הרבה פעמים אנחנו מתייחסים לזיכרון שלנו כאל מובן מאליו. ברור לנו שיקירינו מכירים אותנו, שיש לנו מאגר משותף של חוויות ורגשות, אפילו שהמלצרים במסעדה יזכרו את ההזמנה שלנו, מספיק כדי להגיש לנו אותה באיחור קל עם חיוך מזויף וחשבון מנופח.

להופ ארדן אין מותרות כאלה. מאז שהייתה בת 16 אף אחד לא זוכר אותה. בהתחלה החברים והמורים בבית הספר שכחו מקיומה, אחר כך אמה מכרה חצי מחפציה בלי שתדע להסביר מדוע, ותוך זמן קצר שני הוריה שכחו שאי פעם הייתה להם בת. הופ מצאה את עצמה ברחוב ונדרשה לשרוד במציאות שבה איש לא זוכר אותה אם יצאה מטווח ראייתו למשך יותר מדקה.

במצב הבלתי אפשרי הזה, הופ מצאה לעצמה מקצוע אידיאלי לכישוריה – גנבת מיומנת. היא יכולה לעבור בקלות עמדות שמירה, לחדור למתחמים סגורים באמצעות שקרים פשוטים, ולדעת שאיש לא יוכל לספר שהייתה שם. נכון – המצלמות ישמרו תיעוד שלה, טביעות האצבעות שלה יקוטלגו, אבל מה זה משנה אם איש לא יזכור מה לכל הרוחות האישה הזרה הזאת עושה בחדר החקירות? סתם אי נעימות קלה עבורה.

העניינים מסתבכים כשהופ, בצעד פזיז, גונבת תכשיט מצווארה של נסיכה בדובאי, במהלך נשף שיזמה החברה המשווקת את האפליקציה "שלמות". התאגיד רב העוצמה יוצא לנקום והופ מוצאת את עצמה מסובכת במלחמה על ערכים ועל עתיד העולם ודמותו. במקביל היא מאמינה שיש לתאגיד השולט ב"שלמות" פתרון שיהפוך אותה להיות שוב "זכירה" ומוכנה להקריב הרבה מאוד למען האפשרות הזו.

האפליקציה "שלמות" מייצגת את ההפך הגמור מהופ. בניגוד לה, שבכורח הנסיבות משוחררת לחלוטין מכבלים ומאילוצים חברתיים, משתמשי "שלמות" מוותרים לגמרי על פרטיותם ומוסרים לה את כל פרטיהם, כולל חשבון הבנק שלהם. הם מקבלים נקודות על התנהגות שעונה לקריטריון מאוד מלאכותי והוליוודי של שלמות וזוכים בתמורה להצלחה כלכלית ולמעמד חברתי. מצליחני "שלמות" הם האליטה העולמית, וכל מה שהיו צריכים לעשות בשביל זה הוא לבטל את עצמם ולהפוך לפלקטים. טיפול עצבי שהחברה מפתחת למשתמשים הכבדים מבטיח שהשינוי יהיה בלתי הפיך.

מול "שלמות" מתייצבת האקרית מבוגרת שהופ מכירה רק בכינוי שלה בדארקנט: ביירון27- אישה חדורת שליחות שמבקשת לשפר את העולם ולהציל אותו ממה שהיא תופסת כרודנות של "שלמות". בכל מחיר. הקשר רווי החשדנות שמתפתח ביניהן ייאלץ את הופ להשתנות בהדרגה ולקבל אחריות על מעשיה ועל העתיד, במקום להישאר רק בהווה של מעשים חסרי משמעות שנעשים רק לצורך הישרדות יומיומית.

נורת', שזה ספרה השני שמתורגם לעברית אחרי "חמישה-עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט", זורקת את הגיבורה שלה למצב בלתי אפשרי ודורשת ממנה לא רק לשרוד, אלא להשתנות ולהשתפר. ולא רק זה, היא אפילו יוצרת קשרי חברות משמעותיים ומאוד לא סימטריים עם אנשים שלא זוכרים אותה – שמודעים לקיומה באופן עובדתי בלבד, כאוסף של פרטים ותיאורים, אך לא מחזיקים בשום ידע רגשי או התנסות משותפת איתה.

אין אולי פלא שהאנשים שהופ הכי נמשכת אליהם הם אלה שמגלים בה עניין, ולו רק מקצועי. שניים מהם בולטים במיוחד: סוכן אינטרפול שהצליח ללכוד אותה לרגע, לפני ששכח והניח לה ללכת, וסוכן של התאגיד שרודף אחריה מאז השוד בדובאי. אצל שניהם, וגם אצל ביירון27, היא מחפשת אהבה וחברות, או לפחות מפתחת בהם סוג של תלות.

"הופעתה הפתאומית של התקווה" הוא ספר על תקווה, חברות, זיכרון, מוסר וכמיהה – הדברים שעושים אותנו אנושיים. במידה מסוימת כל החיפוש של הופ חג סביב הרצון הזה באנושיות, הן באמצעות קבלת אישור לקיומה מאנשים אחרים, הן במלחמתה נגד "שלמות" שמוחקת את הפגמים-כביכול שמרכיבים את האישיות הייחודית של כל אדם ואדם והן באחריות המוסרית שהיא מאמצת בהדרגה. מהבחינה הזאת הוא ספר מצוין, גם אם היה יכול להשתפר עם עריכה מעט קשוחה יותר. זה ספר מעניין, עם גיבורה מורכבת ומעוררת אהדה ודילמות קשות לפתרון – כל המרכיבים הנחוצים לספר מדע בדיוני טוב.

(הוצאת יניב, 2017. מאנגלית: דנה טל. 503 עמודים).