במאי: בריאן סינגר.
שחקנים: פטריק סטיוארט, איאן מק'קלן, יו ג'קמן, הלי ברי.

כמה נחמד לראות סרט המשך שלא מאכזב. ואולי הדרך הנכונה היא פשוט לא לפתח יותר מדי ציפיות.

בכל מקרה זה עבד! לא יצירת מופת, אבל בהחלט סרט אקשן קיצי וחביב עטור אפקטים.

זה נכון שהוא נוגע (או יותר נכון ממשיך לגעת) בנושא מאוד רציני – גזענות, טוהר הגזע ועתיד האנושות, אבל הוא לא הרבה יותר מנוגע. והעלילה – היא נמצאת שם, אבל לא ממש חשובה. כי בסופו של דבר, ולמרות הכל, הבסיס הוא אקשן ובידור טוב.

ובכל זאת…

זמן לא רב לאחר שגורל האנושות ניצל (בסרט הראשון) חוזר וולברין בידיים ריקות מהחיפוש שאמור היה לעזור לו לטפל באמנזיה בה לקה, ולהסביר את הימצאותה של המתכת אדמנטיום בעצמותיו.

הוא חוזר ממש בזמן – "היתקלות" בין נשיא ארצות הברית למוטנט אלים מאפשרת לקולונל סטרייקר, מדען, איש צבא ושונא מוטנטים, לקבל מנדט שמאפשר לו להשתלח במוטנטים. וכך הטובים (אנשיו של פרופסור אקסווייר), והרעים (אנשיו של מגנטו) נאלצים לשתף פעולה. וזה בכלל לא פשוט – סטרייקר לא בוחל באמצעים, ולראשותו יחידת קומנדו, מוטנטית בעלת תכונות דומות מאוד לאלו של וולברין, ונשק סודי נוסף – חזק במיוחד.

אל הכוכבים/המוטנטים שכבר הכרנו מצטרפות כמה דמויות, מרביתן שוליות. שניים מהם, איש הקרח (אייסמן) ואיש הלהבה (פיירו), תלמידים בבית הספר של פרופסור אקסווייר, ישחקו בודאי תפקיד משמעותי יותר בסרט הבא. אחרת היא הוולברינית. אבל האחרון הוא הכוכב האמיתי של הסרט – נייטקרולר. הוא כחול, הוא נראה כמו הגרסה הגברית המכוערת של מיסטיק, הוא נע ממקום למקום באמצעות טלפורטציה… ויש לו מבטא גרמני מגניב לאללה. הוא הוא האתנחתא הקומית (לא ברור ממה, אבל זה מה שהוא).

והאמת היא שיחסית למוטציות – יש יותר מדי כפילויות בעסק. יש לנו עכשיו גבר ואישה עם יכולת החלמה מהירה. וגבר ואישה כחולים. שוויון הזדמנויות? העדר רעיונות מקוריים? התערבות במהלך האבולוציה הטבעית? התשובה לא ממש ברורה, מאחר שהיא לא מתייחסת לכל המקרים.

שונותם הבולטת של מיסטיק ונייטקרולר ויכולתה של מיסטיק ללבוש כל צורה, ובכלל זה דמות אדם, מספקים את אחד הקטעים היותר רציניים בסרט (אם כי, בהתאם לנאמר – קצרים וחולפים). האיש הכחול והמעונה שואל בתמיהה את הכחלחלת שמולו מדוע היא לא לובשת תמיד דמות אדם רגיל. והתשובה, שניתנת בלא מעט מרירות, היא כי לא כך אנחנו צריכים לחיות. מנגד, השונות נמצאת גם בבסיסו של אחד הקטעים המשעשעים בסרט, בו מתוארת שיחה של יציאה מהארון בין אייסמן להוריו.

סרט זה וקודמו מתבססים על שנאת השונה, הפחד ממנו ואי קבלתו – בין אם מדובר בסצינה המאוד מטרידה שפותחת את הסרט הראשון (כשמטריד לא פחות שבהמשך חייו ניצב מגנטו מצדה השני של משוכת השנאה), ובין אם בסצינה קלילה כמו זו של "היציאה מהארון". אך במקום לטפל באמת בסוגיות הנ"ל, הסרט מייצג את החיים עצמם ומתחמק מנגיעה אמיתית בנקודות הכואבות. האם זה כי מדובר בסרט קיץ, או שמא זהו רק עוד סרט אמריקאי שמתיימר לעסוק בנושאים כאובים אך מתחמק מהם כמו מאש? לאנשי הוליווד הפתרונים.

למרות שבסרט משתתפים מספר שחקנים מהשורה הראשונה בהוליווד, אף אחד לא מפגין הופעה שתצדיק את מעמדו. אבל גם זה בסדר – לא ממש ציפינו לזה. מה שראוי לציון הוא ניסיונו של איאן מק'קלן לקחת חלק בכמה שיותר סרטי מדע בדיוני ופנטסיה בתקופה האחרונה.

יוצרי הסרט לא גרמו לנו לצפות לשום דבר. הם לא הבטיחו, ולכן הם קיימו. הם סיפקו את הסחורה – שעתיים של כיף סתמי שווה צפייה.