הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

קבלו בבקשה במחיאות כפיים את המדע הבדיוני הקלאסי של אמצע שנות ה-40. החלל, הגבול האחרון. חבורת גברים מסוקסים במשימה חשובה למען עתיד האנושות יוצאים לחקור ערפילית מרוחקת, הגיבורים, קברניט הספינה הזקן והאמיץ וחברו מר חולצה אדומה המדען משוחחים על מדע ועוד קצת דברים מדעיים על הדרך, כשלפתע פתאום… חייזרים! מגע ראשון, אירוע היסטורי!

שתי תרבויות תבוניות נפגשות, מספר לנו מארי לינסטר בתיאור מפורט שאין בו כמעט דיאלוגים. מגע ראשון הוא דבר מסוכן, שעלול לחשוף את עולם הבית שלנו ליריב שאיננו יודעים את עוצמתו ואם כוונותיו טובות. עתיד האנושות בסכנה! רק גיבורינו האמיצים ומקביליהם החייזריים יוכלו לנסות להבטיח את עתיד התרבויות שלהם, ואולי, רק אולי, אפילו לא למות בדרך.

השחקנים אוחזים ידיים, קדים, המסך יורד.

אולי קראתי יותר מדי מדע בדיוני מודרני, אבל הסיפור הזה לא הרשים אותי. יותר משהוא סיפור עלילתי, הוא הזכיר לי הרצאה עם מוסר השכל. לינסטר מתאר מקרה היפותטי של מגע בין תרבויות, שוטח את הבעיות ומעלה קשיים ופתרונות. כמו הרצאה, גם הסיפור הזה מסתיים במסקנה ואפילו די משכנעת, אבל בהיעדר השקעה מינימלית בדברים כמו דמויות, מערכות יחסים או רגשות, הוא פשוט לא מאוד מעניין.

לזכותו של לינסטר ייאמר שהתחקיר שלו מושקע ומעורר אמינות. בתור מי שאינה אסטרונומית קיבלתי את העובדות הרבות שהוא זרק על ערפיליות וסוגי כוכבים כאמת לאמיתה – לפחות נכון לידע המדעי של תקופתו – ברמה שמצדיקה את השעיית הספק. המציאות שבה הסיפור מתרחש, לרבות חוקי הפיזיקה בה, מעוררת אמון.

עיצוב הדמויות של לינסטר, לעומת זאת, חלש הרבה יותר. את שמותיהם של הקברניט והמדען שכחתי ברגע שסיימתי לקרוא את הסיפור. הם יכלו באותה מידה להיות כל מפקד ואיש מדע שקראתם עליהם אי פעם בספרי מדע בדיוני בחלל או בסדרות ובסרטים של הז'אנר. התכונות היחידות שזיהיתי אצל הקברניט הן אומץ הלב שלו וגילו המבוגר יחסית, ואילו האפיון העיקרי של המדען הוא הגבריות שלו. הוא גבר… גברי וחייל פשוט מהסוג "הישן והטוב". לכן הוא עושה הכל נכון, ומצד שני מצהיר על עצמו, בצורה מאוד לא אמינה, שהוא "מיותר".

גם דמויות החייזרים לא משכנעות. באק, הכינוי שהחייזר מקבל מהמדען (והשם היחיד שכן נשאר לי בראש) הוא חייזר… גברי ולכן כמו המדען עצמו הוא חייל שעושה הכל נכון. ואילו קברניט הספינה החייזרית הוא אמין וישר, או לפחות ככה בני האדם מתארים אותו. החייזר עצמו מהדהד לרוב את הדברים האנושיים. למעשה, מרוב שהטון שלו מעובד בידי מכשיר התרגום שמאפשר תקשורת בין הספינות, כל קיומו מוגבל לשיקוף הקברניט האנושי ואין לו קיום משל עצמו.

הפעם היחידה שבה לינסטר מרחיב מעט את העולם ומנסה לתת תחושה שיש עוד אנשים בחללית היא כשהוא מתאר את פסיכולוג הספינה. אולם כדמות משנה הוא ממלא תפקיד בסיסי וסטריאוטיפי ונעלם מהסיפור באותה מהירות שבה הופיע.

פתרונות פשוטים

מכיוון שהדמויות חלשות ולא אמינות וההבדלים בין בני האנוש לחייזרים כל כך מעורפלים לא היה לי אכפת מהן במהלך הקריאה. גם לא שמחתי במיוחד כשבני האנוש והחייזרים התחילו לתקשר כי הפתרון היה הרבה יותר מדי קל – מכונת תקשורת קסומה שמחפה בצורה כמעט מושלמת על פערי השפה ואמצעי החישה השונים של שני הגזעים. הם פשוט פענחו אלה את אלה תוך שתי פיסקאות בערך מרגע שהקושי הוצג.

הסיפור המשיך בלבטים והתחבטויות איך להיחלץ מהמפגש הראשון בלי להרוג את הצד השני או למות, ואיך למנוע סכנת פלישה לכדור הארץ. ואז הגיע הפתרון המפתיע… וגרם לי לגלגל עיניים. אדון מדען גבר שבגברים יצא למשימה צבאית מסקרנת לספינה השנייה ולרגע הציפיות שלי עלו – הוא שוחח עם הקברניט והם נשמעו לרגע כמו בני אדם שאפשר להזדהות איתם. קיוויתי שיגיע איזה עימות או קושי. אך תקוותי נכזבה מהר מאוד: המדען גילה לקברניט היריב שהוא טמן לו מלכודת למקרה שלא יקבל את תוכניתו ליציאה מהסבך – רק כדי לגלות שהציג החייזרים שעלה במקביל על הספינה האנושית עשה אותו דבר בדיוק.

ברגע הזה הפסיק להיות לי אכפת מה יקרה להם. גיבור אחד עם פצצות על ספינה עוינת יוצר דילמה מעניינת ואתגר לצד השני. גיבור שני עם פצצות בחללית הנגדית מספק לסופר פתרון קל מדי. הדילמה הספרותית הופכת לחידת היגיון רציונלית, כמו דילמת האסיר או בעיית הקרונית. בשני המקרים אף אחד לא ישאל מה מרגישים האנשים כפרטים ואיך הם מסתדרים, אלא רק מה עושים הלאה.

המשפט האחרון של הסיפור תפס אותי בהפתעה ולא מהסוג הטוב. בעיקר הופתעתי שהוא הצליח ברגע האחרון ליפול לתהום עמוקה עוד יותר מכל מה שעשה קודם לכן. זה היה כמעט פואטי. הגיבור הגברי המסוקס שלנו הצליח בכוחות עצמו להציל את האנושות ולפתור את הבעיה. המגע הראשון הסתיים בשיא המצ'ואיזם וההכנות למלחמה, אבל האנושות תצליח לשרוד, החייזרים הם כמונו ואפשר לבטוח בהם. למה? ובכן…

"היה ביניהם אחד שקראתי לו באק, המפקד. הסתדרנו טוב מאוד והיינו ביחד איזה שעתיים לפני שהספינות נפרדו ולא היה לנו שום דבר מיוחד לעשות. אז השתכנעתי שבני האדם והנוכרים יהיה חברים טובים אם רק יתנו להם סיכוי קטן. אתה מבין, המפקד, ישבנו שעתיים וסיפרנו זה לזה בדיחות גסות". (עמ' 326-325)

אחלה של גברים. כפיים. מתברר שיש סיפורים שעדיף להשאיר בשנות ה-40.