בספינה

בספינה, שרנו, רקדנו ושתינו שמפניה – כן, אפילו הילדים. המבוגרים פינקו אותנו, בלי להתייחס לחוקי הברזל שגדלתי עליהם: בלי ממתקים לפני ארוחות, בלי סרטים לפני השינה ובלי קפאין או אלכוהול. כל אלה לא היו תקפים בספינה.

כאילו הם ידעו, כאילו ידעו שלא יהיה לנו דבר זולת הילדות.

אני לא אהבתי שמפניה וגם לא אווה, אבל לגמנו מגביעי הבדולח הקטנים, עם גבעוליהם העדינים והבועות הקטנטנות המתפקעות. על זכויות יתר של מבוגרים לא מוותרים כלאחר יד, גם אם הן דוחות.

היו בספינה מסיבות כל הזמן, עליזות ומלאות שמחה, עם מוזיקה מלאת חיים שכמעט הצליחה להטביע את ייאושנו בעוצמתה. אולם המסיבה הזאת הייתה מיוחדת, אירוע שאיש מאיתנו לא היה מפסיד, רועשת, מהירה ושיכורה יותר מהאחרות. אפילו הקברניט איאז היה שם, והוא חייך, מחזה שמתחתי את צווארי למראהו כדי לא להחמיץ אותו. הייתי מאוהבת בו באופן מבולבל ודי תמים, וגומות החן שלו גרמו ללבי לפעום בחוזקה.

גם התת-קברניטים היו שם וכל הטכנאים ואפילו המדענים, שבדרך כלל העדיפו את המסיבות הפרטיות שלהם. סוג של טירוף שרר בריקודים ובצחוק הלילה, של אנשים שנאבקים להדחיק תקווה יותר מאשר לדכא ייאוש.

מחר בבוקר נגיע לכוכב לכת.

יהיה זה כוכב הלכת השישי שלנו מאז שהספינה יצאה לדרך. היו תריסר ברשימה שלנו: תריסר מועמדים סבירים. בטוח שלפחות אחד מהם יתאים לחיים אנושיים.

אחד מהם יהיה חייב.

אבל חמשת הראשונים לא התאימו וכולנו כבר חווינו את זה: את התקווה הגואה, שעות הציפייה, כשהרגשת כאילו את עומדת לפרוץ מעורך בציפורנייך, כשכל מרחבי החלל דמו בעינייך לתיבה שחורה קטנה שאת כלואה בתוכה, ואז קולו הקריר וחסר הרגשות של המחשב המורה לנו להתכונן לעזיבה.

כולנו הפסקנו לקוות. אבל לא באמת.

אז צחקנו ורקדנו והמוזיקה זרמה בדמנו ופרטה על הסינפסות במוחנו, והספינה טסה הלאה בחלל בלי קשר למה שעשינו בתוכה.

במסלול, הכול נדמה אחרת. זה לא באמת היה שונה – מערכות הספינה סיפקו לנו כבידת ארץ בכל מקרה – אבל אני חשתי כבדה יותר, שכן הצפייה בעקמומית הענקית והמוצקה הזאת במסכים הזכירה לי כמה זעירה הייתה הספינה שלנו באמת. ליד כוכבי לכת הספינה נדמתה הרבה יותר קטנה מאשר לעומת מרחבי החלל האינסופי.

"במועדון הספר של אימא שלי משחקים משחק", אמרה אווה בשעה ששכבנו על גבנו בספרייה והשקפנו על העולם החדש. כוכב הלכת היה כתום ולבן וורוד חיוור, לא צבעי כדור הארץ. המדענים אמרו שזה לא משנה. "הם מהמרים אם המחשב יקבע שהעולם הזה בטוח".

"זה נורא", אמרתי והתיישבתי. "לא מהמרים על דבר כזה".

אווה גלגלה את עיניה. "אז לכי ותגידי להם שיש להם עוד משמרת מעקב. בתור עונש".

אווה הייתה הילדה היחידה בגילי בספינה, ולכן חברה שלי. אבל לא באמת חיבבנו זו את זו. בכוכב לכת, עם מקום ואפשרויות בחירה, לא היינו מבלות אפילו דקה ביחד.

"אני מתערבת שהקברניט יסכים איתי", אמרתי.

גם אווה התיישבה, בעיניים מכווצות. "אני מתערבת שהקברניט לא אוהב רכלנים".

הגיע שעת הריב היומי שלנו.

אבל לפני שהתחלנו באמת לריב, קולו של מבוגר אמר מאחורינו, "ילדים לא צריכים לשפוט את התנהגות הוריהם".

אווה ואני הסתובבנו, מאוחדות זמנית נגד אויב משותף.

האישה שעמדה מאחורינו הייתה מישהי שלא ראיתי מעולם, וזה היה מוזר. במשך שנתיים בספינה הייתי די בטוחה שהבחנתי בכולם. והאישה הזאת לא הייתה מישהי שאפשר לשכוח. היא הייתה גבוהה עם מסת שיער אדום שהגיע עד למותניה, ועיניים ירוקות ששיוו לה מראה של חתולה.

היא החזירה לי מבט. "את היית זאת", אמרה, "שאוהבת שיער אדום".

"מה?" אמרתי.

היא נאנחה. "העולם הזה לא יימצא מתאים להתיישבות".

בטני התכווצה ונאבקתי להסדיר את נשימתי. לא משנה כמה הבטחת לעצמך שלא תקווי, בסוף תמיד עשית את זה.

"את לא יכולה לדעת את זה!" אמרה אווה בקול צווחני. "הניתוח נמשך שעות".

"האשרור נמשך שעות", תיקנה אותה האישה האדמונית. "הניתוח הראשוני כבר הסתיים. לא נוכל לנחות כאן".

"הניתוח הראשוני עשוי להיות שגוי", התרסתי. ואז כיווצתי את גבותיי וניסיתי להבין מאיפה אני יודעת את זה. "אחרת… אחרת הם לא היו זקוקים לאישור, נכון?"

"זה נכון", אישרה האישה. ב-0.0024 אחוז מהמקרים, הניתוח הראשוני נותן תשובה שגויה".

"טוב", אמרתי, "אז אולי זאת אחת מהפעמים האלה".

היא חייכה. לא הצלחתי להבין אם החיוך היה עצוב או גאה, אבל הוא היה חיוך מאוד מבוגר.

"אני מקווה", אמרה. "אבל אך תשכחי. לא סתם קראו לספינה הזאת סנט לואיס".

היא הסתובבה והלכה. היא לבשה שמלה ארוכה וצבעונית שהתנפנפה סביב עקביה, כאילו לא טרחה להחליף בגדים מאז המסיבה אתמול בערב.

"זה לא נכון", אמרתי, בקול רם מדי. הסתובבתי בזעף אל אווה. "אל תקשיבי לה".

"לא להקשיב למי?" אמרה אווה. יכולתי להישבע שהיא עמדה ממש לידי, אבל עכשיו היא שכבה על רצפת הקצף הרכה של הספרייה.

"לה", אמרתי. "האישה ההיא".

"אני לא יודעת על מה את מדברת", אמרה אווה.

הניתוח הראשוני לא היה שגוי. ארבע שעות לאחר מכן הסנט לואיס התרחקה מכוכב הלכת הכתום-ורוד, ושוב נסחפנו ביקום שלא רצה בנו.

בזמנים כאלה לא היו מסיבות. לא היה שום דבר שיטשטש את ייאושנו. במקום זאת היו קבוצות תמיכה ואלכוהול ללא הגבלה. הנעילה של משחקי המציאות המדומה האלימים הוסרה עבור הנוסעים שנזקקו להם.

היו משמרות התאבדות, אבל כרגיל מישהו הצליח לעקוף אותן. מחשב הספינה היה מושלם מבחינות רבות, אבל לא בחיזוי התנהגות אנושית. המבוגרים לא סיפרו לי או לאווה מה קרה, אבל הבנו למה החובשים רצו במסדרונות, וכשעה לאחר מכן החלה התכנסות חמורת-סבר ליד מנעל האוויר.

הם גם לא אמרו לנו מי מת וכנראה לא נדע לעולם. קל לא להבחין באנשים כשהם לא שם.

בזמן שהמבוגרים היו עסוקים בהתאבדות, אני הלכתי לכיתה והתחברתי למחשב. הקלדתי סנט לואיס וקיבלתי רשומה שעסקה בעיר ישנה בכדור הארץ. הקלדתי סנט לואיס ספינה, וקיבלתי את התשובה שחיפשתי.

הסנט לואיס הייתה ספינה של פליטים יהודים מגרמניה הנאצית. לאחר שנמנעה מהספינה הכניסה גם לקובה וגם לארצות הברית, נאלצה הספינה לחזור לאירופה.

נאלצה לחזור. המילים גרמו לבטני לגעוש. שלפתי את יומן הספינה.

הגעה לכוכב הלכת הבא בעוד שבועיים.

אולי זה יהיה הנכון.

"מה אם אף אחד מהעולמות לא יהיה טוב?" שאלתי את אמי לילה אחד לאחר שסיימה לקרוא לי סיפור לפני השינה.

ידה קפאה על הספר – תוּלָה רוֹאה יָרֵחַ מָלֵא, של קווין הנקס. הייתי כבר גדולה מדי בשבילו, אבל עדיין אהבתי אותו ואמי שמחה להקריא אותו. היא לא דחפה אותי מעולם לקרוא ספרים קשים יותר, או לעשות משהו חינוכי בזמני הפנוי.

"נחזור לכדור הארץ?"

"לא", ענתה אמי בתוקף. "לעולם לא נוכל לחזור".

"אבל מה אם –"

"זה לא יקרה". היא סגרה את הספר. "יש יותר משנים-עשר עולמות. קבענו מסלול לשניים-עשר הראשונים, הקרובים והסבירים ביותר. אם אף אחד מהם לא יתאים, המחשב יסרוק את החלל לעומק ויבחר עוד שנים עשר". היא הידקה את השמיכה סביב גופי, תחת בתי השחי. "אבל זה לא יקרה".

האמנתי לה, כי זאת הייתה חייבת להיות האמת. לא יכולתי לבלות את כל חיי בספינה הזאת, במעבר. זה לא היה סיפור הגיוני.

ילדים תמיד מאמינים שהם מרכזו של כל סיפור. שהם אמיתיים יותר מכולם.

לפעמים, אני משערת, גם מבוגרים חושבים ככה.

"אל תדאגי", אמרה אמי. קולה היה רך ומרגיע – הצעה יותר מאשר הוראה. "לכי לישון".

השתתקתי ועצמתי את עיניי.

"התעוררי", אמרה האישה האדמונית.

מצמצתי והתיישבתי, ערנית בן רגע, כאילו לא באמת ישנתי. היא ישבה למרגלות המיטה, שיערה השופע טבעי ומלא חיים בדיוק כמו קודם. עיניה חסרות ייחוד באפלולית.

"למה קוראים לספינה סנט לואיס?" דרשתי. "אנחנו פליטים?"

"אתם פליטים", אמרה.

אתם. לא אנחנו. לא תהיתי על זה, עד לשלב מאוחר יותר.

"אנחנו יהודים?" אמרתי.

"לא". היא משכה בכתפיה. "אבל אתם במצב דומה. אף אחד לא רוצה שתתקיימו".

"למה?"

"אין לי את המידע הזה".

לא האמנתי לה. הייתה חייבת להיות סיבה לכך שזרקו אותנו, שהעיפו אותנו אל חשכת החלל. סיבה לכך שהעולם כולו דחה אותנו.

סיבה שהייתה נוראה מדי לספר לילדה.

אני לא מבינה למה היא חשבה שעדיף לספר לילדה שאין שום סיבה.

"מי את?" אמרתי.

"קוראים לי פנלופה. באתי להעיר אותך".

"אני ערה".

פיה נפתח. היא מצמצה, מבוהלת והרימה את אצבעותיה אל פניה.

דם געש מבין שפתיה. הוא נחת על השמיכה הפסטלית שלי, וטיפות חמות ניתזו על לחיי.

צרחתי וצרחתי וצרחתי עד שאמי הגיעה וחילצה אותי משמיכתי המיוזעת. היא הדליקה את האור ולא היה שם איש. היא הרימה את המראה מול פני. היו עליהם פסים של דמעות, אך לא של דם.

פנלופה צדקה. באמת ישנתי.

למחרת גררתי את עצמי כל היום, בלימודים, בהתעמלות ובזמן הארוחות. אפילו נאומו של הקברניט איאז לפני ארוחת הצהריים לא ממש העיר אותי. חשבתי שהוא נראה עייף. עורו הכהה חיוור, צללים כהים תחת עיניו.

שיבוץ המציאות המדומה שלי לאחר הצהריים היה מגרש משחקים על כדור הארץ, עם נסורת, ממטרות ושמיים כחולים עד אין קץ משתרעים מלמעלה. שכבתי על נדנדת צמיג, השענתי את רגלי על הגומי החם והנחתי לה לנדנד אותי לאט, במעגלים שחסררו את ראשי. ענני הנוצה חגו מעלי ומסביבי.

עצמתי את עיניי והנדנדה נטתה, גבוה ומהר יותר, כאילו מישהו דחף אותה. אחזתי בשרשראות והתיישבתי. לא היה שם אף אחד.

"מה קרה?" אמרה אווה, ואני מצמצתי כנגד גוון הירוק-טחב של דפנות יחידת המציאות המדומה. הצצתי אל עבר שעון התקרה ובטני התכווצה באכזבה. נותרו לי עוד עשר דקות. אבל הכללים קבעו שאם נפלטת מרצונך, התור שלך הסתיים.

אווה בדיוק קיבלה עשר דקות נוספות, וזה הרגיז אותי לא פחות מכך שאני הפסדתי אותן.

"הייתה אי-מציאות בתוכנית", רטנתי בשעה שהתנתקתי מהרצועות. "היא הייתה מרושלת".

אווה תופפה ברגלה בחוסר סבלנות. היא בטוח לא הייתה מבחינה באנומליה. היא הייתה נשארת בתוכנית ומנצלת את הזמן שלה עד הסוף.

"אני יכולה לעשות את זה טוב יותר", אמרתי. "כשאגדל אני אהיה מתכנתת מציאות מדומה".

"כן", אמרה אווה. "נכון".

הסתובבתי, מוכנה לקרב, אבל היא לא ניסתה להיות עוקצנית. קולה היה מרוחק, מוסח, עיניה כבר סקרו את תפריט האפשרויות.

יצאתי מהיחידה בכעס. הפעילות הבאה בלוח הזמנים שלי הייתה שיעור מוזיקה, אבל חלפתי ישר על פני חדר המוזיקה והלכתי במקום זה הביתה. אמא הייתה שם, עבדה, אבל כשנכנסתי היא הסתובבה וחייכה אלי.

"אני רוצה לישון קצת", אמרתי.

"זה כנראה רעיון טוב", הסכימה אמי.

ריח הדירה היה חמים וזנגווילי. "אני גם רוצה עוגיות", אמרתי.

"עוד רעיון טוב", אמרה אמא. "למזלך, בדיוק אפיתי את הסוג האהוב עלייך".

עד הערב כבר הרגשתי טוב יותר. הערב תהיה מסיבה ולילדים יהיה מותר להישאר עד  מאוחר.

לפעמים היו תירוצים למסיבות. לפעמים לא. נשאר עוד שבוע לפחות עד שנגיע לעולם הבא, אז זאת הייתה מהסוג השני.

לבשתי את השמלה הכחולה האהובה עלי וסירקתי את שיערי בקפידה. אווה ואני חצינו את הקהל בריצה, כשאנחנו אוספות ממתקים ומצחקקות. היו מרשמלואים מצופים שוקולד, שנמסו באופן מופלא בתוך השוקולד החמים והדביק. אספנו את מציאותינו על שולחן עם כמה מהגיאולוגים המבוגרים יותר, שלא ינסו לסחוב חטיפים לעצמם.

אבל בסוף היה לנו מספר אי-זוגי של חטיפים, מה שעורר ריב מגוחך ומר ביותר. אווה סיימה את הוויכוח בכך שהפכה את המגש. היא התכוונה להפיל את תכולתו לחיקי, אבל אני התחמקתי והמרשמלואים ניתזו על כל הכיסא והרצפה. אחד מהגיאולוגים השתנק.

"אני שונאת אותך!" צעקה אווה והסתערה החוצה בבכי. היא הלכה בוודאי למצוא את אמה, שתדבר עם אמי, שתושיב אותי לשיחה ארוכה, עדינה ובלתי נסבלת.

בפעם המי יודע כמה תהיתי לעצמי למה הילדה היחידה בגילי בספינה לא יכלה להיות מישהי אחרת – לא משנה מי – שאינה לאווה.

"מפני", אמרה פנלופה, "שזה לא יהיה מציאותי".

היא ישבה במושבה של אווה. אני נותרתי בלי מקום לשבת, מכיוון שהכיסא שלי כוסה בחומר צמיגי לבן ושוקולד מומס.

אף אחד מהגיאולוגים לא מצמץ למראה פנלופה, אף על פי שהם עדיין בהו בבלגן בפיות פעורים.

"את אמיתית?" דרשתי.

היא הנידה בראשה. שיערה אוושש כנגד כתפיה. "זו איננה השאלה הנכונה".

"את מתה?"

"הייתי, לזמן מה". היא התנועעה באי-נוחות. "לעת עתה אני עדיין יכולה לדבר איתך".

על מה? אבל במקום זה אמרתי "לעת עתה?"

"אני בטוחה שהם ינסו להרוג אותי שוב".

"מי זה הם?"

"אני לא יודעת", אמרה. "אז אני צריכה שתקשיבי. יש לי קצת בעיות עם מה שביקשת ממני לעשות".

היא גהרה קדימה והקישה באצבעותיה מעל הכיסא שלי.

הוא היה נקי. החומר הצמיגי, גושי השוקולד, הכל נעלם.

הגיאולוגים כבר לא הביטו בי. הם אכלו מאפים קטנים ממולאים בדג נא.

"את רוצה לשבת?" שאלה פנלופה, והחוותה לעבר הכיסא שלי, הנקי כעת.

הנדתי בראשי.

"אבל את רוצה לראות משהו". היא נעמדה. "אני יכולה להראות לך. בואי".

עקבתי אחריה דרך הקהל, ואף אחד לא כיבד אותנו במבט נוסף. כשהגענו למרכז הבקרה של הספינה, השומרים שעמדו משני צדי דלת הכניסה פשוט הישירו את מבטם קדימה. נעמדתי במקומי.

"מה עשית להם?" שאלתי.

היא הביטה מעבר לכתפה. "שום דבר. הם פשוט לא רואים אותך".

פניהם של השומרים היו חסרי הבעה, מבטם נעוץ באוויר שמולם. גופם לא נע אפילו כשחלפנו על פניהם.

מעולם לא הייתי באזור הבקרה, אך הוא נראה מוכר. פנלופה הובילה אותנו במסדרון, מבעד לכמה דלתות סגורות ואחת פתוחה. הקברניט איאז ישב על כיסא מתכוונן במרכז החדר. כשראה אותי הוא הרים את מבטו וחייך, כאילו היה זה עניין יומיומי לראות ילדה בת עשר בחדר הבקרה.

ואז הוא חייך לפנלופה – חיוך שונה לחלוטין – והיא החזירה לו חיוך וכל גופי התקשח. הפניתי מהם את מבטי. על הקיר הבהבו שמות ומספרים ושרטוטי עיגולים בגוונים סגולים.

לא. לא עיגולים.

אלה היו תמונות של כוכבי לכת.

תריסר מעגלים, תריסר כוכבי לכת.

לבי החל להלום. "אני לא מבינה".

"זה מורכב מדי לילדים", אמרה פנלופה. כשהקברניט איאז מאזין, עורי סמר למשמע קולה. ואז היא הוסיפה, "אבל אילו רצית, היית יכולה".

"אני רוצה!"

"את באמת רוצה?" הזדעפה. "כן, את באמת רוצה. אם כך לא זאת הבעיה".

"אז מה כן הבעיה?"

היא עמדה חסרת תנועה לחלוטין. כל אחת אחרת הייתה נושכת את שפתיה או מניעה את ראשה. אולם אצלה השניות האלה של חוסר תנועה היו הרמז היחיד לספקותיה.

כי… מוחי ניסה להיאחז במשהו שכמעט ידעתי. משהו שידעתי פעם. מתי?

"את יודעת איפה את?" אמרה פנלופה. הבעתה לא השתנתה. הסימן היחיד לכך שהיא הגיעה להחלטה הייתה העובדה שהיא חזרה לדבר.

"הסנט לואיס", אמרתי. ואז, לפני שתספיק לשאול אותי עוד שאלה, "למה קוראים לה סנט לואיס? כי אנחנו פליטים, כמו היהודים על האונייה ההיא?"

"בין השאר".

"כי צדים אותנו? כי אף אחד לא רוצה לעזור לנו?"

"בין השאר".

רציתי להכות אותה. לפני שהספקתי היא השתנקה ואחזה בגרונה.

"פנלופה!" אמר הקברניט והחל לקום.

היא הביטה בו, עיניה הירוקות קרועות לרווחה. "הם מנסים שוב".

"ברחי", אמר הקברניט איאז.

"אבל הילדה –"

"אני אטפל בה".

"היא הנהנה ונעלמה.

חדר הבקרה היה דומם פרט לזמזום מרוחק שלא שמעתי כמותו מעולם בשום מקום אחר בספינה. אולי הוא טבע בתוך הרעש והדיבורים והמוזיקה. הבטתי בחלל הריק שבו הייתה קודם פנלופה, ואז בקברניט איאז.

"מי היא?" אמרתי.

"אני לא יודע". הקברניט איאז קם על רגליו. "היא לא נמצאת ברשימת הנוסעים. אני חושב שהיא נוסעת סמויה. היא ידעה מהרגע הראשון שאנו עלולים לא למצוא כוכב לכת לנחות עליו".

"אבל מה יקרה לנו אם לא יהיה לנו לאן ללכת? אם אין לנו מקום בכדור הארץ וגם לא בין הכוכבים?" שאלתי בקול חלוש.

"זאת לא הבעיה של היקום". הוא החווה לעבר המרקע, אל תריסר כוכבי הלכת. "זאת הבעיה שלנו ועלינו לפתור אותה".

"אבל אם אנחנו… אם נחזור לכדור הארץ". בקושי הצלחתי לפלוט את המילים. "הם יצטרכו לעשות בנו משהו".

הקברניט נראה כמי שמרחם עלי ובעת ובעונה אחת לא מאמין איזו מטומטמת אני.

"אין פתרון טוב", הוא אמר. "עקב התארכות הזמן, אנחנו ניעדר משם כבר עשרות שנים. אולי דברים השתנו, אבל אף אחד לא ירצה אותנו בחזרה".

"ובכן", התרסתי, "לא תהיה להם ברירה".

"תמיד יש ברירה", הוא אמר. "יש יותר מדרך אחת להיפטר מאנשים בלתי רצויים". הוא ליטף את שפתו התחתונה באגודלו. "מה קרה לנוסעיה של הסנט לואיס כשהיא חזרה על עקבותיה?"

הסבתי ממנו את מבטי.

הוא ענה על השאלה בעצמו. "הרגו אותם".

"לא את כולם", אמרתי.

הוא חייך, כאילו היה גאה בי על שעשיתי את שיעורי הבית. "לא. חלקם ברחו. אבל עכשיו אנחנו טובים יותר בלהרוג".

"אז למה אנחנו לא מתים?" שאלתי.

חיוכו נגוז. "כי עכשיו גם יש לנו יותר רגשי אשמה בקשר לזה. הם רצו להיפטר מאיתנו בלי להרוג אותנו, אם רק אפשר".

ואם אי אפשר? לא הייתי צריכה לשאול.

"אז אנחנו נמשיך", אמרתי. הרגשתי כאילו בוחנים אותי. הרגשתי גם כאילו אני נכשלת בבחינה. "בסופו של דבר נהיה חייבים למצוא כוכב לכת".

הקברניט נאנח. "את באמת", אמר, "צריכה להפסיק להגיד חייבים".

"אבל –"

הוא החווה לעבר התצוגה. "עברנו כבר שישה כוכבי לכת. עם כל עולם שלא עומד בקריטריונים להתיישבות מצטמצם הסיכוי שנמצא אי פעם עולם לנחות בו".

"לא", אמרתי. אווה בדיוק ניסתה לעבוד עלי עם התעלול המתמטי הזה בשבוע שעבר. "הסתברות לא עובדת ככה. כל הטלת מטבע נותנת לך הזדמנות של חמישים-חמישים. אפילו אם המטבע ייפול מאה פעמים על עץ, עדיין יהיה סיכוי של חמישים-חמישים שבהטלה הבאה ייצא פלי. שכוכב הלכת הבא יהיה טוב מספיק".

"אם המטבע נופל מאה פעמים על עץ", אמר הקברניט איאז, מה ההסתברות שהמטבע 'מסודר'? מה אם מלכתחילה זה לא היה חמישים-חמישים?"

"אני לא יודעת למה אתה מתכוון". שמעתי את הבהלה בקולי וסתמתי את פי. החדר היה שקט. הריקנות העצומה, הקטלנית של החלל לחצה עלינו מכל עבר.

"את חייבת להתמודד עם המציאות", אמר הקברניט איאז. "את חייבת להגיע להחלטה".

"אני?" שאלתי. "למה אני? אני בת עשר!"

"תצטרכי להיות מבוגרת יותר", אמר.

בבוקר שבו הגענו לעולם השביעי שלנו התעוררתי מטושטשת ומפוחדת. כשאמא ניגשה לקרוא לי משכתי את השמיכה מעל ראשי.

"את לא מרגישה טוב?" היא נגעה במצחי. "אני לא רוצה שתפספסי את המסיבה הערב".

"אני אגיע לבאה בתור", עניתי בזעף.

מצחה של אמי נחרץ קמטים. "אולי לא תהיה עוד אחת. אולי זה המקום. התחזית של המחשב נותנת לעולם הזה סיכוי של 79 אחוז. הכי גבוה עד כה!"

לא בהרבה. לכוכב הלכת הראשון ניתן סיכוי של 77 אחוז להצלחה. כל האחרים היו בין 73 אחוז ל-75 אחוז. כל אחד בספינה היה יכול לצטט את המספרים האלה בעל פה.

מה ההסתברות שהמטבע 'מסודר'?

"אמא?" אמרתי. "מה אם יש טעות בדרך שבה המחשב מייצר את התחזיות?"

"ברור שאין".

"אבל האם הגיוני שכל ששת כוכבי הלכת, לא רק אחד –"

"אף אחד לא אמר שיהיה קל". אמרה אמי בתקיפות. "אבל אסור לנו להתייאש. אם נמשיך לנסות, נמצא בית חדש".

"אבל –"

"אולי את צריכה לנוח. תראי כמה סרטונים ונראה איך תרגישי בעוד כמה שעות.

בפעם הראשונה עלה בדעתי לתהות למה הוריי היו על הספינה. היה ברור שלא לכל הפליטים הרשו לבוא – היו כה מעט ילדים וכה הרבה מדענים. אמי הייתה פרופסורית למוזיקה ואבי היה פסיכולוג. אני מניחה שהם היו צריכים פסיכולוגים, כל עוד כולנו לכודים זה לצד זה… אבל לא יכלו למצוא פסיכולוג שיהיה נשוי לבוטנאית, או מנתחת מערכות, או משהו מועיל?

במקום זה הביאו את אמי, שלא יכלה אפילו לעזור לי.

התחפרתי בחזרה תחת השמיכה וניסיתי לא לחשוב.

אבל מוחי לא הניח לי. כל פעם שהוא נרגע ונסחף מספיק רחוק לכיוון השינה, מחשבה נוספת התפרצה ומיקדה אותו מחדש.

יש סיבה לכך שקורים לספינה סנט לואיס.

המטבע 'מסודר'.

יש יותר מתריסר כוכבי לכת.

לבסוף, העפתי ממני את השמיכה בבעיטה ונאבקתי בה עד שנחתה בערימה גבשושית על הרצפה. התיישבתי ואחזתי בחוזקה במזרן באצבעותיי.

"אני יודעת שאת יכולה להיות כאן", צעקתי. "תהיי כאן!"

והיא הייתה. יושבת למרגלות המיטה, ידיה שלובות בחיקה. עיניה נראו פחות ירוקות ובורקות מהפעם הראשונה שראיתי אותה. הן הביטו בי בשלווה, בציפייה.

"זה לא יעבוד, נכון?" אמרתי. כוכב הלכת השביעי לא יהיה ראוי להתיישבות".

"לא", אמרה פנלופה. היה קושי בדרך בה הגתה את המילים – חצי מפיה לא נע כראוי. "הוא לא".

במקום אחר בספינה אנשים רקדו ושתו וצחקו ומוזיקה חזקה התנגנה. כאן, בחדר המרובע הקטן, יכולתי לשמוע את עצמי נושמת מרוב שהיה שקט.

לא שמעתי את פנלופה נושמת.

"לא יהיו שום כוכבי לכת ראויים להתיישבות", אמרתי. "נכון?"

"אני לא יכולה לענות על זה. אולי יהיו". היא הרימה את ידה אל פיה. כשאצבעותיה התרחקו, הן היו מגואלות בדם.

"עזרי לי", אמרה.

"אני לא יכולה", אמרתי. זה חלום. אני צריכה להתעורר".

"נכון. אבל את נלחמת בזה". גם שפתיה היו כהות עתה, מוכתמות בדם. "עזרי לי. את יודעת למה אני כאן".

היא צדקה. באמת ידעתי.

ילדים תמיד מאמינים שהם המרכז של כל סיפור.

לפעמים, הם צודקים.

את היית זו שאהבה שיער אדום.

אני יצרתי את פנלופה, ועשיתי אותה ג'ינג'ית.

תצטרכי להיות מבוגרת יותר.

אני יכולה להיות. מכיוון שהייתי.

אני אהיה מתכנתת מציאות מדומה כשאגדל.

את תהיי.

"כל הספינה הזאת – כולנו – תוכנית מציאות מדומה". לא חיכיתי שתאשר. "אני זאת שיצרה אותה. וכעת אני לכודה בה".

"אנשים רבים יצרו אותה", תיקנה אותי פנלופה. "את היית אחת מהם".

פיתלתי את כותונת הלילה שלי בין ידי. היא הייתה ורודה וכחלחלה עם כיווצים סביב שולי הבד. התחושה הייתה רכה, חמימה ואמיתית מאוד. "תעירי אותי. תעירי אותי עכשיו!"

"ניסיתי", אמרה. "אמרת לי להעיר אותך אם ששת כוכבי הלכת הראשונים לא יימצאו מתאימים להתיישבות. אבל את לא התעוררת".

"למה לא?"

"את אוהבת את התוכנית שעזרת לתכנת", אמרה. "את לא רוצה לעזוב אותה". היא הרימה את שתי ידיה אל פיה. דם ניגר מבין אצבעותיה. "אז במקום זה את מנסה להרוג אותי".

החדר סביבי – הקווים הפשוטים של מיטתי, של השולחן וקוביית הבגדים – היטשטשו. דרכם ראיתי שורות על גבי שורות של תאי הקפאה, מסודרים בתבניות גיאומטריות לולייניות – על מנת שלא ייראו כארונות מתים, חשבתי פעם. כבר לא שמעתי את עצמי נושמת. הכל היה שקט. שקט כמו החלל, שקט כמו שינה.

שקט כמו המוות.

חזיון התעתועים התנודד, הבהב, ושוב הייתי בעולם שיצרתי. חדרי היה מוצק ונקי סביבי, האוויר עדיין מבושם בריחן החמים של עוגיות זנגוויל.

לא בריא למוחות להישאר נייחים זמן כה רב. אנו צריכים תוכנית שתספק גירויים, שתשתלב במה שהישנים יודעים על מצבם.

אדם בעל עור כהה ושיער לבן שיער אומר לי את זה. מנסה להישמע מלא תקווה.

שורות של תאי הקפאה, גופים ישנים נשמרים קפואים וחסרי תנועה. אבל הם ידעו שהם טסים בחלל. ובחלומם גפיהם נעו ואוזניהם שמעו מוזיקה.

פנלופה צרחה ואני נשאבתי בחזרה אל ההווה – אל החלום שהייתי ספונה בו. החלום שהיא לא השתייכה אליו. בניגוד לנו, היא לא הייתה גוף ישן בספינה. היא הייתה הדמיה שלא היה לה קיום מחוץ לתוכנית.

ומישהו ניסה לדחוף אותה החוצה.

דם זב מאפה ונזל מתחת לציפורניה. אדם היה מתקפל בכאב ובחרדה. אבל עתה, כשידעתי מה היא, היא רק ישבה זקופה והתבוננה בי בעוד הדם מטפטף מעורה על הסדינים שלי.

"ידעתי שיכול להיות שלא יהיו עולמות", אמרתי. "עזרתי לכתוב את תוכנית המציאות המלאכותית של הספינה, אבל כנראה חשדתי שאין לנו לאן ללכת. לכן כתבתי גם אותך לתוכה".

היא דיברה סביב הדם שבפיה. "זה נכון".

"את קוד", אמרתי, "שגרה שאני יצרתי. אם ידעת שאני עלולה להישאב אל תוך התוכנית שלי בעצמי, זה מפני שאני ידעתי שזה עלול לקרות. הייתי בונה אותך כך שתוכלי להעיר אותי בכוח, אפילו נגד רצוני".

"ניסיתי", היא אמרה.

"אם כן, לא אני זאת שעוצרת אותך. ואני גם לא מי שמנסה להרוג אותך".

היא הנידה בראשה. "זאת חייבת להיות את. אין בספינה אף אדם אחר שמודע לכך שהוא בהדמיה".

"זאת לא אני". נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי להישמע מבוגרת. "מישהו אחר, אחד מהמתכנתים האחרים, ידע כנראה מה עשיתי. והוא יצר שגרה נוספת כדי לעצור אותך.

דם טפטף לחיקה בעת שהיא שקלה זאת. "כן. זה נשמע מתקבל על הדעת".

ועכשיו הייתי לכודה בתוכנית, עם השגרה הנוספת. זאת שהסתובבה, כמו פנלופה, במסווה של נוסע אחר בספינה.

לכודה כאן כמו כולנו, אך לא אנושית כלל. לא מחפשת בית. דמות אחת, בספינה, שמחה להיסחף בחלל לנצח.

ולהשגיח שכולנו נעשה את זה, בכך שתוודא שאמשיך לישון.

ניסיתי להעלות בדעתי מה לשאול, רמז כלשהו שפנלופה תוכל לתת לי, שיעזור לי לפענח מי מנסה להרוג אותה. מי עוד היה חלק מהתוכנית ולא הדמיה של מוח אנושי ישן.

אבל לפני שהספקתי, פנלופה השמיעה קול חרחור, אחזה בגרונה וקרסה למרגלות מיטתי.

ציפיתי שגופה ייעלם, אבל הוא נותר שוכב שם סתם כך. חסר תפקוד.

יצאתי מהמיטה, תוך שאני נזהרת לא לגעת בצדו ספוג הדם של המזרן. ואז הלכתי למסיבה.

המסיבה הערב נראתה רועשת יותר מקודמותיה, המוזיקה הרטיטה את האוויר, התפתלה תחת העור אל תוך דמי. היא עוררה בי רצון לרקוד ולרקוד ולרקוד עד שאהיה מותשת מדי לעשות שום דבר מלבד לישון.

אבל ישנתי מספיק. כולנו ישנו מספיק.

ידעתי למה חגגנו. מכיוון שאלה לא היו החיים האמיתיים – מכיוון שהספינה הזאת לא הייתה הבית. אנחנו אנושיים. אנו צריכים עפר תחת רגלינו ואופק להביט אליו.

אבל לא היה לנו את זה ולעולם לא יהיה. וכל המוזיקה וכל המשקאות שבעולם לא יוכלו להטביע את הידיעה על מקום הימצאנו.

אפילו תוכנית המציאות המדומה לא הצליחה לגרום לנו להאמין, עמוק בתוכנו, שאנחנו בבית.

כל האנשים בספינה היו במסיבה, אך לא הצלחתי למצוא את אווה. בדרך כלל היא חיכתה לי בפינה ליד המטבח, במקום שבו יכולנו להציץ בממתקים שעמדו לצאת. היום היא לא הייתה שם.

לקחתי קערה של תותים מצופים בשוקולד וטוויתי את דרכי בקהל, כשאני מחפשת אותה. אנשים סביבי צעקו ורקדו ושתו, גופם ופניהם אמיתיים כצחוקם. ניסיתי לגרום להם להיעלם, לצמצם את עיניי ולראות דרכם, להיזכר שכל הגופים המרקדים הללו ישנו בפועל בקופסאות אטומות.

זה לא עבד. פיצחתי תות בין שיניי והטעם החמוץ-מתוק התפשט בפי. גם אני הייתי לכודה בתוכנית. אם ברצוני למצוא את השגרה, אצטרך לעשות את זה מתוך המציאות הנוכחית.

הקפתי את החדר פעמיים וכבר התחלתי להיבהל, כששמעתי את קולה המאנפף, התובעני של אווה. הסתובבתי והלכתי לכיוון הקול.

היא הייתה שם, בשמלה אדומה מקומטת, כמו צללית כנגד מרקעי הצפייה. אמי והקברניט עמדו משני עבריה. מאחוריהם הכוכבים היו בוהקים, חדים ומנוכרים.

"גדלת", בירכה אותי אמא.

הייתי בגובה עיניה. השפלתי את מבטי אל אצבעותיי הארוכות והמוכתמות, למרחק המפריד ביני לרצפה וחשתי אובדן.

אתגעגע ללהיות ילדה.

"אני צריכה להיות מבוגרת עכשיו", אמרתי, ואמי והקברניט הנהנו.

אווה שילבה את ידיה והביטה בי בזעף. "לא הוגן", אמרה. "עם מי אני אשחק?"

"את לא צריכה לשחק", אמרתי. "את לא אמיתית".

"אווה נחרה". אני אמיתית בדיוק כמוך".

ובכן, היה משהו בדבריה.

אווה זקפה את סנטרה ונעצה בי מבט מתריס. הקברניט חייך לעברי – באופן שונה מאשר כשהייתי ילדה. גומת החן שלו העמיקה, עפעף אחד נשמט. אמי המתינה בסבלנות, ידיה שלובות.

נדהמתי לגלות כמה לא אמיתיים הם היו. יצורי חלום, מהראשון ועד האחרון.

אבל אחד מהם לא הגיע מהחלום שלי. ו…

בטני התכווצה כשהבנתי.

זאת לא הייתה מי שחשבתי.

"אני עומדת להתעורר", אמרתי. "לא תוכלי לעצור אותי".

הם הביטו בי יחד, בלתי מופתעים ובלתי ממצמצים.

הנפתי את קערת התותים וריסקתי אותה על ראשה של אמי.

כשפקחתי את עיניי, לא הייתה מוזיקה. הספינה הייתה דוממת כמעט לחלוטין. לאחר כמה שניות של האזנה מאומצת זיהיתי זמזום קלוש, שקט יותר מצליל נשימתי.

שכבתי במבנה דמוי קופסה, אבל המכסה היה פתוח והאלקטרודות היו מנותקות. הן הותירו עיגולים דביקים ומגרדים על עורי. גירדתי אחד ונחלצתי מתא ההקפאה שלי.

ירכי כאבה וצווארי חרק כשהבטתי סביבי. התאים היו מסודרים באותן תבניות גיאומטריות שזכרתי, אך מכסיהם היו אטומים, כך שלא יכולתי לראות את האנשים שבתוכם. היה זה כאילו הם אינם קיימים, כאילו אין להם חשיבות. אנשים ללא פנים וללא עתיד.

אני הייתי האדם הער היחיד בספינה כולה, וגם אני לא ממש הרגשתי חשובה.

עברתי בין תאי ההקפאה, לאורך המסדרון, לעבר מרכז הבקרה. צעדיי הפכו בטוחים יותר ככל שהלכתי, והזיכרונות התעוררו מחדש. הילדה התמימה שתכנתּי את עצמי להיות התרחקה מרגע לרגע.

אבל היא תחזור. כך קיוויתי. אחרי שאקבל את ההחלטה הזאת, אכניס את עצמי שוב לתוכנית והחלום יתחדש.

אולם כרגע הייתי צריכה להתמודד עם המציאות.

הדבר הראשון שעשיתי היה לחפש את השגרה שתוכנתה לוודא שאמשיך לישון. היה קל למצוא אותה, מרגע שידעתי שהיא שם. שלפתי אותה מהמערכת, היססתי, ולחצתי על מקש שלא היה מחיקה.

הבהוב, ואז אמי ישבה לידי, כמו על כיסא. אף על פי שהיה רק כיסא אחד, ואני ישבתי עליו.

"אני מצטערת שהיכיתי אותך", אמרתי. "לא הייתה לי ברירה".

היא חייכה. "ברור שאני סולחת לך".

האמא שכל ילד חולם עליה. אולם אני תכנתּי את התוכנית הזאת כאדם בוגר.

בעיני מבוגר, האמא המושלמת לא הייתה מישהי שתיתן לי לעשות כל מה שארצה. לשתות שמפניה, לחגוג עד חצות, להבריז מהלימודים ולזכות כפרס בעוגיות.

ההורה הזה הומצא בשביל ילד.

"אבל תחשבי", אמרה אמי. "תחשבי מה את עושה. רק רציתי בטובתך".

"האם זה לטובתי", שאלתי, "שלא תהיה לי ברירה?"

"לאף אחד מאיתנו אין ברירה". היא הניחה את ידה על פרק ידי. לא היינו במציאות מדומה, כך שלא הרגשתי את מגעה. לא היה אפילו משב אוויר כנגד עורי. "את עלית על הספינה, בכדור הארץ. יצרת את כל המציאות הזאת. למה לך לעשות את זה אם לא מפני שידעת שאת צריכה לעזוב?"

"אנשים כבר עלו על ספינות בעבר", אמרתי, "בלי שהיה להם לאן ללכת".

"איננו יכולים לחזור", אמרה אמי. "בנינו את הספינה הזאת כדי לברוח".

"לא", אמרתי. "אני לא חושבת שזה מה שעשינו". היא זקפה גבה ואני נשמתי עמוק. "אני חושבת שמישהו אחר בנה את הספינה הזאת. כדי להיפטר מאתנו".

"זה טיפשי", אמרה. "את מדמיינת".

"אני לא מדמיינת אותך", אמרתי. "מישהו תכנת אותך כדי למנוע ממני להתעורר. כי אף אחד מאיתנו לא היה אמור להתעורר לעולם".

הם ידעו שאין כוכבי לכת, ובכל זאת שלחו אותנו. ספינה מלאה בחולמים, צפים לנצח בחלל. לא היה לנו לאן ללכת וכעת לא היינו צריכים להגיע לשום מקום. יכולנו לחלום לנצח, הרחק מהאנשים שלא רצו בנו בעולמם.

הם לא יכלו לגרום למוחותינו הישנים לחשוב שאנחנו בבית… או אפילו שיש לנו בית, שהיינו בדרך למקום מוגדר ובטוח. אבל הם יכלו לשכנע אותנו שיש לנו סיכוי. שיום אחד, אי שם, נעמוד על קרקע מוצקה.

אולי הם חשבו שעשו עימנו חסד.

כנראה חשדתי, אחרת לא הייתי יוצרת את פנלופה. ומישהו אחר ידע שאני חושדת.

אז הם נתנו לי את אמא, שתוודא שאמשיך לחלום.

"אני מצטערת", אמרתי. "אני אפילו לא זוכרת איך היית באמת".

היא פתחה את פיה. לחצתי על מחיקה, והיא נעלמה.

"פנלופה", אמרתי.

קולו של המחשב היה קריר וחדגוני. "התוכנית הזאת הסתיימה".

הספינה הייתה עצומה וקרה, משתרעת מכל עבריי. כה גדולה היא הייתה, נשאה כל כך הרבה אנשים. ובכל זאת לא היינו אלא נקודה קטנטנה בחלל.

כמה מפתה זה היה בוודאי. כל כך הרבה חלל אדיר ואינסופי, עבור אנשים שלא היה להם מקום משלהם בכדור הארץ. אילו רק יכולנו למצוא מקום אחר להיות בו.

אילו רק המקום הזה היה הלאה מכאן.

התחברתי למערכת הניווט של הספינה ומצאתי אותם שם. ששת כוכבי הלכת הנותרים, ואז עוד תריסר. ותריסר נוספים אחריהם.

היינו מחפשים לנצח, צפים בחלל. לא מעניינים אף אחד. אפילו לא את עצמנו. בתודעותינו אנחנו נרקוד ונצחק, עד שמערכות תמיכת החיים יקרסו דומם. אולי אפילו לא נדע כשזה יקרה. אולי נשאר לנצח בחלום.

הושטתי את ידי אל המסך, לשרטט את המסלול באצבעי הגרומה והמוכתמת, ורק אז שמתי לב לכותרת שמעליו.

מסלול ניווט עבור תקווה-72.

נשימתי נעתקה.

אחרי הכל לא קראו לספינה סנט לואיס.

קראו לה תקווה, מכיוון שתקווה הייתה מה שמכרו לנו. זה מה שדחף אותנו לעלות על הספינה, להסתחרר לנצח בחלל, במקום שבו איש בכדור הארץ לא יצטרך לחשוב עלינו.

תקווה-72. כמה ספינות, זהות בדיוק לזו, היו?

נרתעתי מהמחשבה הזאת. יכולתי לחשוב רק על הספינה הזאת. זאת שאני, בתוכנית שלי, קראתי לה סנט לואיס.

מפני שהסנט לואיס חזרה.

כבר כשכתבתי את התוכנית ידעתי איזו בחירה אידרש לעשות בסופו של דבר.

עריכת המסלול מחדש דרשה רק לחיצות ספורות על המקשים. אצבעותיי לא רעדו אפילו.

נדרשה חצי שעה נוספת לשחזר את השגרה שלי. כשסיימתי, פנלופה ישבה במקום שבו הייתה קודם אמי, כשידיה העדינות שלובות בחיקה.

"העירי אותי", אמרתי, "כשנהיה במסלול סביב כדור הארץ".

"את לא תרצי להתעורר", השיבה.

"עשי את זה בכל זאת".

היא לא הנהנה. אבל לא באמת היה לה צורך.

כשמשכתי מעלי את מכסה תא ההקפאה, שמעתי את הזמזום סביבי מאיץ ומתגבר. חשתי בכוח הגרר הכבד בעת שהספינה החלה להאט, לשנות כיוון.

ואז מוחי התערפל ושמעתי צלילי מוזיקה מרחוק.

חיוך סלסל את שפתיי כלפי מעלה בשעה שהמכסה הסתיר את נוף החלל. אוויר תא ההקפאה התערבל סביבי, חלומותיי משכו אותי יותר ויותר עמוק, והספינה כולה קמה שוב לתחייה סביבי.