אלנטריס / ברנדון סנדרסון


פורסם ביום יום שבת, 28 בדצמבר 2019, בשעה 18:09
שייך למדור ביקורות ספרות

מאת

לכבוד הגעתו ארצה של הסופר ברנדון סנדרסון כאורח הכבוד של פסטיבל אייקון 2019, הוציאה הוצאת אופוס לאור מחדש את ספרו הראשון, "אלנטריס". הספר ראה אור במקור בשנת 2005, וכעת מהדורת העשור, המכילה שינויים קלים ותוספות מעטות, תורגמה גם היא לעברית.

הספר מתאר את קורותיה של ממלכת ארלון, שבמרכזה עומדת עיר האלים אלנטריס. תושביה הם אנשים שזכו באופן פתאומי ואקראי לנגיעה קסומה בשם "השאהוד", שהעניקה להם חיים מלאי קסם, בריאות ועושר. אך מסביב לה נמצאות ערים של האנשים הרגילים, שלא זכו לשינוי. העלילה מתרחשת בממלכה הזאת עשר שנים אחרי שהקסם באלנטריס התמוטט. כעת האנשים שהשאהוד נגע בהם נידונו לחוות את גופם נרקב ולחוש כאב בלתי פוסק. העיר עצמה מלאה רפש, זוהמה והתמוטטות מוחלטת.

גיבורי "אלנטריס" הם הנסיכה סריני מממלכה שכנה וארוסה הנסיך ראודן מעיר סמוכה לאלנטריס, שנפגע מהשאהוד בשבוע לפני חתונתם. במקביל נשלח הראתן, כוהן דת של ממלכה שכנה, להמיר את דתם של תושבי ארלון, בידיעה שאם ייכשל ייאלצו שולחיו לכבוש את מה שהם תופסים כממלכת הכופרים. וכמקובל בעולמות הפנטזיה האפית, יש לצד הגיבורים גם מלכים, יועצים, אנשי חצר, אצילים, כוהני דת נוספים ושאר דמויות אופייניות לז'אנר.

בדומה לסדרת "הערפילאים" המפורסמת, שסנדרסון כתב בהמשך דרכו הספרותית, עיקר כוחו של הספר הוא בבניית העולם. ביסודו של "אלנטריס" נמצא רעיון האקראיות של מגע הקסם הנוחת על אדם, וכשאלנטריס קורסת המגע הזה מוביל לחורבן. המצב הזה מעורר את השאלה איך ראוי לאדם להתנהג אחרי שזכה באקראי ביתרון משמעותי על חבריו, וגם איך החברה מתייחסת לאלה שמזלם לא שפר עליהם.

המצב הזה גם מעלה דילמות הלקוחות מתחום הפילוסופיה הפוליטית. סנדרסון נוקט בספר בגישה שדורשת ממוסדות המדינה לשים במוקד פעולתם את הצדקה והדאגה לחלש. וטבעה השרירותי של נגיעת השאהוד מעורר תהיות על השליטה של האדם בגורלו. כשאדם שנכשל בעסקיו בגלל מזל ביש, האם ראוי להחזיר אותו למעמדו כאיש עסקים מוצלח או להניח לו לכלות את חייו בעוני? האם נכון להרחיק מהחברה את החולים, העניים ושאר נדכאים, או שמא ראוי לנסות לשלב אותם בחברה?

רעיון שני שבולט בספר הוא שאדם צריך להאמין בעצמו ולמצוא ייעוד לחייו. רבים מאלה שקוללו בנגיעת השאהוד וגרים באלנטריס חיים באומללות, טינופת, רעב ואובדן תשוקה לחיים. עבור ראודן, שמתייסר מאותן נסיבות, המצב משתפר כשהוא מבין שהסיבה לאומללותו ולייסורי חבריו היא אובדן המשמעות שמצא בחייו כשהיה הנסיך ויורש העצר, וגם שאר האנשים מאבדים את מעמדם החברתי, משפחתם ועיסוקם. אם יצליחו ליצוק מחדש  משמעות, ולמצוא מטרה משותפת וייעוד, כל אלה יסיחו את דעתם מהקשיים ויעזרו להם לשפר את חייהם.

המיסיונר

אחד מקווי העלילה המשמעותיים בספר הוא מאמציו של הראתן להמיר את דתם של תושבי ממלכת ארלון לדת הדרתית. הוא מייצג את השלטון התיאוקרטי של ממלכתו, שבה המלך נחשב לנציגו הישיר האל והמשטר בה מחויב להמיר את דתם של כל הכופרים – ודווקא לזרם הלוחמני ביותר של דתם. בכך סנדרסון רומז בבירור לתנועות דתיות לוחמניות כמו הצלבנים בעבר ודאע"ש בימינו.

דרך לבטיו הפנימיים של הכהן, סנדרסון מעורר שאלות על מטרותיה של האמונה הדתית, כשהכהן עצמו מתחבט בין אמונתו שלו למחשבות על אלה שמשתמשים בדת כקרדום לחפור בו. כמו כן מורגש המתח בין מילוי עיוור של מצוות הדת, מול הדבקות בכוונת האל ולא רק בחוקים הנוקשים. בתור קורא דתי התחברתי מאוד לדילמה הזאת. סנדרסון לא נרתע גם מלרמוז לשליחתו שלו, כמורמוני מאמין. אך העיסוק של הספר בדת נראה לי פשטני מדי ושטחי – הוא נוגע בהרבה מאוד רעיונות דתיים ואמוניים אך לא מתעמק באף אחד מהם.

בדומה ל"ערפילאים", הספר סובל מבעיות קשות, במיוחד בעיצוב הדמויות, שנוטות להיות קריקטורות נוסחתיות. למשל, את דברי הרכילות המעניינים ביותר תמצאו כמובן במעגל נשות האצולה בעת שהן עוסקות בתפירה, וכצפוי הגיבורה תתקשה במלאכה הזאת ותהיה מיומנת יותר דווקא בסיף. והנסיך כמובן אהוד על כולם ומפגין מנהיגות אנושית ומלאת חסד, ואילו המלך יהיה כסיל ויתעלם מהנשים ומפשוטי העם, בשעה שחבורת אצילים חותרת תחת שלטונו. הכל מוכר להפליא ומעייף לקריאה.

גם העלילה אינה חפה מפגמים. הסיפור כולו דחוס על פני חודש בלבד. קשה מאוד לקבל את כמות האירועים, התככים, המזימות, צעדי רכישת האמון, הבגידות, וכמובן אימוני הסיוף והקסם שעוברים אנשי חסרי כישורים קודמים, והכל בפרק זמן כל כך קצר. אין כל פגם בספר פנטזיה אפית שבו גיבור או גיבורה מחוץ לממלכה מצילים את המצב – למעשה זאת תבנית נפוצה בז'אנר. אבל הסיפור הזה כושל דווקא בפרטים הקטנים: נשות חצר שמוכנות לשים את אמונן באורחת שהגיעה זה עתה וללכת להתנסות בפעילות לא "נשית" כמו סיוף; ילדה שסדנרסון טורח לציין שהיא יודעת חמש שפות, אך לא עושה דבר עם המאפיין הזה שלה, וכן הלאה. וכשכבר מתרחשת תפנית בלתי צפויה, הפתרון שלה מגיע משום מקום.

סנדרסון גם נוטה לדחוס לספר רעיונות פוליטיים לתוך הספר בלי לעגן אותם כראוי בעלילה או במניעים של הדמויות. אחת הדמויות מציעה למשל לבטל את מוסד האריסות ולהפריט את הקרקעות על מנת להחליש את המבנה ההיררכי של הממלכה הבנוי על רמת עושר – אך ההצעה לא משפיעה כלל על העלילה, והדמויות אף לא דנות בו ברצינות. ניכר שהוא מוזכר כדי להביע עמדה של הסופר, ולא בהכרח הולם את הדמות.

לבסוף, לכל אורך הקריאה הספר הזכיר לי מאוד במבנה ובסגנון שלו את "הבלגריאד" ו"המלוריאן" של דיוויד אדינגס, על גבול החיקוי. הדמיון חד במיוחד כשמעמתים את הממלכה האויבת פיורדן ב"אלנטריס" עם ממלכת המורגן בבלגריאד – בשני המקרים מדובר בממלכה דתית קנאית, שכוהניה לובשים שריון אדום, מתערבים בפוליטיקה של מדינות שכנות ומשחדים אנשים בזהב. בשני המקרים גם עובדים בשירותם רוצחים מיומנים המתחנכים במנזרים. גם רבות מהדמויות באלנטריס הזכירו דמויות מקבילות בבלגריאד, הרבה מעבר לדמיון הנוסחתי הרגיל האופייני לספרי פנטזיה אפית.

למרות כל הסייגים האלה, עבור חובביו הרבים של סנדרסון, הספר הוא חובת קריאה, שכן הוא משמש בסיס לסיפורים קצרים שהסופר כתב באותו עולם ולסיפורים עתידיים שלו. מהבחינה הזאת, הוצאת אופוס עשתה חסד עם הקוראים והפיקה מהדורה מושקעת, עם כריכה נאה שהולמת את עלילת הספר, תרגום טוב של ענבל יפה, עם השלמות של צפריר גרוסמן, וספר מזמין מאוד לקריאה.

אם נהניתם מסדרת הערפילאים, הרי שאלנטריס כולל את אותם מרכיבים שהקנו לסדרה המאוחרת יותר את הצלחתה הרבה, וגם אותם פגמים שלא חסו על הערפילאים. לאלה מכם שמחפשים ספר קליל ומבדר או שנהנים מפנטסיה אפית, "אלנטריס" ללא ספק ראוי לקריאה, גם אם איננו פסגת היצירה.

(הוצאות אופוס, 2019. מאנגלית: ענבל יפה. צפריר גרוסמן. 668 עמודים).



תגובות

  1. מאת דנה:

    המתרגמת מאנגלית היא ענבל יפה. למיטב ידיעתי גרוסמן תרגם את התוספות למהדורה המחודשת.

  2. מאת רמי שלהבת:

    תודה רבה. תוקן.

הוספת תגובה