רבים מקוראי אתר זה יודעים כבר בוודאי מהי ספרות "סלאש": סיפורי חובבים הנכתבים על דמויות ידועות בעולמות אחרים (סטארטרק, הארי פוטר, וכו'), הכוללים לרוב מערכות יחסים בין דמויות. לא פעם מערכות היחסים הללו הן חד-מיניות.

עלי להודות שאין לי נסיון רב עם ספרות סלאש ושהמעט שקראתי שעמם אותי למדי, זולת הסיפור הנהדר על גארפילד ופוקי המומלץ בחום. ובכל זאת, הופתעתי לגלות סרט שנעשה במסורת זו ואף יצא מוצלח למדי.

הסרט, DEBS, מספר על רביעיית בנות הנלחמות בפשע תוך שהן לבושות מיני קצרצר, חולצות מכופתרות ועניבה, וגרביים עד הברך. כמעט תלמידות תיכון יפניות, אלא שהן לומדות בקולג' מיוחד של הממשל האמריקאי המוקדש לגידול דור העתיד של מרגלות ושל סוכנות מיוחדות. כאשר הארכי-פושעת האיומה מכל, לוסי דאימונד (מחווה לביטלס?) מגיעה לעיר, הן מצוותות לעקוב אחריה. אך אבוי! הנערה היצוגית מכולן, איימי בראדשו, שהכל צופות לה עתיד מזהיר בשירות העם והאומה, מידרדרת לניהול מערכת יחסיים אינטימית למדי עם הגברת דאיימונד.

בנקודה זו כבר קשה להאמין שצופי הסרט לא שמו לב לכך שהסרט הנ"ל מבוסס למדי על "המלאכיות של צ'ארלי II", גם אם פרטים זעומים שונו פה ושם. וכך, מתוך תבנית זו, הסרט מספק תוכן פרודי איכותי למדי על ז'אנר סרטי המרגלים והסוכנים. פרודיה זו פועלת החל מהגאדג'טים השונים בהם נעשה שימוש (טלפורטציה, קירות-שדה-כוח, ואקדחי ענק, אם לנקוב בשמם של כמה), וכלה בניצול הקלישאות הז'אנריות, ובכלל זה ריבוי סוכנים מארגונים מקבילים אך שונים בזירת פשע אחת.

אבל מעבר לערך הפרודי המוצלח יש בסרט גם סיפור אהבה מתוק למדי בין נציגת החוק ובין פורעת החוק המסוכנת. הסרט נרתע מלקחת את עצמו ברצינות יתרה, ובכך מצליח להמלט מהמלכודת העגומה של מרבית הסרטים העוסקים במערכות יחסים חד-מיניות. נסו רגע לחשוב, כמה סרטים ראיתם בהם ההומו או הלסבית מבלים ימיהם ביסורים, ולרוב גם מתאבדים בסוף? בכולם כמעט, לפחות על פי המבחר שיצא לי לראות. אבל לא כאן. כאן, איימי בראדשו ולוסי דאימונד פשוט מאושרות האחת עם השניה. טוב להן יחד, לפחות עד שמגיע הממסד ומפצפץ את בועת השמחה.

אך כאשר מתנפצת הבועה מתגלה בסרט ייחוד נוסף. למרבית הדמויות המעורבות לא אכפת בעצם מנטיותיה הלסביות של איימי (היי, אנחנו כאן בזירה המוקדשת לסרטים וספרים עם אלמנטים ספקולטיביים, לא?) מה שחשוב להם (או בעצם "להן") הוא שהצעירה המבטיחה מתרועעת עם מי שנמצאת בשורה הראשונה ברשימת המבוקשים של רשויות אכיפת החוק בכל העולם, וסובלת מאובססיה תמוהה בכל הנוגע להשמדת אוסטרליה. עצם החד-מיניות כמעט ואינו משחק כאן תפקיד.

לא שהסרט מושלם, לצערי. הוא נעשה בתקציב נמוך למדי, דבר המתבטא בעיקר בבטוניזם מסוים של סצינות האקשן, שאינן חינניות כמו המכלול האופף אותן. וגם העלילה אינה הגיונית במיוחד והיא עתירה בחורים מכל סוג וצורה. די אם נזכיר אחד – נעלמת לכם סוכנת, לא תנסו להתקשר לטלפון הסלולרי שלה? אך כאמור, על חסרונות אלו מחפה חינניות רבה ולצדה דיאלוגים שנונים והרבה הומור. לא עושים בימינו מספיק קומדיות מוצלחות.

ומילה או שלושים אחרונות לסיום – את הסרט ראיתי לראשונה בפסטיבל הקולנוע בירושלים, בהקרנה השניה שלו באותו פסטיבל. לפיכך, הקהל היה מורכב עיקר מבחורות ומבנות זוגן. ביציאה נהניתי להקשיב לקטעי שיחות של נשים אקראיות:

מקטע ראשון – "הסרט הזה נראה כמו פנטסיה גברית טיפוסית. למה היה צריך את כל הסקס הזה?"

מקטע שני – "למה לא שמו יותר סקס?"

ללמדכם וללמדכן שלא ניתן לרצות את כולן. אבל בכך אין בעצם כל חדש.