אל בזעיר אנפין / תאודור סטרג'ן


פורסם ביום יום שבת, 16 במאי 2020, בשעה 10:15
שייך למדור ביקורות ספרות, מבחר הסיפורת הבדיונית

מאת

אי בודד

צילום: jcob nasyr, Unsplash

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.


בסיפא של המשפט הראשון של הסיפור "אל בזעיר אנפין" מצהיר הסופר, תאודור סטרג'ן (מתועתק כ"סטארג'ן" בתרגום) "אל תדאגו; אינני עומד לשוחח על פוליטיקה" (ע' 112). הוא משקר. אפשר לדעת את זה מהרישא של אותו המשפט, שבו הוא אומר שלפנינו סיפור "על אדם שהיה לו כוח רב מדי, ועל אדם שלקח לעצמו יותר מדי". איך סיפור כזה יכול לא להיות פוליטי?

הגיבור של "אל בזעיר אנפין" הוא ג'יימס קִידֶר, ביוכימאי עילוי שמעולם לא טרח להוציא דוקטורט כי ראה באוניברסיטה מוסד מאובן ומחניק מדי. קידר הוא אדם מבריק, מלומד וסקרן, אבל כישוריו הבין-אישיים לוקים בחסר. "מנומס, אבל לא איש רעים", מנסח את זה סטרג'ן (ע' 112). קידר חוכר אי קטן ליד חופי ניו-אינגלנד ומתחיל להזרים בזו אחר זו המצאות בשלל תחומים, שמשנות את העולם. מבחינתו זו הסביבה האידיאלית – מקום שמאפשר לו להתרחק מבני האדם ולעסוק רק במחקר.

כאן סטרג'ן סוטה מרצף העלילה כדי לתאר איך קידר מצליח לפתח את כל ההמצאות הללו, והפוליטיקה מתחילה לחלחל לסיפור. אנחנו לומדים שקידר אינו גאון רב-תחומי, אלא מנצל את כישרונו בביוכימיה כדי לשחק את אלוהים. הוא משחזר את מעשה הבריאה הטבעי, אך בהילוך מהיר. הוא יוצר חיים חדשים, מפתח יצורים תבוניים קטנים, שחיים במהירות, וחושף אותם ללחצים סביבתיים שגורמים להם להמציא המצאות בתחומים רבים. הוא עוסק גם בהנדסה חברתית ובאמצעות עונשים אכזריים (השמדת חצי מהאוכלוסייה) מבסס בקרבם "שלטון אימים" ומאלף אותם לציית לפקודותיו. האילוף מצליח עד כדי כך שהניאוטרים, כפי שהם נקראים, מנסחים כללים לענישה עצמית שכופים את הציות. זהו המצב שבו, על פי סטרג'ן, קידר הגיע "למלוא התגשמות מאווייו" – כורע בחדר מעל היצורים שהוא האל שלהם ושמספקים את תאוות הידע שלו. אם זו לא ביקורת פוליטית על הדת, אני לא בטוח מה כן.

האדם היחיד שקידר נמצא איתו במגע הוא הבנקאי שלו, קוננט. באמצעות מערכת תקשורת ייעודית קידר מעביר לבנקאי את פרטי ההמצאות שלו. קוננט וקידר חולקים זה עם זה שני דברים – להט, ונכונות לנצל אחרים. בכל דבר אחר הם שונים. קידר מפנה עורף לעולם ומשתקע במחקר, ואילו קוננט מפנה את שאפתנותו לעולם הרחב. קדר מנצל את היצורים שברא למחקר, קוננט מנצל את קידר ואת הכסף שהוא מכניס לכיסו כדי להרוס את המתחרים שלו ולהרחיב את השפעתו ואת כוחו. מבחינת קידר אין כל משמעות לכסף ולכוח, אך עבור קוננט הם חזות הכול. בדמותו של קוננט אנחנו רואים ביקורת גלויה לחלוטין על המערכת הפיננסית ועל כוחה, והיא עוד תקצין בהמשך.

כשהסיפור מתקדם קוננט מתחיל לשתול רעיונות להמצאות במוחו של קידר.בסופו של דבר הם מגיעים להתנגשות אחרי שקידר מפתח מקור אנרגיה חדש, אך מסרב למסור לידי קוננט את האב-טיפוס של מקור הכוח. בתגובה קוננט פולש לאי בראש כוח חמוש ולוקח את המכשיר בכוח הזרוע. בשלב הזה הוא הופך למעין נבל קומיקס. הוא מנסה להפציץ את האי כדי לחסל את קידר ואת המהנדסים שהוא עצמו שלח, שהפכו את האב-טיפוס לתחנת כוח, ובמקביל סוחט את נשיא ארצות הברית ומאיים לנצל את מקור הכוח החדש כנשק, כדי לתמרן את הנשיא למנות את אנשיו של קוננט לתפקידים בכירים בממשל.

לבסוף, בפרץ של יצירתיות ודבקות דתית, הניאוטרים יוצרים שדה מגן ששום דבר לא יכול לחדור אותו, וכך מנתקים את האי מהעולם החיצוני. הסיפור מסתיים בכך שקידר והמהנדס הראשי סגורים מאחורי המגן ושמחים "בחלקם, במחקריהם ובניאוטרים שלהם" (ע' 137). קוננט נאסר ומת כעבור זמן קצר בבית מחסה לחולי רוח.

קפיטליזם חזירי

"אל בזעיר אנפין" הוא סיפור כיפי. נכון שהוא סובל מכל תחלואי התקופה שבה הוא נכתב – אין בו אפילו אישה אחת, הגיבור שלו הוא המדען האמריקאי הלבן הטיפוסי, הדמויות שבו דלות למדי וחד-ממדיות – אבל כיף לקרוא אותו. סטרג'ן כתב אותו בסגנון קליל, דיבורי, כמעט סלנג, שלא לגמרי ניכר בתרגום העברי הגבוה במקצת. הסגנון הזה מדגיש את האירוניה של הסיפור, ואת האמירה הפוליטית המובהקת של הסיפור.

את עיקר הביקורת שלו הפנה סטרג'ן כלפי הממסד הפיננסי, שמייצג את מה שהיינו מכנים כיום "הקפיטליזם החזירי". קוננט הוא אב-טיפוס של הבנקאי חסר הרחמים שלא יניח לדבר לעמוד בדרכו, ואין גבול לשאפתנותו ולחמדנותו. לא במקרה סטרג'ן מתאר אותו כאדם שמוכן לאיים בהרג מיליוני אנשים כדי להפוך לכוח שמאחורי הקלעים.

סטרג'ן לא חוסך ביקורת גם כלפי המדענים, שדמויותיהם במדע הבדיוני של ראשית שנות ה-40 ייצגו לא פעם את התגלמות הטוב. קידר שקוע כל כך במחקריו, עד שהוא לא מבין את ההשלכות המעשיות והמוסריות שלהם. הוא לא מעלה בדעתו, למשל, שגידולים חקלאיים זולים שלא זקוקים לקרקע יכולים להועיל לעולם. באותה מידה הוא לא מעלה בדעתו לרגע שיש פסול בהריגת חצי מהאוכלוסייה של היצורים התבוניים שהוא יצר, כדי להמריץ את הנותרים לציית לו. המדען, שאמור להביא גאולה לעולם, מסתגר במעבדה שלו ולא חושב על ההשלכות האפשריות של ההמצאות שלו על העולם, או על המחיר שהן גובות מאלה שהוא מנצל. וסטרג'ן מקביל במפורש בין קוננט וקידר ואומר, "כל אחד מהם בנה את עולמו הפרטי" (ע' 122). בתוך כך הוא מותח ביקורת מפורשת גם על הדת ותפקידה.

סטרג'ן הוא אחד מסופרי "תור הזהב", אבל הוא יוצא דופן בתקופתו. הוא לא היסס לעמוד מול העורך הכול יכול ג'ון ו' קמפבל בשיאו, ובעקבות זאת קמפבל כמעט לא פרסם סיפורים שלו. סגנונו נטה להיות קליל יותר ופחות כבד ראש מסופרים אחרים, שנטו לראות במדע הבדיוני שליחות. כבר בשנות ה-50 הוא עסק במין ובמגדר, נושאים שהגיעו לקדמת הבמה רק כעבור שנים רבות (ועכשיו, קִראו שוב את הפסקה האחרונה של הסיפור). וכפי שאפשר לראות בסיפור הזה, הוא לא היסס לעסוק בביקורת חברתית, יותר מעשרים שנה לפני שסופרי הגל החדש בשנות ה-60 וה-70 עשו זאת שוב. לא בכדי סטרג'ן נחשב פעמים רבות למקור השפעה חשוב על סופרים כמו הרלאן אליסון וסמואל דילייני.

למרות חסרונותיו, "אל בזעיר אנפין" נותר סיפור מהנה, שמסתיר מאחורי חזותו התמימה אמירות מעוררות מחשבה על האחריות של מדענים וממציאים לעבודה שלהם, על תאוות הכסף והכוח ועל דת ומקומה בחיינו. בכך הוא נותר רלוונטי גם היום, כמעט שמונים שנה לאחר שנכתב.



תגובות

  1. מאת גלי;:

    טוב, הסיפור מ-1941. אם אינני טועה, הזיהוי של המושג "פוליטי" עם ביקורת חברתית (בניגוד לזיהויו עם המערכת הפוליטית, בחירות, משרדי ממשלה, חקיקה וכו') נוצר מאוחר יותר. המאמר של קייט מילט מ-1968 על פוליטיקה מינית מתחיל בהבהרה שהיא *לא* מתייחסת ל"פוליטיקה" בהקשר הצר של מדעי המדינה, למשל.
    ביקורת מצוינת ומאירת עיניים. תודה!
    בפינת ההערות הקטנוניות אציין שוב שהסיפור מ-1941, כך שהוא חוגג שמונים אוטוטו, לא שבעים. ;)

  2. מאת רמי שלהבת:

    תודה על ההערה. תיקנתי. @}

  3. מאת גלי;:

    ועוד מחשבה, באיחור: יכול להיות שקידר הוא דוגמה מוקדמת של ארכיטיפ ה"גאון האוטיסט" / "זה שיש לו אינטלקט עילאי אבל קושי עצום בתחומים אחרים"? בניגוד לארכיטיפ המדען חסר המורא מהסיפורים הקודמים.

הוספת תגובה