החלילן מפומפיי


פורסם ביום יום שבת, 07 בנובמבר 2020, בשעה 19:47
שייך למדור 20 שנה, סיפורי מקור

מאת

איור: נטע מושיטה להרמיוני דובדבן

(איור: אבי כץ: www.avikatz.com)

ב-28 באוקטובר 2000 נוסד "בלי פאניקה", בתחילה כ"עיתון פורום" שבו חברי קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה של פורום אורט פרסמו את הגיגיהם ויצירותיהם, ובהמשך אתר עצמאי. ואין טוב יותר מלחגוג 20 שנה לאתר בפרסום סיפורים שמוקדשים לנושא "20 שנה".

20 שנה לבלי פאניקה

אני לא זוכרת מתי הפסקתי להשאיר דובדבנים להרמיוני ביער השתיקה. אני מניחה שזה פשוט דעך והתפוגג, כדרכם של זיכרונות ושל תקוות. אבל אני יודעת מתי התחלתי. זה היה בחודש מאי, בערך שבוע אחרי יום העצמאות. התכוננתי לצאת לבית הספר, ואמא הורידה את החנוכייה מהמדף הגבוה.

"יש לימודים היום, נטע?" שאלה.

"כן, למה שלא יהיו?"

"אה, אז זה מחר?" שאלה אמא. "אני אף פעם לא זוכרת מתי מתחיל החופש. אם זה רק אחרי שמדליקים נר ראשון או לפני כן".

"איזה נר ראשון?" התפלאתי.

"של חנוכה! מה איתך, את כל שנה מחכה לחג הזה!"

אני זוכרת שחייכתי, וחיפשתי בעיניה של אמא את ניצוץ המשובה שיגלה לי שהיא משתעשעת על חשבוני. אבל כל מה שראיתי היה תמיהה חלולה ומבולבלת.

"אמא, עכשיו לא חנוכה. לא מזמן היה יום העצמאות".

אמא קימטה את מצחה. ניגשתי אליה והראיתי לה את התאריך בטלפון.

"כנראה התבלבלתי. אני… אני לא יודעת מה קרה לי".

גם אני לא ידעתי. הייתי בת תשע ולא יכולתי עדיין ממש להבין, אבל במקום כלשהו בתוכי פנימה הבנתי שכבר מזה זמן מה אמא נסוגה לתוך ערפל, הולכת ונעלמת.

ובאותו יום לקחתי את הילקוט שלי ובמקום ללכת לבית הספר חמקתי לחורשה הקטנטנה שמעבר לכביש, שהייתה יער מכושף שבו אי אפשר לדבר או להשמיע קול. התיישבתי על האדמה מתחת לעץ כפול הגזעים, שקראתי לו "עץ התאומים", אכלתי דובדבנים והנחתי למחשבותיי לשוטט. ואז, מבין הענפים שמעליי ניבטו אליי עיני האזמרגד של הרמיוני. היא זינקה והתיישבה בחיקי, ונתתי לה דובדבנים. ידעתי במעומעם שהם זקוקים לפרי מסוים כדי לחיות, ושיערתי שדובדבנים יהיו מספיק טובים.

האביב הזה והקיץ שאחריו נחרתו בזיכרוני מכל כך הרבה סיבות, וכל התקופה הזאת שזורה עבורי בנוכחותה של הרמיוני – הרמיוני והציפיה לשובה. יום יום הלכתי ליער השתיקה, חיכיתי לה שם והאכלתי אותה דובדבנים. וגם אחרי שנעלמה ולא באה עוד, המשכתי להגיע בנאמנות עקשנית, להשאיר דובדבנים תחת עץ התאומים, לחכות לה ולקוות שתחזור. אבל הרמיוני לא באה יותר, והדובדבנים נותרו במקום שבו הנחתי אותם. שנים לאחר מכן תהיתי אם היא לא הייתה אלא חלום בהקיץ.


המֶרְמִינים לא היו מוכרים כל כך בימים ההם. אומנם בכל תיאור היסטורי של האקסוביולוגיה הזכירו אותם בתור היצורים החיים הראשונים שהתגלו מחוץ לכדור הארץ, אבל גם החוקרים וגם הציבור הרחב לא התעניינו בהם במיוחד: הם לא הפגינו סגולות יוצאות דופן, ומלבד זאת – עוד לפני שה"סינג-צ'ן" חזרה לכדור הארץ, המשלחת האמריקאית כבר מצאה חיים על איקרוס 4, וכמה שנים לאחר מכן ההודים גילו את קאלי 3 השוקק חיים. כך שכל תשומת הלב התמקדה בהם. הפליטים הקטנים, הניצולים היחידים מהסופרנובה של קסנדרה A, נשכחו כמעט לחלוטין, ונחשבו לא יותר מהערת שוליים בתולדות האקסוביולוגיה.

אבל אני זכרתי אותם. לכן לא התקשיתי לזהות מרמין גם אחרי שנים רבות, כשהייתי סטודנטית. עבדתי אז כעוזרת מחקר במעבדת הביו-טכנולוגיה של רועי אשבול. כבר היה ערב, כשמאחורי מסך המחשב שלי הציץ כדור פרווה אפרפר. ברגע הראשון נרתעתי לאחור, ובמשך כמה שניות רק התבוננו זה בזה. זיהיתי מיד שזה מרמין – אי אפשר היה לפספס את העיניים הגדולות בקדמת הראש, את קרומי השחייה ופתחי הנשימה הצידיים תחת האוזניים. זיכרונות רחוקים, מסחררים, שטפו אותי בבת אחת. בלי לחשוב הושטתי את ידי ללטף אותו. בתנועה מהירה כברק הוא נשך אותי באצבע ונמלט אל פסגת הספרייה.

באותו רגע הדלת נפתחה בתנופה ונכנס בסערה אדם לבן שיער, לבוש מכנסיים קצרים וסנדלים.

"יש פה מישהו?" שאל לפני שראה אותי. "היי את, ראית אולי במקרה חיה קטנה שנכנסה לכאן?"

הרמתי את האצבע המדממת שלי בתרעומת.

"בהחלט! ולא נראה שאנחנו מסתדרים".

"אוי לא, הוא נשך אותך? זה מדמם? איפה הוא, לכל הרוחות?"

הצבעתי על הספרייה. המרמין האפור ירד משם בשלווה והתכרבל בזרועותיו של האיש לבן השיער.

"טומי! איך הצלחת לברוח?" הוא הפנה שוב את מבטו אליי. "רגע! את חייבת לבוא איתי, לטפל בנשיכה הזאת, אחרת האצבע שלך תתנפח ותכאב מאוד שבוע לפחות".

"למה? הוא ארסי?" נבהלתי. "זה מרמין, נכון?"

חיוך האיר את פניו של הזר.

"לא ידעתי שיש עוד אנשים שמסוגלים לזהות מרמינים! כן, בהחלט, יש להם בלוטות ארס – זה לא כל כך ידוע. הוא לא קטלני, אבל גם מאוד לא נעים. סבלתי לא מעט מאצבעות נפוחות עד שמצאנו תרופה. בואי, נלך למעבדה שלי ואטפל באצבע שלך. אגב, נעים מאוד – אני יוסי".

"אני נטע", אמרתי, אבל מחשבותיי דהרו. יוסי? "כלומר יוסף? פרופסור יוסף ברקאי? אני לא מאמינה! לא ידעתי ש–"

"בואי כבר, אני מצטלם לסלפי רק עם אנשים שאין להם ארס מרמינים בוורידים!"

יצאנו בהליכה מהירה מבניין ביוטכנולוגיה לבניין מדעים אקסופלנטריים, וירדנו במדרגות אל המרתף. האצבע שלי כבר האדימה והחלה לצרוב. נעצרנו מול דלת מתכת גדולה, ויוסי הקיש קוד קצר על לוח מקשים שהיה קבוע בדלת כדי לפתוח אותה. נכנסנו לתא צר והדלת נסגרה מאחורינו.

"זה רק מנעל האוויר, תכף ניכנס".

נשמע קול יניקה והרגשתי לחץ קל באוזניים. כשהדלת הפנימית נפתחה הרגשתי בבת אחת שאני נעשית קלה יותר, והבנתי שמופעל בחדר מחולל כבידה מלאכותית. צעדתי פנימה בעיניים פעורות.

החדר, שלא היה גדול, נראה כמו עולם אחר. לאורך הקירות היו נטועים עצים נמוכים בעלי קנוקנות ארוכות שהתפתלו על עמודים. במרכזו הייתה בריכת מים שבתוכה צפו צמחים רחבי עלים בצבע לילך. במקום נורות רגילות ריחפו שני כדורים סמוך לקירות, האחד צהוב והשני אדמדם ועמום. שיערתי שהם נועדו לשמש תחליפים לקסנדרה B וקסנדרה A. חיה קטנה וגמישה צנחה מקן זלזלים שנח על אחד העצים וצללה אל תוך הבריכה.

"אהמ… נטע?"

"מה?"

"האצבע שלך, את צריכה זריקה. אחר כך אעשה לך סיור, אל תדאגי".

באי-רצון הסבתי את מבטי. ליד הקיר ניצב שולחן מעבדה ארוך ממתכת ועליו שני מחשבים, צג הולוגרפי וסבך של מכשירים וכבלים. השולחן נראה זר לחלוטין בסביבה הזו, כמו פנס הרחוב בנרניה המושלגת שמעבר לארון הבגדים. יוסי הוציא מאחת המגירות מזרק קטן, בקבוקון וחתיכת צמר גפן. הוא מרח חומר מאלחש על האצבע שלי ונעץ בזריזות את המזרק באזור הנשיכה.

"זה אמור לנטרל את הארס", אמר בשעה שחבש את האצבע שלי. "אבל אם את רוצה שזה יפעל מהר יותר, נסי לאכול אחד מאלה". הוא הושיט יד אל אחת הקנוקנות וקטף ממנה פרי קטן, צהבהב ומבריק, מכוסה רשת מסועפת של עורקים אדומים. "אם כי אני חייב להזהיר אותך שרוב הסטודנטים שלי העדיפו לוותר על התענוג".

אני לא הייתי מוותרת על זה גם אם היו משלמים לי. לקחתי את הפרי בידי השנייה ונגסתי – וכנראה העוויתי את פניי נוראות כי יוסי פרץ בצחוק.

"מה זה, לעזאזל?" נאנקתי.

"השם הרשמי הוא מְרָרִית פומפיי, אבל אני מניח שלא תתפלאי שהשם הבלתי רשמי שרובנו מעדיפים הוא 'איכסמניות'".

"בהחלט שם הולם", אמרתי. "זה באמת עוזר להרגיש יותר טוב?"

"אם הצלחת לבלוע את זה, אז כנראה שכן. בואי, שתי משהו להעביר את הטעם". הוא פתח מקרר משרדי קטן, הוציא בקבוק מיץ בטעם ענבים ומזג לי כוס.

"מררית פומפיי – אז גם הצמח הזה הגיע מפומפיי? יחד עם המרמינים?"

"בהחלט. ויש להם מזל גדול שהבאנו אותו איתנו. הוא מכיל בִּיטֵרין – חומצת אמינו חיונית עבורם, שלא קיימת אצל שום אורגניזם על כדור הארץ. הצלחנו לסנתז אותה רק לפני כמה שנים. בלי האיכסמניות כל המרמינים היו מתים תוך חודשים ספורים".

"אהה… כן", אמרתי. "ידעתי שהם צריכים לאכול פרי כלשהו כדי לחיות. כשהייתי ילדה חשבתי שאלה דובדבנים".

"הם באמת דומים קצת, אבל רק כלפי חוץ". יוסי, בחן את פניי בקפידה.
נראה שיש לך ידע לא רע על מרמינים".

"תמיד הייתה לי פינה חמה בלב בשבילם. אני…" לרגע היססתי. "אני לא יודעת אם זה קרה באמת, אבל יש לי זיכרון ילדות כזה – אני די משוכנעת שהייתה מרמינית בחורשה ליד בית הספר שלי, במודיעין".

"לא כל כך סביר שמרמין יגיע עד מודיעין. מתי זה היה?"

"הייתי בת תשע. במאי 2115".

יוסי קימט את מצחו. הוא ניגש למחשב וחיפש ביומן האירועים החריגים.

"אולי פתרת לי עכשיו תעלומה עתיקת יומין. מאי 2115, אמרת? בדיוק אז בילבי נעלמה לשלושה שבועות ולא היה לנו מושג איפה היא, עד שבוקר אחד מצאנו אותה מכורבלת ליד מנעל האוויר. את זוכרת איך המרמינית שלך נראתה?"

"הייתה לה פרווה חומה אדמדמה, ועיניים ירוקות".

יוסי קם, ניגש אל אחד מעצי המררית והרים מבין הקנוקנות צרור פרווה אדמדם. הוא גחן אליו ולחש בעדינות, "בילבי, תתעוררי, חתיכת עצלנית. יש לך אורחת".

התקרבתי בזהירות. ליבי דהר. המרמינית פקחה את עיני האזמרגד שלה, התבוננה בי ובלי להסס קפצה מידיו של יוסי. התיישבתי על הקרקע החולית והיא טיפסה אל חיקי, כמו אז. הבחנתי שהיא הולכת בנוקשות, ורגלה האחורית קצת נגררת. הרמתי את עיניי אל יוסי.

"זו היא. באמת באמת היא", אמרתי. קולי רעד. "הייתי בטוחה שהשלמתי המון פרטים מהדמיון שלי – אבל לא, ממש ככה זכרתי אותה, רק שאז היא לא צלעה".

"נכון", אמר יוסי. "אחרי שברחה, הנהלת האוניברסיטה אילצה אותי להשתיל לה שבב מעקב מתחת לעור, אבל למחרת היא כבר תלשה אותו בשיניים ופגעה באחד הגידים שלה".

הצטמררתי. ליטפתי את ראשה והיא השמיעה "מררר" חלוש, אותו ספק יללה ספק גרגור שהעניק לכל המין שלה את שמו. שתקנו במשך כמה דקות. כשדיברתי שוב הרגשתי כאילו אני מחללת את סודו של יער השתיקה.

"אתה קורא לה בילבי? אני קראתי לה הרמיוני. הפרווה הסבוכה שלה הזכירה לי דמות מסדרת ספרים ישנה שקראתי אז".

"כן, גם אני קראתי את הארי פוטר כשהייתי ילד. אז עדיין היה קיים רק התרגום הקלאסי של בר-הלל", אמר חרש והתיישב לצידי. "בהתחלה לא ידעתי שהיא נקבה, אגב. היא הייתה צצה בפתאומיות במאהל או בנחתת שלנו בפומפיי, גם כשחשבנו שנעלנו את כל הפתחים, ואז נעלמת בחשאי. אז קראתי לה בילבו, כמו ההוביט של טולקין. אחרי שהמראנו גיליתי שהיא בהיריון ושיניתי את השם לבילבי, שזה גם מתאים כי היא ג'ינג'ית. אגב, היום זכית בכבוד המפוקפק להכיר את הבן שלה – היא המליטה את שני הגורים רק אחרי שהגענו לכדור הארץ, וקראתי להם טומי ואניקה. טומי נתן לאצבע שלך ביס לפני חצי שעה".

הרמיוני עצמה את עיניה ונרדמה בחיקי. הרגשתי את חמימות גופה כנגד זרועותיי. גל של געגועים שטף אותי.

"אתה יודע", אמרתי, "כשהייתי קטנה ואמא שלי השכיבה אותי לישון, היא הייתה מספרת לי סיפורים על המשימה של הסינג-צ'ן, ועל איך שפרופסור ברקאי מצא שם את המרמינים והביא אותם לכדור הארץ כדי להציל אותם מהשמש האדומה והמתפוצצת. אם כי לפי מה שאני זוכרת היא גם נהגה לתבל את הסיפור בכל מיני אלמנטים קצת פנטסטיים".

פניו של יוסי קרנו.

"אני חושב שהסיפור הזה זה משמח אותי יותר מכל התארים והפרסים האקדמיים שקיבלתי בחיי. זה באמת מרגש! חשבתי שאנשים הפסיקו להתעניין במרמינים כבר מזמן".

"אמא שלי עבדה בתעשייה האווירית, בצוות שפיתח את מנועי העל-חלל בסינג-צ'ן", אמרתי. "בגלל זה היא הייתה קשורה מאוד למשימה הזאת. היא מאוד התגאתה בחלק שלה בסיפור".

"באמת? אנחנו הכרנו קצת את הצוות. איך קראו לה?"

"איה טרבלסי".

יוסי קימט את מצחו. "איה? נדמה לי שאני זוכר אותה… בעצם אני בטח מתבלבל עם איה אחרת. המשימה שוגרה לפני שלושים וחמש שנה, ואיה שאני זוכר הייתה כבר אז די מבוגרת".

"זאת כנראה היא. היא בת תשעים עכשיו. נולדתי אחרי שהיא כבר יצאה לפנסיה, כשהיא הייתה בת שישים ושבע".

יוסי זקף את גבותיו. "מה את אומרת? לא חשבתי שאנשים באמת עושים את זה במציאות. זה דורש אומץ, ללדת בגיל כזה".

חייכתי, קצת במאמץ. "היא – כשהייתי ילדה היא אמרה תמיד לכולם שאני הפרויקט הכי חשוב שלה". השתררה שתיקה. ממש לא רציתי להמשיך לדבר על אמא, ואולי יוסי בעצמו הרגיש בכך. לבסוף דיברתי. "פרופסור ברקאי, זה כמו חלום בשבילי. אני מרגישה שאני נכנסת לתוך סיפור ילדות שמתגשם. לא ידעתי שאתה עדיין באקדמיה, וחוקר מרמינים".

"את לא היחידה", צחק יוסי. "יש רק שתי מעבדות מרמינים בעולם: המעבדה שלי והמעבדה של דוֹלְמָה, באוניברסיטת פקין. ואני מניח שלא מעט אנשים חושבים שאני זקן תמהוני שהקדיש את כל חייו למחקר של כמה חמוסים משוגעים מפומפיי, כשהיה יכול לחקור מערכות אקסואקולוגיות שלמות בכוכבי לכת אחרים. ולפעמים אני באמת תוהה אם זו הייתה החלטה נבונה, אם לא בזבזתי המון שנות מחקר לחינם… אבל טוב לי כאן, ואני אוהב את החמוסים המשוגעים שלי".

מרמין ומרמינית הגיחו מאחורי העץ והתקרבו אל יוסי. למרמין הייתה פרווה חומה מקורזלת, וזאת של המרמינית הייתה צהבהבה וחלקה. יוסי הושיט את ידיו והם התקרבו, לקבל גירוד מאחורי האוזן ואיכסמנית. "שלום ביסלי, שלום במבה", לחש להם, והרגשתי שאולי הוא לא מתכוון באמת למה שאמר לי כרגע – שמבחינתו, גם אם הוא ייזכר רק בתור זקן תמהוני, דבר לא היה לחינם.


באותו ערב הלכתי לבקר את אמא לפני שחזרתי לדירה. השתדלתי ללכת לבקר אותה בבית האבות לפחות פעם בשבוע, למרות שכבר מזמן היא חדלה לזהות אותי. עדיין אהבתי לשבת שם ולדבר איתה, לספר לה מה עובר עליי, ולקוות שמשהו מחלחל פנימה מבעד לערפל.

היא ישבה במיטתה, לבושה פיג'מה של בית אבות, רחוצה ומסורקת, שיערה הלבן אסוף מאחורי ראשה בקוקייה סגולה. על ברכיה נחה דפדפת נייר חלקה, והיא ישבה ומילאה את הדף בציורים. אהבתי להתבונן בה מציירת – כשהייתי ילדה היא לא הייתה מסוגלת להחזיק עט ביד בלי למלא את הדף בהיסח הדעת ביצורים קטנים ומוזרים. אבל כעת הקווים החסכוניים והנמרצים שאפיינו אותה נהיו קלושים ורופסים, והציורים דמו יותר לשרבוטים, מגובבים זה על זה, צל חיוור של העולמות שנהגה ליצור.

"שלום אמא", אמרתי.

רות, אחראית משמרת הלילה, נכנסה לחדר, ואמא תלשה את הדף, קיפלה אותו בגמלוניות והושיטה לה.

"תודה, איה, איזה יופי", אמרה רות, בלי להעיף מבט בנייר. "שלום נטע, עכשיו באים לבקר?"

"הייתי באוניברסיטה עד מאוחר".

"אל תעבדי קשה מדי". והיא נתנה לאמא כמה כדורים ועזבה.

ישבתי בדממה, אמא נטלה את העט ובהתה בדף.

"את יודעת את מי פגשתי היום, אמא? את פרופסור ברקאי. הייתי אצלו במעבדה – הם סידרו אותה שתיראה דומה לפומפיי, עם שתי השמשות והכול. הם אפילו התאימו את הכבידה ואת האטמוספרה".

אמא ציירה עיגולים בפינה השמאלית התחתונה של הדף.

"נזכרתי איך היית מספרת לי על המסע של הסינג-צ'ן, ואיך פרופסור ברקאי הציל את המרמינים".

הבעתה המרוכזת של אמא התרככה. היא הניחה את העט, הישירה מבט אל הקיר ומלמלה.

"קסנדרה A הייתה גדולה ואדומה בשמיים. גדולה. גדולה ואדומה בשמיים".

"כן", אמרתי. כך תמיד התחיל הסיפור. עצמתי את עיני, שאוכל רק לשמוע את קולה. מלמוליה התערבבו בזיכרונותיי.

"קסנדרה A הייתה גדולה ואדומה בשמיים", נהגה אמא לספר לי. "ופרופסור ברקאי היה חייב לעלות על החללית שלו ולחזור הביתה. אבל הוא לא רצה שהמרמינים הקטנים יישארו על פומפיי. אז הוא לקח את חליל הקסם שלו וניגן מנגינה מכושפת. וכל המרמינים ששמעו את נגינת החליל עזבו את הקינים ואת הבריכות ואת העצים, והלכו אחריו לחללית. ופרופסור ברקאי בנה למרמינים מיטות קטנות בחללית, וכיסה אותם בשמיכות, שלא יהיה להם קר. וכל בוקר, כשהתעוררו, הוא האכיל אותם פירות שהביא במיוחד מפומפיי. וככה הוא לקח אותם אליו הביתה, לשמור עליהם מהשמש האדומה והשורפת".

ישבתי בעיניים עצומות, מכורבלת בכיסאי, המילים מהעבר נמהלות בשברי המשפטים של אמא. לא רציתי ללכת.

"קחי".

פקחתי את עיניי.

"ציירתי מרמינים לנטע. תתני לה בבוקר?".

העיגולים על הדף היו עיניים – עיניים של נחיל חיות קטנות המצטופפות בשולי הדף, פוסעות לצלילי חליל שהתנגן בראשה של אמא. קיפלתי את הדף בזהירות והכנסתי לתיק.


למחרת מצאתי את עצמי עומדת שוב ליד דלת המתכת הכבדה. צלצלתי בפעמון והרמתי את מבטי אל המצלמה שמעל הדלת. קולו של יוסי נשמע ברמקול. "נטע! ברוכה הבאה, חכי רגע".

הדלת נפתחה, ואמרתי בהיסוס שאני מקווה שאני לא מפריעה.

"בכלל לא, להפך! את מוזמנת תמיד. למעשה את אפילו לא צריכה לצלצל, הקוד של הדלת הוא 142910. תזכרי אותו".

כשנכנסתי ראיתי תמונה תלת-ממדית של מוח מרחפת מעל הצג ההולוגרפי שעל השולחן.

"בואי תסתכלי. תראי איך נראה מוח של מרמין". יוסי התיישב ליד השולחן, הגדיל את התצוגה וסובב את תמונת המוח כך שהחלק האחורי עמד מולנו. "זה המוח של טומי כרגע – והגעת בדיוק בזמן. את רואה את האֲרָנֵיאָה?"

מעל גזע המוח היה אזור כדורי בוהק ובו שמונה זרועות שחבקו את המוח כולו. האזור זהר וגעש מפעילות עצבית.

"לפני שהגעת הארניאה הייתה די מנומנמת. ברגע שצלצלת באינטרקום היא כאילו התלקחה בבת אחת. אולי הוא פשוט שמח לראות אותך, או שלא נעים לו ממך. או שזה סתם צירוף מקרים. הכול יכול להיות, מעולם לא הצלחתי למצוא שום היגיון או תבנית בדפוסי הפעילות של הארניאה".

זה היה מעניין, אבל אני מצאתי את עצמי מגניבה מבטים לעבר הבריכה והעצים. יוסי חייך. "אבל אני מניח שלא באת לכאן לשמוע הרצאה באקסונוירולוגיה, נכון? אני אלך לחפש את בילבי בשבילך".

הוא קם, הלך אל בין העצים וחזר כשהרמיוני רוכבת על כתפו. היא ראתה אותי וזינקה אליי. חייכתי אליו והתיישבתי על החול.

"אתמול הלכתי לבקר את אמא שלי. היא נזכרה בסיפורים שהייתה מספרת לי – בסיפורים שלה היה לך חליל מכושף, שניגנת בו וכל המרמינים הלכו אחריך לחללית".

"אני לא אתפלא אם יתברר שזה מה שקרה", צחק יוסי. "משהו משך אותם לנחתת, זה בטוח. למעשה, מינהל החלל הסיני אישר לנו להביא רק שני מרמינים. לא היינו בנויים למשימה אקסוביולוגית – הרי באנו לשם בעיקר כדי לתעד את הסופרנובה ואת ההשפעה שלה על כוכב לכת סלעי. רק אחרי שהתחברנו בחזרה לסינג-צ'ן במסלול, ואחרי שכבר הפעלנו את מנועי העל-חלל והסתלקנו משם, גילינו שכל החללית שורצת מרמינים".

"זה באמת קצת כמו קסם", אמרתי. "כאילו הם ידעו שהעולם שלהם על סף חורבן ולכן חיפשו מקום להתחבא".

"אולי, כמו שמספרים על העכברים שנוטשים ספינות טובעות", אמר יוסי. "אבל אולי הם פשוט אוהבים ספינות. למזלנו, נחתנו ממש סמוך לחורבות עיר פומפאית עתיקה, ואם תחפשי תמונות של ציורי קיר ופסיפסים שהמשלחת הספיקה לצלם משם, תראי שהם תמיד הקפידו לצייר מרמינים על הספינות שלהם".

המחשבה הזו עוררה בי חיוך – שאולי המרמינים אהבו נדודים, או שהפומפאים הקדומים פשוט אהבו מרמינים ולקחו אותם איתם למסעותיהם.

"אגב", יוסי העיר אותי ממחשבותיי. "טוב שהגעת, תחסכי לי לרדוף אחרי אב הבית. אני צריך להחליף מסננים בווסת האטמוספרה, ובשביל זה צריך להעלות אותו על השולחן, וצריך לעשות את זה בשניים, הוא כבד מדי. תוכלי לעזור לי?"

"בטח", אמרתי. הנחתי בזהירות את הרמיוני על החול והיא רצה והסתתרה מאחורי העצים. נעמדתי ליד הווסת, ויוסי נעמד בצד השני ואמר, "אני אספור עד שלוש ונרים ביחד, בסדר?"

ברגע שהוא אמר שלוש הזדקפתי, וקרו כמה דברים בבית אחת. קודם כל קלטתי שאני מועדת לאחור – הווסת היה קל מכפי שחשבתי, הנפתי אותו בכוח רב מדי והוא החליק מידיי, נשמט גם מידיו של יוסי ונפל בחבטה לארץ. במקביל, קלטתי מזווית העין את טומי, ראשו האפור מכוסה בכיפת fMRI, מזנק אל אחד העצים ומשמיע קול שדמה לנביחה. ברק חום נורה מהעץ, והדבר הבא שראיתי היה את פניו הדואגים של יוסי מעליי.

"לעזאזל, שכחתי את הבדלי הכבידה. הערכת לא נכון את המשקל. זו לגמרי אשמתי, אני ממש מצטער. נפצעת? הכול בסדר?"

לא הצלחתי להוציא מילה. הושטתי יד רועדת והצבעתי אל מאחורי יוסי. מתחת לווסת בצבץ זנב מקורזל וחום.

"אוי לא!"

יוסי ניגש לווסת, הרים במאמץ את שוליו ומשך בזהירות את המרמין מתחתיו. הוא התרומם והחזיק בעדינות את הגוויה המרוסקת.

"זה ביסלי", אמר.

נעמדתי, מבוהלת עד לשד עצמותיי. "אני – אני מצטערת! הייתי צריכה להיזהר, אני – "

יוסי הרים את מבטו. "בשום פנים ואופן אל תאשימי את עצמך. הייתי צריך לזכור שאת לא רגילה לכבידה כאן. גם לא הייתה לו שום סיבה לקפוץ מתחת לווסת. זה היה לחלוטין בלתי צפוי".

"טומי הבהיל אותו", אמרתי. קולי רעד ורציתי לבכות. "הוא קפץ עליו בדיוק כשהרמתי את הווסת והבהיל אותו".

יוסי לא ענה. הוא הלך אל שולחן המעבדה, הוציא מאחת המגירות קופסת פלסטיק מלאה רכיבים אלקטרוניים, רוקן אותה והניח בתוכה בעדינות את ביסלי. הוא התיישב, פניו חיוורים, ונעץ את מבטו בקסנדרה B שצפה ליד הקיר.

"אמרתי לך שמינהל החלל הסיני הרשה לנו להביא שני מרמינים, נכון? ביסלי ובמבה היו המרמינים שבחרתי להביא. כל השאר היו נוסעים סמויים, אפילו בילבי. הם היו כמו זוג יונים, כל הזמן ביחד".

הוא ליטף באצבעו את ראשו של ביסלי. "האמת היא שהוא כבר היה זקן. אני חושב שגם ככה הוא לא היה מאריך ימים". הוא שפשף את פניו בידיו והסתכל בי. "נפצעת? כשנפלת".

"לא… לא, אני בסדר. אני באמת מצטערת. יש משהו שאני יכולה לעשות?"

"לא. לא תודה. אני…אני צריך לעדכן את אירוע המוות במחשב".

"אולי אני אעשה את זה בשבילך", אמרתי. הרגשתי שהאשמה שורפת אותי מבפנים, ורציתי פשוט לעשות משהו, לא משנה מה.

"לא, זה בסדר. תעזבי. אבל אני כן אבקש ממך לכתוב את הגרסה שלך של מה שהיה, בסדר? אני אשלח לך עותק. אני גם אודיע לדולמה".

נעמדתי. יוסי שוב הביט בי ואמר חרש, "נטע – זו לא אשמתך. אני מתנחם בזה שהוא לא סבל. נראה שהוא מת על המקום".

הנהנתי ויצאתי אל מנעל האוויר.


בערב הגיעה אליי הודעה מיוסי – הוא שיתף איתי קובץ בשם "אירועים חריגים" וביקש שאעדכן את האירוע מנקודת מבטי. כשפתחתי את הקובץ ראיתי שהוא מחולק ל-17 גיליונות, אחד לכל מרמין מהמעבדה הישראלית. ארבעה מהם, כולל זה של הרמיוני, היו צבועים בכחול. שלושה אחרים היו צבועים באדום: יסמין, הרצל וביסלי. פתחתי את הגיליון של ביסלי וכתבתי בקצרה את מה שראיתי שקרה, כולל ההתקפה הפתאומית של טומי. ואז עברתי לגיליון שסומן "בילבי" וחיפשתי את האירוע ממאי 2115.

"8.5.15. בילבי נעלמה מהמעבדה. חיפשנו בכל האוניברסיטה ולא מצאנו". זה היה יום לפני שהיא הופיעה ביער שלי לראשונה. בהמשך תוארו הניסיונות למצוא אותה. גללתי הלאה.

"27.5.15. לאחר שכבר היינו משוכנעים שבילבי מתה, היא נמצאה מחדש, כשהמתינה לנו ליד הכניסה למעבדה".

המשכתי לגלול.

"2.6.15. בילבי תלשה את שבב המעקב שהושתל ברגלה האחורית הימנית ופצעה את עצמה. האירוע דווח להנהלת האוניברסיטה והם משכו את דרישתם להשתיל אמצעי מעקב על שאר המרמינים.

"15.7.15. בילבי כרסמה את הכבל שמזין את תיבת הבקרה של הקסנדרות. במשך חמש שעות המעבדה הייתה חשוכה.

"2.8.15. בילבי חמקה שוב דרך מנעל האוויר. הפעם היא חזרה מהר, כנראה מיד אחרי שביקרה בקפיטריה ושפכה כוס אייס-קפה על סטודנטית לקוגניציה".

הרשימה הזו שעשעה אותי מאוד. המשכתי לקרוא עד שהגעתי לשורה שלפני האחרונה:

"5.3.21. רישומי ה-fMRI מראים הפסקה מוחלטת של פעילות הארניאה אצל בילבי".

וזהו. מעבר לכך הגיליון היה ריק, פרט לשורה אחת, משנת 2124, שבה צוין שהרמיוני לקתה בהצטננות קלה והחלימה כעבור שבוע. זה היה מוזר. הסתכלתי בגיליונות הכחולים האחרים. אצל כולם הגיליון היה מלא באירועים מוזרים ומשעשעים, שחדלו כמעט לחלוטין עם הפסקת פעילות הארניאה – כאילו ברגע שהיא הפסיקה לפעול הם נהיו זקנים ועייפים.

עברתי לגיליונות האדומים, של המרמינים שמתו. גם אצלם היה דפוס דומה – רשימה של המון אירועים משונים ובלתי מוסברים, שמסתיימת בהודעה לקונית על הפסקת פעילות הארניאה, ואז במשך כמה שנים רק דיווחים ספורים על אירועים שגרתיים יחסית, כגון פציעות או מחלות, עד לדיווח על מותם. למעשה, גיליתי להפתעתי שאצל שלושתם הזמן שחלף בין הפסקת פעילות הארניאה לבין המוות היה בערך 14 שנים. אצל יסמין אי אפשר היה לדעת בוודאות, כי הארניאה הפסיקה כנראה לפעול לפני שפותחו כיפות ה-fMRI, אבל גם אצלה היה אפשר לראות ארבע עשרה שנים נקיות כמעט לחלוטין מאירועים חריגים עד שנמצאה מתה למרגלות אחד העצים. אצל הרצל יכולתי לחשב בדיוק. הנתונים היו בתאריכים בלבד, ללא שעות, ולכן היה לי נוח לחשב לפי שנים קלנדריות, שאורכן 365 ימים שלמים בדיוק, ולתקן את התוספות של פברואר אחרי החישוב. לפי החישוב הזה, הזמן שחלף היה 14 שנים קלנדריות ועוד 66 ימים בדיוק.

עברתי שוב לגיליון של ביסלי, הלכתי לבדוק כמה זמן בדיוק חלף בין הפסקת פעילות הארניאה ובין מותו.

"9.5.15. רישומי ה-fMRI מראים הפסקה מוחלטת של פעילות הארניאה אצל ביסלי". וגם שם, ארבע עשרה שנים כמעט ריקות מאירועים, והעדכון של יוסי מהיום: "11.7.29. וסת האטמוספרה נפל על ביסלי. התאונה המיתה אותו במקום", ואז תיאור האירוע שאני הוספתי.

הסתכלתי שוב בתאריך הפסקת פעילות הארניאה שלו. זה קרה ביום שפגשתי את הרמיוני ביער השתיקה – יום אחד אחרי שברחה. 14 שנים קלנדריות ו-66 ימים בדיוק לפני שנהרג.

זה נראה כמו צירוף מקרים לא סביר. מה מיוחד בפרק הזמן של 14 שנים ו-66 ימים? בשלב הזה כבר בערתי מסקרנות. הלכתי לחפש מידע על פומפיי ועל מערכת קסנדרה. נכנסתי לערך המתאים בארכיון הבינלאומי המקוון של שביל החלב:

"פומפיי. כוכב הלכת השני במערכת קסנדרה. הושמד בסופרנובה של קסנדרה A ב-14 בפברואר 2094. כוכב הלכת הראשון שהתגלו עליו חיים חוץ-ארציים, והיחיד שידוע שבעבר הייתה עליו גם תרבות תבונית שכנראה נכחדה לגמרי כמה אלפי שנים לפני הסופרנובה".

גללתי הלאה:

"זמן המחזור של פומפיי סביב קסנדרה B ("שנה פומפאית") היה 258.82 יממות ארציות בממוצע, עם סטיות מחזוריות של כמה שעות, בהתאם ל'מחזור הגדול' של פומפיי. בכל מחזור גדול אחד, שנמשך עשרים שנים פומפאיות, קסנדרה B וקסנדרה A השלימו שלושה סיבובים שלמים סביב מרכז הכובד המשותף שלהן. נראה כי תושביה התבוניים של פומפיי ייחסו חשיבות רבה למחזור הגדול – הלוחות האסטרונומיים של תושבי פומפיי חולקו למחזורים של עשרים שנים פומפאיות, וכנראה הם גם נהגו לספור בבסיס 20".

הוצאתי את המחשבון וחישבתי בזריזות. עשרים שנים פומפאיות הן 14 שנים קלנדריות ארציות ו-66.4 יממות.


חזרתי למעבדת המרמינים מוקדם בבוקר. התלבטתי אם לחכות ליוסי או להתקשר אליו, אבל העדפתי לדבר איתו פנים אל פנים. נכנסתי בעזרת הקוד שנתן לי וגיליתי שהוא כבר שם, יושב ליד המחשב.

"בוקר טוב, נטע. איך את מרגישה? ראיתי את העדכון שלך. תודה רבה".

"יוסי, אני – מצאתי משהו אתמול. אני לא יודעת מה המשמעות של זה, אבל בטח שמת לב לזה בעצמך. אז רציתי לדבר איתך על זה".

"מה קרה?"

"לא, לא קרה כלום. פשוט עברתי על הקובץ ששלחת לי. וראיתי משהו מוזר – בשלושת המקרים של מוות של מרמינים, זה קרה ארבע עשרה שנה ו-66 ימים אחרי שהארניאה שלהם הפסיקה לפעול. וזה מתאים בדיוק לאורך המחזור הגדול של פומפיי".

יוסי הביט בי בהערכה.

"יש לך טביעת עין טובה. זה נכון. אנחנו מניחים שהפסקת פעילות הארניאה קשורה בצורה זו או אחרת להזדקנות, כך שזה הגיוני שהיא מבשרת מיתה עתידית".

"אבל זה לא מוזר שהפער הוא מחזור גדול אחד בדיוק?"

"לא ממש. אנחנו מכירים יצורים שמחזור החיים שלהם מתאים למחזורים אסטרונומיים. והראיות המעטות שהגיאולוגים הספיקו לאסוף מפומפיי מרמזות שהאקלים שם מתנהל במחזוריות של 20 שנים פומפאיות, ככה שלא מפתיע לגלות שיש למרמינים מחזור ביולוגי תואם – כלומר, שהם מתחילים להזדקן מחזור גדול אחד לפני שהם מתים".

ידעתי שההסבר הזה לא הגיוני. בקושי הצלחתי לתת ליוסי לסיים את המשפט. "אבל זה לא יכול להיות שעון ביולוגי!" קראתי. "ביסלי לא מת בנסיבות טבעיות, זו הייתה תאונה! שעונים ביולוגיים לא משפיעים על תאונות. וגם הזמן שחלף בין הבריחה של הרמיוני והפגישה שלי עם טומי היה עשרים שנים פומפאיות בדיוק. זה לא שעון ביולוגי – זה צירוף מקרים מדהים, או שיש הסבר אחר".

יוסי קימט את מצחו.

"כן, זה נכון… עד עכשיו כל המרמינים שמתו, גם כאן וגם בבייג'ינג, מתו מוות טבעי, אז שיערנו שזה פשוט שעון ביולוגי. אבל יש לך הסבר אחר?"

"אני לא יודעת", אמרתי. לפתע הרגשתי מטופשת, אבל הייתי חייבת להמשיך. "פשוט, אתמול חשבתי לעצמי שאולי המרמינים יודעים את העתיד, עשרים שנים פומפאיות קדימה, והם מתכננים דברים לפי הידע הזה".

השתררה שתיקה, עד שצחוקו של יוסי הפר אותה.

"טוב, זה מקורי!" אמר. "את יודעת, פעם, כשעדיין היו חובבי מרמינים ברשתות, הם העלו כל מיני תיאוריות מוזרות בקשר אליהם – טלפתיה, מוח כוורת, שהם בעצם היו הגזע הנבון בפומפיי ושהם הולכים להשתלט עלינו, לא יודע מה – אבל נראה לי שאת זה עוד לא שמעתי".

הרגשתי שאני חייבת לשכנע אותו שזאת לפחות תיאוריה שראוי לשקול.

"אבל זה פשוט מסביר הכול! זה מסביר גם למה עד שהארניאה מפסיקה לפעול הם עושים כל מיני דברים משונים ומאוד קשה להבין את ההתנהגות שלהם, ואחרי שהיא מפסיקה לפעול הם לא עושים דברים חריגים. כל האירועים החריגים שנכתבו אחר כך קשורים למחלות או לפציעות וכדומה".

יוסי הנהן. "כן, אנחנו יודעים שיש לארניאה השפעה כזאת, אבל אין לנו מושג מה התפקיד שלה. הם מתפקדים בסדר גמור גם כשהיא מפסיקה לפעול – ואז אנחנו נוהגים לומר שהם 'נרגעים'".

"אבל אם איכשהו הארניאה קולטת מידע מהעתיד וגורמת להם לפעול לפיו – זה מובן, לא? ההתנהגות שלהם מוזרה רק מפני שהיא לא תואמת את ההווה. אבל לך תדע, אולי זה שהרמיוני הלכה ושפכה כוס קפה על סטודנטית גרם לה ללכת הביתה מוקדם ולשנות את מהלך ההיסטוריה בצורה שתציל את החיים של הרמיוני בעוד עשרים שנים פומפאיות?"

יוסי שקע בהרהורים. "זאת תיאוריה הזויה, אבל אני מודה שהיא מעניינת".

מיהרתי לנצל את הסדק הזה כדי להציג את החלק האחרון בפאזל. "ואז, ואז – כשהם מתים – זהו. המוח שלהם מפסיק לשלוח מידע לארניאה בעבר. והכול נגמר. הארניאה מפסיקה לעבוד אבל יש להם עוד ארבע עשרה שנים ו-66 ימים בדיוק לחיות. הפסקת הפעילות של הארניאה מנבאת מוות – אבל הסיבתיות הפוכה".

יוסי נעץ בי מבט ממושך. "זה… זה רעיון ממש מסקרן, אבל אפילו אם זה נכון, ההוכחות קלושות. את יודעת איך אומרים – תיאוריות יוצאות דופן דורשות הוכחות יוצאות דופן". הוא קם ממקומו. "יודעת מה? בואי נדבר עם דולמה. יש לה תמיד דרך מעניינת להסתכל על הדברים. בואי נשמע מה יש לה להגיד".

יוסי הפעיל את המקשר ההולוגרפי, ועד מהרה הצג התלת-ממדי נדלק ומעליו הופיעו פנים מחייכים, קמוטים כאגוז. דולמה אמרה בעברית, "שלום, יוסי!" ועברה מיד למנדרינית. "הצטערתי מאוד לקרוא אתמול על ביסלי. אני יודעת כמה היית קשור אליו, עוד מפומפיי".

"כן. זו הייתה תאונה מוזרה ומצערת".

"רוצה לספר לי?"

"בהזדמנות… התקשרתי מסיבה אחרת. תכירי", הוא החווה לעברי בראשו, "זאת נטע שסיפרתי לך עליה שלשום, זאת שמצאה את בילבי. יש לה השערה מעניינת על המרמינים. למעשה, ההשערה קיבלה אישוש מוזר דווקא בגלל התאונה".

במפתיע, פניה של דולמה נחרשו קמטי דאגה. "מה ההשערה?"

יוסי פנה אליי. גמגמתי, כאילו לרגע שכחתי איך מדברים מנדרינית. במבוכה, התחלתי להסביר את הרעיון שלי. כשהגעתי לשלב שבו לדעתי המרמינים יודעים את העתיד, יוסי קטע אותי.

"אני די בטוח שהעובדות של נטע מצביעות על משהו," אמר. "אני מניח שההסבר שלה לא הכרחי, אבל תהיתי אם יש לך הסבר מתקבל יותר על הדעת".

"לא – אין לי הסבר אחר", אמרה דולמה והישירה אליו מבט. "ואני מאמינה שנטע צודקת, לפחות בעיקרון. אבל לדעתי הם לא ממש יודעים את העתיד – הם פשוט נדחפים בעוצמה לבחור רק מסלולי מציאות שבהם הם יהיו קיימים בעוד עשרים שנה, או שלפחות ההסתברות לכך גבוהה מספיק, גם אם הם לא מבינים בהכרח איך בדיוק זה יקרה".

יוסי נדהם. "את רוצה לומר לי שכבר חשבת על זה? שההשערה הזאת נראית לך רצינית?"

"כן. למעשה מבחינתי זה כבר הרבה מעבר להשערה. זאת עובדה. אני יודעת את זה כבר חמש שנים, מאז שדאווה נהרגה".

"נהרגה? חשבתי שמצאת אותה מתה בקן שלה".

דולמה הסיטה קלות את מבטה הצידה. "כן", ענתה. "זה מה שכתבתי בדוח. לא רציתי שמישהו יסתכל בגיליון ויסיק את המסקנה של נטע. גם זייפתי קצת את התאריכים".

"זה ממש לא מקצועי!" יוסי הרים מעט את קולו. "יש לנו מחויבות לאמת! ולמה להסתיר דבר מדהים כזה? לא רצית שאשתתף איתך במחקר? הרי תמיד עבדנו יחד!"

דולמה הרכינה את ראשה. "בבקשה אל תכעס, יוסי. זה לא היה כי רציתי לפרסם לבד – להפך! לא רציתי לפרסם בכלל! לא רציתי להעמיד אותך בהתלבטות הזו".

יוסי הצמיד את אצבעותיו לרקותיו. "לפעמים אני חושב שלעולם לא אצליח להבין איך את חושבת. על איזו התלבטות את מדברת? הרי אם זה נכון, זאת תגלית לא נורמלית! היא תשים בצל את כל התגליות מאיקרוס ומקאלי ביחד!"

"כן. היא תהיה לא נורמלית. תגלית כזאת היא חומר נפץ. לכן הקדשתי לעניין מחשבה רבה לפני שהחלטתי להסתיר אותה", דולמה השתתקה לרגע. היה ניכר שהיא בוררת את מילותיה בזהירות. "יוסי – אני חוששת שאם זה יתפרסם זה יהיה הסוף של המרמינים שלנו".

יוסי מחה. "על מה את מדברת? כרגע בקושי אנחנו מקבלים תקציב לגדל איכסמניות. אנחנו נאבקים כל הזמן על תקצוב המשך המחקר, אין לנו כמעט דוקטורנטים –"

"נכון", אמרה דולמה, "אבל לפחות אנחנו חוקרים את המרמינים בצורה ששומרת עליהם ומיטיבה איתם ככל האפשר. אם יגלו את הסוד שלהם, הם יפוזרו בכל העולם, במעבדות שלא בהכרח יקפידו על כבידה ואטמוספרה מותאמות. חוקרים יפרידו בין הזוגות, כי יש כל כך מעט מרמינים. ובכלל עלולים להפעיל עליהם שיטות מחקר קצת יותר פולשניות מ-fMRI ותיבות סקינר, אתה יודע".

"אני צריך כמה דקות לעכל את זה", אמר יוסי. "אני מתחיל פתאום לקלוט איך זה שהם הצליחו להערים עלינו כל פעם מחדש ולהתחמק מהמעבדה. וכן, ברור לי שחובתנו לשמור עליהם. אבל – אני לא יודע, את בעצם אומרת שיש להם כוחות על. הם באמת זקוקים לשמירה שלנו?".

"זה קצת יותר מורכב", אמרה דולמה. אחרי רגע היא הוסיפה, "אני – פשוט חשבתי שלא כדאי להסתכן. בכל אופן, עכשיו אני שמחה. סוף סוף גם אתה יודע, ונוכל לעבוד יחד. אבל אני מפצירה בך, יוסי, אל תעשה צעדים נמהרים. נטע – את סטודנטית של יוסי?"

הרמתי את ראשי במהירות. לא ציפיתי שתפנה אליי. "לא… אפילו אין לי תואר ראשון עדיין, אני עוזרת מחקר במעבדה שמייצרת מנעולי-ננו למולקולות פעילות בתרופות".

"אולי היא תוכל להצטרף אליך, אם תסכים, יוסי. נעבוד ביחד, נתקדם לאט ובזהירות. נטע – את נשמעת לי מבריקה ויצירתית, אם עלית על זה כל כך מהר. אני אשמח מאוד אם תצטרפי למחקר המרמינים".

יוסי הנהן. "היא באמת כזאת". הוא הסתובב לעברי. "נטע – אני אשמח אם תצטרפי למעבדה שלי. אני אסדר את זה בקלות אם תרצי". הוא שתק לרגע לפני שפנה שוב אל הדמות במקרן. "אבל אני עוד צריך לחשוב על זה. דולמה, אנחנו צריכים לחשוב איך בדיוק אנחנו ממשיכים מכאן. אי אפשר פשוט למנוע ממידע כזה להתפרסם, זו חובתנו כחוקרים. זו גם חובתנו לאנושות".

"האנושות קצת גדולה למידותיי", אמרה דולמה בשלווה. "הייתי רוצה פשוט להמשיךבמחקרי fMRI, ברישומים מדויקים של הארניאה ושל הפעילות המוחית של המרמינים. אני מנסה עכשיו לפענח את מנגנון שליחת המידע מההווה לעבר – הארניאה רק קולטת מידע ומגיבה, אבל המידע נשלח עד הרגע שהם מתים. ויש עוד שאלות מעניינות… תכננתי לפרסם את מה שיש לי כשיגיע זמנם וכולם יהיו מתים או רגועים", אמרה דולמה, והוסיפה בקלילות, "כמובן, אם לא אמות בעצמי לפני כן".

"אני אף פעם לא אצליח להבין איך את מתייחסת למוות בשלווה כזאת", נאנח יוסי.

"ואני", חייכה דולמה, "תמיד התקשיתי להבין איך התעלמות מקיומו של המוות נחשבת בעיניך התייחסות מכבדת".

יוסי החזיר לה חצי חיוך משלו. "כל פעם מחדש אני מנסה להסביר לך שזאת לא התעלמות", אמר. "אני פשוט לא חושב שנכון לחיות ככה, כל הזמן בצל של המוות".

"אם אני מאירה על משהו, הצל שלו נופל ממני והלאה", אמרה דולמה, והתנתקה.


אמא ישבה על המיטה והחזיקה את הקובייה ההונגרית הישנה שלה. בילדותי הייתי יושבת ומתבוננת בה מרותקת, כשהיא סחררה את הפאות וסידרה אותה כבמטה קסם.

"חשבתי שביסלי מת באשמתי, אמא. אבל זה לא היה בגללי. שום דבר כנראה לא היה יכול למנוע ממנו למות באותו רגע".

אמא ניסתה לסובב בכוח את אחת הפאות, אבל הזווית לא הייתה טובה. הקובייה התפרקה בידיה וכל חלקי הפלסטיק התפזרו על המיטה.

"יוסי ודולמה עושים כל מה שהם יכולים כדי לשמור עליהם, כדי להגן עליהם ממוות. אבל מתברר שזה בכלל לא בידיים שלהם. המרמינים דואגים לעצמם, ואם הם לא יכולים להציל את עצמם – אולי אף אחד לא יכול".

אמא בהתה בפנים מכורכמות בחלקים הצבעוניים הפזורים על השמיכה שלה. פתאום היא פנתה אליי ואחזה בזרועי.

"נטע!"

"אמא?" לא ידעתי שהיא עדיין מסוגלת לזהות אותי.

"נטע – איפה נטע?"

"אה… כן", אמרתי בשפל קול. "כן, היא – היא משחקת בחדר".

"צריך לשמור עליה, היא שובבה מאוד. היא מתכופפת מעל הסורגים".

זיכרון ישן הציף אותי – הייתי בת חמש, אמא נסעה לטיול בדנמרק עם חברה מהעבודה, ואני נשארתי אצל בת הדודה שלי לשבוע. אמא חזרה משם עם פסלון חרסינה של בת הים הקטנה. אני לא יודעת בדיוק מה גרם לי לעשות את זה, אבל אני זוכרת איך לקחתי אותה מעל המדף והשלכתי אותה מהחלון של המרפסת. היא התנפצה לרסיסים ואני נעמדתי על אדן החלון ורכנתי מעל הסורגים כדי להסתכל בשברים הפזורים על המדרכה, כמו קצף גלים. ואז אמא רצה אליי, תלשה אותי מהסורגים וצעקה עליי. אני זוכרת שנבהלתי ובכיתי. למחרת היא הביאה מישהו שהגביה את הסורגים עד קצה החלון.

"היא זרקה את בת הים הקטנה מהחלון וכמעט נפלה", אמרה אמא. "כל השברים על המדרכה".

"היא לא תעשה את זה שוב", אמרתי.

"אני חייבת לשמור עליה", אמא התנדנדה במיטתה, אוחזת את השמיכה בעווית. "אני חייבת לשמור עליה".

"אני שומרת עליה", אמרתי חרישית. "יהיה בסדר".


צלצול הטלפון העיר אותי. ישנתי מכורבלת על הכורסה שליד המיטה של אמא. אמא ישנה, שערה מפוזר על הכרית, מואר רכות באור מנורת הלילה. לפניי הוקרנו, שקופים למחצה, פניה המתוחים של דולמה.

"נטע? הגעתי לנטע, כן?"

"כ… כן", עניתי. "מה קרה?"

"אני יודעת שעכשיו לילה בישראל. אבל זה דחוף. את יכולה ללכת למעבדה? אני חוששת שמשהו קורה שם".

"רק רגע". העברתי את התצוגה לדו-ממד, לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהחדר, כדי לא להעיר את אמא. "קרה משהו לפרופסור ברקאי? למרמינים?"

"אני לא יודעת. אבל משהו כנראה קורה".

צעדתי במסדרון המוביל ליציאה.

"איך את יודעת שקרה משהו?"

"קצת מסובך להסביר… קרה אצלנו הדבר שכל הזמן חששתי ממנו. בדקתי עכשיו את המרמינים שלי – כל המרמיניות בהיריון".

ראשי הצטלל בבת אחת.

"מה? אבל – אבל אלו חדשות נפלאות, לא? חשבתי שהם לא מתרבים בשבי".

"הם לא. עד עכשיו. משהו קרה ואני לא יודעת מה… אני לא יכולה לפרט כרגע, תתקשרי אליי כשתהיי שם, טוב?" אמרה דולמה והתנתקה.

בדרכי למעבדה המחשבות התרוצצו בראשי. איך ייתכן שכל המרמיניות הרו בבת אחת? האם זה קשור ליכולתן להגיב לאירועים עתידיים? דולמה הביעה דאגה עמוקה ממה שיקרה אם יתגלה סודם של המרמינים. אולי מתברר כעת שגילוי הסוד הוא דווקא לטובתם, ולא לרעתם? אולי זו הייתה הסיבה שהרמיוני באה אליי, עשרים שנות פומפיי לפני שפגשתי את טומי, כדי לגרום לי לגלות את הסוד? אבל אם כך, למה דולמה מוטרדת?

כשנכנסתי למעבדה היא הייתה אפלולית. קסנדרה B נחה על הרצפה, כבויה, וקסנדרה A ריחפה סמוך לתקרה, אדומה ומבשרת רעות. כמה ראשים שעירים התרוממו מקיניהם, לראות מי נכנס. ניגשתי למחשב ובדקתי אם יש תיעוד מצולם של המעבדה. לא מצאתי – לימים נודע לי שכל פעם שיוסי ניסה להציב במעבדה מצלמות, המרמינים תמיד הצליחו למצוא אותן ולהרוס אותן. אבל מצאתי את רישום הכניסות והיציאות ממנעל האוויר ואת התיעוד מהמצלמה שמעל הדלת. היציאה האחרונה הייתה באחת ורבע לפנות בוקר. פניתי לתיעוד של המצלמה וראיתי ששני אנשים יצאו מהמעבדה באותה שעה – יוסי, מחזיק בידיו מרמין, ולצידו רועי אשבול, מנהל המעבדה שבה עבדתי ושאליה הגיע טומי לפני שלושה ימים כדי לנשוך אותי באצבע. מה יש לרועי לחפש כאן בשעות כאלו? המחקר שלו לא קשור בכלל לאקסוביולוגיה. החלטתי ללכת למעבדה שלו.

כשיצאתי מהמעלית בבניין ביוטכנולוגיה התקשרתי לדולמה. היא ענתה מיד, עוד לפני שנשמע צליל המתנה.

"כן, נטע. מה מצאת?"

"כרגע כלום. המעבדה ריקה. אבל ייתכן שיוסי הלך משום מה למעבדה שבה אני עובדת, אני בדרך לשם. אבל תסבירי לי רגע –"

"אין זמן להסביר עכשיו," קטעה אותי דולמה. "תוכלי להזכיר לי מה אתם עושים במעבדה הזאת?"

"ד"ר אשבול עובד על יצירת מנעולי-ננו לתרופות. ככה אפשר להזריק למישהו חומר ולהפעיל אותו בעזרת אות אלקטרומגנטי בזמן שנרצה או במינון שנרצה. ככה אפשר למשל לווסת אינסולין –"

דולמה נופפה בידה בקוצר רוח, "הבנתי, הבנתי. אני חוששת מאוד. אני מאמינה שיוסי שם, תשאירי אותי מחוברת".

הדלת לא הייתה נעולה. סובבתי את הידית ונכנסתי בשקט. יוסי ורועי ישבו ליד צג הולוגרפי שהציג מוח – אפשר היה לראות את הארניאה, דולקת באורות רפים. על השולחן ממול ניצב כלוב, ובתוכו טומי, ישן על הרצפה וכיפת fMRI מהודקת לראשו. יוסי התרומם כשנכנסתי.

"נטע? מה… מה את עושה פה?" הוא הביט בשעון על הקיר. "השעה שלוש וחצי לפנות בוקר!"

"השאלה היא מה אתה עושה פה. זו לא המעבדה שלך".

רועי הציץ מעבר לכתפו.

"נטע? ברוכה הבאה, אני חושב שאת עומדת להיות עדה לניסוי היסטורי".

"על מה אתה מדבר, רועי? פרופסור ברקאי, מה קורה פה?"

בלי מילת אזהרה או התנצלות, דולמה השתלטה על הגדרות השיחה בטלפון שלי כדי להעביר את עצמה למצג תלת-ממד ולהגביר את הקול.

"יוסי, אני שלחתי אותה לכאן. אני חושבת שאתה יודע למה".

יוסי הזעיף את פניו. "את לא היחידה שיכולה לעשות פעולות חד צדדיות, את יודעת. ואני מבין שגם אצלך כל המרמיניות בהיריון".

"כן". היא המשיכה לדבר בשקט, אבל בסמכותיות., "נטע, תעבירי את השיחה למחשב, שאוכל לראות מה קורה בחדר. אין לי יכולת לעשות את זה מכאן"

יוסי הדליק את הצג ההולוגרפי השני, ופניה של דולמה הופיעו על השולחן שמול טומי. הקמטים שבפניה העמיקו, והיא נראתה זקנה ועייפה.

"דולמה, את לא מבינה מה המשמעות של ההיריונות האלה?" שאל יוסי.

"נדמה לי שכן. אני תוהה אם אתה מבין", ענתה חרש.

"זה – זה אומר שהכול היה מתוכנן!" יוסי קירב את כסאו אל הצג ההולוגרפי. המעבדה הייתה אפלולית, ופניו הוארו בזוהר שעלה מהתצוגה. "זה היה כמו רגע של אאוריקה. ברגע שהבנתי שהן בהיריון – תפסתי את זה בבת אחת! הם רצו שנחשוף את התכונה המיוחדת שלהם. זה לא שהם לא מתרבים בשבי – אלא שעד עכשיו לא היה לגורים שלהם ממה לחיות. הם זקוקים לאיכסמניות, אבל העצים יכולים לגדול רק בכבידה נמוכה ויקר מדי לסנתז ביטרין. וכיוון שהם ארסיים הם לא יכולים להיות חיות מחמד. הדרך היחידה שלהם לחיות ולהתרבות זה במעבדות, ומעבדות ירצו לחקור אותם רק אם יידעו כמה הם מיוחדים. עכשיו זה הולך להתפרסם, והם יכולים להרשות לעצמם להביא צאצאים".

פניה של דולמה לא התרככו. "מה עוללת, יוסי?"

האור נמוג מפניו של יוסי. "את מה שהיה צריך להיעשות. התקשרתי לד"ר אשבול ותכננו יחד ניסוי שיאשש בצורה חד-משמעית את ההשערה של נטע ושלך".

רועי הרים את עיניו מהמחשב. "זה ניסוי פשוט ואלגנטי, והגעתן בדיוק כדי לראות את התוצאות, זה יקרה עוד כמה דקות".

דולמה עצמה את עיניה ונשמה נשימה עמוקה. "אני דורשת שתסבירו לי את פרטי הניסוי, עכשיו".

"בלי לחץ, הכל בעיתו ובזמנו", אמר רועי בחיוך. "הזרקנו למרמין הזה כאן מנת יתר של ברביטורט נעול, ואז שלחנו לרשת הלוויינים הגלובלית אות מוצפן שישחרר את הנעילה אחרי עשרים שנים פומפאיות ושעה אחת בדיוק, על השנייה. מפתח הצופן הושמד ברגע שהתוכנה הופעלה – אף אחד לא יודע אותו, ואף אחד, כולל יוסי ואני, לא יכול לבטל את זה. אם ההשערה שלכן נכונה, ובהנחה שמערכת הלוויינים לא תקרוס בארבע עשרה השנים הקרובות, אז עוד ארבע דקות וחמישים שניות נראה את הארניאה של המרמין מפסיקה לירות אותות".

פניה של דולמה היו נוקשות ודיבורה קר כשאמרה, "זה עבר ועדת אתיקה?"

"ההליך הכי מזורז שראיתי בחיים", ענה רועי, בלי להתיק את מבטו מהמסך. "פרנקל פחדה שתקדימו אותנו. תוך שעתיים וחצי הכול היה חתום".

דולמה הליטה את פניה בידיה.

"דולמה", אמר יוסי. "את לא מבינה שזה הכרחי? בלי הניסוי הזה לא יאמינו לנו. את מתכננת לתת למין שלם להיכחד, לעבור מן העולם. מין חד-פעמי! איך אפשר לעשות כזה דבר?"

דולמה שתקה. יוסי הניף את ידיו באוויר, קם והתחיל לצעוד בחדר.

"את לא קולטת שאחרי שנוכיח את ההשערה, הכול יהיה אחרת? אבל לטובה! מעבדות בכל רחבי העולם ירצו מרמינים. חששת שהם יפרידו זוגות – הם בחיים לא יעשו את זה. הם ישמרו עליהם מכל משמר".

"כן", סיננה דולמה. "כדי שיוכלו להשתמש בהם".

יוסי היכה באגרופו על הקיר והסתובב. "כדי לחקור אותם! בדיוק כמו שאת ואני חקרנו אותם! לטובתם… לטובת האנושות כולה!"

"האנושות!" דולמה כמעט ירקה את המילה. "אתה מבין שמה שאתה עשית עכשיו עם טומי, יהפוך להיות השימוש העיקרי של האנושות במרמינים? אני מניחה שברור לך עכשיו שהפומפאים הקדומים לא העלו מרמינים לספינות שלהם מתוך אהבה או כי הם היו קדושים. מרמין על הספינה הוא תעודת ביטוח. אם מרמין עולה לספינה – היא לא תטבע, בוודאות, אחרת הוא היה מסרב לעלות או בורח. מה ימנע מהאנושות שלך להשתמש בהם לאותן מטרות? לצמד אותם למערכות אחרות, כמו שאתה עשית עכשיו, כך שאם המערכת מפסיקה לתפקד הם ימותו? לדעת את העתיד. לדעת מתי נמות… גורי מרמינים יהיו סחורה מבוקשת בכל העולם. כן, הם יתרבו ועוד איך – אבל באיזה מחיר!"

קולו של יוסי רעד.

"אבל הם – הם עצמם מעוניינים בזה. הם תמרנו את נטע כדי שתגלה את זה, והם בחרו בה בכוונה, כדי שאחשוב על המעבדה של רועי כשאתכנן את הניסוי. וברגע שהעובדות יצאו לאור, הם לא חיכו רגע אחד ומיד התחילו להתרבות. את מנסה למנוע מהם את הדבר שהם עצמם רוצים! באיזו זכות?".

"הם רוצים? זה לא הם. מי יודע מה הם רוצים? הם לא יודעים את העתיד, לא באמת. הם נדחפים על ידי הארניאה, שמתוכנתת לדבר אחד – לקדם את הפצת הגֵנים. לגרום להם לבחור תמיד את מסלול המציאות שבו הם שורדים ופוריים. אני בטוחה שאחת המרמיניות שהשארת במעבדה כבר נושאת ברחמה את הגורים של טומי!"

יוסי חשק את שיניו והעיף מבט בכלוב. "ועוד איך. ואני גם בטוח שזו במבה, שלפתי אותו מהקן שלה הלילה. אבל זו פשוט אבולוציה בפעולה, למה את מנסה לעצור אותה?"

"כן, זו אבולוציה!" אמרה דולמה, ולראשונה ראיתי סומק עולה בלחייה הקמוטות. "אבל לאבולוציה לא אכפת אם יכאב להם! לא אכפת לה שיעשו עליהם ניסויים, שיגזלו מהם את גוריהם כדי לאבטח ספינות או מתקנים צבאיים או אנשים. היא מנגנון עיוור לחלוטין, שרק דואג שהגֵנים ימשיכו להתקיים. בכל מחיר. לא אכפת לה שנשאי הגֵנים יהפכו לכלי שרת, למכשיר שיעניק אשליית שליטה לכל שוטה עלוב, לכל האומללים שהחרדה הנואלת מזקנה, חולי ומוות מעבירה אותם על דעתם".

יוסי התלהט. "אף פעם לא הבנתי איך את יכולה להיות אדישה ככה למוות. אדישה לגורלם של המרמינים אחרי שלושים וחמש שנים שכל חיינו סבבו סביבם".

דולמה נאנחה. הלהט שהיה בקולה התפוגג, ונותרו בו רק עצב ועייפות. "יוסי, כבר דיברנו על זה לא פעם. המוות הוא רק חלק מהסבל במציאות". היא נראתה מובסת, והכעס נעלם מקולה. "אני יודעת שאתה דואג להם, בדרכך. הרי אתה זה שהציל אותם והביא אותם לכאן. הם הלכו אחריך אז, בפומפיי. אבל עכשיו פנית להם עורף. עכשיו הענקת להם את משאלתם, נתת להם עתיד – וגזלת מהם את חירותם. ואת ילדיהם".

"שלושים שניות!" הכריז רועי. "אני חושב שקצת מאוחר מדי לדיון הזה. צר לי, פרופסור דולמה. המצלמות מכוונות, יוסי?"

יוסי פנה אליו. "איזה מצלמות?" הוא התעשת. "אה, כן, המצלמות על טומי… כן".

דולמה השתתקה. אני התיישבתי בקצה החדר. העיניים של כולנו היו על טומי, ועל שעון העצר שהוצב על הכלוב ומנה את השניות. הס הושלך בחדר. השעון הגיע לאפס, והארניאה של המוח שמעל הצג התלקחה. טומי פקח את עיניו והתחיל להתרוצץ בכלוב באימת מוות. הוא ניסה להסיר מעל ראשו את הכיפה, אבל היא הייתה מהודקת היטב. בחוסר אונים הוא שלח את ידיו הקטנות מבעד לסורגים, ופלט יללה מרה, קורעת לב.

תוך שניות הכול נגמר. הארניאה הבהבה וכבתה. שריריו של טומי התרפו, והוא רבץ על רצפת הכלוב, מתנשם ומתנשף. לאחר שהסדיר את נשימתו, המרמין ניגש לפינה, הרים איכסמניה והחל לכרסם באדישות.

"יוהו!!" תרועתו של רועי ניפצה את הדממה. "מושלם! הניסוי הזה הולך להיכנס להיסטוריה!"

דמעות זלגו מעיניה של דולמה, אבל היא לא הסיטה את מבטה.

"נו נו", צחק רועי. "אל תדאגי, פרופסור דולמה. את תתגברי על זה כשניתן לך קרדיט במאמר".

יוסי נעמד בבת אחת, פניו סמוקים.

"אין לך מושג עם מי אתה מדבר, מטומטם. תסתלק מכאן!"

רועי נעמד מולו. "תרגיע, טוב? אני רוצה להזכיר לך שהניסוי הזה היה רעיון שלך, ולא נראה לי שאתה הולך למשוך את השם שלך מהמאמר. בכל אופן אני את שלי סיימתי כאן, אני אלך למשרד שלי להודיע לפרנקל ולנסח הודעה לתקשורת. אתם – תפתרו את העניינים שלכם, זה לא העסק שלי". הוא יצא מהמעבדה בצעד קל, אבל טרק את הדלת בצאתו.

יוסי עמד בראש מורכן. "הייתי חייב לעשות את זה, דולמה", מלמל. "לא יכולתי לעמוד מנגד ולראות אותם נעלמים מן העולם".

דולמה שתקה.

"אולי בהתחלה יהיה רע – אבל בטווח הארוך… דולמה, הלילה אנחנו הצלנו אותם. נכון, נטע?" הוא ניגש אליי פתאום, בלי הכנה, ואחז בכתפי, חזק כל כך עד שהכאיב לי. "נטע, נכון שאתה מבינה? יש להם זכות לחיות, יש להם זכות להתרבות, להביא צאצאים. איך אני יכול למנוע את זה מהם?"

הייתי קפואה, לא יכולתי כמעט להוציא מילה. לבסוף לחשתי.

"אבל ילדים הם לא זכות".

יוסי הרפה ממני. הוא התיישב על כיסא ונעץ את עיניו בטומי שהצטנף על רצפת הכלוב.

"יוסי", אמרה דולמה.

"מה?"

"למה טומי?"

יוסי התקשח. הוא דקלם כאילו הקריא את הדברים מהצג. "ובכן – טומי נולד בכדור הארץ, זה מוסיף לנו ודאות שהתהליך הזה מתקיים באותם פרקי זמן גם במרחק רב מכוכב הבית…"

"יוסי", חזרה דולמה בשקט. "למה טומי?"

יוסי קפץ את אגרופיו והביט בכלוב בזעם כבוש.

"הוא הרג את ביסלי".


השארתי אותו שם, יושב בראש מורכן. יצאתי מהמעבדה, מהאוניברסיטה, רציתי רק לברוח, ללכת לאמא, למרות שידעתי שכבר שנים היא איננה. בית האבות דמה לבית רפאים כשהגעתי, טובל בערפילי בוקר אף שכבר הגיע הקיץ. לא נהגו לנעול את דלת הכניסה בלילה, כך שיכולתי להיכנס, אבל לא רציתי. ישבתי על ספסל ליד הכניסה והתבוננתי בשמים מאפירים, מתבהרים והולכים, עד שצלצול הטלפון שלי הפר את השקט. זו הייתה דולמה.

"רציתי לדעת מה שלומך", אמרה.

משכתי באפי. "מה זה משנה?"

דולמה שתקה.

"את יודעת", אמרתי. "הרמיוני… בילבי – היא באה אליי. אז, כשהייתי ילדה והבנתי שאמא שלי לא תוכל לשמור עליי לתמיד. והיא הגיעה כמו בסיפורים, למקום שתמיד האמנתי שהוא מלא קסם. חשבתי שהיא באה במיוחד אליי. חשבתי שאיכשהו, היא הרגישה אותי ובאה. אבל מתברר שכל מה שהיא רצתה זה לתמרן אותי. לסובב אותי להגיע למעבדה אחרי ארבע עשרה שנים, כדי שאעזור לה להפיץ את הגֵנים המטומטמים שלה. ולהרוס את הכול". הדמעות ניגרו על לחיי. "כשמצאתי אותה שוב – חשבתי שזה כמו נס. שהנה, אגדות הופכות לפעמים למציאות. אבל הכול היה אשליה".

דולמה ענתה בשקט. "אני חוקרת את ההתנהגות של המרמינים כבר שנים, נטע. אני מאמינה – אני כמעט יודעת – שבדרך כלל יש להם כמה וכמה דרכים אפשריות להשיג את מה שירצו. היו לבילבי עוד דרכים להשיג את המטרה שלה. היא גרה באוניברסיטה – היא לא הייתה צריכה לברוח לעיר אחרת כדי שהסוד יתגלה".

"מנין לך? לא תמיד את יודעת הכול! אולי אם היא הייתה הולכת במסלול יותר פשוט זה היה מחולל מלחמת עולם, או רעידת אדמה? ומה זה משנה בכלל שהיו לה עוד דרכים?"

דולמה הרכינה את ראשה. "אני אכן לא יודעת. זו רק הרגשה שיש לי, תחושה עמוקה שמלווה אותי כבר שנים. אני חושבת שבחירת מסלולי המציאות של המרמינים לא מוכתבת רק על ידי התוצאה, אלא גם על ידי המניעים שלהם. והמניע של בילבי לא היה פחד ממוות, אלא התשוקה לצאצאים, לחיים. היא ברחה כדי להבטיח שלטומי ואניקה, ילדיה, תהיה הזדמנות להביא צאצאים משל עצמם. ולכן היא בחרה במסלול המציאות הכי אימהי שיכלה למצוא, מסלול המציאות שכלל אותך – כי זה המסלול שהכי התאים למה שהניע אותה. הצורך להיות אמא".

"הצורך להיות אמא!" אמרתי במרירות. "סבלתי ממנו מספיק".

דולמה לא ענתה. לרגע אחד רציתי שתגיד משהו, לא משנה מה, כדי שאוכל לצעוק עליה שהיא לא מבינה שום דבר. אבל היא רק הביטה בי בדממה. היא נראתה אומללה וחסרת אונים, וידעתי שכבר ראיתי על פניה את ההבעה הזו: כך בדיוק היא התבוננה שעתיים לפני כן בטומי, הנאבק בכיפת ה-fMRI.

"אני אהיה בסדר", מלמלתי וניתקתי את השיחה.


נכנסתי לחדרה של אמא. השמש העולה שלחה קרניים צוננות, לימוניות, מבעד לחלון וצבעה את תלתליה הלבנים בזהב. היא התעוררה כשקירבתי את הכיסא אל מיטתה, הזדקפה והסתכלה בי. לרגע אחד חשתי שמבטה חודר את הערפל שאופף אותה, והיא רואה אותי באמת.

"נטע?"

"כן, אמא?"

"מה השעה?"

הסתכלתי בשעון. "חמש חמישים ואחת".

"קר לי, נטע".

קמתי, כיסיתי אותה בשמיכת הצמר המוסדית והיא נשכבה. עטפתי אותה כמו שהייתה עוטפת אותי, עם השמיכה מתחת לסנטר. היא עצמה את עיניה, והרגע חלף.

התיישבתי לידה ושקעתי במחשבות.

כנראה שנרדמתי בעצמי. כשפקחתי את עיניי שוב החדר היה שטוף אור, ואמא ישבה על המיטה ואכלה בזהירות מלפפון חתוך לפרוסות, פרוסה אחרי פרוסה.

הזדקפתי ומצמצתי בעיני. אמא הסתכלה על הרצפה לידי.

"חתולה". היא אמרה.

"כן, כן". אמרתי בעייפות.

"חתולה", התעקשה אמא. הסתכלתי למטה, ואכן, מתוך התיק שלי הציצו שתי עיני אזמרגד.

לאות איומה אחזה בי. לעזאזל. מה היא רוצה ממני הפעם? לאיזו תוכנית הרסנית היא מנסה לנתב אותי עכשיו? מדוע היא לא מניחה לי לנפשי?

ואז נזכרתי. קראתי בגיליון של הרמיוני – מתי? זה נראה מזמן כל כך – שהארניאה שלה הפסיקה לפעול לפני שמונה שנים ארציות. והבנתי שהיא לא נכנסה לתיק שלי הלילה כדי להוביל אותי לכיוון זה או אחר. שהיא כאן, לא מפני שרצתה שוב שאהיה – ששתינו נהיה – כלי שרת תחת מכבש ההישרדות, אותו מכבש עיוור, אדום שן וטופר, שהביא אותה לכדור הארץ מעבר לתהומות של אלפי שנות אור. זה שדחק אותה להימלט מהמעבדה ולהגיע אליי לפני עשרים שנות פומפיי.

קרני השמש ריצדו על מרצפות בית האבות, כמו אז, מבעד לעלים של יער השתיקה. הרמיוני זחלה החוצה מהתיק וניסתה לזנק אל חיקי. בגלל הרגל הפגועה שלה, בשילוב עם הכבידה הארצית שלא הייתה מורגלת בה, היא כשלה ונפלה על הרצפה לרגליי. התכופפתי ואספתי אותה בזרועותיי. תהיתי אם דולמה תוכל לארגן עבורי משלוח פיראטי של איכסמניות.

"היא שלך?" התעניינה אמא.

"לא", אמרתי. מבעד לפרווה החומה-אדמדמה חשתי את ליבה הזעיר של הרמיוני פועם, מונה לאחור את הזמן שנותר לה, הולם במקצבן של שמשות רחוקות, של בית שנשרף ואיננו. היא לא שלי, מעולם לא הייתה. אבל היא כן באה אליי, על פני כל אותם זיכרונות ותקוות, בנתיבם העקלקל של כל הדברים. והיא כאן איתי עכשיו, שבה לעת זקנתה אל מי שאהבה אותה, אל מי שליטפה אותה אז תחת העלים המרשרשים, והגיעה מדי יום להאכיל אותה דובדבנים.



תגובות

  1. מאת YossiN:

    סיפור פנטסטי!
    מד"ב קשה, כמו שהיה פעם
    תענוג כל שורה ופיסקה

  2. מאת יהונתן י.:

    נהדר. רעיון מקורי וביצוע מעולה. תודה

  3. מאת רן:

    מצוין, מזמן לא נהנתי כל כך מסיפור.

  4. מאת מיכל:

    תודה. סיפור נפלא

  5. מאת עדו סוקולובסקי:

    עכשיו גם אני רוצה מרמין כזה.

הוספת תגובה