. הוא נשמע כל כך כן ותמים.

הספקן התשוש הזה לא צריך לדעת שחדר ההקלטות שלו, טכנית, לא קיים. אם ימצא בבוא היום את התוכניות המקוריות של הבית, הוא יגלח מהן את מה שאינו מבין באמצעות התער של אוקאם. הבית לא צריך שיאמין בדבר פרט לעצמו ולבתו. אין לו צורך בהכרת תודה. הוא יכול לנסות לספק לאבא את אותה התמיכה שאבא מספק לאנה. אם למשהו בעולם יש סבלנות של הורה, הרי זה בית רדוף.


כל הזכויות שמורות © 2020 ג'ון ויסוול. פורסם במקור ב-Diabolical Plots

מאנגלית: טל קרן



תגובות

  1. מאת אפרת:

    מקסים 🙂

  2. מאת תמר:

    וואו.
    מקסים, מקורי ונוגע.

    תודה!

  3. מאת שי:

    פשוט נהנתי

  4. מאת זיוה:

    יפור מחמם לב.❤️

  5. מאת YossiN:

    סיפור עם קסם של חמלה
    נהדר

  6. מאת אלי:

    סיפור נהדר . תודה .

  7. מאת אלכס:

    סיפור יפה. תודה!

הוספת תגובה