ילוד גבר ואישה / ריצ'רד מתיסון


פורסם ביום יום שבת, 01 באוגוסט 2020, בשעה 9:25
שייך למדור ביקורות ספרות, מבחר הסיפורת הבדיונית

מאת

חלון אפלולי של מרתף

צילום: טיילור יאנג, Unsplash

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.


ברוכים הבאים לסיפור הקצרצר הזה. כן, זה הבית. בית אמריקאי טיפוסי בפרברים. אמא יפה, אבא נראה לא רע, ילדה קטנה חמודה עם חתלתול… כנסו, כנסו. לא תאמינו מה יש במרתף!

ריצ'רד מתיסון היה יותר סופר אימה מאשר יוצר מדע בדיוני, אם כי עסק בשניהם. לפרסום רב במיוחד זכו ספריו "אני האגדה", שעובד לקולנוע כמה פעמים, ו"האיש המתכווץ". זוכרים אולי את הפרק "סיוט בגובה 20 אלף רגל" מהסדרה "אזור הדמדומים"? ויליאם שטנר מרוט העצבים רואה גרמלין מחבל בכנף מטוס הנוסעים שלו? ובכן, גם זה של מתיסון. מלך ספרות האימה סטיבן קינג סיפר לא פעם שמתיסון הוא הסופר שהשפיע על כתיבתו יותר מכל.

"ילוד גבר ואישה" מ-1950 הוא סיפורו הראשון שפורסם – וגם הסיפור הכי קצר באסופת "מבחר הסיפורת הבדיונית". כל-כולו שלושה עמודים. אבל הוא מותיר רושם בל-יימחה, יותר מסיפורים רבים אחרים. זהו סיפור מטלטל ומחריד.

ילד זר ומוזר

כבר מהמילה הראשונה, הסיפור מתובל בזרוּת משונה: "x". לא תאריך, שם או מקום. רק רישום פרימיטיבי ביומן של ילד. ילד אומלל. ילד דחוי, כבול בשרשרת, שאביו נרתע ממנו בגועל; עולם הדימויים שלו הוא של קור, רטיבות וקיא.

אל תצפו ליותר מדי עלילה בסיפור. מתיסון מצייר תמונה. התמונה פשוטה, התבנית אולי מוכרת: ילד מסכן, מנותק מהעולם, מתאר את העולם החיצון באוצר דימויים מוגבל ובשפה משובשת. גם שמות לא תקבלו – לילד אין שם, לאמא ואבא גם, וכך גם ל"אמא הקטנה", אחותו. לזמן ולמקום אין חשיבות.

בעל כורחנו אנחנו מזדהים עם הילד ועם מצוקתו. אבל ככל שהאומללות והדחייה מתגברים, הולכים ומשתלטים גם הזרות ואפילו התיעוב: הילד אוכל ג'וקים?! טוב, הוא ממש מורעב. אבל אז הוא עוקר את השרשרת שלו מהקיר, בדרך אגב. וכשהילד עולה במדרגות לא נשמעות טפיחות או רקיעות. הוא עולה ב"פלופ־פלופ", ורגליו דביקות וחלקלקות. ומהו הטפטוף הירוק הזה? דם? דמעות? מוגלה?

משהו מוזר בילד האומלל הזה.

הילד מנסה להצטרף לחגיגה משפחתית. הוא נכסף לקולות הצחוק האנושיים שהוא שומע, למגע אנושי. אבל כשהוריו נתקלים בו הם נבהלים – ואמו לא יכולה להתמודד איתו בלי עזרת האבא, שקושר את ידיו ורגליו. אין ספק, ההורים האלה מפלצתיים, אבל הילד האומלל… הוא מפחיד.

לבסוף, כשהחתול של אחותו הקטנה נושך אותו ("יותר חזק ממה שעכבר נושך" [ע' 422] – עוד תזכורת לאומללות של הילד, שרגיל לנשיכות עכברים), הילד פשוט מועך אותו ל"גוש אחד שטיפטף אדום". לי זה הזכיר את לני סמול מ"של עכברים ואנשים" של ג'ון סטיינבק, המועך כלבלב למוות בידיו. אבל לני היה ענק מבוגר טוב לב ורפה שכל, ואילו הילד כאן רק מתחיל לגלות את כוחו.

הקטע האחרון הוא שוב "x", אבל "זה זמן אחר" (ע' 422). זמן אחר, כי התמונה השתנתה. מתיסון מדליק את האור במרתף ואנחנו מגלים עד כמה הילד הזה מפחיד. אם בתחילת הסיפור השתכנענו שההורים נוהגים כמפלצות, מתברר לנו כעת שהילד הזה הוא "מפלצת" במובן הכי מילולי של המושג: הוא יצור מעוות, מוטציה. לפי התיאורים המקוטעים של מתיסון נראה שהוא דומה יותר לעכביש ענק מאשר לילד ילוד גבר ואישה. יש לו כוח על-אנושי, ושמונה שנים של התאכזרות לימדו אותו שאין דרך אחרת לנהוג זולת איומים ואלימות. עכשיו הוא "יעשה להם מה שעשיתי פעם".

"אתם רואים?" אני מדמיין את הוריו קוראים במצוקה. "אתם רואים עם מה היינו צריכים להתמודד? איך אתם הייתם מתמודדים עם דבר כזה?! איך העזתם לשפוט אותנו?"

לא שאנחנו באמת רואים עם מה הם צריכים להתמודד. מתיסון חסכוני להפליא במשיחות המכחול שלו, וזה חלק מגדולתו של הסיפור הקצרצר הזה. אפילו הטפטוף הירוק החוזר ונשנה אינו מוסבר. כל אחת מאיתנו עשויה לתאר לעצמה את הילד באופן אחר, בהתאם לסיוטים הפרטיים שלה.

ועבור ההורים, הסיוט רק מתחיל. זה זמן אחר.

אנחנו, הקוראים, נותרים עם הרגשות הסותרים של רחמים וזוועה: עם הדבר הזה אנחנו הזדהינו? לו אנחנו הקשבנו? ובכן, כן. זכרו, זהו אכן ילוד גבר ואישה. ממש כמו כולנו.

ילדים מפלצות

בהמשך האסופה נפגוש בעוד ילד מפלצת, אנתוני מ"החיים כל כך טובים". זהו סיפור מפחיד לא פחות, אבל בו לא נתבקש להזדהות עם המפלצת, אלא "רק" לפחד מפניה. גם בסיפור "פרנהייט חביב" המספר הוא המפלצת, אבל איננו חשים הזדהות עימו משום שהמפלצתיות שלו נחשפת בשלב מוקדם. הילד חסר השם של מתיסון נחקק אצלי הרבה יותר משניהם, דווקא בגלל התמציתיות, בגלל האומללות, מפני שאהבתי אותו וריחמתי עליו לפני שידעתי מה הוא. חבל שההורים שלו לא הצליחו בכך. אולי עם זה אנחנו נשארים יותר מכל בסוף הסיפור: אולי היה יכול להיות אחרת.

לפי התקופה שבה נכתב הסיפור, אני מנחש שהמקור לסיוט הזה, של ילד מפלצת שנולד להורים רגילים, הוא הסיוט האמריקאי של פחד ממוטציות בעידן הגרעיני, כמו בסיפור "רק אמא". מתיסון עצמו אמר בריאיון שהוא אינו זוכר מאין הגיע הרעיון, ושהוא רק רצה לכתוב סיפור על מה שקורה לזוג הורים ממוצע כשנולד להם ילד מפלצתי.

"לא הייתי כותב אותו כיום", אמר, "פשוט משום שלא הייתי מסוגל להאמין בכך ביודעי את מה שאני יודע כעת, לאחר שהייתי להורה וגידלתי ארבעה ילדים. פשוט לא הייתי מסוגל לקבל את הלוגיסטיקה שלו. וזה היה מצער, משום שבסיפור זה מסתדר טוב, והוא הפך איכשהו לקלאסיקה בתחומו".

אינני בטוח אם לכך התכוון מתיסון, אבל אם הבנתי אותו נכון אז מעניין לראות איך דווקא סופר אימה לא מסוגל להאמין שזוועה אנושית כזאת, התנהגות כזאת של הורים כלפי ילדם, עלולה להתקיים במציאות. לצערי, רובנו נחשפנו לסיפורי הזוועה של ילדים שגדלו בתנאים מזעזעים לא פחות מהילד מפלצת הזה, ואפילו בלי ה"הצדקה" של היותם מעוותים. מהבחינה הזאת הסיפור דווקא הגיוני הרבה יותר מדי, ולא התקשיתי במיוחד להשעות את הספק.

אם התכוון לחורים בהיתכנות העלילה, ודאי שאפשר למצוא כאלה: למשל, אם הילד כבר השתולל פעם בעבר, איך ייתכן שהוא לא מכיר את אגפי הבית האחרים שמחוץ למרתף? או האם מתקבל על הדעת שלאחותו הקטנה, בת שלוש או ארבע לפי התיאור, לא נודע מעולם על קיומו? ועם זאת, העלילה פשוט עובדת. כן, ככה זה. כך בני אדם עלולים להגיב לשונה ולמעוות, למפחיד מעצם הווייתו – אפילו אם הוא ילדם שלהם. במובן הזה, האימה היא אמיתית.



תגובות

  1. מאת אלי אשד:

    תוכלו לקרוא את הסיפור המקורי של מאתיסון כפי שהופיע בפנטסיה 2000

    כאן

    https://no666.wordpress.com/2020/05/11/%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%93-%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%95%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%A8%D7%99%D7%A6%D7%A8%D7%93-%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%A1%D7%95%D7%9F/

הוספת תגובה