צילום: דניאל בורקה, Unsplash

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

בסגנון הכתיבה שלו ובתוכנו, "החיפוש אחר אקוינוס הקדוש" קולע היישר לטעם שלי. בלב הסיפור עומדת שורה של שיחות שעוסקות בדת ובאמונה, שבמהלכן אנחנו רואים את ההתפתחות של הדמות הראשית.

גיבור הסיפור הוא תומס, כומר קתולי, שחי בעולם פוסט אפוקליפטי שנשלט בידי "טכנארכיה", שלטון שעל פי המשתמע מהסיפור שם דגש על טכנולוגיה ורציונליות, ורודף עד חורמה מאמינים מכל הדתות. תומס יוצא בשליחות הכנסייה לנסות לברר את האמת מאחורי השמועות על קדוש שחי ומת בהרים בצפון קליפורניה. על פי מה שמספרים, הוא היה אדם כה מרשים עד שההיגיון וכוח השכנוע שלו הביאו את כל מי שדיבר איתו להשתכנע בנכונות האמונה הנוצרית. הוא מת, אבל גופתו לא נשחתה – היא נמצאת עדיין במערה וניסים מתחוללים בקרבתה. אם תומס יצליח לאמת את השמועות, יהיה לכנסייה הקתולית הנרדפת קדוש חדש, וניסים שיוכיחו את נכונות דרכה. תומס יוצא לדרכו רכוב על אתון רובוטית, שבשלב מסוים, כמו האתון של בלעם בן בעור, מתחילה לדבר איתו.

המסע לחיפוש אקוינס הקדוש הוא מסכת של מבחנים לאמונתו ולאופיו שתומס צריך לעמוד בהם. תומס נבחן בבשר וברוח כאחד. עליו לעמוד בפני חוסר נוחות, כאבים, מכות שהוא מקבל כשמתגלה שהוא נוצרי ופיתוי של מלצרית מושכת במיוחד. אבל הוא צריך גם לדבוק באמונתו מול מאמציה של האתון לערער על אמונתו באמצעות היגיון, האתגר של דתות אחרות, הבגידה של נוצרים אחרים, הגילויים על טבעו של הקדוש שהוא מחפש והפיתויים הניצבים בפני גאוותו.

בסופו של דבר, אחרי כל המפגשים והגילויים של תומס על עצמו ועל אופיו, אנחנו לא יודעים אם הוא עמד בניסיון ואם יעמוד בניסיונות שעוד מחכים לו. בסוף הסיפור תומס ניצב לבדו לצד המערה שבה נחה גופת הקדוש וזועק לשמיים פסוק מתוך הברית החדשה: "אני מאמין, אלוהים; הושע נא לקוטן אמונתי!" (ע' 455; מעניין לציין שבשלושה תרגומים לעברית של הברית החדשה שבדקתי הביטוי מתורגם ל"חוסר אמונה" ולא "קוטן אמונה"). הוא עומד שם אחרי שהאתון הציעה לו אולי את הפיתוי הגדול ביותר שאפשר להציב בפניו, ואחרי ששילח אותה לדרכה, ומבקש כוח לעמוד בניסיון האחרון הזה. כמו שאר מאפייני הסיפור, גם את הסוף הפתוח הזה אני אוהב מאוד.

קדוש מהעבר – ומהעתיד

הסיום הזה, שבו תומס ואנחנו תוהים על אופיו, אינו מקרי. החיפוש שמוזכר בשם הסיפור הוא חיפוש אחרי גיבור הסיפור, לפחות באותה מידה שהוא חיפוש אחרי אקוינוס, הקדוש העממי המוזכר בכותרת הסיפור. למעשה, שמו של הקדוש רומז על כך. באנגלית שמו של הקדוש שתומס יוצא לחפש הוא Aquin, שם שבכוונה מזכיר את השם Aqiunas, הלא הוא תומס אקווינס, שאף מוזכר בסיפור במפורש

הסופר, אנתוני באוצ'ר, לא רק קרא לקדוש העתידי שלו בשם שמזכיר את השם אקווינס, אלא גם הקנה לו מאפיינים שמזכירים את אקווינס. תומס אקווינס היה נזיר בן המאה ה-13, ואחד התאולוגים החשובים ביותר של הכנסייה הקתולית מאז ועד היום. הוא אחד מ"המורים של הכנסייה" (Doctors of the Church), כינוי שמעניקה הכנסייה הקתולית לקדושים שתרמו תרומה משמעותית לתאולוגיה ולאמונה, והוא מכונה "המורה האלוהי" (The Divine Doctor, כינוי שתורגם בטעות בסיפור ל"הרופא האלוהי"). וכמו הקדוש המוזכר בסיפור, גם אקווינס נודע בהיגיון היצוק שלו, שבאמצעותו שכנע אנשים בצדקת האמונה.

אבל כפי שבאוצ'ר מבהיר לנו בסיפור, אין זה התומס החשוב היחיד בתולדות הכנסייה שאליו רומז השם. תומס של הסיפור נקרע במתח שבין תומס "המפקפק", שהיה אחד מתלמידי ישו שהטיל ספק בתחייה עד שזכה לראות את פצעי הצליבה במו עיניו, לבין ותומס אקווינס איש ההיגיון הצרוף. ובסוף הסיפור, כאמור, איננו יודעים באמת אם הוא דבק באמונתו באחת מן הדרכים של התומסים האלה, או שמא נטש אותה לגמרי.

"סורה מעלי, שטן"

"החיפוש אחר אקוינוס הקדוש" הוא סיפור מלא וגדוש בהתייחסויות לנצרות, והשם תומס הוא רק אחת מהן. הזכרתי כבר את המתח בין הבשר (או הגוף) לרוח, נושא שהכנסייה חוזרת אליו שוב ושוב ושתפס מקום מרכזי אצל הוגים חשובים כמו אוגוסטינוס הקדוש. חלק מהאזכורים, כמו יהודה איש קריות, או הרדיפות של הנצרות המוקדמת, מוכרים. אחרים, כמו ההתייחסות לניקודמוס (נקדימון), הציטוט "סורה מעלי, שטן!" על שלל משמעויותיו (בברית החדשה ישו מפנה אותו בנסיבות שונות לשמעון-פטרוס וגם לשטן, והביטוי מצא את דרכו לנוסחת גירוש השדים), וההתייחסות לחברו של תומס "שאינו טועה לפעמים", כנראה מוכרים פחות למי שלא בקיאים בהיסטוריה של הנצרות הקתולית. חלקם מתבררים מההקשר ואחרים לא.

ריבוי ההרמזים הזה עלול להיות בעייתי, כי כתיבה כזאת עלולה להפוך את הסיפור לנחלתם של יודעי ח"ן בלבד, אבל למרבה השמחה לא זה המצב. גם בלי להכיר את הרמזים האלה "החיפוש אחר אקוינוס הקדוש" הוא סיפור מצוין המשלב כתיבה טובה עם דיון מרתק על אמונה ואנושיות. היכרות עם ההתייחסויות התאולוגיות הללו רק מעניקה לו עומק נוסף.

ויש בסיפור גם לפחות שני רמזים ליצירות מדע בדיוני קלאסיות קודמות. חפשו אותם.

בצעירותי הלכתי שבי אחרי האירוניה שבסיפור, אחרי ההומור שבו והאתגר שהוא מציב לפני הדת והאמונה, שמוצאים את ביטוים בעיקר בדבריה של האתון הרובוטית. כיום אני רואה מאחורי האירוניה הזו את ההערכה של באוצ'ר, את החיבה שיש לו כלפי אלה שמאמינים למרות הקשיים והאתגרים. ההומור לא נעלם, אבל יש בסיפור יותר מאשר הומור בלבד.

באוצ'ר, ששמו האמתי היה ויליאם אנתוני פרקר וייט, לקח מבנה מוכר היטב של סיפור מסע והרפתקאות והשתמש בו לצרכיו. הגיבור שלו אינו הרפתקן כל יכול שמתגבר על מכשולים פיזיים, אלא מאמין אנושי מאוד שהאתגרים שהוא עומד בפניהם מציבים במבחן את האמונה שלו ואת ליבת אישיותו. אף שמדובר בסיפור קצר, באוצ'ר מצליח לפתח את הדמות שלו ולהראות איך היא משתנה. "החיפוש אחר אקוינוס הקדוש" הוא סיפור מצוין, שעוד מעט ימלאו לו שבעים שנה (הוא נכתב ב-1951) והוא עדיין קריא, משעשע, רלוונטי ומעורר מחשבה.