קסם וזהב


פורסם ביום יום רביעי, 16 בדצמבר 2020, בשעה 19:30
שייך למדור סיפורי מקור

מאת

חרוזי זהב. נחלת הכלל

המאבחנת הסתכלה עלי טונות זמן. לפחות איזה עשר דקות ככה, נשבע לכם. היא אפילו לא מצמצה. אם מישהו אחר היה מסתכל עלי ככה מקרוב כבר מזמן הייתי מתחמם והולך משם. אבל ידעתי שאמא ואבא בחוץ, והם יכעסו אם אני אצא לפני שהמאבחנת תגיד. הם היו לחוצים כאלה כשנכנסתי. ראיתי לפי זה שהם היו מנומסים. התחנפו אליה. דיברו איתה בשקט. והיא כולה הייתה אולי קצת יותר מבוגרת מאחותי נופר. וכמוה היה לה פרצוף כזה, של יאללה, בואו נגמור עם זה כבר.

מרוב שהם היו מנומסים, אמא נתנה לאבא ללבוש את האפודה שהוא לבש פעם למשפט שהיה לו אחרי ששוטר תפס אותו נוהג בלי חגורה, והיא בעצמה שמה כל מיני תכשיטים שלא ידעתי בכלל שיש לה. אז במקום לקום מהכיסא, מה שלא יכולתי לעשות, עשיתי מה שאני עושה בשיעורי גיאוגרפיה של חמדה: התחלתי להסתכל מסביב, להעביר את הזמן. והיה שם על מה להסתכל. היה לה מחשב, והיו כיסאות רגילים, אבל חוץ מהם איזה מקום מוזר. החדר היה מלא בדברים של מישהי כמוה, אם אתם מבינים למה אני מתכוון. הרבה ספרים גדולים כאלה, שאין מצב שהיא קראה את כולם. על הקירות היו לוחות שעם עם פתקים שלא כתוב עליהם כלום, ונעצים מזהב שתקועים מסביב, מחוברים בחוטים אדומים. אחרי כמה זמן שישבתי שם וניסיתי להתעלם ממנה, ראיתי שיש לה על התקרה כל מיני חוטים צבעוניים כאלה שנמשכו להם לכל הכיוונים, כמו הקורי עכביש שאמא מנסה כל הזמן להעיף מהסלון. אבל מה, קורי עכביש לא היו שם. בטח גם העכבישים מפחדים ממנה, זאתי.

וככה, פתאום, היא נעמדה. "טוב, אתה יכול לקום", היא אמרה וקמה לכיוון הדלת. היה לה קול צרוד כזה, כאילו היא עישנה מלא. ואחרי שהיא אמרה את זה הרגשתי איזה הקלה כזאת, וקלטתי שקודם לא יכולתי לקום. כאילו, בכלל. זה היה מפחיד, נשבע לכם שגם אתם הייתם מפחדים. קמתי והתחלתי ללכת לדלת ולהסתלק משם, אבל אבא ואמא בדיוק נכנסו וסגרו אחריהם את הדלת. נעמדתי מאחורי אמא, אבל שילבתי ידיים כדי שהמאבחנת לא תדע שאני מפחד ממנה. למה מה.

"אני צריכה להתקשר ל'מועצת'", היא אמרה. אמא ואבא הסתכלו אחד על השני במבטים רציניים כאלה.

"את בטוחה?" אמא אמרה בקול הנחמד שלה. "הוא ילד טוב, רגיל. אני מבטיחה לך". וואלה, זה היה יפה מצידה לדבר עלי ככה. בדרך כלל בבית היא רק אומרת שאני צריך כבר להפסיק עם הסיגריות, ולאיפה בדיוק אני יגיע אם אני לא לומד כלום, וכל זה.

"הכול חתום עדיין", אמרה המאבחנת. "ראיתי. אבל יש משהו, ועכשיו ה'מועצת' צריכה להחליט מה עושים עם זה. זה כבר לא בידיים שלי".

"אבל זה לנסוע עד ירושלים", אמר אבא, ושמעתי בקול שלו שהוא מנסה לא להתעצבן עליה. "זה להפסיד יום עבודה שלם, בדיוק כמו שהיה לנו עם נופר ואֵלי. את לא יכולה להגיד להם שאנחנו חותמים ויתור?"

"מר אזולאי", המאבחנת אמרה והקול שלה נהיה פתאום פחות עייף ויותר מעוצבן. "אתה מבין שמדובר פה בחוק? אני יכולה לדווח עליכם ל'מועצת' על הפרת חוק נוער לקסמנים".

"לא", אמרה אמא, לפני שאבא יענה. "מה פתאום. אנחנו שומרים על החוק. ואנחנו באמת מאוד מעריכים שפינית לנו זמן. באמת. ממש יפה מצידך שהכנסת אותנו דחוף. אני גם אמרתי לאיציק בדרך שזה ממש יפה מצידך, נכון?" והיא שלחה מבט לאבא שלי, שעדיין נראה כועס אבל בכל זאת הנהן.

"טוב", אמרה המאבחנת, והקול שלה נרגע קצת. "אני אשלח מכתב ל'מועצת'. ותקבעו אצלם תור בקרוב. שלא תחשבו לדחות את זה. אם לא תהיו שם עד מאי תחטפו קנס. ככה הם".

"כן, בטח", אמרה אמא. "מה פתאום לדחות?"

המאבחנת נעצה באמא מבט מוזר כזה והקלידה כמה דברים על המחשב שלה. המדפסת פלטה דף. הספקתי לראות רק שבכותרת רשום "דור אזולאי – אבחון קסמנות",  ואז המאבחנת הגישה אותו לאמא וכולנו יצאנו מהר מהדלת.


כשנכנסנו לטנדר הייתה בהתחלה מין שתיקה כזאת, עד שאבא התניע והתחלנו לנסוע משם.

"זה לא כזה נורא", אמרה אמא אחרי שתי כיכרות. "זה רק עד ירושלים. נלך לבקר את דודה דוניז".

"מה לא נורא, מה". עכשיו, כשהמאבחנת כבר לא הייתה באזור, אבא שחרר את כל העצבים. "מי כתב את החוק הדפוק הזה, מי? הוא לא היה עצמאי, זה בטוח. זה יום עבודה שלם, זה דלק, זה כסף לשלם ל'מועצת'. את זוכרת כמה זה עלה עם אלי ונופר? די עם ה'מועצת' האלה. רבאק". ואבא חבט בהגה כשהאוטו קפץ מהבמפרים. "את כל המשכורת הם לוקחים לי", הוא נהם. "נמאס. ואנחנו בכלל חותמים ויתור, אז למה, למה? אני מוכן לשים כסף שהמאבחנת מקבלת מהם אחוזים. היא עושה אבחון יעני בחינם של הקוּפּה, יעני, כן? ואז שולחת אותך ל'מועצת', ושמה את משלמת להם כסף על האבחון המחורבן שלהם, ובסוף הם אומרים לך", ואבא התחיל לעשות חיקוי כזה של קול ציפציף, "הבחירה נשארת בידיכם, מר אזולאי". והוא שוב חבט בהגה. "חרא. רק לנו יש ילדים כאלה דפוקים, אני אומר לך. תראי את הילדים של ציון, את הילדים של אחותך שלומית, חמש דקות אצל המאבחנת, וזהו. קיבלו פטור. לא. רק אנחנו צריכים כל פעם להגיע לירושלים, עוד כסף ועוד כסף. די!"

אבא היה בטח ממשיך ככה עד סוף הנסיעה, אבל אמא הציעה לו לקנות קצת פיצוחים למשחק של מכבי בערב, ואבא נרגע וחתך למרכז המסחרי. אני ואמא חיכינו בטנדר.

"זה לא נורא, דורוש", אמרה אמא אחרי שאבא יצא.

"לא אכפת לי", אמרתי. כי באמת, מה היה אכפת לי? יום חופש מבית ספר ונסיעה לירושלים.

"אבא פשוט כועס שגם הוא צריך לבוא", היא הוסיפה. "לא היה לו אכפת שאני ואתה ניסע באוטובוסים. אבל בגלל שגם הוא חייב לבוא בשביל לחתום על הטופס ויתור, זה מבאס אותו. אתה מבין. והוא גם צריך לבטל יום עבודה. והפועלים. זה מסובך…"

לא הבנתי למה היא מסבירה לי מה הבעיות של אבא. אני יודע שאבא לא מבטל ימי עבודה. מה, אני חדש במשפחה? גם ביום של הבחירות הוא עבד, כי חופש זה לשכירים. לעצמאים אין חופש. כולנו עשינו על האש בדשא של גן הפרפר, והוא יצק בטון והגיע למרשמלו. אמא שמרה לו כמה כנפיים וסטייק אחד, אבל כבר לא נשאר כלום מהטחינה.


לקח בערך שבועיים עד שאמא הצליחה לקבוע תור ב'מועצת'. יום שלישי בבוקר, ביום של המבחן בתנ"ך. באותו בוקר שאלתי את נופר מה היה לה במבחן כשהיא נסעה לירושלים, והיא אמרה שזה היה מזמן, מי זוכר, ורצה לתפוס את האוטובוס לבסיס. אלי התערב ואמר שהם מוזרים, ומה אני לחוץ פתאום, גם ככה אני לא הולך לפנימייה הדפוקה הזאת בכלל. לא הבנתי מה הבעיות שלו. לא הייתי לחוץ, כי סוף סוף ידעתי שיש מבחן שאני יכול להיכשל בו בכיף בלי לקבל שיחה מהמחנכת. רק רציתי לדעת מה יהיה. אבל לא משנה. סך הכול הייתי מזליסט כי אני אסע לירושלים כשחברים שלי יצטרכו לחרטט מגילות על מלכים א'. אבל האמת שכשהיינו כבר בעלייה לירושלים, דמיינתי מלא אנשים זקנים בוהים בי מלא זמן, כמו המאבחנת, בלי שאני יכול לקום, וזה כן הצליח להלחיץ אותי בקטנה.

אז כמה זמן זה לוקח, החרא הזה?" שאלתי את אמא.

"תדבר יפה", היא ענתה מיד. "וזה… תלוי". היא חשבה לרגע. "נופר הייתה חצי שעה. אֵלִי קצת פחות. אולי עשרים דקות. נכון, איציק?"

"אבל עד שנכנסים, אוהו", ענה אבא.

טוב, אז הם יסתכלו עלי בלי למצמץ עשרים דקות. מה כבר יקרה, חשבתי.

בכניסה לבניין הגדול של ה'מועצת' היה שלט גדול שהיה כתוב עליו באותיות זהב כאלה, "מועצת-העל לקסם", ומתחת לזה "הוועדה לאבחון, רישוּת ומיקוד". אבחון, רישות ומיקוד. איזה מילים חופרות. על הדלת של הכניסה היו שלטים קטנים שהיה רשום עליהם "להרשמה לימי המיון", וחיצים שהבהבו ימינה. אבל לא כמו שלטים של פיצוצייה. הם היו על נייר ובכל זאת החליפו צבעים. זה היה… יפה. לא ראיתי קודם דבר כזה. אצלנו במועצה לא היו כמעט קסמנים, חוץ מהמאבחנת שהיה לה תקן של יום בשבוע, לבדוק כל מיני תופעות, והיה לוקח שבועות לקבוע תור. וזה לא לגמרי נחשב כי היא הייתה רק קסמנית מאבחנת. אה, והיה גם את אח של רווית מכיתה י', שגרה ליד אלירן. אבל הוא כמעט לא בא אליהם הביתה, אז ראיתי אותו רק פעם מרחוק, באמצע משחק במגרש. מעניין אם הוא ידע לעשות דברים כאלה, כמו החיצים שהחליפו צבעים תוך כדי זה שהם הבהבו.

עמדנו בתור לרישום עם שאר הילדים והמשפחות שהגיעו לשם, עד שהגיע התור שלנו. אבא הביא את האשראי, והיה עצבני. הפקידה רשמה את השם שלנו במחשב, נתנה לאמא שלי מין פעמון מוזר כזה בצבע זהב שלא השמיע קול, ואמרה שעכשיו אנחנו צריכים להמתין באולם ליד. יכול להיות שזה ייקח זמן, היא אמרה. ועוד איך שזה לקח. אכלתי את כל הבמבה והסנדוויצ'ים שאמא הכינה, ונגמרה לי כל הסוללה בגלקסי, ועדיין לא קראו לנו.

"איך הם יודעים בכלל שתורם?" אמרתי כשראיתי ילדים אחרים נכנסים ל'מועצת'.

אמא הראתה לי את הפעמון ביד שלה. "כשיהיה תורנו הפעמון יגיד".

"איך יגיד? אין לו בכלל את החלק שעושה רעש".

"הוא מתחמם קצת וזוהר. אתה תראה".

"תראי", אבא סינן בקול הרבה יותר חזק משהיה נדמה לו, והצביע על משפחה שישבה לידנו וקמה פתאום. "הגיעו אחרינו וכבר נכנסו. זה הכול פרוטקציות".

כל הילדים וההורים מסביב הסתכלו עלינו, אז נתתי להם מבט של יאללה, תתחפפו. למה מה? הם לא ביטלו יום עבודה ופועלים בשביל לבוא לפה. ראו לפי ההתרגשות שלהם שהם לא התבאסו שהם שם. הם רצו להיות שם, גם הילדים וגם ההורים. הם צחקו, הם דיברו בכיף כזה, ולחלק מההורים גם היו צמידים מחוטים אדומים וכחולים שיצאו מהכיסים שלהם, והם השוויצו בזה, כדי יעני להראות לכולם שהילדים שלהם יתקבלו כי הם ילדים של קסמנים. לא רציתי להגיד להם שיפסיקו לעוף על עצמם. אחים שלי התקבלו בלי להיות ילדים של קסמנים. מי ישמע. ההורים שלי פשוט חתמו ויתור.

בסוף הפעמון של אמא השמיע מין צלצול קטן כזה והתחיל לזהור. קמנו מהר ונכנסנו בדלת שהיה כתוב עליה "נבחנים", הלכנו באיזה מסדרון ואז עמד שם קסמן עם חוטים כחולים על היד שלו שלקח את הפעמון, אמר להורים שלי לשבת שם ולקח אותי פנימה. זה היה חדר יפה. לא דומה לחדר של המאבחנת. לא היו לוחות שעם ולא חוטים על התקרה. משמאל ישבו כמה אנשים שנראו מכובדים כאלה, הגברים בחליפות ועניבות והאישה עם שיער סגול ואודם חזק. בצד ליד הקיר ראיתי מישהי יושבת עם מחשב נייד. מולם עמדו כיסא ושולחן קטן ועליו צלחת חד פעמית שבתוכה היו מלא חרוזים קטנים בצבע זהב. התיישבתי ליד השולחן, כי זה היה המקום שהיה פנוי.

"טוב, דור אזולאי, מה שלומך?" אמר אחד מהם.

לא עניתי. לא היה נראה לי שבאמת אכפת לו, אז מה זה משנה.

"רק לפרוטוקול נגיד", אמרה האישה, "שהחותם שלך עדיין לא נפתח מעצמו, לכן אנחנו הולכים לעשות פתיחת חותם, כדי לבדוק את המעיין שלך. בסדר? זה לא יכאב. זה רק יהיה קצת מציק לכמה דקות. אולי תרגיש סחרחורת קלה. זה נורמלי. בסדר?"

משכתי בכתפיים שלי. רק עכשיו שמתי לב שגם להם היו קערות קטנות עם חרוזים, רק שהקערות שלהם היו מקרמיקה. כל אחד מהם שלף חרוז זהב מהקערה שלו, שם אותו ביד ועשה אגרוף. ביד השנייה כולם החזיקו חוט אחד ארוך בצבע זהב. הם עצמו עיניים והתחילו לומר משהו. לא הצלחתי לשמוע מה הם אומרים כי פתאום שמעתי צפצוף חופר כזה. בהתחלה זה נשמע כמו אזעקה רחוקה, ואז הלך והתחזק כמו צופר במשחקים של מכבי, ונהיה כואב. שמתי ידיים על האוזניים אבל זה בכלל לא עזר. ואז בום. זה נגמר.

"החותם הוסר", אמר אחד מהם. והם התחילו להעביר דפים ביניהם ולחתום על משהו.

"אז זהו?" אמרתי. "אני יכול ללכת?"

"רגע", אמר השמאלי, ונראה קצת כאילו סיפרתי בדיחה. "אנחנו צריכים עכשיו לבדוק מה יש לך שם בפנים. אם יש לך מעיין קסם מספיק חזק למיקוד".

"קובי, זה שלך", אמר זה שישב באמצע ונראה חשוב. אחד מהם, כנראה קובי, התרומם וניגש אליי. היה לו גליל של חוט זהב ביד והוא הניח אותו על השולחן.

"תיצור מיקוד חופשי, בלי לחש", אמר לי קובי. "קדימה".

"מה?"

"אתה צריך לנסות לכוון את הקסם שלך לכיוון מסוים, אבל בלי לחש. זה אפילו לא משנה אם תצליח. אתה רק צריך לכוון ואנחנו כבר נדע".

עדיין לא הבנתי כלום. איזה לחש? מאיפה לי לדעת לחש? נראה לי שהוא הבין שלא הבנתי, כי הוא פנה לזאת שהקלידה על המחשב. "מה הסטטוס המשפחתי?"

"רגע", היא גללה איזה מסמך, ואמרה, "ויתור".

"אה, אוקיי. אז צריך הסבר, אני מניח. אני אשים לך ביד חרוז זהב, בסדר? החרוז אמור למקד את הכוח שלך. עכשיו", והוא חתך מהחוט המוזהב חתיכה וקשר אותה על היד שלי, כמו צמיד. "החוט מרשת את הקסם כדי שתוכל להעביר אותו לאן שתרצה. אתה הסימון שלו, ואתה צריך להחליט מה אתה רוצה לעשות עם הקסם".

הסתכלתי על החרוז והחוט ביד שלי והרגשתי שאני עומד לחטוף קריזה. מה, אני בחוג יצירה של כיתה ג'? הם לא רציניים האנשים האלה. רק שהם נראו ממש רציניים. הם הביטו בי ברצינות כזאת שחזרתי להסתכל על היד שלי.

"אוקיי, בוא נעשה את זה פשוט", אמר קובי. "בוא תנסה לגרום לחרוז מהקערה לרחף טיפה, בסדר? אתה רק צריך לנסות. הבנת?"

לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, אבל כבר נמאס לי להיות שם, ושכל האנשים האלה יסתכלו עלי, ובאמת הייתה לי כבר סחרחורת, ואמרתי לעצמי, זה בדיוק כמו מבחנים במתמטיקה, שאני מגיש אותם ריקים, ויאללה, בעיה של המורה. הנה, אני אעשה את עצמי שאני מנסה, אני אכשל ונקבל את הפטור. סגרתי את האגרוף על החרוז, כמו שהם עשו, הסתכלתי על החרוזים בקערה, וחשבתי בראש שלי, יאללה, חרוזים, תעופו. וזה הצחיק אותי קצת. כי כאילו, למה שהם בכלל יזוזו לאנשהו? אז פשוט המשכתי ככה בראש לדבר עם החרוזים, ואמרתי להם, יאללה, עופו, עופו, וחשבתי על חמדה, המורה לגיאוגרפיה, שתמיד מעיפה אותי מהכיתה למרות שאני בכלל לא מפריע. היא אומרת שאם אני לא עושה כלום אז כדאי שאני אעוף. אז חשבתי על החרוזים ואמרתי לעצמי, יאללה, אם אתם לא עושים כלום, תעופו. וזה היה כל כך מטופש, שזה הצחיק אותי וכמעט לא שמתי לב שהם באמת התחילו לעוף, יענו ממש לעוף, ואני לא עובד עליכם, גם אני הרגשתי שהמוח שלי לא בכיוון כשזה קרה, כשהחרוזים שבקערה התחילו לזוז כזה למעלה, ואז עשו סיבובים באוויר, והרגשתי את החרוז שבתוך היד שלי מתחמם ומתחמם ככל שהם עפים גבוה יותר ומסתובבים, וחשבתי שאולי הם יכולים לעוף ממש גבוה, עד לתקרה, והם המשיכו לעלות ולעלות. רק שאז החרוז שביד שלי כבר היה חם, חם מדי. שורף. אאוּו! פתחתי את היד כדי לזרוק את החרוז לרצפה, אבל בכלל לא היה לי חרוז ביד, רק אדים מוזרים כאלה. ולא היה לי זמן להסתכל כי כל החרוזים נפלו בבת אחת לרצפה ועשו קולות של פצפוצים והתפזרו על הרצפה בכל החדר, וכמה מהם קפצו חזק ועפו לכיוון הוועדה, ופגעו לאיזה אחד מהם בראש. הסתכלתי על קובי שעמד לידי. קיוויתי שהוא לא עומד לצעוק עלי. אבל הוא הסתכל בכלל על הוועדה, ואפילו לא נראה שהוא מצפה ממני לאסוף את החרוזים מהרצפה.

"אני חושב שזה יספיק, מר אזולאי", אמר זה שישב באמצע, ואני ליטפתי ביד שמאל את היד הימנית שלי, שכאבה איפה שהיה החרוז, ושמחתי שזה נגמר לפני שהוא הגיע לשלב שהוא מתעצבן על החרוזים שהעפתי עליהם. "תגיד להורים שלך להיכנס בבקשה".

אבא ואמא עמדו כבר כשיצאתי אליהם. אני לא בטוח שהם ישבו כל הזמן הזה בכלל, למרות שהיו שם כיסאות. "הם אמרו שתיכנסו", אמרתי להם והמשכתי ללטף את היד.

"אתה בסדר, דורוש?" אמא הסתכלה על היד שלי.

"זה בסדר", אמר האיש שם בכניסה. "אני אטפל בו. אתם צריכים להיכנס".

"זה לא כזה כואב", שיקרתי, אבל הוא בכל זאת הוציא חרוז זהב וחוט אדום מכיס הג'ינס שלו, עשה סביבם אגרוף, מלמל משהו והעביר אותם מעל כף היד הימנית שלי. הכאב הפסיק.

"טיל, גבר!" חייכתי והוא חייך חזרה. הרגשתי שיש דיבור אז שאלתי, "גם אתה למדת בבית ספר הזה?"

"קיסמיא? בטח. אולי גם אתה תלמד שם".

"לא, עזוב. אין מצב".

"אל תדאג, לא משנה שיצאת מהר. אולי הם ראו את המיקוד שלך גם אם לא הצלחת לעשות כלום. יש הפתעות. כבר ראיתי ילדים שהתקבלו אפילו שלא הצליחו להזיז חרוז אחד".

"דווקא הצלחתי", אמרתי. "הרמתי את כל החרוזים, עד התקרה. ואז בום, הם נפלו".

"באמת?" הוא הביט בי מופתע. "מרשים".

"וואלה". חייכתי פתאום. היה מוזר לשמוע מישהו מחמיא לי ככה. "ההורים שלי לא בעד, אבל".

"מה, בקטע עקרוני? מדענים או משהו?"

"לא, מה פתאום", עניתי מיד. "זה פשוט… הם לא… הם פשוט לא רוצים שאני אלך לבית ספר הזה". הרגשתי שהפנים שלי מתחילות להתחמם, כאילו שאני שוב בכיתה ו' ומנסה לדבר עם אורטל, ההיא עם הפוני. מה יש לי?

"וואלה", הקסמן חייך. "אל תגיד לי שאתם מהסנובים ששולחים ללמוד באירופה?"

"לא, לא, הם חותמים ויתור", עניתי מהר. "הם חתמו כבר לשני אחים שלי, לפני כמה שנים".

"אה, ויתור…" והחיוך ירד לו מהפנים. "אז זה ייגמר מהר", הוא אמר, וראיתי שהוא מתבאס עלי. ופתאום גם אני הרגשתי שיש על מה להתבאס. עד עכשיו בכלל לא חשבתי על זה ככה. מי בכלל רוצה לעבור לפנימייה בגולן, לנסוע חמש שעות הלוך חזור פעם בחודש, לעזוב את כל החבר'ה, בלי חופשים, רק בשביל להפוך למוזר שהולך עם צמידים וחוטים בכיסים כאילו אני זקנה בקבר רחל? אבל עכשיו פתאום זה נראה אחרת. החוטים והחרוזים היו קטע, שעוד לא הצלחתי להבין אותו אבל הוא כבר לא נראה לי כל כך דפוק כמו קודם.

פתאום נזכרתי איך משה פלנזר סיפר שלדודה שלו היה סרטן במוח והרופאים שלחו אותה לאיזה קסמן גדול בצפון. הם היו צריכים מיליון אישורים מהקופת חולים, כי היה צריך הרבה זהב לזה, והיה צריך להוכיח קודם שהיא מקרה אבוד וכל זה. ואני זוכר איך צחקנו על הזהב הזה, אבל משה אמר לנו שאנחנו סתומים כי הזהב היה בשביל לרפא אותה, והוא אמר שהם ריפאו אותה, ככה, צ'יק-צ'ק. ואז אני חשבתי שזה דפוק ברמות, כי בטוח שעם כל הזהב הזה הם יכלו לקנות תרופה, אבל עכשיו פתאום הבנתי שהם באמת היו צריכים לעשות משהו עם הזהב הזה. כמו שאני עשיתי עם החרוז של הזהב שהתנמס לי ביד. וזה גרם לי להרגיש שוב את הסחרחורת, וללכת להתיישב על הכיסאות במסדרון ולחכות כבר לאבא ואמא שיצאו.

למרות מה שהקסמן אמר זה לא נגמר מהר.  אחרי כמה שניות של שקט התחילו צעקות, בעיקר של אבא, אבל אני חושב שגם אחד הקסמנים מה'מועצת' צעק. שמעתי את אבא שלי צועק עליהם כל מיני מילים כמו החזרי נסיעות וביטוח לאומי ואת המילה זהב כמה פעמים. התפדחתי עכשיו עוד יותר מהקסמן שעמד לידי. יאללה, שיצאו כבר.  הדלת נפתחה פתאום. "חבורה של דגנרטים", צעק אבא כשיצא למסדרון. "שוחים בזהב ואפילו דלק לא מוכנים לשלם". הוא צעד מהר החוצה. ואמא חייכה אליי, אבל ראיתי שהעיניים שלה אדומות.

"יאללה, הולכים", אבא צעק אלינו מקדימה, והביא את הטופס למזכירה בחוץ. היא העבירה אותנו לחדר קטן ושמה איזה קסמנית החתימה את אבא ואמא על מלא טפסים עם מלא חותמות, כולל כמה בצבע זהב. בזמן שאבא ואמא מילאו את הטפסים הקסמנית חייכה אליי והביאה לי סוכרייה מחליפת צבעים מהמגירה בשולחן שלה. אבל לא המגעילה הזאת מהקיוסק שילדים קטנים אוכלים במשך שבוע עד שהם מגיעים לאמצע שלה והלשון שלהם נהיית כחולה, אלא סוכרייה מגניבה, כזאת שנראית כמו טופי רגיל אבל מחליפה צבעים מול הפרצוף שלך. כחול, כתום, ירוק, סגול, כל כמה שניות צבע אחר. כמו השלט הזה בכניסה. מרוב שהיא הייתה יפה, לא רציתי לאכול אותה בכלל. אבל הקסמנית ממש התעקשה שאני אטעם, כי היא תהיה לי טובה נגד הסחרחורת, אז עשיתי את עצמי כאילו אני אוכל אותה, ובעצם שמתי אותה בכיס שלי. למדתי את הקטע הזה כשהייתי קטן, כשהזקנים מהבית כנסת היו מציעים לי סוכריות שחורות מגעילות.

כל הדרך הביתה הייתה קצת מוזרה. הייתה לי עדיין סחרחורת רצינית, והייתי עייף מאוד אז נרדמתי חזק. התעוררתי רק כשהגענו הביתה והלכתי מהר למיטה שלי. אמא העירה אותי בערב. היא הכינה לי שניצלים ופירה, מה שאני הכי אוהב.

"נו, אז איך היה המבחן?" אֵלִי אוהב להפתיע אותי מאחורה ולדפוק לי מכה בעורף.

"העפתי את כל החרוזים", אמרתי, והרגשתי שהקול שלי קצת נחנק כזה, כאילו לקחתי שאכטה ישר לריאות.

"איזה חרוזים?" הוא הסתכל עלי במבט עקום כזה.

"של המבחן".

"היית צריך לכתוב שיר בחרוזים?"

"מה?"

"אתה אמרת משהו על חרוזים".

"כן, חרוזים כאלה, מזהב. לך לא היה?"

"לא יודע", הוא גירד את הראש שלו. "אני לא זוכר הרבה מהיום הזה".

לא ידעתי מה להגיד לו, כי וואלה, אם שמים אותי בחדר עם קערת חרוזים, אני זוכר דבר כזה. חשבתי שאולי היה לו מבחן אחר. כשנופר חזרה מהבסיס שאלתי גם אותה. היא שאלה אם אני עובד עליה, כי אין לה כוח לשטויות, וסגרה אחריה את הדלת.

התיישבתי על המיטה שלי, והוצאתי את הסוכרייה מהכיס. היא בדיוק עברה מסגול לאדום. אני לא כזה משוגע.

למחרת בבית ספר התלבטתי אם להראות למישהו את הסוכרייה. פחדתי שהם יתחילו איתי מכות עליה, ולא יכולתי לוותר עליה. אין סיכוי. אז דחפתי אותה לתוך הכיס של הג'ינס, וכל פעם שחשבתי על מה שהיה ב'מועצת' הרגשתי אותה בכיס שלי, ליתר ביטחון. לדעת שלא המצאתי את הכול בראש שלי. אחרי שבוע נמאס לי וידעתי מה אני צריך לעשות. לקח לי כמה ימים להתארגן על זה. החלק הקל היה לקחת מהמטבח קערה עם קורנפלקס. לקחתי גם חוט אדום מהקופסת תפירה של אמא. הוא לא היה ממש אדום, יותר בורדו כזה, אבל לא נראה לי שזה ממש משנה. החלק המסובך היה שהייתי צריך להתגנב לחדר של נופר כשהיא בבסיס ולחטט לה בדברים. אבל בסוף מצאתי את הנזם שלה, מלפני הצבא, בתוך קופסה קטנה, והכול היה מוכן. חיכיתי ללילה שאלי הלך לישון אצל חבר, ואז יכולתי לסגור את הדלת ולנסות כל הלילה עד שאני אצליח. קשרתי את החוט האדום מסביב ליד שלי, וסגרתי אגרוף מסביב לנזם. הקערה עמדה על המיטה. רק שפחדתי. לא מנופר, שאם זה יעבוד היא תרצח אותי שהנמסתי לה את הנזם. ולא מאלי שיחטוף קריזה אם יישפך לו קורנפלקס על המיטה. הייתי בסרטים שזה לא יעבוד, כי זה לא שיש לי מושג מה אני עושה. אבל לא משנה. כי זה עבד. עבד ממש. הקורנפלקס פשוט עף לכל הכיוונים, והיד שלי כאבה נורא, והיה בחדר ריח מוזר כזה, אבל יא אללה. אני לא יכול לתאר לכם מה הרגשתי בתוך הבטן שלי. כאילו כל האוהדים של מכבי נעמדים על הרגליים עכשיו ומריעים לי מהיציע. לי, דור אזולאי, הקסמן הגדול. נכשל בלימודים, אבל הנה, תראו מה הוא יכול לעשות.

נשכבתי על המיטה שלי, והסתכלתי על התקרה, ודמיינתי שם מלא חוטים בכל הכיוונים, וידעתי שנודר, אני הולך להמשיך לגרום לדברים לעוף ככה. אפילו לא אכפת לי להיות מוזר כמו המאבחנת, עם מלא חוטים בכל מקום.


וככה, עם המחשבה הזאת, נרדמתי במיטה, עם הנעליים. גם בקושי הצלחתי לקום בבוקר. אמא צעקה עלי שנמאס לה לנקות אחריי, ושאני ילד קטן ששופך קורנפלקס בכל מקום, ושבזמן האחרון אני בלתי נסבל. אבל לא היה לי אכפת ממנה בכלל. ההורים שלי היו כאלה מעצבנים. מה הם חותמים ויתור בשבילי ב'מועצת'? אני לא רוצה ויתור. אני רוצה לגרום לדברים לרחף. ושנאתי אותם. אני מתבייש להגיד את זה, אבל שנאתי אותם ממש. ורק חשבתי על ה'מועצת', שהייתה לטובתי ועשתה לי מבחן ורצתה שאני אלמד בבית ספר שלהם. ויצאתי מהבית והבנתי שאני צריך לעשות משהו, ובלי לחשוב על זה פשוט לקחתי את האופניים ונסעתי ישר למקום של המאבחנת. היה שם תור, אבל לא היה לי אכפת. אמרתי לפקידה שזה דחוף ממש, והיא קצת עיקמה את האף, אבל אמרה שהיא תדחוף אותי לתור.

"אה, זה אתה", המאבחנת אמרה בקול הצרוד שלה, אחרי שהעבירה את הכרטיס קופת חולים שלי במחשב שלה. "אז מה, מה אתה צריך?" היא הסתכלה עלי שוב במבט המשועמם שלה, וכבר התחלתי להצטער שבאתי לשם בכלל.

"אני רוצה להירשם לבית ספר הזה", אמרתי. "של הקסמנים".

"אז תלך לוועדה של ה'מועצת'. תקבעו תור. לא קבעתם תור?" המבט שלה נראה פתאום כועס. "זה קנס".

"קבענו. הייתי. ההורים שלי חתמו ויתור".

היא שתקה רגע. "כן. הם עושים את זה, הא?"

"אז אני לא מסכים", אמרתי מהר. "אני רוצה ללכת לבית ספר הזה".

"ילד", הקול שלה נשמע עכשיו טיפה פחות צרוד. "אם ההורים שלך חתמו ויתור, אין הרבה מה לעשות".

"אבל אני טוב בזה", אמרתי. "העפתי את כל החרוזים במבחן, ואתמול עשיתי את זה גם אצלי בבית, עם קערת קורנפלקס ונזם. זה היה אדיר, אני אומר לך, זה עף לכל הכיוונים ו–"

"שקט", היא אמרה בקול שקשה לא להקשיב לו, ובחנה אותי. "בוא הנה". היא הושיבה אותי שוב בכיסא ההוא בפינה, איפה שהיא בחנה אותי בפעם הקודמת. היא עיקמה את פיה, ושוב הסתכלה עליי, אבל הפעם היא לא נראתה אפילו קצת משועממת. "אתה לא אמור לזכור את כל זה… זאת בעיה", היא אמרה. "לא אכלת את הסוכרייה שלך, נכון?"

וככה בלי להתכוון הסתכלתי לכיוון הכיס של הג'ינס שלי. וידעתי שלא משנה מה, היא לא לוקחת לי את הסוכרייה. אני אלך איתה מכות אם צריך.

היא נאנחה. "זה לא אמור לקרות, דברים כאלה. אבל הם כאלה שוויצרים. בוא", היא אמרה, ופתחה דלת צדדית לתוך מה שנראה כמו משרד פנימי יותר. היה שם סלון קטן עם שתי ספות יחיד, ושולחן סלון שעליו קערה עם חרוזי זהב. החדר הזה היה נורמלי לגמרי. לא היו שום חוטים על התקרה, שום נעצים ופתקים. רק קערה עם חרוזים.

נראה לי שהיא ראתה שאני מסתכל על התקרה כי היא התיישבה ואמרה, "עזוב, זה הכול תפאורה שם. שאנשים יתרשמו. סתם חוטים ונעצי זהב מהבזאר", היא גיחכה לעצמה.

לא ידעתי מה להגיד, אז התיישבתי מולה.

"אתה יודע למה נותנים לילדים כמוך את הסוכרייה הזאת שיש לך בכיס?" שאלה.

"כדי שנשכח?"

"בדיוק. כדי שתשכחו. אבל אתה יודע למה אתם צריכים לשכוח?"

שתקתי.

"ההורים שלך יודעים שאתה כאן?" היא שאלה.

"מה זה משנה?"

היא ליטפה את הכורסה שלה ולא ענתה. ידעתי שהיא יודעת שהם לא יודעים. היא הייתה מין מישהי שיודעת דברים כאלה.

"אתה יודע למה ההורים שלך חתמו ויתור?"

"מאיפה לי לדעת? הם פשוט לא בקטע. אבא שלי ממש שונא קסמנים". עכשיו כשחשבתי על זה קלטתי שאין לי מושג למה. ידעתי פשוט שככה זה, שאבא שלי שונא את הבית ספר הזה, ואת כל הקסמנים, וזה למה אנחנו לא הולכים לבית ספר הזה.

היא צחקה, צחוק מעצבן כזה. "לא בקטע. כן. אפשר לקרוא לזה ככה. זה עניין שלך עם ההורים שלך. אני לא אמורה להסביר לך את זה. אתה בכלל לא אמור לחשוב על זה, אבל…" והיא הסתכלה עלי לרגע ואז היא מעכה קצת את יד ימין שלה בתוך יד שמאל "טוב. עכשיו כשאתה זוכר זה כבר עניין אחר", והיא לקחה נשימה כזאת כאילו היא קופצת לבריכה. "תראה, זה די פשוט. זה פשוט עולה יותר מדי כסף".

"מה?"

"קיסמיא. זה מקום מעולה, בית ספר נהדר. למי שאוהב את הז'אנר המתנשא שלהם, כמובן. הוא פשוט עולה הון תועפות".

הסתכלתי עליה, ותכל'ס, לא הבנתי כלום. זה היה נראה כאילו המאבחנת הזאת מנסה להגיד לי שאבא שלי לא רוצה שנלך לבית ספר של הקסמנים כי הוא של עשירים. "זה לא יכול להיות", אמרתי לה. "זה בית ספר. יש חוק חינוך חינם".

היא חייכה אלי חיוך עקום כזה, שלא היה חיוך. "כן, בית הספר לא עולה כסף. אבל מה תעשה בבית ספר בלי ציוד, הא? חמש מאות חרוזי זהב לפחות בכל שנה. וזה אם אתה מוכשר. במקרה שיש לך קצת פחות כישרון זה יכול להגיע גם לאלפים". והיא הזיזה את הראש שלה בעצבים. "לא תאמין כמה חרוזים אני בזבזתי בשנה הראשונה שלי… אתה יודע כמה זה עולה?"

ישר הסתכלתי על הקערה שעל השולחן. אם גם לה יש קערה כזאת, כמה זה כבר יכול לעלות?

"כן, יש לי משפחה עשירה", היא גיחכה, אבל לא נראתה כאילו משהו באמת מצחיק אותה. "ממש עשירה. המון כסף. שולחים לי ערמות של חרוזים כל חודש". היא נאנחה, ולא הבנתי מה היא כל כך יבשה כשהיא מדברת על זה שהיא טחונה. הלוואי עליי שככה היינו.

"זה קטע", היא המשיכה, "לא אכפת להם משום דבר שקשור אליי מאז שקיבלתי התמחות באבחון במקום במיקוד או רישות. לא התקשרו כבר שנתיים. אני התלמידה הכי גרועה מזה דורות. בושה למשפחה כולה. אבל מה, הם שולחים לי חרוזים".

היא הרימה חרוז אחד מהקערה ומוללה אותו באצבעותיה. "אולי זה מרגיע את המצפון שלהם. לך תדע… או שזאת הדרך שלהם לצחוק עלי שאני כל כך גרועה, שאני צריכה כל כך הרבה…" והיא שוב חייכה חיוך מבואס. "חבורה של אגואיסטים, מטומטמים, בני –" והיא השתתקה. אני יודע שאם לא הייתי שם היא הייתה מקללת קללות אמיתיות. וזה היה מוזר להסתכל על המאבחנת המפחידה הזאת ולחשוב שגם היא מקבלת צעקות מההורים על זה שהיא לא טובה בלימודים. פתאום היא לא נראתה לי כל כך מפחידה.

היא החזירה את החרוז לקערה ונראתה קצת מתפדחת. "בכל מקרה, מעמידים פנים שהלימודים חינם, זה החוק. לכן הם חייבים לבחון את כל מי שמאובחן. אבל לאף אחד אין כוח לכאב ראש הזה של למצוא תקציב לכל הזהב שתלמידים צריכים שם. כי אז צריך לפרט כמה זהב באמת צריך לכל קסם ואף אחד לא רוצה שידעו. וגם ככה מעט מאוד קסמנים צעירים צצים פתאום משום מקום ומראים סימנים של מעיין קסם חתום ברמה מספקת כדי להיבחן ב'מועצת'. למי אכפת. שיחתמו ויתור".

כל המילים שהיא אמרה התבלגנו לי בתוך הראש. הייתי בטוח שאני בא אליה, משכנע אותה שאני סבבה והיא ישר שולחת אותי לבית ספר הזה וזהו.

"יש מלגות, כמובן", היא המשיכה. "אבל לא לכולם. חמש בשנה. אתה קולט? אני חושבת שעושים את זה בכוונה. גם ככה חצי מהילדים של הקסמנים לא מתקבלים כי אין להם מעיין קסם מספיק גדול, אז שיבואו קסמנים לא כמונו? לא תודה… טוב, אז זהו. זאת הסיבה שרוצים שתשכחו".

"כדי שלא נתבאס שאין לנו כסף?"

"לא, לא!" והיא נשענה אליי קרוב יותר בכורסה שלה. "תחשוב מה היה קורה אם כל אלה שההורים שלהם חתמו ויתור קבלה לקיסמיא היו זוכרים? תחשוב איזה בלגן זה היה עושה. גם ככה לכולם נמאס שהקסמנים מקבלים זכויות יתר. עדיף שלא תזכרו, כדי שלא תתלוננו. שלא תתעצבנו. ובכל זאת, זה לא כל כך עובד. זאת אומרת, תראה את אבא שלך".

"מה איתו?"

"הוא בכל זאת זוכר משהו. רואים עליו. לכן הוא כל כך מתעצבן על ה'מועצת'. בחיים לא ראיתי מישהו שהכעס שלו על ה'מועצת' דולף ממנו ככה החוצה לכל הכיוונים. רואים שנשאר בו משהו מהמבחן שלו".

"הוא גם… עשה מבחן?"

"כן. בטח. כל המשפחה שלכם חותמת ויתור כבר שלושה דורות לפחות". היא הסתכלה עלי בעיניים צרות כאלה. "זה רשום בתיק שלך. לא ידעת?"

"לא…" לא הצלחתי בכלל לדמיין את אבא שלי, בגיל שלי, עם החולצות המכוערות שלבשו אז, עושה את המבחן הזה ב'מועצת'.

"יש לך סבא וסבתא, ואבא ודודים ואחים, שעל כולם חתמו ויתור. יכולתם להיות משפחה עשירה עם כל השבט הקסמן הזה".

"אבל איך נהיה עשירים אם כל הזהב שנשיג ילך לקסמים?"

"אה", היא גיחכה. "כל היופי זה לקחת מאנשים זהב תמורת קסם, ותמיד להשאיר לעצמך משהו קטן בצד".

"ואז נהיים עשירים".

"אוהו".

"את עושה את זה גם?"

"קצת. לא פה. פה זה המוקד הקהילתי. אבחון זה לא הכי יוקרתי, כן? הכסף האמיתי נמצא במיקוד ורישות. אבל אני עובדת גם פרטי, יומיים בשבוע".

חשבתי על הבית ספר, ואיך אבא ואמא התווכחו עם ה'מועצת'. ואם המאבחנת צודקת שבאמת הוא זוכר משהו ולכן הוא שונא אותם כל כך, מעניין אם הם גם ידעו את זה. ואיך אבא רצה להוציא מהם החזרים על הנסיעה ועל היום עבודה שהתבטל, ולא היה להם אכפת שאבא ואמא שלי יחתמו ויתור ולא שאין להם כסף בכלל לנסיעה הזאת, וכל הזמן הזה הם ידעו שכל המשפחה שלנו יכולה להיות עשירה אם היא רק תלמד בבית ספר הדפוק שלהם, ופתאום בכלל לא שנאתי את אבא ואמא. פתאום רציתי ללכת הביתה.

"אבל אני לא יכול לחזור הביתה ככה", אמרתי, "כשאני יודע שאני יכול לגרום לדברים לרחף באוויר, אבל לא יכול לעשות עם זה כלום".

"אתה תמיד יכול לאכול את הסוכרייה", היא אמרה.

"אני לא!" צעקתי.

"בסדר". והיא חייכה מול הכעס שלי והרימה את הידיים שלה, כאילו להגיד שהיא בצד שלי. "מה שבטוח זה שאסור לך לעשות עוד ניסויים כאלה בבית, כמו שעשית". והמבט שלה שוב נהיה מפחיד כזה, מהסוג שאתה לא רוצה להסתבך איתו.

"למה? אני רוצה להתאמן".

"לא, אתה לא מבין". היא הביטה לי ישר בעיניים. "זה מסוכן. אתה ממקד את הקסם בלי לחש, ואז אתה הופך לסימון, והמאמץ יעייף אותך. זה יכול להרוג אותך".

"אבל מאיפה לי לדעת לחשים?"

"בדיוק".

הרגשתי פתאום איזה חום כזה בתוך הבטן. ידעתי שאני לא מוותר. בפעם הראשונה בחיים שלי ידעתי שיש משהו שאני רוצה ללמוד ולא אכפת לי להיות חננה בשבילו.

"אבל את יודעת לחשים, נכון?"

"קצת". היא עיקמה את אפה. "אני לא יכולה להגיד שאני טובה בזה, זה יותר–"

"היי, טובה, לא טובה, זה לא משנה, את יודעת". ונעצתי בה מבט כזה, שלא תנסה לסובב אותי.

"אז מה. אתה באמת יודע כל מה שאתה לומד בבית ספר?" שאלה. "לחשים זה מסובך, זה מעצבן, זה משעמם ולוקח שעות ובסוף כלום לא קורה, וזה…"

"בסדר. יאללה", אמרתי וסימנתי לה עם היד שאני לא מקבל עכשיו שטויות. "הרגע התחלת להסביר לי על לחש ומיקוד".

"מה בתלמידה הכי גרועה לא היה ברור?" הקול שלה הפך קצת צפצפני מדי.

"אז מה. גם אני התלמיד הכי גרוע בכיתה שלי. לא מזלזל. אבל את יודעת בטוח יותר ממני".

"לא!" היא נעמדה והתרחקה ממני". אתה לא מבין! אסור ללמד קסמנים מחוץ לבית ספר. זה אחד החוקים הכי חזקים של הקהילנות. אם מישהו יגלה…"

"מה, אז הם יתעצבנו?"

"אוהו", היא אמרה. "זה מפר איזה שמונ–"

"וואלה יופי", אמרתי והחום החדש שבתוכי התחזק וגרם לי לחייך אליה במין ביטחון כזה שלא יודע מאיפה הבאתי אותו. "כי בא לי לעצבן אותם. מה את אומרת?"

היא תקעה בי לרגע מבט ארוך כזה כאילו השתגעתי. ואז חייכה כאילו בלי ברירה, ואמרה, "וואלה, גם לי".


בערב, אמא ואבא עשו לי שיחה רצינית כזאת. שכמה זה לא בסדר שהברזתי מבית ספר, וכמה אני מאכזב אותם. ותמיד אני מתחמם והם מתחממים, אבל הפעם רק אמרתי להם שאני מצטער, שזה באמת היה לא בסדר. כי באמת ידעתי שהייתי לא בסדר, וזה לא יפה שככה כעסתי עליהם כל הזמן הזה והם בכלל לא היו אשמים. ואני אומר לכם, אם הייתי יודע שזה יגרום להם להפסיק לכעוס, הייתי עושה את זה כבר מזמן.

"התבגרת", אבא אמר. והוא נראה גאה כזה.

ולא ידעתי מה להגיד. לפני שנרדמתי, חשבתי לעצמי שאני הולך להיות הקסמן הראשון במשפחה שלנו אחרי הרבה דורות, ודמיינתי שאם אבא היה יודע כל מה שהם גרמו לו לשכוח, הוא היה גאה בי אפילו יותר.


עריכה ספרותית: גלי אחיטוב



תגובות

  1. מאת עדו סוקולובסקי:

    סיפור מוצלח שמשאיר טעם של עוד.

הוספת תגובה