---

טוביה קיפל את הכביסה שלו והרהר בתבניות.

זמן רב עבר מאז שכיבס את בגדיו בעצמו. מכונת הכביסה חיה בצד השני של הדירה, תמיד נקייה מאבק, תמיד נראית לעין, ותמיד חופשייה משימוש. הוא ניסה להשתמש בה כמה פעמים אחרי שמרים מתה, ונוכח כי זה בלתי אפשרי. לא משום שלא ידע איך – מרים הדגימה לו יותר מפעם אחת – אלא משום שכל דבר שהיה קשור במכונה, החל מהִמְהוּמה הרוטט וריח מרכך הכביסה וכלה בנקישות העדינות של האטבים כשתלה את הבד הנוטף לייבוש על החבל היה בלתי אפשרי. בלתי אפשרי לחלוטין.

הוא שקל לוותר לחלוטין על מעשה הכביסה – להשליך את הבגדים, או לתרום אותם, ולקנות חדשים כשיזדקק להם. מרים קנתה את רוב בגדיו, כך שגם זה יכאב, בהחלט, אך הכאב יהיה פעוט לעומת הסבל הכרוך בשמיעת השקשוק המכני שהכיר, נבוב ולועג ללא רחשי תנועתה ונשימתה שילווהו. הצליל התלפף סביבו כמו אד, נצמד לאצבעותיו ולעיניו, מילא את הדירה בחוסר שלה, באינות של ריחה וחיוכה, אובדן ענק מנשוא.

הוא גילה שהמכבסה במורד הרחוב מוכנה לקחת את הבגדים ממפתן דלתו ולהשיב אותם אחר כך, מכובסים ומקופלים. הוא נהג להשאיר להם את הכסף בחוץ. לא היה צורך בכל אינטראקציה שהיא, פרט לפעם שהתקשר כדי לבקש שלא ישלחו לו את הכביסה מיד, שיחכו יום או יומיים לפני שיחזירו אותה, מספיק כדי שהריח של המרכך יתפוגג מעט. הוא ניסה לחשוב איך יסביר את הבקשה המשונה, אך כל הסבר שעלה בדעתו היה מגוחך יותר מקודמו. אבל הם אפילו לא שאלו, ובכך נגמר העניין.

חבטה מרשרשת מחוץ לדלתו הייתה מכריזה על הבגדים כשהגיעו. הם הגיעו תמיד מקופלים, מצב בלתי נסבל. הוא הפך באפשרות להתקשר שוב אל המכבסה, ולבקש שישאירו אותה בלתי-מקופלת, אבל אז כשחשב על הצורך להמציא רשימה נוספת של תירוצים מגוחכים שאף אחד לא ישמע לעולם, החליט שיהיה קל יותר לשפוך את הבגדים לערימה על המיטה ולקפל אותם מחדש.

הוא סירב לוותר על הקיפול. זה היה התפקיד שלו.

מהערימה שקיפל כעת לא נותר עוד הרבה. כמה חולצות, שני זוגות מכנסיים, תלולית הולכת ומתכווצת של גרביים, שלוש מגבות מטבח, וסדין גומי.

בעבר טוביה חרד מקיפול סדין הגומי יותר מכל אחיו הבדיים, אך כעת דווקא מצא בתוכו ציפייה לקראת האתגר. נפלא בעיניו שדברים יכלו להשתנות כל כך, אך בסופו של דבר לחזור ולהיפגש ולבטל זה את זה: בצעירותו נטה טוביה לדחות כמיטב יכולתו את המטלות שעוררו בו חשש, ומאחר שחשש יותר מכול מסדין הגומי היה זה תמיד הפריט האחרון שקיפל. אך במרוצת השנים הוא למד להעריך את התחכום והכישרון הנדרשים לקיפול ראוי לשמו של סדין הגומי; ובמקביל הפך אט-אט לאדם ששומר את המיטב לסוף. וכך סדין הגומי שמר על מעמדו כפריט האחרון שקופל – לא עוד כעונש, אלא כאות כבוד.

הוא חייך כשהרהר בהתכנסות זו של הנסיבות, אך החיוך גווע במהירות. זה בדיוק היה סוג הדברים שעניין אותו, ואף אחד מלבדו. אף אחד פרט למרים.

הוא הרים גרב והניח אותו מולו על המיטה. צבעו היה כחול עמוק, מעוטר בדוגמה מורכבת של צורות גיאומטריות אדומות, ריבועים בעיגולים במעוינים. בזמן שבחן את הגרב הוא הבחין שאפשר להניח אותו כך שאחד מזוגות הקודקודים של כל מעוין ימשיך במדויק את אחד הפסים שעיטרו את השמיכה שמתחת. הוא ניסה, ואכן הדוגמה על הגרביים התיישרה במדויק עם תבנית הפסים של השמיכה, ונדמה היה שהיא מתעוררת, זוחלת מהצמר אל הכותנה ומשתנה, צומחת, זוכה לחיים חדשים. עוד צירוף מקרים משמח, עוד שביב חוויה שמרים לא תחלוק איתו עוד. האנשים שעיצבו את הדוגמאות לא יידעו לעולם. הם לא פגשו זה את זה מעולם. אולי חיו בקצוות שונים של העולם, בלי לדעת כלל שבחירתם לרווח את המעוינים על הגרב והפסים על השמיכה בדיוק כך – לא מילימטר אחד יותר או פחות – תעורר בבוא היום באיש זקן מחשבות על אשתו המנוחה.

הוא החליט להותיר את הגרב במקומו עד שיסיים עם האחרים, לאפשר להשתלבות הקטנה לחיות כמה שיותר. הוא משה גרב נוסף מהערימה, בורדו עמוק וחלק, ונבר בגרביים הנותרים בחיפוש אחר בן זוגו.

נשמעה דפיקה חזקה בדלת.

הוא שמט את הגרב כמו נשך את אצבעו והרים את מבטו בחטף. הוא לא ציפה לאף אחד. הוא חיכה לשמוע את קול החבטה הרכה של שק הכביסה על הרצפה מחוץ לדלת, אך הרי זה עתה קיבל שק כזה, והוא עדיין מקפל אותו. וחוץ מזה, השליח של המכבסה יודע שאין טעם לדפוק בדלת, שטוביה לא יפתח עד שייקח את הכסף שהשאיר עבורו ויסתלק.

כמה שניות חלפו בדממה, והוא החליט שזאת הייתה בוודאי טעות – זה קרה מפעם לפעם. מישהו התבלבל בדירה. הדלת של טוביה הייתה ממוספרת, אך ללא כל שם או סימן מזהה אחר. עליו רק להיות שקט, והאיש בדלת יבין שאין אף אחד בבית, יבין שזו לא הדלת הנכונה, וילך לדרכו.

ליבו עדיין הלם במהירות. הוא התיישב ונשם עמוקות, מתלבט לרגע אם ללכת אל חדר האמבטיה ולקחת את הכדורים שהיה אמור לקחת כשהתרגש יתר על המידה. אבל אז מצא את בן זוגו של הגרב החלק והחל מגלגל אותם זה בתוך זה, חזור וגלגל, פירק כמה פעמים את הכדור וגלגל אותו מחדש כך שהתפרים התרפקו בעדנה האחד בבטן של השני. הפעולה הרגיעה אותו. הוא זכר עמומות איך אורחי השבעה, שהגיעו לבית אחותה של מרים, מצאו אותו בחדר הארונות שלה, פורש את בגדי החורף ומקפל אותם מחדש. הוא בילה שם את רוב השבוע ההוא, אפוף באבק השיער של מעילי הפרווה הכבדים בערפל כדורי הנפטלין, בונה מגדלים מסדינים וציפות וציפיות, פורם סוודרים צמריריים זה מזה בסבלנות אין קץ, נדהם מהיכולת של מוחו המרוסק למצוא עוד יופי במשהו, ליצור עוד יופי במשהו.

הוא הביא את פקעת גרבי הבורדו לרמת הגימור וההידוק הנכונה בדיוק והניח אותה על המיטה. הוא נטל לידיו מגבת מטבח משובצת כשנשמעה דפיקה נוספת בדלת. עיניו זינקו אליה, אישוניהן גדולים. הקיפול חסך ממנו את הצורך בכדורים, אך לא נטל לחלוטין את פחדו. הוא טופף בלאט אל השידה שליד המיטה והרים את הטלפון. הוא היסס לרגע. האם יהיה נכון להתקשר למשטרה? הרי אז ייאלץ לדבר איתם. הם ישאלו מה קרה, והוא יצטרך להגיד להם שהוא חושב שעומדים לשדוד אותו. שמישהו דופק בדלת. הם יגידו לו ששודדים לא נוהגים לרוב לדפוק, והוא יצטרך להגיד שאף אחד לא אמור היה לבוא, שאף אחד אף פעם לא אמור לבוא. שהוא הפך לאדם שפוחד מהדלת. שהוא לבד.

הוא הניח את הטלפון. אולי זו באמת טעות. כן, זאת האפשרות הסבירה ביותר. כן, זאת כמעט בוודאות טעות..

אך טוביה מצא את עצמו  מקווה, תקווה מהבהבת וקשה מנשוא, שזו לא טעות.

הוא המתין, ליד השידה, עם המגבת עדיין בידו, וניסה לדמיין מה ישתנה אם הדפיקה הזו תהיה בשבילו. הוא גילה שהוא לא יודע עוד איך ייראה המשך היום שלו. הדממה נמתחה והוא נמתח איתה. גידים ושרירים נדרכו, וכל גופו תלוי על צליל שאולי יבוא ואולי לא. הוא דמיין את בעל הדפיקה מושך בכתפיו, ממשיך לאורך המסדרון, אולי מתקשר למי שבאמת חיפש כדי לוודא את מספר הדירה. טוביה לא הצליח לזוז. לא הצליח לנשום. הדממה עטפה אותו, נטמעה בתבנית מחשבותיו.

כשהדפיקה נשמעה בפעם השלישית, ליבו חישב להתפוצץ.

הוא מיהר אל הדלת ופתח אותה מיד, בלי לטרוח להביט מבעד לחור ההצצה.

גבר בן כחמישים או שישים עמד בפתח, לבוש חליפה מפוספסת ומגוהצת למשעי, אגרופו מורם ומזומן לנקישה נוספת.

"שלום", אמר האיש. עבר זמן מה מאז שמישהו דיבר אל טוביה ישירות, בקול שנעדרה ממנו ההתפצחות המתכתית של הטלפון. הוא שכח שקולות נשמעים כל כך אמיתיים, כל כך צלולים – הוא הרגיש כאילו הוא דמות בסדרת טלוויזיה.

"שלום", השיב בצרידות.

"טוביה? טוביה קוזלובסקי?"

הוא אמר את השם נכון. זה היה מפתיע. אנשים שלא הכירו את טוביה נטו לגמגם את דרכם לאורך שורה ארוכה של ניסיונות היגוי כושלים לפני שתיקן אותם.

טוביה כחכח בגרונו. "כן", אמר.

יותר מההגייה המדויקת הפתיע אותו שזו לא הייתה טעות. באורח פלא, האיש אכן כיוון את פעמיו ביודעין אל הדלת שלו. גל של הקלה גאה בו ופרק את המתח בבשרו כמו תה חם בבוקר קר.

"נעים מאוד, מר קוזלובסקי". האיש חייך. "אפשר להיכנס?"

"אני – אה". הוא בחן את המבקר. חמימות ההקלה עוד לא נמוגה משריריו. ראשו היה קל. ידו של האיש עוד הייתה תלויה באוויר, ערוכה לנקישה על דלת שלא נזקקה עוד שינקשו בה. הוא ראה שטוביה בוהה בה ושמט אותה לצד גופו. הוא כחכח בגרונו ונעץ את מבטו בנעליו.

"אנחנו מכירים?" שאל טוביה לבסוף.

"אפשר לומר. בערך". האיש הרים שוב את ידו, והפעם הושיט לו אותה. "אברֵם".

"אברֵם?" טוביה לחץ בהיסוס את היד המוצעת. מגעה היה רך, ונעים באופן לא צפוי.

"השם שלי. אברם. אני לא חושב שאתה מכיר אותו". האיש הביט סביבו לעבר המסדרון והעביר כמה פעמים את משקלו בין רגליו הארוכות. "אז". הוא כחכח בגרונו.

"כן. כן, כמובן". טוביה נסוג מפתח הדלת והחווה בידו אל הסלון הקטן. "בבקשה", אמר.

"תודה". אברם חייך ונכנס פנימה. הוא הביט סביבו בדירה. בעיניו ראה טוביה שימת לב והתפעלות שלא היה רגיל בה. בתנועתן על פני החדר הן התעכבו על בחירות קטנות – הווילון שהופשל בדיוק עד לקו החלון הפתוח; מפת הרקמה הקטנה שהונחה לא ממש במרכז שולחן הקפה אלא קצת ימינה ממנו, כך שתתאים בדיוק לתבנית שעל השטיח שמתחתיו; צלוחיות הנוי התלויות על הקיר, לא מקבילות לרצפה אלא לסדק העדין שעבר כחוט השני בסיד הישן. ולבסוף מבעד לדלת חדר השינה, על ערימת הבגדים הקטנה שעל המיטה.

"אני מקווה שאני לא מפריע, מר קוזלובסקי", אמר לבסוף בחצי קול.

"בכלל לא", אמר טוביה. הוא החווה לעבר ספת הקורדרוי הירוקה הכהה. "שב, בבקשה. תרצה קפה?"

אברם התיישב על הספה. "תודה", אמר, "אשמח לקפה". מכנסיו המפוספסים נמתחו והתרוממו מעט כשהתיישב, וחשפו גרבי טורקיז בהירים עם דוגמה צהובה מסולסלת.

טוביה הלך אל המטבח והרתיח מים. הספל האהוב עליו היה תלוי על וו ליד הכיור, והוא פתח את הארון כדי למצוא ספל נוסף, שטף ממנו את האבק ותלה אותו לייבוש ליד הספל שלו. הוא מצא קופסת פח של עוגיות ריבה והניח חמש מהן על צלוחית קטנה, מעוטרת בפרחים עדינים, ירוקים וכחולים.

כשטוביה הציץ החוצה מהמטבח לשאול אם הוא רוצה סוכר בקפה שלו, אברם לא היה שם. פאניקה מיידית, טהורה, הקפיאה אותו במקומו.

הדרך לשירותים עברה במטבח. לא ייתכן שהוא שם. דלת הדירה הייתה לפחות חורקת לו היה יוצא.

האם דמיין אותו?

לפני שנחת עליו מלוא כובד משקלה של המחשבה, רחש מכיוון חדר השינה סובב את ראשו.

הוא השתנק. הצלחת הקטנה נפלה מידו ונחתה ללא פגע על השטיח. העוגיות התפזרו. "מה אתה עושה", לחש. קולו היה נמוך, מושחז לחדות שרק הפצועים מסוגלים לה. ואז, בקול רם יותר, "מה אתה עושה!"

הכעס התלפף סביבו כצעיף, אדום ומחניק.

אברם הסתובב בחדות. הוא שמט מיד את הגרביים שסיים זה עתה לגלגל, כחולים כהים עם דוגמה גיאומטרית אדומה. הם קיפצו מהמיטה והתגלגלו אל הרצפה. הוא התכופף במהירות והרים אותם.

"לא!" זעק טוביה. "אל תזוז! אל תיגע בהם!" הוא מיהר פנימה, מתנשף. ליבו הלם בחזהו, והקירות רטטו והתערפלו סביבו. הוא חטף את הגרביים מידיו של אברם, אסף בזרועותיו את שארית הכביסה שנותרה על המיטה ונסוג לאחור עד שגבו נגע בקיר.

"תסתלק!" צעק. ערימת הבגדים שבידיו עמעמה מעט את קולו. "איך אתה מעז! תסתלק מפה!"

"אני מצטער", אברם נסוג באיטיות, ידיו מורמות, עיניו פעורות. "בבקשה, אני מצטער, לא התכוונתי – רק רציתי לעזור –"

"אני לא צריך את העזרה שלך!" המילים נתלשו מגרונו, זועמות ורטובות. הוא רצה לפרק באכזריות את הפקעת הנאה שאברם גלגל מהגרביים, אך משהו בו סירב לעשות זאת. אפילו מבעד לזעמו עיניו המאומנות לא יכלו שלא להבחין באיכות הגלגול, בבליטה האסתטית של תפר העקב. הוא השליך את ערימת הבגדים על המיטה, מבולבל ורותח מזעם.

"אני לא צריך ממך כלום", נהם.

"אני יודע. אני יודע!" פניו של אברם התכרכמו. "אני מצטער! לא הצלחתי לעצור את עצמי!"

הוא צעד לאחור בחזרה אל הסלון, כשידיו עדיין מורמות במעין מגננה.

"מה…" טוביה נשם כמה נשימות עמוקות, אך הן לא סייעו לו כהוא זה להירגע. הוא הניח בעדינות את ערימת הבגדים על המיטה וצעד אחרי אברם אל הסלון. צעדיו הרעימו כשהלך והרעידו את כל גופו. "מה זאת אומרת, לא הצלחת לעצור את עצמך?" סינן.

אברם נראה קטן יותר מרגע לרגע. הוא משך בכתפיו השמוטות. עיניו פיזזו סביב החדר והקפידו לחמוק ממבטו של טוביה.

"נו?" צעק טוביה. "תגיד לי! מה אתה, מין… איזה מין סוטה? אני מזהיר אותך, אני –" הזעם פרק אותו ממילים; הוא הצביע אל חדר השינה, מחווה ריקה, שכן לא הייתה כל סיבה שאברם יידע ששם היה הטלפון. "אני אתקשר למשטרה, אני נשבע לך!" פלט, לבסוף.

"לא, אל תעשה את זה", הפציר אברם ונאנח. עיניו נעצמו לרגע במין ייאוש. "זה לא יעזור – הם לא יכולים לעזור. אני… אני באמת מצטער, מר קוזלובסקי. רק ניסיתי לעזור. הייתי צריך לדעת… איזו שטות".

"צא מהבית שלי", מלמל טוביה. קולו נשמע מרוקן – רוב כעסו הותמר לבלבול. הוא הרגיש חלש. ראשו הסתובב. הוא נשען לרגע על הכורסה שלצידו ואז צנח לתוכה ושמט את ראשו לתוך ידיו. "בבקשה, פשוט לך. עזוב אותי".

"אין לי לאן ללכת", לחש אברם. "אין לי שום מקום, רק פה".

טוביה הרים את ראשו. הוא היה עייף מאוד.

"על מה אתה מדבר?" שאל חרש.

אברם נאנח. "תראה, פשוט תן לי –"

"– אני לא נותן לך כלום. תסביר את עצמך או שתלך. בעצם תסביר את עצמך, ואז לך. לא אכפת לי", שיקר. "אני עייף. עזוב אותי בשקט". הוא מחץ את ארובות עיניו בשורשי כפות ידיו, מנסה לשפשף מהן את הרגש שגאה בו. "הלוואי שלא הייתי פותח את הדלת המקוללת הזאת".

"הוא לא מקשיב, למה הם אף פעם לא מקשיבים", מלמל אברם לעצמו. הוא נשם עמוקות והרים את מבטו. "פשוט… תסתכל".

משהו אילץ את טוביה להביט בו, אף שעשה זאת בחוסר חשק אדיר – אולי גודל האומללות בקולו של אברם, אולי התחושה העמומה שאין לו ברירה אחרת. ראשו דאב. החדר עדיין הבהב קלות מבעד לקרום דק של כאב ותסכול, ועדיין הוא חש כאילו הציות לבקשתו של אברם היה הדבר הנכון ביותר, המשך טבעי של תבנית פעולותיו.

"להסתכל על מה?" הוא מלמל.

אברם החל לפשוט באיטיות את הז'קט שלו.

עיניו של טוביה התרחבו. "מה נראה לך שאתה –"

"בבקשה", אמר אברם. המילה הלמה באופן מושלם את הנימה שבה נאמרה, דוגמאות משתלבות של קול ושל רגש. הייתה זו בקשה טהורה, תחינה כה נואשת עד שטוביה לא היה מסוגל להתעלם ממנה. הוא הסתכל. אברם השליך את הז'קט על הספה, ונעמד. משהו בעמידתו השתנה. תנועותיו נראו קלות יותר, זורמות. הוא לבש חולצה מכופתרת בצבע טורקיז חיוור, תואמת לגרביו. היא הייתה מעוטרת בתבנית צהובה, דבר מה פרחוני ומסתלסל.

"מה?" נבח טוביה, והתחרט על כך מיד, שכן אברם התכווץ לששמע המילה כאגרוף שנקפץ. "על מה אני מסתכל?" הוסיף, יותר בעדינות הפעם.

אברם החווה בלא אומר על הספה. הוא פתח את כף ידו באופן שחציו נתינה וחציו קבלה. הז'קט שלו נח על הקורדרוי הירוק, מקופל בקפידה.

טוביה כיסה את פיו בידו, גרונו ניחר פתאום.

"מה?" הפעם היה קולו לחישה רכה, נפעמת.

"בוא קרוב יותר", אמר אברם בקולו הרך. "הבט".

טוביה נעמד והתקרב אל הספה. הז'קט היה מקופל ביד אומן, נאה ומסודר. הקפלים היו ישרים ונקיים. הוא התכופף לבחון את הבגד מקרוב. האומנם? פסי הז'קט העדינים המשיכו במדויק את הפסים הדקים של הקורדרוי הכהה שמתחתיו. ההתאמה הייתה מושלמת – טוביה לא ראה מעולם התאמה כה מושלמת. לרגע חלפה במוחו תהייה מטורפת אם כלל היו פסים על הז'קט לפני שפגש בריפוד הספה.

"אני לא מבין", אמר. נדמה כאילו אבדה לו לרגע היכולת להחדיר רגש לקולו. המילים יצאו ממנו דקות ומכניות.

חלק ממנו כבר החל מנסח הסבר, תירוץ. חייבת להיות פה תחבולה. צירוף מקרים אולי. מופרך עד כדי גיחוך, אבל עדיין צירוף מקרים. מוכרח להיות. צירופי מקרים הם תמיד מוזרים – תמיד יוצאי דופן, מובחנים. אחרת הם פשוט היו העולם. הם לא היו כלום.

אבל חלק נוסף בתוכו קיווה כי הדפיקה בדלת לא הייתה טעות. היה זה החלק בתוכו ששש על כל התאמה שמצא בתבניות הגרביים ועל קיפול סדיני גומי, שידע שזה לא צירוף מקרים. לא תחבולה.

הוא הרים את מבטו. "איך עשית את זה?" שאל.

"זה מה שאני עושה", אמר אברם. מבטו היה נעוץ בנעליו, אך בקולו נשזרה נימה חדשה, בטוחה. "זה מה שאני".

"מה זאת אומרת?" טוביה סגר את המרחק ביניהם בצעדים איטיים ומכוונים. הוא תפס בכתפיו של אברם והידק את אחיזתו, לא בכוח שעלול להכאיב לו, אולם מספיק חזק כדי לאלץ את אברם להרים את מבטו מעלה, אל עיניו.

"מה זאת אומרת, אברם?" שאל שנית. "מה שאתה עושה? מה אתה עושה?"

"אני מקפל", אמר אברם. "אני אל הקיפול".

טוביה מצמץ כמה פעמים, לאט ובהקפדה, כמנסה להזרים הבנה אל מוחו באמצעות משאבה קטנה.

"אתה אל הקיפול?" קולו נשמע רק בקושי.

אברם נשם נשימה עמוקה. "כל הזמן הזה, מר קוזלובסקי! כל הדיוק הזה, כל תשומת הלב הזו, כל ההשקעה, החיוכים הגאים על ערימות נאות של בגדים מקופלים ללא דופי, התאמה והחלקה, קיפול וערימה וקיפול מחדש. למען מי קיפלת, לדעתך? אל מי חשבת שאתה מחייך?" עיניו היו גדולות, מפצירות. "מי חשבת שנתן לך את כל הדוגמאות האלו? מנין באה לך היכולת לקפל סדיני גומי?"

אברם השפיל את מבטו שוב וחייך חצי חיוך. "אתה משרתי האדוק והנאמן ביותר, מר קוזלובסקי. ביתך הוא קודש הקודשים של פולחני. הבט – הבט סביבך – ראה את כל מה שעשית למעני, את המשכן שהכנת לי. לאן עוד אלך? היכן עוד אגור אם לא כאן, איתך?"

ידיו של טוביה נשמטו לצידי גופו. הוא רצה לומר, "אני לא מאמין לך", אך הוא האמין לו. הוא רצה להגיד, "עזוב אותי לנפשי", אך הוא לא רצה שילך. הוא לא הרגיש עייף עוד, והאנדרלמוסיה בראשו דעכה למעין בלבול עדין שליחך את רקותיו כגלים שקטים על החול. הוא נכנס לחדר השינה, פתח את כל דלתות הארון, והחל לגרוף בזרועותיו ערימות בגדים ולשפוך אותן על המיטה בזו אחר זו. הם התגלגלו יחד, ערימה אחר ערימה, ונדמה שלא היה להם סוף – בגדי חורף ובגדי קיץ, מפיות בד שמעולם לא השתמש בהן, מפות שולחן ראוותניות מדי לשולחן האוכל המתקפל שלו, סוודרים צבעוניים עד כאב שלא ילבש לעולם, מגבות קשיחות משימוש ומכביסה, עניבות, גרביים, ציפות, חלוקי אמבט, סדיני גומי.

כשסיים הוא שב אל הסלון. אברם התנועע באי שקט על הספה. אצבעותיו התעסקו בעניבה שלו, מגלגלות, פורמות, מגלגלות. על שולחן הקפה נחו שני הספלים שטוביה תלה לייבוש ליד הכיור, וכעת היו מלאים קפה שחור וחם. לידם נחה צלוחית עם עוגיות ריבה. טוביה לא הבחין כד כה מעולם עד כמה הדוגמה הפרחונית של הצלחת משתלבת עם מרקם סיבי העץ של השולחן.

אברם הרים אליו מבט. עיניו רצדו בין תקווה לחשש. היה זה מבט שטוביה הכיר היטב. הוא הבין אז, באופן שלא הותיר כל מקום להיסוס, שאם יבקש מאברם ללכת, הוא ילך. לא יהיו עוד ויכוחים, לא עוד תחינות, לא עוד מחשבות חדשות שיזעזעו את שגרת הרגליו, לא עוד כעס וצער והפתעה. ולא יהיה עוד אל קיפול.

הוא התיישב על הספה לצידו.

"אחרי הקפה, אולי אני יכול לעזור לך עם הערימה הזאת", אמר אברם, קולו כפרח שנפתח.

"הם היו בארון כל החורף". טוביה משך באפו כמו נזכר בריח הנפטלין. "נצטרך לכבס אותם".

"אני… לא ממש יודע איך מפעילים מכונת כביסה", אמר אברם, וחייך חיוך קטן.

"זה בסדר", אמר טוביה. בעיניו ריצד משהו חם ובהיר. "אני אראה לך".