שר הטבעות – שני הצריחים: תגובה

• סרט ראשון מרהיב שזכה להתלהבות בלתי-מסויגת בצאתו.
• סרט שני מרהיב שכה לתגובות מאוכזבות, לפחות מצד המבקרים בבלי-פאניקה ובאתר האגודה.
• נוף מדהים.
• דמויות לא משהו.
• טבעת אחת.
• יופי של סרט.

נתחיל שוב.

"שר הטבעות – אחוות הטבעת" איכזב אותי קלות במקור. הסרט היה מדהים חזותית, אבל כלל בצד זה משחק לא אחיד ברמתו, עלילה מבולגנת, קטעי קיטש רומנטיים שצצו משום מקום והיצמדות מופרזת לעלילת הספר המקורי.

"שר הטבעות – שני הצריחים" הפתיע אותי לטובה. הסרט היה מדהים חזותית לפחות כמו קודמו, ועדיין כלל משחק לא אחיד ברמתו, עלילה מבולגנת אבל קצת יותר ברורה, שני קטעי קיטש רומנטיים שצצו משום מקום בין ארגורן וארוון, ועיבוד חופשי הרבה יותר לעלילת הספר המקורי.

עיבוד חופשי – כיוון שמדובר בסרט. כיון שיש דברים שלא ניתן להעביר ממדיום למדיום. כיון שכדי לבנות את המורכבות של פאראמיר (אללי, פאראמיר, מה עשו לך?) מהספר יש צורך בתוספת של עשר דקות לפחות לסרט שגם כך הגיע לקצה גבול האורך הסביר לסרט קולנוע בודד. כיון שהקולנוע הוא מדיום ויזואלי. כיון שקשה הרבה יותר לבנות מציאות שנשענת על מיתוסים והיסטוריה במדיום שמתקיים מטבעו בהווה.

השוואה נקודתית של הסרט לספר – גורם שהיה במרכז שתי הביקורות שהזכרתי קודם – היא דרישה מיותרת בעליל שעושה עוול לשניהם. מה שחשוב הרבה יותר הוא שהסרט יעמוד בפני עצמו ושיעביר את רוחו ואת עיקרי העלילה של הספר שעליו הוא מתבסס. זה, עלי להודות, עובר בסרט הנוכחי בצורה משכנעת, גם אם לא מושלמת.

נקודת המוקד העיקרית של "שר הטבעות" של טולקין, הנקודה שהפכה אותו ליצירה כל-כך משפיעה, טמונה בעוצמתו האפית האדירה של הספר ובעושר הפרטים שבו. "שר הטבעות" היה ספר גדול מהחיים שבנה ארץ פנטסטית מופלאה שהקורא יכול היה לשוטט בתוכה ולגלות בה כל פעם פינות חדשות ומפתיעות, פרטים שלא הכיר ופרשנויות מפתיעות. מעבר לזה, זהו גם ספר של מלחמת הטוב ברע ושל קונפליקט כולל ויחיד במינו – כזה שכיף להביט עליו מבחוץ, גם אם לא היינו רוצים להיות בתוכו.

את כל אלה, ג'קסון הצליח להעביר היטב. 'שני הצריחים' הוא סרט בעל עוצמה ויזואלית אדירה ועושר פרטים כזה שמצליח להגדיר מחדש את מהותו של הקולנוע כמדיום חזותי. ג'קסון לכד היטב את גודלו של החזון הטולקינאי ואת מהותה של הארץ התיכונה של טולקין וברא עבורנו עולם מלא ביצורים קסומים, נופים מרהיבים, מספר עצום של דמויות משניות וראשיות, גיאוגרפיה, שפות, קרבות נאדרי-הוד, קונפליקטים גדולים. עולמו של ג'קסון הוא עולם טולקינאי מכל הבחינות החשובות באמת – עולם גדוש, אפל, אפּי מאוד וגדול מהחיים. ג'קסון הצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולברוא מחדש את הארץ התיכונה – לא תמיד באופן שזהה לדמיון שלי כשקראתי את הספר, אבל זו ארץ תיכונה אמיתית. ארץ תיכונה אמינה.

אם בבניית העולם, הסרט קרוב לשלמות יותר מכל דבר אחר שנעשה עד כה בקולנוע, בתחומים אחרים הוא מצליח קצת פחות. המורכבות האידיאולוגית של טולקין, למשל, הולכת לאיבוד – לפחות בדקויות שבה, ובעיקר בבניית הדמויות. הקונפליקטים שהניעו את דמותו האצילה של פאראמיר במקור, למשל, נעלמו בסרט לחלוטין, וכך גם השתנתה מהותה של התעוררותו של תאודן והפכה מהתנערות מעול של שקרים וספקות לגירוש שדים פשוט ומטופש. אבל בכל הדברים הגדולים והחשובים באמת, טולקין נשאר בסרט חי ובועט – הסרט עודו אפוס אדיר של מלחמת הטוב ברע, עודו מעביר את ההתנגדות הבוטה של טולקין לטכנולוגיה ולתיעוש, והוא מעביר בצורה מצוינת גם את כוחה המשחית של הכמיהה לטבעת – הן דרך פרודו והן דרך גולום. אלה הם המרכיבים המהותיים ביותר ביצירה הטולקינאית, ואלה נשמרו בסרט היטב. השאר – פתוח לפרשנות ולחירותו היצירתית של ג'קסון. החירות הזאת לא תמיד מוליכה למקומות המוצלחים ביותר האפשריים, אבל עצם קיומה מאפשר לסרט לחרוג מגבולות היצירה הספרותית וליצור תחתיה דבר חדש – משהו שנאמן לאופייה אבל לא כבול בדקויותיה.

'שני הצריחים' הוא חלקה השני של טרילוגיה, כך שאינו יכול לעמוד בפני עצמו. 'שני הצריחים' הוא גם משימה קולנועית בלתי אפשרית, לאור הצורך לשלב שלוש עלילות נפרדות כמעט לחלוטין ליצירה שלמה אחת. על אף כל אלה, 'שני הצריחים' הוא סרט מרתק, בלי כמעט אף רגע מיותר, שמעביר היטב את רוחו של טולקין והשאיר בי טעם של עוד. יחד עם קודמו, ונקווה שגם יחד עם הסרט השלישי שיחתום את העלילה, הטרילוגיה הקולנועית של ג'קסון הולכת ומתגלה כציון דרך קולנועי מפואר. אם טולקין מתהפך בקברו, כפי שרמז רני גרף בביקורתו, הרי זה רק משום שטולקין לא הבין דבר וחצי דבר בקולנוע. גם אם הסרט רחוק מלהיות מושלם, כיצירה קולנועית, וכמחווה לטולקין, האפוס של ג'קסון הוא לא פחות מאשר יצירת מופת.