כאחרונים שאדע


פורסם ביום יום שבת, 05 ביוני 2021, בשעה 17:33
שייך למדור מומלצי האתר, סיפורים מתורגמים

מאת
תרגום: טל קרן


ס"ל הוּאוֹנג היא סופרת אמריקאית כלת פרס הוגו. בין יצירותיה המוכרות: סדרת קאס ראסל, וספר הפנטזיה החדש ורדים בוערים, נוסף על סיפורים קצרים רבים שהתפרסמו ב-Analog, F&SF ואנתולוגיות רבות. היא בוגרת אוניברסיטת MIT, אשת-פעלולים הוליוודית ומומחית לכלי נשק. "כאחרונים שאדע", שפורסם במקור באתר הוצאת Tor, הוא סיפור היסטוריה חלופית הבוחן שאלות של בחירה והשלכות.

פיצוץ גרעיני

המון הולך וגדל של מפגינים התקדם באיטיות תקיפה בשלג המתערבל, כשהם צרורים לכדורים להגנה מפני הקור עד כי דמו לחיפושיות נחושות. הם התהלכו הלוך ושוב, צעדו במעין לולאה עקמומית, כשראשיהם רכונים כנגד הרוח אך קולותיהם עזים, בקריאה קצבית:

מוות לסֶרים, לא לילדים!
את עצמנו מחריבים!

למעלה, בחלון עליית הגג שלוש קומות מעליהם, צפתה בהם נִימָה צועדים וצועקים. היא לא יכלה לא לחשוב שהסיסמה שלהם לא טובה במיוחד. "ילדים" אפילו לא הייתה מילה קשה במיוחד לחריזה – עומדים, מכחידים, משמידים…

היא השעינה את מצחה על זגוגית החלון. הזכוכית הייתה קרה.

היא עדיין לא חשה את נוכחותו של החונך שלה בפתח הדלת מאחוריה. למעשה, טֵז' פתח את פיו כדי לדבר כמה פעמים, אך שוב ושוב בלע במקום זאת את האוויר הקפוא. הוא היה, אם עליו להסיר מעליו כל אשליה – וטֵז' לא היה מסוג האנשים ששיקרו לעצמם, כל עוד יכול להימנע מכך – בעיצומו של מאמץ לגבור על את עצמו בתוך מאבק מוסרי.

מאמץ שנכשל בו.

"את לא צריכה לצפות בזה", אמר לנימה. השלום ישמור, עליית הגג הייתה קפואה. הוא שילב את זרועותיו בתוך שרוולי הגלימה שלו, ותהה איך נימה לא רועדת.

ילדים תמיד עמידים כל כך. עמידים מדי.

"זה התפקיד שלי עכשיו", אמרה נימה לתוך החלון. מילותיה התעבו לערפל על הזגוגית.

"זה לא חייב להיות". משנשבר, המילים נשפכו מתוך טז' כאילו ביקשו להינעץ בלב הילדה ולמנוע ממנה לעזוב. "את מבינה את זה, נכון? מותר לך – מותר לך לסרב".

נימה ידעה. חונכיה לימדו אותה: תמיד תהיה לה בחירה. אבל הם גם לימדו אותה מדוע חובותיה חיוניות כל כך, ומדוע מי שמבצע את החובות האלה חייב להיות צעיר – אם לא היא, אחד מחבריה לכיתה.

והיא האמינה להם. היא האמינה במסדר, ובכל מה שייצג.

המוות הפחיד אותה. מאוד. המושג עצמו היה גדול ושחור עד אין קץ עד כי אפילו לא יכלה להחזיק אותו בראשה. אבל הוא לא הפחיד אותה עד כדי כך שאמונתה תתערער – במיוחד אחרי שהשם שעלה בהגרלה היה שמה.

כמובן, הֶזֵני החדשות אמרו שכלל לא אמורה להינתן לה האפשרות לבחור בחיים האלה, וגינו את המסדר על כך שפעל לפי החוקים העתיקים. ילדים בני עשר הם צעירים מדי להסכים לזה; הם לא מסוגלים לקבל החלטה כזאת בעצמם; זה מפלצתי! בין האנשים האלה היו מי שרצו לפרק את המסדר. אחרים רצו שרק מבוגרים יורשו לקיים את משנתו, אנשים שעברו את הסף הקסום שאחריו אפשר להסכים להציל את העולם.

אותם הֶזֵני חדשות היו פחות נחרצים בשאלה אם טבח המסורות של המסדר יביא איתו גם לפירוק מאגר טילי הסֶר הלאומי.

"אתה לימדת אותי", אמרה נימה לטז'. "זה חשוב. אנחנו חשובים".

פחות חשובים מהחיים שלך, רצה טז' לזעוק. הוא רצה לקפל אותה לתוכו כמו הייתה בתו ולא אחת מתלמידיו, אף שרצונו זה עמד בניגוד מוחלט לכל מה שתמיד נלחם למענו. "זאת לא חייבת להיות את", הצליח לומר במקום זאת. "לא ידענו שזה יהיה – ככה. את יכולה לסרב לזה. לסרב לו".

נימה הפנתה את גבה אל החלון. נמשיה היו כהים על עורה החיוור, עיניה היו כה גדולות עד שמילאו את מחצית פניה. "הוא מפחיד", לחשה. "אתה תבוא איתי? כשאצטרך לפגוש אותו?"

וטז' היה מוכרח להפנות לה את גבו, שכן לא היה ראוי שנימה תראה את אחד מחונכיה בוכה.


איש לא ציפה שאוֹטוֹ הַאן יזכה בבחירות. הוא היה המועמד השקט שבא מחוץ למעגל, זה שהמשיך לנקר באותו מקום בסקרים עד שלפתע פתאום הוא נסק לאחר שכל האחרים צעקו את עצמם למוות.

הוא אפילו לא היה זה שהכי הדאיג את המסדר – התואר הזה ניתן למועמדת הדמגוגית ששפכה שמן למדורת המלחמה הממשמשת ובאה עד שתומכיה צרחו באקסטזה אלימה. היא כילתה את עצמה באש שהייתה עזה וקצרת מועד לעומת תלולית השנאה שכרתה מהאוכלוסייה. המתח במסדר נשבר והתחלף בהקלה כמעט מוחשית כשהתמיכה הציבורית בה צנחה, אף שהשאירה מאחור כתם זועם של מפגינים הצורחים שוב ושוב, "יש לנו סרים, בואו נשתמש בהם!"

האנשים האלה לא הבינו. הם שכחו. המסדר נוצר על מנת לא לשכוח.

שבועיים בלבד לפני הבחירות העלה בדעתו אחד העיתונאים לשאול את אוטו האן מה גישתו לעניין טילי הסר. "לדעתי, אם משיקולים צבאיים זוהי ההחלטה ההגיונית ביותר למען ביטחון מדינתנו, עלינו להשתמש בכל כלי העומד לרשותנו", השיב. "אנו במלחמה. כל האמצעים כשרים".

תגובתו של האן הציתה בהלה במסדר, אף שעוררה עניין מועט מדי מחוצה לו. חכמי המסדר שלחו מברקים אל אנשי הקשר שלהם בעיתונות, מתחננים בפניהם שיפעילו לחץ על האן וישאלו את השאלות החשובות, לפני שיהיה מאוחר מדי:

איך אתה מצדיק שימוש בנשק שיאדה עיר שלמה בן-רגע – בניינים, ילדים, בתי חולים, שבויים, מיליוני אזרחים חפים מפשע, יעלים כל מה שנמצא בטווח כמה מאות קילומטרים? פעולה כזאת אינה פשע מלחמה?

איך אתה מיישב את זה עם ההיסטוריה, ההיסטוריה שלנו, בתור המדינה היחידה בעולם שהפעילו נגדה טילי סר? איך אתה מסוגל לעשות את מה שתמיד החשבנו כדבר שלא יעלה על הדעת?

וכמובן, השאלה הרלוונטית ביותר לילדת המסדר בת העשר ולאלו שהכירו אותה:

האם רצונך להשתמש בכלי הנשק האלה הוא עז עד כדי כך שתהיה מוכן לנהוג כלשון החוק ולרצוח במו ידיך ילדה בת ארצך על מנת לזכות בגישה אליהם?

אבל לא היה זמן. אף אחד לא הציג בפני האן את השאלות האלה עד שכבר ניצח בבחירות.


השיר שנימה שבה אליו שוב ושוב הוא זה שכתב אַקוּטַה מִיסוּטוֹי לפני מאתיים שנה, אחרי ששכל את כל משפחתו בחורבן הבירה.

 

השלג צונח על לא-כלום.
אני משווע להניח קטורת על שלושה קברים קטנים
אך לצללים אין מצבה.

 

קדרותו של השיר הייתה אבן יסוד לאמונות שגדלה עליהן, אישוש של צדקת דרכו של המסדר.

כעת מילות הבית האחרון הזה הסתחררו בראשה והדהדו בו עמומות. מאחוריהן נישאה באיום דמות השיש של הנשיא אוטו האן, ניצב מעליה עם סכין, ידיו מגואלות בארגמן דמה.

היא אחזה בחוזקה בידו של טז'. הפחד חידד את כל חושיה יתר על המידה.

היה מותר לפחד, נכון? כל עוד תבצע את חובתה. החזה שלה כאב באזור הצלקת, במקום שבו השתילו בה המנתחים את הכמוסה. מאז עבר כבר חודש, אחרי הבחירות אך טרם כניסתו של האן לתפקיד. במהלך החודש הזה, נדמה כי הכאב היה לחלק בלתי נפרד ממנה.

היא וטז' עברו יחד תחת הקמרונות הגדולים של הבירה. המתכת והאבן בהקו לשמיים סביבם. איש אחד גבוה וכהה, וילדה אחת קטנה וחיוורת, ולא ניתן היה לומר מי מהם נאחז בידו של מי.

כשהגיעו אל המגדל, הנשיא החדש לא הניח להם לחכות. אנשי סגל לבושים למשעי קידמו את פניהם בזה אחר זה בלי שיהוי, אפילו בלי שטרחו לשאול מי הם. גם אם גלימותיהם לא היו מזהות אותם, כבר הכירו כאן את פניהם.

אוטו האן קם מאחורי שולחנו כדי לברכם בקידה נוקשה אך מנומסת. טז' השיב לו בקידה נוקשה באותה מידה.

הוא כל כך הרבה יותר גדול פנים אל פנים, חשבה נימה בלא רגש. והוא היה קשה – נדמה כאילו אם תיגע בו, ידה תישבר.

"החכם רוֹקָאיַה", הוא אמר לטז', במעין ברכת שלום. "וזו בוודאי הנשאית שלי".

"כן, אדוני", אמרה נימה. "קוראים לי – "

"אני לא רוצה לדעת את שמך". הוא פנה בחזרה אל טז'. "אתם בהמות, כל כוהני המסדר. המנהג הזה ברברי".

"קוראים לה נימה", אמר טז' חרש, אך מחשבותיו לא היו שלוות כלל. הדבר הברברי באמת הוא טילי הסֶר. הבחירה לנקוט בברבריות הזאת היא שלך, לא שלנו. הנשיא יכול היה להגיד, כאן ועכשיו, שהוא לא ישתמש בכלי הנשק שעצם קיומם קרא תיגר נגד האנושות כולה והיו עלולים להכחיד את כל החיים בעולמם. הוא היה יכול להכריז שלא שנקפת כל סכנה לשלומה של נימה, ושהתפקיד שתמלא יהיה טקסי לחלוטין, כפי שהיה בעבר.

הוא היה זה שסירב.

"תודרכתי בעניין", אמר האן. "ואמרתי לגנרלים שלי, חלפו כבר מאות שנים מאז, מוכרחה להיות דרך טובה יותר לעשות את זה. אבל אתם הטמעתם את עצמכם עמוק בשורשי החוק שלנו, הלא כן?"

"אנו חושבים שזאת הדרך הנכונה, אדוני". לא היה זה טז' שדיבר, אלא נימה, שחילצה את המילים מגרונה הניחר. את חייבת לדבר עם הנשיא. את חייבת להיות חלק ממוחו, מחייו. דברי חונכיה פעמו בראשה כהלמות התוף.

במאמץ מה, האן הפנה אליה את תשומת ליבו, ונימה נרעדה.

"ברור שזה מה שאתם חושבים", אמר. הוא פנה שוב אל טז'. "אתם מלמדים אותה להגיד את הדברים האלה, ואז אם אני זקוק לצפנים לכלי הנשק שיכולים להציל את כולנו, אתם טומנים אותם בתוך ילדה ואומרים לי שעליי לשחוט אותה. אתם מתועבים".

טז' נאבק לשמור על פנים חתומות. "אדוני".

"אתה יודע מה איי הברון עושים ברגעים אלה ממש לתושבינו במושבות הדרום? אתה יודע מה הם הבטיחו לעולל לתושבי קוֹיבְוּ ומִיקַאטָה? בקויבוּ יש מאגר של טילי סֶר. אם תושבי האיים יניחו את ידם על הטכנולוגיה הזאת… תאמין לי שהם לא יאלצו את מנהיגיהם להרוג ילדות קטנות על מנת להשתמש בהם. ואפילו אם כן – המנהיגים שלהם לא יהססו".

טז' היה יכול להתפלפל שעות ארוכות על כל אחת מהטענות האלה. הוא היה יכול היה להצביע על איזונים בין כוח ומוסר, או להרחיב בדברים על אמונת היסוד של המסדר, שלפיה לא ראוי שלאף אחד יהיה הכוח ללחוץ על כפתור מתוך בטחת משרדו הממוגן ולהרוג כל כך הרבה ילדים רחוקים וחסרי זהות, כל עוד אינו מסוגל להצדיק את ההוצאה להורג של ילד אחד הניצב מולו.

בלעדי העול הזה, איך יוכל הנשיא – כל נשיא – להבין את מה עשה כשביקש להשתמש בנשק כזה?

"נאמר לי שעליה להיות בת לווייתי", אמר האן. "נאמר לי שאסור לי לסרב".

"אכן, אדוני", ענה טז'. על הנשאית להיות תמיד בקרבת הנשיא למקרה שבו, השלום ישמור, הוא יזדקק לשירותיה. החלק הזה נועד לנשיא. אבל אם תוכל לפתח איתו קִרבה רגשית, היא עשויה להציל כך לא רק את חייה, אלא את חייהם של מיליונים נוספים. זו הייתה מטרתו של המסדר.

"בסדר, חכם. אתה משוחרר. נימה, נכון?" הוא היתמר מעליה.

"כן, אדוני".

"אני מקווה שאת יודעת. אני לא רוצה בזה".

נימה לא ידעה מה להשיב. האם היא רצתה בזה, פשוט מפני שזה מה שבחרה? האם המסדר רצה בזה, משום שהאמינו כי זה הכרחי? האם מישהו רצה בזה?

בית נוסף מאותו שיר של מיסוּטוֹי התערבל בראשה.

 

שמעתי אותנו נכנעים מעל האלחוט.
אין ברירה, אמרו.
כך הם אמרו גם כשיצאנו למלחמה.


נימה ישבה בפינת משרדו של הנשיא במגדל ונשכה את קצה החֶרֶט שלה. זה היה הרגל רע, ומוריה עשו כל שביכולתם כדי לגמול אותה ממנו, אך תמיד נכשלו. היא לבשה כעת בגדי שרד של המגדל, ושערה הדליל נקלע בקפידה כמו שיערם של הסדרנים והמשרתים, אך גם כך כולם ידעו – היא ראתה את זה באופן שבו הלכו סביבה בקשתות רחבות, או הסתודדו בלי להביט לעברה.

"על מה את חושבת שם בריכוז כזה?"

נימה קפצה. למרות כל מאמציה לתקשר איתו, אוטו האן בקושי החליף עימה מילה אם היה יכול להימנע מכך. הוא הודה לה כשמסרה לו מסמכים או משקאות או נשאה את חפציו, אך מעולם לא שאל אותה דבר.

"אני מנסה לחשוב על חרוז, אדוני", השיבה בכנות.

"חרוז? לשם מה?"

"אני אוהבת שירה". היא סגרה את משטח הכתיבה שלה והסתובבה כך שפנתה אל מקום מושבו, מול השולחן הנשיאותי רחב הידיים. "אני יודעת שלא הכול חייב להתחרז. אבל אני עדיין לא משוררת טובה מספיק לכתוב את אלה שלא מתחרזים".

"משוררת, מה? טוב, בואי נשמע אחד מהם".

סומק חם הזדחל במעלה צווארה. חונכיה במסדר עודדו את תחביבה – תמיד מוטב, אמרו, שנשאים יהיו בני אדם שלמים, ילדים בעלי אישיות שאובדנם יעורר געגוע. ופרט לכך, התקווה הייתה שאפילו אלה שנבחרו יזכו לחיים בוגרים. אבל נימה מעולם לא הקריאה אף אחד משיריה.

מרבית השירים שכתבה לאחרונה היו קודרים למדי. אתמול, למשל, היא כתבה קטע בשם "בשנה הבאה?" עם השורות: פרחי האפרסק נושרים מן העץ / שלג ורוד בסחרור ורְקִידָה / ואני חובקת אותם אל לבי / כאחרונים שאולי אדע.

הנשיא נותר עדיין דמות הרבה יותר מדי מאיימת מכדי שתוכל לחלוק איתו את השיר הזה. מה אם יצעק עליה? או גרוע מכך, מה אם יגיב בזלזול, או יצחק, כשהוא היה זה שהחזיק בידיו את התשובה לשאלתה?

"הנה משהו שכתבתי כשביקרנו בכפר לפני כמה שבועות", אמרה, אחרי שהכריעה בזריזות איזה מבין שיריה יהיה תמים מספיק לדקלום. חוות יפות בכפר היו בטוחות דיין, נכון? היא שאפה נשימה עמוקה וצללה פנימה לפני שהפחד יגנוב את לשונה.

היא צלחה בשלום את כל חמשת הבתים, אבל קולה דעך לפני שהגיעה לסוף. אוטו האן הקשיב לה בחיוך. היא לא ידעה שהוא מסוגל לחייך.

"המצאת את כל זה בעצמך?" אמר, כשהשתתקה.

"כן, אדוני".

"בחיי". הוא קם ממקומו ונעמד לצידה כשהוא מביט מבעד לחלון המגדל החוצה אל שמיכת הטלאים המנצנצת של הבירה מתחתיו. "אני אוהב את העם שלנו, נימה. את מסוגלת להבין את זה?"

"אני חושבת שכן, אדוני". גם נימה אהבה את העם שלהם. לימדו אותה את ההיסטוריה של ארצה עוד לפני שלמדה ללכת. "אני חושבת שאני אוהבת את כל העמים. אבל אחד הדברים שאני אוהבת בעם שלנו יותר מכל הוא כמה שחשובים לנו גם העמים של ארצות אחרות".

"אה. המסדר שלך". הוא הניח יד מחוספסת וחטופה על כתפה. "אני עדיין לא מסכים. אבל אשמח מאוד אם תזכי לגדול ולהתווכח איתי על זה".

"אדוני?"

זווית פיו התעקלה. "אני לא אמור להגיד, אבל – מגיע לך לדעת. המלחמה מתקדמת יפה. הכל מתקדם יפה. היום הודיעו לי – המממ, בואי פשוט נגיד שאני לא חושב שאצטרך לקבל החלטות שאף אדם לא אמור להצטרך לקבל".

תחושה משונה, סוחפת, פרפרה בבטנה של נימה.

"למען הסר ספק, אני עדיין חושב שעצם נוכחותך פה היא עניין ברברי", המשיך האן.

פרץ פתאומי של אומץ הניע אותה להיעמד בזריזות ולאחוז בזרועו של הנשיא. "מה אתה רואה?" אמרה. "כשאתה מביט מבעד לחלונות האלה, החוצה אל הבירה, מה אתה רואה?"

הוא השפיל אליה מבט, כשהפתעתו ניכרת בהבעתו. "אני מניח שאני רואה… התפתחות. שגשוג. דברים שראוי להגן עליהם".

"במסדר מלמדים אותנו להביט על העיר ולדמיין אותה… לדמיין את מה שקרה לפני מאתיים שנה", אמרה נימה. "אומרים לנו לא לנסות לחשוב על כל העיר, זה גדול מדי. צריך להסתכל על הדברים הקטנים". היא הצביעה על הרחובות שנפרשו שתי וערב מתחתיהם. "למשל האישה ההיא במעיל הירוק. פשוט – איננה. היא איננה. הזוג שמחזיק ידיים ליד היונים. גם הם אינם. כל היונים, והרחוב, והחנות ההיא שמוכרת פרחים, והילדים שמשחקים מולה. ואז אמורים לחשוב על המשפחה שלך. אם יש לך הורים, או חברים, כל מי שאתה אוהב – איך גם הם יכולים פתאום, בבת אחת, לא להיות עוד". היא ליקקה את שפתיה. זה היה פרק הזמן הארוך ביותר בו דיברה אל הנשיא ברצף. "כל העיר. לפני מאתיים שנה, זה קרה. אנשי הייבן עשו לנו את זה. זה מה שאני רואה. והאפשרות שזה יקרה שוב, למי שלא יהיה, בלתי נסבלת בעיניי".

חלק ממנה ציפה שיאמר לה שזה פשוט מה שלמדה מפי מבוגרים חטטנים. אבל הוא לא אמר את זה. במקום זאת, אמר, "יש לך משפחה, נימה?"

השאלה הפתיעה אותה. "שני הוריי היו חברי המסדר, אדוני. הם תכננו שגם אני אלך בדרכם, אבל הם מתו בתאונת חשמלית כשהייתי תינוקת והותירו אותי בידי החכמים. זה חינוך טוב".

"יש לו מחיר. החכמים מרשים לך להכיר חברים?"

"כמובן. חבריי לא ממש יכולים לבקר אותי כאן, אבל אנחנו מתכתבים". ההתכתבות דעכה מעט לאחרונה. ליבה של נימה התכווץ בפיתול קטן ומשונה כשחשבה על זה. חבריה לכיתה כנראה לא ידעו איך לדבר איתה מאז שנבחרה – מאז שהיא נבחרה, והם לא. "וחלק מחונכיי הם גם חבריי. כמו טז'".

האן השמיע צליל בלתי מתחייב. "אמרי לי, נימה; את כותבת שירה על כל זה?"

"כן, אדוני".

"השלום יודע שאת לא חייבת להישמע לשום דבר שאני אומר לך, אבל אני חושב… אני חושב שכדאי שתמשיכי לעשות את זה. זה בסדר?"

"כן, אדוני". היא מעולם לא העלתה בדעתה להפסיק.


נימה בילתה את יום הולדתה השנים-עשר בנסיעה דיפלומטית עם הפמליה הנשיאותית, אך בשובה כעבור שבוע הביא טז' קופסה של לחמניות יום הולדת קטנות ומתוקות.

"זכרת!" התרוננה. סגל המגדל הכניס הכול ללוחות הזמנים שלו והשמשים הקפידו שתקבל לחמניות מסורתיות מאוד בציפור סוכר מקצועי ביום הנכון, אבל זה היה שונה כשמישהו חשב עלייך במיוחד.

"איך היה הטיול?" שאל טז'.

נימה סגרה את הקופסה והניחה אותה בצד. היא נזהרה לא להניח לשרווליה המצויצים להימרח באבקת הסוכר. היא ביקשה לא מזמן להפסיק ללבוש את בגדי השרד של המגדל – היא לא הייתה מחויבת לעשות את זה, וגילתה שהיא נהנית לקחת חלק בעיצוב תלבושותיה. הכול תחת עינו הפקוחה של צוות התקשורת של המגדל, כמובן.

חוץ מזה, היא הייתה אסירת תודה על כל דבר שיסיח את דעתה ממשקלו הבלתי מרפה של האוויר סביבה.

"נימה?"

"בהֶזֵנים לא תמיד מדייקים, אתה יודע. לגבי המלחמה". היא שיחקה עם אמרת שרוולה במקום להביט בטז'. "אבל אני תמיד יודעת כשהמצב רע, כי הוא מפסיק לדבר איתי".

פחדנות, רצה טז' רצה להגיד, אך שתק. כולם כל כך קיוו שהמלחמה תיגמר לפני שנתיים. במקום זאת היא נגררה. ונגררה.

וכעת המלמולים נהפכו לצעקות ממוקדות, ומאמרי המערכת נקבו שוב ושוב במילים "פלישה קרקעית". העימות האחרון בתוך גבולות המדינה התרחש מאתיים שנה לפני כן.

טז' היה סבור שהם זכו ברגיעה הזאת בזכות מאמציהם האדירים למען השלום. אך רבים מבני ארצו לא חשו כמותו. אוזנה של נימה אולי הייתה כרויה לערוצי  החדשות ולמצב רוחו של הנשיא, אבל אוזנו של טז' האזינה לעם, לרחשים הגוברים של כעס ואי-נחת. אלה היו הדברים שהפחידו אותו יותר מכול.

"נימה", אמר. "כשלא היית, חשבתי על משהו. את עדיין כותבת?"

היא זקפה את ראשה בהפתעה. "אתה מתכוון, כותבת שירה? כמובן".

"אני חושב", אמר טז', "שכדאי שנפרסם חלק. ספר שירה".

"השירים שלי? אבל אני –" לא טובה מספיק, עדיין ילדה, עדיין לומדת? "אני לא בטוחה שאני – זה כמו חלום, לפרסם, אבל טז', אני אפילו לא יודעת אם יש לי מספיק. ומה שכתבתי רק לפני שנה כבר נראה לי מגוחך".

"אלו שנתת לי בשנה שעברה לשיעור הלחנה היו מרשימים למדי", הוא אמר, בכנות. אומנם ניכר בהם שנכתבו בידי ילד, אבל הרגש שדימם מבעד לשורות קרע את ליבו. "נדאג לעורך שיעזור לך. מה דעתך?"

"אני לא… כלומר, אני…" היא לא הייתה בטוחה מדוע, אבל זה נראה לה לא הוגן. קל מדי. לולא הייתה הנשאית של הנשיא, האם לא הייתה נדרשת להשקיע הרבה יותר, להתאמץ ולהתאמן עד ששירתה תצוד את עינו של איש מקצוע?

אבל לולא הייתה הנשאית של הנשיא, היו לה חיים שלמים לעשות כן.

"בסדר", אמרה לטז'. היא הרגישה אמיתית ולא אמיתית, נרגשת ולא נרגשת, רגשותיה סבוכים ומלופפים ככדור צמר בליבה.

הוא חייך אליה בחטף, חיוך קפוץ. "יופי. את יודעת, נימה, חיילים בלבד לא מספיקים כדי לנצח במלחמה".

היא מצמצה. "אבל תושבי האיים אפילו לא יוכלו לקרוא את השירים שלי. אלא אם כן יתרגמו אותם או משהו".

"זאת לא המלחמה היחידה שלנו".


תהיה הסיבה אשר תהיה, כניעה למוות או חמלה או מניעים אידיאולוגיים משלהם, בני העם בלעו בשקיקה את ספר השירה הילדה במגדל. מכבשי הדפוס קרקשו יומם וליל, הדפיסו וכרכו עוד ועוד עותקים, ושמה של נימה נפל מפי כול ברסיסים זהירים.

היא חשבה שכבר התרגלה למבטים וללחישות, אבל כעת תשומת הלב הציבורית נאחזה בה כמו ביקשה למשוך אותה אל מתחת לגלים. צוות התקשורת של המגדל נאלץ לחסום מפל של בקשות לראיונות; הראיונות המועטים שבכל זאת העניקה זכו לפרסום אדיר ושגשגו בהֶזֵנים. דומה כי תמונתה נדבקה לכול – כמעט תמיד היה זה דיוקן נוגה שצולם באור עמום כשהיא לובשת שמלה בצבע ירוק-ים. היא נראתה בה כחושה ועזובה. נימה תיעבה אותה, אך תמונות כנות יותר שהציגו אותה צוחקת בשמש בלבוש זהוב או ורוד לא הלמו כנראה את הסיפור שההֶזֵנים חיפשו.

המפגינים קראו לה בשמה כעת. לא עוד דקלמו ססמאות ודעות על סתם "ילדים" נשאים מופשטים, אלא נימה, המשוררת מהמגדל, שהגיע לה להתבגר, שהפכה לעמוד האש ולסמל שסביבו התאגדו כל מתנגדי השימוש בטילי הסר.

הנשיא האן לא היה מרוצה.

הוא היה אדם טוב מכדי שיפרוק את כעסו על נימה, אף שאולי הפנה לעברה מבט זועף יותר מפעם אחת, לאחר שמראיינים שאלו אותו בישירות מחליאה אם הוא באמת מסוגל לדמיין את עצמו מחליק להב אל בין צלעותיה ומפלח את ליבה. אבל הוא זימן אליו את טז'.

"אתה משתמש בה. אתה מתועב".

טז' הותיר את ידיו שלובות לפני גופו, כחזון של שלווה שהיה, כך קיווה, מרתיח. "נימה מאמינה בדרכנו. האם אתה באמת אכזרי עד כדי כך שתאסור עליה לדבר בשם עצמה?"

"לך לעזאזל! אתה חושב שהייתי מעלה בדעתי להשתמש בדברים המקוללים האלה אילו הייתי חושב שיש לי ברירה אחרת? ואתה רוצה להציב אותנו בין הפטיש של השמדה ממעבר לים לבין הסדן של מרחץ דמים מבית, פה בארצנו, אם אצטרך ללכלך את ידיי כפי שאתם תמרנתם אותי לעשות? כך או כך, אתה חושב שזה לא יהיה היום הקשה ביותר בחיי הארורים?"

"אין בי הרבה רחמים אליך", אמר טז' ביובש, "בהתחשב בכך שזה יהיה היום האחרון בחייה של נימה".

לו הייתה נימה נוכחת בשיחה, הטינה המבולבלת שהצטברה יותר ויותר בליבה כלפי שני הגברים הייתה רק מתעצמת. היא רבצה בגרונה כגוש של אומללות. נימה לא איבדה מעולם את מעט הפחד שחשה כלפי הנשיא, לא לחלוטין, למרות הזמן הרב שבילתה במחיצתו, אבל הכעס שזלג לשולי פחדה – הוא היה חדש. האין זאת חובתה? אבל איזו זכות הייתה להאן, להגיב בקדרות כזאת כשאמרה את מה שהרגישה?

האם לא הייתה לה הזכות להיות אדם בזכות עצמה, למשך הזמן שנותר לה, יהא אשר יהא?

התרעומת שחשה כלפיי טז' הייתה מורכבת יותר. היא ידעה שהיא יקרה לליבו; והוא הקפיד כל כך להזכיר לה שוב ושוב שהבחירה בידה, אפילו יותר משאר החכמים. אבל… היא גם לא רצתה להיות היצור הכחוש והכלוא שהופיע בחדגוניות בקמפיין שלו.

היא לא ידעה איך קרה שאחרי שכל כך הרבה אנשים קראו את צפונות ליבה, היא חשה עדיין כה חסרת-קול.


ניתנו לנימה חודשיים אחרי יום הולדה השלושה עשר, ואז אזעקת ההתקפה האווירית צרחה לתוך הלילה וההפצצות הראשונות זעזעו את הבירה.

היא עשתה את מה שתרגלו עמה פעמים כה רבות, במהירות וללא מחשבה, כשליבה פועם בכלוב צלעותיה בעוצמה שגירשה כל רגש. דקות ספורות לאחר מכן היא הצטופפה במקלט, עדיין בכתונת הלילה שלה, בין שר המלחמה לראש מינהל התחבורה. היא תחבה את כפות ידיה מתחת לבתי שחייה, אך הן סירבו להתחמם.

שר המלחמה זומן לחדר השכן להתייעצות עם הנשיא. נימה נדחקה כנגד הקיר. לא היו חלונות. כמו תא כלא, חשבה. לכודים בתוך הביטחון שלנו.

אבל שלומה לא הובטח פה. היא הייתה הפוכה, קרביה חשופים. היא המתינה למותה בעוד השאר פלטו אנחת הקלה מוגנת.

אי שם בתוך זה היה טמון שיר, אבל היא לא הצליחה להתרכז מספיק כדי לחלץ אותו מתוכה.

אבל הנשיא לא זימן אותה בלילה הזה. או בזה שאחריו. או בזה שאחריו, כשצופרי האזעקה ייללו פעם נוספת. נדרשו שבעים וארבעה ימים, נפילה של שלושה מוצבים אסטרטגיים, ופלישה של כוח כיבוש לתוך חצי האי החיצוני, כדי שתגיע הקריאה.

כשנימה נכנסה לחדר, הנשיא האן היה לבדו, והוא בכה.

הוא נטל את ידיה. ידיו היו רטובות מדמעותיו, אבל נימה לא חשה כל רגש.

"אני מצטער", אמר, מבעד לנשימות מקוטעות. "אני כל כך מצטער".

כל פניה של נימה החלו לעקצץ. היא רצתה שמחשבותיה האחרונות יהיו עמוקות, מהותיות, אבל מוחה היה ריק.

היא ניסתה להמשיך לנשום. זה היה קשה.

"אם את רוצה – קצת זמן, להיפרד מאנשים, או – "

"תגמור עם זה עכשיו, בבקשה". היא תוכל להיות אמיצה, אם הוא יעשה את זה עכשיו. היא לא רצתה לחיות אפילו עוד ערב אחד תחת משקלה המוחץ של הסופיות האומללה הזאת.

הנשיא ניתק את ידיו מידיה כמתיר את אצבעותיו מאגרוף. הוא הלך לשולחנו ופתח תיבה מעוטרת, טקסית.

בתוכה היה פגיון. להבו המלוטש ננעץ במבטה של נימה ומיאן לשחרר.

הנשיא לחץ על כפתור. כמה יועצים וגנרלים נכנסו למשרד. גבוהים, חמורי סבר, פניהם קודרות.

"היו עדים", מלמל הנשיא, "כחתום בידי המועצה…"

הוא הושיט את ידו אל ניצב הפגיון. ידו רעדה.

נימה לא חשה כל אהדה כלפיו. היא קיוותה שידו תרעד עד כדי כך שהוא ישמוט אותו.

ואז – זה מה שקרה. הוא שמט אותו.

הפגיון נפל בקול רם אל השולחן.

"מצאו לי דרך אחרת!" המילים נקרעו ממנו והלמו בגנרלים שלו. נימה מעולם לא ראתה אותו כועס כל כך. הוא סב לעברה בזעם. "לכי מכאן!"

היא רצה.

היא לא עצרה עד שהגיעה למגוריה, ואז רגליה בגדו בה, נהיו רכות וכמעט התקפלו לאחור. היא קרסה על המחצלות הקלועות שכיסו את הרצפה ורעדה. נשימותיה נעקרו בכוח פנימה והחוצה, מהירות מדי ורעועות מדי, ואז האוויר נתקע בגרונה והנשימות הפכו ליבבות אלימות, מכוערות, והיא לא הייתה מסוגלת לעצור את הרעד.

הוא יקרא לי לחזור, הוא יקרא לי לחזור, הוא יקרא לי לחזור והוא יעשה את זה –

אבל הוא לא קרא לה. השמש שקעה, ונימה לא הצליחה לישון, ולמחרת הגיע טז'.


הוא התפרץ לתוך חדרה ואסף אותה בזרועותיו בחיבוק הדוק שלא אִפשר לה לנשום.

"נימה, אני… שמעתי, באתי ברגע ש–"

היא דחקה את עצמה מחוץ לאחיזתו. היא לא רצתה לבכות שוב. היא לא יכלה לנחם גם אותו, נוסף על עצמה.

בעיניו של טז' ניבטה פראות. "יש לי, יש לי תוכנית. אני אחד החכמים ש… כשנבחר נשיא חדש, ונבחר נשא חדש, אנחנו חייבים, חובה לאתחל את הצפנים ולהכין כמוסה חדשה, ויש לי גישה – נימה, את יכולה להותיר את כל זה מאחורייך. אני אעזור. אפשר לעשות את זה הלילה".

היא נאבקה בדחף הפתאומי להקיא. אם תברח, מישהו מחבריה לכיתה פשוט ייבחר במקומה. למה הוא מבקש ממנה דבר כזה?

"אז את מי תבחר במקומי?" זעקה. "אתה חושב שאתן למישהו אחר למות?"

"לא. לא". הפראות התפרצה מפניו של טז' כמו אבדה לו המציאות. למען האמת הוא לא ישן כל הלילה, אלא שקע בהכנות כאחוז דיבוק, סידר סידורים, הגניב כל יסוד למקומו, כשבתוך תוכו הוא כמעט קיווה שיתפסו אותו, ובו בזמן היה מבועת מההשלכות של בגידתו. נותר רק לקבל את הסכמתה של נימה. ועדיין, הצורך לומר את המילים האלה בקול היה נורא מכל עינוי שיכול היה להעלות בדעתו. "לא נשים את הצפנים בתוך אף אחד אחר. אני אאתחל אותם מאלו שאצלך ואתן אותם לנשיא. אף אחד – אף אחד לא צריך למות בשביל זה. לא את, לא אף אחד. בבקשה".

היא נרתעה ממנו. "מה?"

"דאגתי לאבטחה כדי… אני יכול לעשות את זה. בבקשה, נימה, אני מתחנן".

זעמה של נימה גאה בתוכה וגימד את הבהלה הקדחתנית שחשה. איך הוא מעז? איך הוא מעז להציע לה פתח מילוט, דרך לחמוק אל תוך הלילה בלי להפריע לנשיא לעשות כרצונו? זה היה פסול, הרי זאת הייתה מלכתחילה הסיבה לקיומו של נשא, כדי שיהיה מחיר, והאם לא טז' היה זה שלימד אותה את הדברים האלה? "אסור לך לעשות את זה!"

"לא, המצב השתנה". הוא הסב את פניו ממנה. הוא לא הטיל ספק מעולם בשליחות של המסדר, מעולם לא – עד שמצא את עצמו ניצב כאן, על סף השמדת אותה שליחות. "אולי, לפעמים… ההחלטה הזאת… אנשים מתים, נימה. את נמצאת כאן במגדל ובלב כל ההגנות ואת לא רואה… אני הולך ברחובות, ואין אפילו מספיק ידיים כדי לפנות את הגופות. הכול חורבות, והאבק, והפחד, ואני – אני פוחד. אני פוחד. נימה…"

הוא עצם את עיניו. הן צרבו לו כבר שבועות רבים בלי הפסקה.

"אתה חושב שאנחנו צריכים להשתמש בסֶרים", אמרה נימה לאיטה. "אתה חושב שצריך להשתמש בהם".

"אני לא – אני לא יודע".

עיניו נותרו עצומות, אך הוא חש את ידה על שרוולו.

"זאת הסיבה שיש נשא", היא אמרה. "זאת הסיבה שלא פשוט השמדנו אותם – למקרה שבאמת לא תישאר שום ברירה. אבל זה אמור – המצב אמור להיות נואש. נכון? לכן אני כאן. כדי לוודא".

"אני לא יודע כבר מה נכון", לחש טז'.

נימה תהתה אם ככה מרגישים כשמפסיקים להיות ילדים.

"העניין הוא לא של נכון או לא נכון", אמרה לו. "העניין הוא לעשות את זה קשה".


נימה ישבה בחדרה במגדל והמתינה.

האזעקות יללו כעת מדי לילה. אבק ועשן הסתירו את רחובות הבירה, אך כשהרוח הפריחה אותם, הקשתות הנישאות והמבנים הגבוהים התפוררו לשכבות רבות של תילי חורבות.

היא השקיפה החוצה מהחלון ותהתה אם מותה יוכל להציל את כולם, או שמא רק יוביל לטבח של השתקפויות רבות מספור של עצמה, בעוון הפשע של היוולדן בארץ אויב.

או שמא זה קץ כל הדברים. לאויב לא היו סֶרים, אך היו לו בעלי ברית שהחזיקו בהם. אם הנשיא… היא לא מצאה נחמה במחשבה על מותה כראשון ממיליארדי מקרי מוות חסרי טעם, בהרהורים על כך שהעולם יאריך ימים רק שבועות בודדים אחרי לכתה, בטרם יהפוך לשממה צחיחה.

לשם מה? תהתה רֵיקם. אף אחד לא מנצח.

היא יישרה את קווי שמלתה והרימה את החרט שלה. היא פתחה את משטח הכתיבה שלה.

לא התחשק לה לחפש חרוזים, לא היום. אבל אולי לא היה לה עוד צורך בהם.


אני כאן כדי לעורר בך ספק
היית רוצה שלא אהיה.
איני נוצרת כל תשובה בלבי הטעון.
אני רק יושבת
ומחכה
ומחכה
ומחכה.


מאנגלית: טל קרן

כל הזכויות שמורות © ס"ל הוּאוֹנג, 2019. פורסם במקור באתר Tor.com.



תגובות

  1. מאת YossiN:

    סיפור נהדר, מעורר מחשבות
    ובעיקר- מטריד
    מאוד מטריד

  2. מאת גלי;:

    אוי, זה מעולה ממש.
    תודה על התרגום!

  3. מאת נוקדן הספרים:

    עם הסיכון לעצבן כמה א.נשים שמאוד מעריך, האם זה שונה מלהקים מחסן נשק מתחת לגן ילדים? לירות סקאדים מחצר בית ספר?

  4. מאת רמי שלהבת:

    שונה מאוד. המניפולציה פה היא בכך שהשליט נדרש לשחוט במו ידיו ילדה שהוא מכיר. הדוגמאות שנתת הן של מוות לא אישי.

  5. מאת פרמר:

    ראשית הסיפור יפהפה.
    רציתי להעיר על טעות עריכה, "באקסטזה אלימה" כתוב בלי רווח.
    ל'נוקדן הספרים', ההבדל הוא שבסיפור דורשים ממי שמשתמש בנשק לשלם את המחיר, בתיאור שלך מי שתוקף לא מסכן אף אחד שהוא מכיר, אף אדם ממדינתו, הוא דורש מהאוייב שלו לשלם מחיר של הרג חפים מפשע אגב אויבים מסוכנים. זה הפוך בדיוק מהסיפור.

הוספת תגובה