סיפורוני על-שלל


פורסם ביום יום רביעי, 22 באפריל 2020, בשעה 20:13
שייך למדור סיפורי מקור

מאת

קופסאות על-שלל

בשנת 2018 החליטה האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה למכור בכנסיה תיבות הפתעה מגניבות שיכללו מוצרי מרצ'נדייז מקוריים של האגודה, לצד מתנות נוספות תרומת דוכני הכנס והפתעות ייחודיות נוספות. קראו להן "קופסאות על-שלל" והן היו להיט. קצת לפני כנס "עולמות 2019" החליטו לשדרג את המיזם בתוכן ייחודי: סיפורונים קצרים מאת יוצרים מהקהילה, שיחולקו באקראי בין הקופסאות ויספקו הפתעה חביבה לכל רוכש.

"חיפשתי דרך לתרום לקופסאות האלו תוכן מקורי חדש", מספר היוזמת, הסופרת רותם ברוכין, "ומתוך שיחה אקראית בפייסבוק נולד הרעיון לגייס סופרות וסופרים לכתיבת סיפורונים מקוריים קצרצרים של כ-300 מילה".

הרעיון הפך למציאות תוך פחות משבוע, בזכות התגייסותם המהירה של שמונה כותבים, העורכים רמי שלהבת וגלי אחיטוב, המעצבת אסנת קדמי וחבר הוועד נימרוד סקאל. כאן, אחרי קצת יותר משנה, אנו מצרפים אותם כאן להנאתכם – טעימה קטנה מרוח הכנסים.


לוגו אוזניים

אוזניים

סוליאנה ודלמייה בחרו את הבחירה הטובה ביותר שיכלו לבחור לבִִתן.

כמפקדות בצבא מלכת האלפים ניצבו שתיהן בחזית המלחמה נגד גמדי השממה. הן היו לוחמות חסרות מורא שאומץ ליבן וכישרונן בקשת נודע למרחקים. רק כשדלמייה גילתה על היריונה, היא הבינה שמוות אצילי בשם המלכה חשוב לה פחות מהתשוקה לחיות.

הן ברחו באישון לילה, כשהן יודעות היטב שאם ייתפסו תוציא אותן המלכה להורג. את מרבית הזהב שחסכו שילמו למכשף עבור המעבר בשער העולמות. הוא הזהיר אותן שחייהן בעולם החדש לא יהיו קלים, אבל הן ידעו שיחיו, שבִתן לינריה – שנקראה כעת ליאן – תחיה. גם שנים מאוחר יותר, כשהגיעה הביתה מתייפחת לאחר שבגן הילדים צחקו על הכובעים שלה, כשליבן נשבר עם לב ילדתן הסובלת והדחויה, הן ידעו שהעניקו לה חיים, ושהיו בוחרות בחיים שוב.

בעולם הזה לא היו מכשפים שיסתירו בקסם את האוזניים המחודדות שלינריה שנאה כל כך. הן ניסו לסלסל את שיערה במכשירים משונים, להסתיר את האוזניים מאחורי תסרוקות, אך השיער תמיד חזר להיות חלק ומשיי. בחלוף השנים למדה לינריה, בתמיכתן, להקשות את ליבה כנגד הלגלוג וההצקות.

כשדלת הבית נפתחה ודמות לבושה בטוניקת הלוחמות האלפיות עמדה בפתח, ידעה דלמייה שהמלכה מצאה אותן. אך כשהבינה שהעומדת בפתח היא לינריה, אוזניה חשופות, אימתה גברה.

סוליאנה, זריזה ממנה, סגרה מיד את הדלת. "לינריה!" הזדעקה. "מה עשית? מאיפה הבגדים האלו?"

"מהארון של אמא מיה –"

"כסי מיד את האוזניים שלך!" התעשתה לבסוף דלמייה.

"אבל אני לא צריכה, אמא אנה", אמרה לינריה. "יש בכנס המון בני אדם שנראים כמונו. זכיתי במקום הראשון בתחרות הקוספליי".

"בתחרות ה… מה?" חקרה סוליאנה.

לינריה חייכה ותפסה את ידיהן. "בואו, אתן חייבות לראות בעצמכן!"

סוליאנה הביטה בדלמייה, שבתורה הביטה בחיוך הרחב של ילדתן, באוזניה המזדקרות בחופשיות, וחייכה אל יקירת ליבה. "בסדר", אמרה. "בואו נלך לראות".
רותם ברוכין


לוגו שיחות עם סבתא

שיחות עם סבתא

מאז שסבתא נפטרה לפני שבועיים היא מבקרת אותי כל לילה, כשכולם כבר ישנים. ואנחנו משוחחות.

מצחיק – בשנים האחרונות כמעט שלא דיברנו. העבודה, הזוגיות והילד לא הותירו זמן לשיחות עם סבתא כל עוד היא הייתה בחיים. עכשיו פתאום יש זמן.

אנחנו מנהלות שיחות ארוכות־ארוכות. כל המילים שלא אמרה לי בחייה יוצאות ממנה בקלות בחושך ובשקט.

היא מספרת לי על הגבר שאהבה, שלא היה סבא שלי, שבטחה בו והעריצה אותו, ואני מופתעת לגלות שסבתי החזקה והעצמאית, שהתגרשה מסבי לפני שנולדתי, הרגישה כך כלפי גבר. היא מספרת לי על רחשי הים שהרדימו אותה כל לילה בתל אביב הקטנה כשהייתה ילדה. היא מספרת לי על אימי, ועל התקוות והחששות שלה לגביה, כאילו היא ילדה קטנה ולא סבתא גדולה ומכובדת בעצמה. היא מספרת לי על האוצר הגדול שהשאירה לנו במעטפות חומות על השולחן בחדרה בבית האבות. מעטפות שמכילות ידע והיסטוריה ותשובות לשאלות שלא שאלנו.

אני שואלת אותה שאלות, שאלות קשות, מחשבות שאני מתביישת אפילו לחשוב, אבל לא מתביישת להגיד בלילה, בחושך כשאף אחד לא שומע חוץ מסבתא.

ואנחנו מדברות ומדברות ומדברות, עד שהלילה מגיע לקיצו, וקרני שמש ראשונות מציצות בחלון. הקרניים עוברות דרכה ופוגעות בארון הגדול שמאחוריה, והיא מצחקקת ואומרת שהן מדגדגות אותה מבפנים. אני מסתכלת בשעון, כבר חמש, כדאי שאנסה לישון כמה שעות לפני שאצא לעבודה. הסבתא החצי שקופה שלי עוד מרחפת לה בחלל החדר, משחקת עם קרני השמש. אני מבקשת ממנה להבטיח שתחזור גם מחר בלילה והיא מבטיחה שתחזור. לי לא היה זמן בשבילה, אבל לה תמיד יש זמן בשבילי.

מאיה גרשוביץ


לוגו יפי הבלורית והסהר

יפי הבלורית והסהר

"רבותיי", הרעים ראש הממשלה, "זה אינו נושא לבדיחות".

והוא צדק. בניגוד לציפיות הציבור לא התעניין בפרויקט הנחיתה על הירח, ובפרט לאחר שראש הממשלה הבטיח שחללית תנחת גם תנחת, ואז הטיל את המימון על הפילנתרופ הראשון שמצא.

"למה בכלל שנגיע לירח?" זעק. "מה יש לנו לחפש שם?"

"ובכן…" מלמל ראש הלשכה, "מדובר בעידוד החינוך למדעים, פיתוח טכנולוגיות חדשות ו…"

"בקיצר, חארטה", אמר בחיתוך דיבור השמור אך ורק לראשי ממשלות. "איפה הציונות? איפה מה שיזקיף לנו מחדש את הקומה הלאומית?"

"אבל אדוני", ניסה ראש הלשכה להסביר, "הירח שייך לכולם. הוא נמצא שם משחר ההיסטוריה. זה לא שאפשר למצוא שם את מנגלה או משהו כזה".

הוא כמובן התחרט על דבריו כמעט מיד, אך את הנעשה אי אפשר היה להשיב.

המסע ללכידת מנגלה על הירח נולד עוד באותו הלילה. כבר בבוקר המחרת תבעו אלפי בוטים ובוטים למחצה להשיב את כבוד העם היהודי.

הנושא איים לרדת מהכותרות כשכמה היסטוריונים העזו להצדיק את קיומם, אך עצומת המאה אלף להשבת עצמותיו של אבשלום פיינברג טיפלה בעניין היטב.

עד מהרה התפלש הציבור באורגיה לאומית של הכפשות ונאומים, תומכים ומתנגדים. עד מועד השיגור כבר לא הייתה דרך להבין איזה שריד של אלטלנה שרד על הירח, האם יש כור אירני בצדו הרחוק, או שמא רוצחי ארלוזורוב מתכננים שם את המזימה הבאה.

הוויכוח היה מגיע להכרעה אלמלא ההחמצה המצערת של מועד השיגור, כשהתגלה שהמפתחות היו אצל הג’ינג’י.

נמרוד איזנברג


לוגו מוט הקסמים

מוט הקסמים

רונן הוציא בחרדת קודש את מוט הקסמים מקופסתו. היה זה אותו מקל מהתוכניות הישנות ללימוד אנגלית, שהילדים היו מצמידים למפה ונלקחים ליעדם באפקט מרהיב של אור וצלילים. לאוסטרליה, אפריקה, אמריקה, דימונה – לכל מקום, כל עוד הוא מופיע במפה.

את כל חסכונותיו הוא השקיע בפריט שעליו חלם מאז היה ילד. הוא כבר לא יזדקק למכונית. במעט הכסף שנותר לו קנה רונן מצלמה איכותית, ולא שכח לקחת גם מפה של ישראל בשביל הדרך חזרה. בידיים רועדות הוא פתח את הספר ודפדף אל הסוף, אל המפה. גונדור, חשב, הנה אני בא.

ידו עדיין רעדה כשניסה לייצב את הספר פתוח. בידו השנייה הניף את המקל והיכה במפה. אור הבהב סביבו, מלווה בצליל מקוטע שהזכיר פסקול מדע בדיוני משנות ה־70. כשהכול התבהר הוא מצא את עצמו עומד בשדה בור שחור למרגלות מגדל גבוה. הוא השפיל את מבטו אל המפה וראה שפגע ימינה משהתכוון. מורדור!

הספר נשמט מידיו הרועדות, וכשהתכופף להרימו נפלו משקפיו מראשו. רונן רכן לחפש אותם, גישש אחריהם והרכיב אותם על עיניו. כשמיקד את מבטו הוא מצא את עצמו מוקף אורקים.

כשעמד לפני העין, הוא רעד כבר בכל גופו, לא רק בידיו. מוט הקסמים ריחף מולה.

"פריט רב עוצמה הבאת לי", לחש הקול.

"בבקשה, הלורד, אני חייב לחזור תוך שעתיים, אחרת אובד לנצח", אמר רונן.

"אתה כבר אבוד", לחש הקול. "עם המוט אוכל להשיג את הטבעת שלי. ומה זה?" המפה הביתה נפרשה מולו מעצמה.

"עולם חדש מופלא", לחש הקול. "והאמצעי להגיע אליו נמצא בידיי!"

יצור אפל התקדם לעברם. "הם נראו כאן לאחרונה, מלכי", לחש היצור ופרש מפה.

"הבה נלך", לחש סאורון. "אבל קודם אחזק את עצמי למסע".

רונן חש את החיים נשאבים ממנו. בנשימתו האחרונה הספיק לראות הבזקי אור ולשמוע את הצליל הבלתי נשכח.

יעל פורמן


לוגו קפה

קפה

"מחשב, אספרסו", אמרתי בעיניים עצומות.

"בלעכץ", ענה המחשב, והתיז נוזל חום שרק לפי הריח ידעתי שיהיה דלוח מדי, בעל טעם שרוף ועם יותר מדי סוכר. שלושה חודשים ניסיתי לגרום למחשב להכין לי אספרסו, ושלושה חודשים כשלתי.

"בוס?" הקשר צפצף. "כדור הארץ בסכנה! יש לנו עשרים דקות להגיע לנקודת הקפיצה".

לרוב הייתי פשוט שותה את החרא הזה, אבל היום נשבר לי. אתמול איבדנו שני דחפורי אסטרואידים, שלושה פטישי חציבה וכמעט חצי מכוח המשימה. ברגע האחרון הצלחנו לאסוף את כולם בתמרון שכלל מגפי אנטי־כבידה, הנעת עיוות, כף גלידה תת־אטומית ושארית הסבלנות שלי.

"בוס? בוס?" הקשר זמזם.

נעצתי מבט בלוח המהבהב. "עשרים וחמישה מיליליטר. מים רותחים. קפאין".

"בלעכץ", ענה המחשב, והתיז את אותו נוזל דלוח, שרוף וממותק מדי.

אני אצליח לפתור את זה. שרדתי את בורות האש של הידראוליקה בע"מ. פוצצתי במו ידי את אגרופלסטיקה טכנולוגיות. חילצתי את שלושת גורי השאול ממלתעות קראקן המתכת. אני אצליח להשיג קפה.

נעצתי מבט בלוח. "אספרסו".

"בלעכץ".

אגרפתי את ידי.

"בוס?" הקשר צפצף, "צריך לזוז, בוס!"

"קפה!" דפקתי אגרוף על הלוח, "קפה! כמו שמגיע לי! הצלתי את המשימה אתמול! אני לא אקבל העלאה בשכר, אני לא אקבל אפילו מדליה, אבל אני רוצה קפה! מגיע! לי! קפה!"

"בלעכץ". דלוח. שרוף. מתוק.

"בוס?" הקול האנדרואידי נשמע כמעט אנושי כשהוא התחנן כך.

נעצתי מבט בלוח המחוונים המהבהב. "אני לא אבצע שום משימה כל עוד לא תכין לי קפה".

המחשב הבהב.

"אספרסו".

הלוח הבהב.

"שכדור הארץ יתפוצץ. אני רוצה קפה", אמרתי בקול קפוא.

"בלע…" המחשב אמר, עצר, ואז, "ווש".

ואספרסו רותח עם שכבת קרמה דקיקה בניחוח מושלם התגשם מולי.

קרן לנדסמן


מערבולת

"מה עשית לבגדים שלך?" אמא מזדעזעת. "שוב שיחקתם במערבולת?" קולה כועס ומאוכזב.

כבר למדתי לא לגשת ולחבק אותה ברגעים האלה. זה גורם לה להסתכל עלי במבט תמה, להיות קצת פחות אמא.

מאז ומתמיד המערבולת הייתה החור השחור שלנו, הילדים. מוקד הגרביטציה הקטלני, שיכולנו לחוג סביבו ולנסות לחמוק ממנו, אבל בסוף תמיד שאב אותנו לתוכו. מערבולת זמן זעירה שהתגלתה על העולם החדש שלנו סמוך לתחנת ההתיישבות. יחידה מסוגה, ככל שידענו. היא לא עושה הרבה, רק זורקת אותך קצת אחורה בזמן: רבע שעה, לפעמים חצי שעה. אתה יכול לפגוש את עצמך. זה מחזיק רק כמה דקות ואז הכל מתעמעם ואתה בחזרה בזמן שלך. הכי אהבנו לרוץ דרכה שוב ושוב, לייצר עוד ועוד מעצמנו, ופתאום כבר לא היינו רק קומץ ילדים אלא עדר של צחוק וריצה ואינספור אפשרויות.

"אתה יודע כמה זה מסוכן", אמא אומרת. "אתה חושב שהיא עקבית, אבל פעם עוד יקרה אסון כשאחד מכם ירוץ לתוך איזו אנומליה".

היא טועה כמובן. אני רוצה לשקר לה שלעולם לא איכנס שוב למערבולת. לראות אותה לרגע מחייכת, מביטה עלי באהבה. אבל הזמן שלנו מסתיים, החדר מתעמעם ואמא נעלמת. אני שוב בתחנת ההתיישבות המאובקת שאחרי התקלה, אחד מהשלושה שהספיקו ללבוש בזמן את חליפות החירום וניצלו – רק כדי להבין שגורלנו נחרץ, כי מה יעשו שלושה אנשים לבדם על עולם לא מיושב?

הערב כבר יורד, וקר. מחר אני ארוץ שוב דרך המערבולת. בטח לא אצליח שוב מחר, וגם לא מחרתיים. בקושי פעם בחודש אני מצליח ליפול לתוך האנומליה שלה ולחזור באמת. כמה שנים אחורה, לזמן שבו המערבולת הייתה עדיין רק משחק ילדים.

אורי פרץ־שרון


לוגו המנורה החסכונית

המנורה החסכונית

"שלום, דוד לוך", קראה אריאנה וחיבקה את דודה אחרי שנתיים שלא ראתה אותו.

דוד לוך סגר את הדלת אחריה, לקח את מזוודתה ושאל לשלומה ולשלום הוריה. אריאנה רצתה לנוח אחרי הנסיעה, אולי לשבת לאכול, אך משהו אחר משך את תשומת ליבה.

"מה זה האור הסגול הנפלא הזה?" שאלה. היא לא נתקלה מעולם בתאורה כזאת בלילה.

"זו המנורה החסכונית", אמר לוך, והצביע על הבועה הזוהרת על כן מתכת בפינת החדר.

אריאנה התקרבה אליה. "מה מאיר שם?" האור דעך מעט כשהתקרבה, והיא ראתה יצור קטן עם ארבע רגליים וכנפיים, וראש קטן כמעט אנושי. קרח ונטול אוזניים. היצור נעץ בה מבט נוגה.

"אל תתקרבי", אמר לוך. "אלה שדוני אור. כשיש להם חברה הם רק זורחים קצת, אך כשהם בודדים הם מאירים למרחק רב כדי שבני מינם יראו אותם. מאכילים אותם בכמה פירורי לחם כל יום וזה מספיק. לא תאמיני כמה נרות חסכתי מאז שקניתי אותו".

"אז הוא כל הזמן יושב בודד וכלוא מאחורי זכוכית?"

"זה הרעיון. השימוש הכי טוב ביצורים האלה".

 

*באישון לילה אריאנה לקחה את המנורה ועלתה לגג. הדוד לוך לא יסלח לה, ידעה, אבל לא נרתעה. היא פתחה את המכסה.

"לך מכאן", אמרה. "עוף הביתה".

השדון קם על ארבעותיו, בהה בפתח, ואז בה. ושוב בפתח. ואז הוא המריא ויצא מהזכוכית. הוא הבהב כמה פעמים, כאומר תודה, ועף לדרכו. אריאנה הביטה באור המתרחק, ואז בעיר שמתחתיה, משתפלת במדרון. לחרדתה היא ראתה את אותו אור סגול בוקע מחלונות רבים.

חרש היא לקחה את חפציה ויצאה מבית דודה. היא תמצא מקום אחר, ותפשוט על בתים בלילות. עבודה רבה מצפה לה.

יעל פורמן


לוגו איקרוס

איקרוס

'לא המהירות הורגת אותך, אלא התאוטה'.

האותיות ריצדו אל הדבוקה מהחלק הפנימי של בטן הספינה. צרבתי אותן שם בעצמי אחרי הטיסה האיומה למאדים, שבה השריון שלי נשרף ואיבדתי את הכנפיים. היה תרמיל תיקון רפואי במושבה, אבל עד שהביאו אותי לשם היה מאוחר מכדי להציל את רוב גופי.

הדבוקה החדשה נראתה לי צעירה מהרגיל. הם תמיד נראו לי צעירים מדי. עם השריון הנוצץ שלהם, שעוד לא נתקל ולו בתאונה אחת, עם הקסדה המבהיקה נטולת השריטות, ועם הכנפיים שעדיין מדיפות ריח של גריז ופלסטיק, שייפרשו ברגע שהם יגיעו לגובה המתאים כדי למפות את כוכב הלכת.

לא כל כוכב לכת, כמובן. את אלה שאפשר היה למפות מהחלל מיפו ספינות רובוטיות. רק כשהיו עולמות עם אטמוספרה עבה או קרינה קשה שלא הניחה לגשושיות לעבוד כמו שצריך, שלחו את המכונפים למשימה. לדאות פנימה, לצלם, להקליט, ולחזור.

"שלוש", אמרתי, "שתיים".

הם התגודדו ליד הפתח, מעבירים ביניהם אותות בתדר התקשורת האישי שלהם, מתרברבים איך הם אלה שיכבשו את ההר הכי גבוה, או יגלו את הבקעה הכי חבויה. הם לא ידעו עדיין שהקרינה תשבש את הקריאות שלהם, שהלחות תחדור לקסדה האטומה שלהם, שהשריון ירעד עם כל תנועת כנף.

"אחת".

פעם הייתי מכינה להם חבילות מידע מדוקדקות, שילמדו מהטעות שלי, אבל הם התעלמו מהספינה הקשישה שלוקחת אותם למשימות, בדיוק כמו שאני התעלמתי. עד שהבנתי, וחרטתי את המשפט הבודד, שמבהיק באדום כשהכבש נפתח, והם קוראים אותו ומשתתקים.

"בהצלחה", אמרתי, ואחד מהם נגע בדופן שלי ואמר, "תודה".

והם עפו ממני.

קרן לנדסמן


לוגו על שלל

על־שלל

כולם יודעים שקופסאות על־שלל הן אוצר אמיתי. באחת מהן נמצא המפתח לטארדיס, באחרת החוברת הסודית של "פנטסיה 2000" (גיליון 50!) שיצאה לאור בעותק טרום־דפוס אחד ויחיד, וגם זה רק ביקום מקביל מספר 57 (תת־ענף שמאל). כל קופסה מכילה משהו ייחודי, חפצים מכל פאנדום אפשרי. או בלתי אפשרי. ממש מטמון. וזאת בדיוק הבעיה.

כי אתם יודעים מי עוד אוהבים אוצרות?

ניחשתם נכון – דרקונים.

איש לא ידע מאיפה הוא הגיע, או מה שמו. האם היה זה סמאוג, דרוגון או שמא אליוט? גם לא באמת משנה. מה שמשנה זה שהוא נחת בקול משק כנפיים אדירות ממש ליד העירוני, שרף את הסינמטק והשתלט על האפסנאות של "עולמות". לא הייתה שום דרך להוציא שישיות מים למרצים, מגהץ ממדים לסדנת "עשה לך פורטל" או אל־בד לכל צורך שלא יהיה. הדרקון פשוט רבץ על הכל ונרדם. רק תמרת עשן זעירה הסתלסלה מעלה מנחיריו העצומים.
איש לא ידע מה לעשות, עד שמישהי נזכרה שממש ליד האפסנאות נמצא ההוביטון, ואין מקום טוב יותר למצוא בו הוביט הרפתקן. למשלחת הגמדים דאגו כבר הקוספליירים, ומפה לשם וחזרה הם יצאו למסע הקצר מאוד אל האפסנאות, קטלו את הדרקון בחרבות ספוג אימתניות ושחררו את הר הקופסאות.

סוף טוב הכל טוב, אבל במהלך המהומה גמדוני העירוני שתו את פחית הבירצפת שהייתה אמורה להיות בקופסה שלך. עמך הסליחה!

בכבוד רב,
מחלקת התירוצים של האגודה

רמי שלהבת


לוגו מילים אחרונות

מילים אחרונות

ניב הביט במד המילים שעל גב ידו תוך כדי הליכה נמרצת במורד הרחוב. נשארו לו עוד שבע מילים הרות גורל. היה מטורף לגלות כמה מהר הם נעלמו. היום בבוקר עדיין היו לו מאתיים וחמישים מילים והוא קיווה שהן יחזיקו מעמד לפחות עוד כמה ימים. אתה אף פעם לא שם לב כמה מילים אתה אומר לפני שכבר מאוחר מדי. המספר הדועך לא באמת הפתיע את ניב. הוא ידע כבר זמן מה שהוא מתקרב לסוף, אבל יש הבדל בין להיות מודע למשהו ובין לחוות אותו באמת.

בדחף רגעי הוא נכנס למכולת שחלף על פניה ולקח בקבוק שתייה מהמדף הקרוב. הוא הצביע על הבקבוק למוכר שסימן חזרה את הסכום. המשמעויות המוסכמות שהחליפו ביניהם לא היו קרובות מספיק לסימן ומסומן כדי לגרוע מהספרה הבודדת והמאיימת שנצצה על גב כף ידו של ניב. מטבעות נקשו על השולחן וניב יצא אל הרחוב. שבע מילים. זה לא הרבה. ניב לא ידע מה הוא רוצה לומר במילים הללו, אבל היה לו ברור למי הוא רוצה לומר אותן. ברגע הזה הוא הבין שהוא פשוט דוחה את הבלתי נמנע. זה נבע יותר מפחד מאשר מכל סיבה אחרת, ופחד לא היה סיבה טובה די הצורך להרחיק אותו מהאנשים שאהב.

כשסגר את הדלת מאחוריו הוא חיבק את אשתו ובנו בזרועותיו. הוא רצה לומר כל כך הרבה ונשארו לו כל כך מעט מילים. הוא נשק לאשתו ולחש, "תמיד אהבתי אותך"; את בנו הוא חיבק ואמר, "עדיף לעשות מאשר לפחד". הוא עדיין חיבק אותם בשעה שהתפוגג אט אט. לאחר מכן הוא המשיך להתקיים בעולם רק כזיכרון של המילים שאמר. כמו כל אדם אחר לפניו.

אורי ליפשיץ



תגובות

  1. מאת שחר:

    נהדרים אתם.
    איזה כיף עשיתם לי

  2. מאת שלי:

    ואוו. איזה יופי! תודה.
    נזכרתי בארתור דנט מנסה ללמד את המחשב להכין לו תה.

  3. מאת נופר:

    זה די עשה לי את היום. כותבים מוכשרים אחד אחת.

הוספת תגובה