איקרוס ואביו ישבו בתוך המבנה הפתלתול והחשוך. האיש המזדקן רכן מול שולחן אבן מלא מכשירים. הוא נאלץ להזיז שוב ושוב את פמוטי הנרות שעל השולחן, כדי להאיר חלקים אחרים של התרשימים. לא די היה לעיניו הזקנות באור הלפידים שריצד על הקירות.

"איקרוס!" קרא. "איקרוס! בוא כבר ועזור לאביך. אולי גם תלמד דבר או שניים".

האיש הרים את אחד הנרות וסקר את החדר. מינוֹס, מלך כרתים, יהיה מרוצה. העבודה על המבוך התקדמה כמתוכנן. המבנה כבר הושלם ונותר רק לסיים את התקנת המלכודות האחרונות. מעט הבנאים שנותרו, היו כרותי לשון בחלק נפרד של המבוך, כדי שלא יוכלו לחלוק את סודות הלבירינת. האב ובנו נותרו מבודדים, ויכלו לנהל שיחה רק ביניהם. זה לא היה נעים, אך נדרש פיצוי הולם למלך לאחר התקרית עם המלכה. אתה מציית פעם אחת למצוות המלכה האומללה ועוזר לה לשכב עם פר קסום… וכמה היא שמחה לאחר מכן – לפחות עד שהחלו בחילות הבוקר. מי היה משער בנפשו שהדבר כלל אפשרי? כעת, אם רק היה מצליח לגרום לכל המלכודות לעבוד כיאות ובתיאום זו עם זו…

"איפה הילד הזה? איך הוא יודע להתאדות כל פעם שצריכים אותו", מלמל. "איקרוס!"

קולו הדהד מן הקירות והלך והתרחק עד שאבד במסדרונות המבוך.

"מה?" שאל קול שקט ומשועמם מאחורי כתפו. הזקן זינק ממקומו, אחז בחזהו ביד אחת וכמעט שהפיל את הנר מידו השנייה. שעווה רותחת טפטפה על התוכניות והתקשתה מיד.

"איקרוס! הבהלת אותי. איך צצת פתאום מאחוריי?"

"עפתי", השיב הצעיר, באותו טון לגלגני ושלח את ידו בסקרנות אל השעווה שזלגה במורד אחד הנרות. "איי!" איקרוס משך את אצבעותיו אל פיו.

"מגיע לך", גיחך הזקן. "מתחצף אל אביך? עפת, אתה אומר. איש בגילי ואתה לא עוזר לי בכלום, ובסוף עוד מבהיל אותי וצוחק?"

איקרוס פתח את פיו להשיב, אך נמלך בדעתו.

דדלוס בחן אותו היטב במבטו. "כן… עכשיו אתה שותק", אמר. "פעם היית כזה ילד פיקח, תלמיד טוב. והיום… יום אחד אני כבר לא אהיה כאן, ואז תצטרך לנהל את העסק לבדך, אבל במקום ללמוד אתה משחק בנוצות האלה שאתה אוסף, כמו רפה שכל…"

הנער גלגל את עיניו, וכשאביו המשיך בדבריו הצטרף למילים המוכרות, מניע את שפתיו בהרמוניה: "אמרתי לך, השמיים שייכים לאלים, לציפורים ולעננים, לא לאנשים. אנשים לא עפים וכסף לא צונח מהשמיים".

אביו הבחין בכך, וכעסו רק גבר. "אני רק רוצה בטובתך, איקרוס. גלגל את העיניים וצחק כמה שתרצה. זה לא ישנה את עובדות החיים. משטויות לא עושים כסף". הוא החווה בידיו על בגדיו היקרים. "משטויות לא זוכים לכבוד ותהילה. כשהייתי בגילך כבר היה לי שוליה ושם בינלאומי. אתה חושב שמישהו יזכור פעם את איקרוס? השוטה עם הנוצות?" הוא הורה בידיו לעבר בנו. "אם אמא שלך הייתה בחיים ורואה איך נתתי לך לגדול כמו פרא… היא הייתה הורגת אותי". הזקן נאנח. "ואולי היה לך יותר טוב איתה!"

"אבא, תפסיק!" קטע איקרוס את אביו. "אתה יודע שבסוף אצליח. יבוא יום וכולם יוכלו לעוף עם הכנפיים שלי. אבל אתה לא רוצה שזה יקרה! אתה לא רוצה שאצליח. כי מי יעזור לך אז? מה יהיה עם העסק שלך"? הנער אחז באחד התרשימים שעל השולחן וקימט אותו בהפגנתיות. "למי יהיה אכפת ממבוכים אכזריים כשאנשים יוכלו לכבוש את השמיים"? הוא השליך את המסמך המקומט אל האפלה שמבעד לפתח החדר. "אתה רוצה אותי כמוך – גבר מזדקן, שמעביר את חייו סגור כמו אסיר בחשכת המבנים שהוא בונה. אבל אני לא אעשה את זה! אני לא אחיה כמו עכברוש! אני בוחר בשמש ובאוויר הפתוח. אני –"

"שתוק!" צעק האב, ידיו קפוצות והוא רועד מכעס. "שתוק כבר! לא גידלתי בן כדי שיקרא לי עכברוש. כל הזמן 'אני ואני ואני. ואני לא אעשה ככה ואני לא אהיה ככה". הוא הלם בחזהו בכף ידו. "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך. איפה טעינו? אם רק אמא שלך הייתה שומעת איך אתה מדבר אלי! אני כולא אותך? אני? אם כל כך רע לך להיות עם אביך המסכן אז לך כבר. למה אתה מחכה?"

"אתה יודע שאני לא יכול, אבא", אמר הצעיר ושקע בפינה. "לא לימדת אותי את הדרך החוצה".

הספינה שהביאה את המינוטאור באה ונעלמה בחשאי. למעשה, העדות היחידה שנותרה בבוקר לבואה היו זעקותיו ושאגותיו קורעות האוזניים והלב של העולל המפלצתי. "המסכן מפוחד בוודאי עד מוות. להיקרע כך מאמו…" אמר האיש, ספק לבנו ספק לעצמו.

כל כמה דקות נשמע קולה של מלכודת אחרת משתחררת, מלווה בזעקות שבר וכאב. הכל עבד כמתוכנן. לא המינוטאור ולא אף אחד אחר ימצא את דרכו החוצה, כל עוד המבוך יעמוד על תלו. אי שם, בלב המבנה, היה רק אזור אחד שבו יכול מישהו לחיות בבטחה, וכל הדרכים והמלכודות במבוך הובילו אליו. הלבירינת אמנם נראה כאוסף שרירותי של מסדרונות ומעברים, אך למעשה לא תוכנן כדי לגרום לאנשים לאבד את דרכם, אלא כדי לכוון אותם אל מותם הבטוח. המבנה דמה ללוע עתיר שיניים חדות שהובילו את קורבנן אל מלתעות המפלצת. רק כאשר המינוטאור יגיע אל לב המבוך יהיה הלבירינת מוכן והמלכודת האחרונה והקטלנית מכולן תתייצב במקומה.

לא כך היו הדברים אמורים להתנהל! הספינה שהביאה עימה את המטען המפלצתי לא הייתה אמורה להשאיר אותם על האי עם החיה ולברוח בחשכה. הייתי צריך לצפות את זה, חשב המהנדס בכעס. זו דרכו של המלך מינוס לסגור את החשבון.

בשעות הקטנות של הלילה התעוררו איקרוס ואביו לשמע בכי נורא, מהול בשאגות ובצעקות. הייתה זו טעות לשלוח למלך את תוכניות הלבירינת, כישלון מצער בשיקול הדעת. כמדומה, החיילים תכננו להגניב את המפלצת אל לב המבוך, לחמוק בחסות הלילה ולהשאיר בידיה את צוות הבנייה שנותר מאחור. אך היו כמה שינויים שהמהנדס המזדקן ובנו היו צריכים לעשות במלכודות על מנת ליצור את התזמון המושלם. חלקן בוטלו, אחרות שינו את מקומן והוחלפו באחרות. החיילים התקדמו עם המפלצת עד מחצית הדרך כשהמלכודות החלו לקפוץ לפעולה. איקרוס ואביו התעוררו משאון זעקותיהם המהדהדות במסדרונות האינסופיים. הצעקות הלכו וגברו כאשר לא נותרו עוד די חיילים לרסן את המינוטאור והוא השתחרר מכבליו. בספינה שהביאה את בן הכלאיים הנוראי הבינו בוודאי שדבר מה השתבש ונטשו את חבריהם מאחור; או שאולי תכננו לעשות זאת כל העת. כך או כך, הספינה לא הייתה שם כשאיקרוס ואביו יצאו מן המבוך.

"אנחנו מוכרחים למצוא דרך לעזוב את האי בהקדם. אני לא מרגיש בטוח כאן, עם המפלץ הזה חופשי. אם הוא ימצא את הדרך החוצה…"

"חשבתי שאמרת שאף אחד לא יצליח לצאת מהמבוך לעולם", השיב הצעיר והשליך צמד שקים נפוחים שהצליח לחלץ מהמבנה.

"מובן שלא", השיב הזקן. "תכננתי אותו  בעצמי. ובכל זאת…"

כל אותו יום ובבוקר שלמחרת עמלו איקרוס ואביו על השלמת הכנפיים. הנער הסביר לאביו את התוכניות, וזה תרם אף הוא מניסיונו. הכנפיים נראו פשוטות למדי, אך היו מלאכת מחשבת הנדסית סבוכה שהורכבה בהקפדה מורטת עצבים. לקראת הצהריים הן היו מוכנות, וניסיונות המבחן הראו שהן פועלות טוב מן המצופה.

שעת האמת הגיעה. בערב, ידעו, יתחזקו הרוחות ויקשו על התעופה, והחושך היורד יקשה על הניווט. לילה נוסף בחברת המינוטאור לא התקבל על הדעת. וכך, בשעת צהריים מוקדמת, חזו הציפורים החגות מעל האי במראה התמוה של שני בני אנוש משליכים את עצמם מן הצוק שבקצה האי. אך במקום ליפול אל מותם, הם פרשו כנפיים ועפו.

"למה לא בנינו רפסודה?" זעק אביו של איקרוס, אך אז נאלץ להפנות את מלוא תשומת לבו לתעופה. תפעול הכנפיים היה מורכב וקשה, למרות משקלן הקל. זמן קצר לאחר שיצאו לדרך כבר היה מכוסה בזיעה, ולהט הצהריים תרם גם הוא את חלקו.

"עוף יותר גבוה", קרא איקרוס לאביו. "הרוחות למעלה חזקות יותר ותוכל לדאות במקום להתאמץ כל הזמן!"

הזקן קילל את הכנפיים שמנעו ממנו לנגב את הזיעה הזולגת לעיניו. כשהצליח בכל זאת להביט מעלה ראה את בנו חג מעליו במעגלים, נישא בחן על כנפי הרוח. "הפסק להתרברב, ילד. אני לא בגילך", השיב, וכמעט איבד את הריכוז שנדרש לו לתיאום תנועותיו.

"אין מספיק רוח בשביל להחזיק אותך נמוך כל כך באוויר. אתה תתרסק!"

"עוף איך שאתה רוצה ואל תגיד לי מה לעשות. הים מספיק מסוכן. אני צריך גם ליפול מהשמיים?" סינן הזקן מתחת לזקנו.

"אבא. סמוך עלי! זרום עם הרוח…" איקרוס ביצע כעת לולאות וזיגזגים באוויר.

"אויש… תעוף ממני כבר, בן שחץ!" רטן וקילל את עצמו שוב על שלא התעקש על הרפסודה.

"איך שאתה רוצה", השיב איקרוס והתרחק בדאייה. "אתה מוזמן להצטרף אלי למעלה כשתפסיק להתעקש".

מראה הים הפרוש למטה והשמש המשתקפת על פניו היה מהפנט. איקרוס חש את חום השמש על גבו ושאב ממנו עונג, לאחר החודשים הממושכים של צינת הלבירינת. הרוח ליטפה את פניו ואת גופו. הוא חש בה אוחזת בכנפיו ומושכת אותו אליה, מעלה, מעלה.

כשאביו של איקרוס שב והביט למעלה הוא ראה רק נקודה שחורה הרחק במרום. מסביב, מכל עבר, לא ראה דבר זולת הים האינסופי. הוא רצה להתרומם ולהצטרף לבנו, אך גילה שלא נותר בו כוח.

" איק… איקרוס! בן, חכ… חכה…" גבו היה משוח בזיעה ועיניו צרבו. הוא חש את הכנפיים מחליקות אט אט מכתפיו הלחות. כל גופו היה כבד כעופרת והוא אמר נואש. הכנפיים ניתקו מגבו והוא קידם בברכה את פני המים, שבאו לפגוש בו.

אי שם, ברחובות סיציליה התהלך איש מזדקן. בגדיו היו שחוקים, גבו שפוף ועיניו כבויות. בלילות, כשנפתחו שערי בתי המרזח ליד החוף, היה מספר את סיפורו תמורת משקה ואוזן קשבת. לפעמים היה זה הוא שהמציא את הכנפיים ולפעמים בנו. לפעמים צלל בתשישות אל בין הגלים וניצל על ידי ספינת מפרשים ולעתים הגיע בכוחות עצמו בזכות איפוקו. לפעמים כעס על בנו וגידף ולפעמים מירר בבכי אל כוסו.

אוהבי הסיפורים האזינו, לרוב בדממה. הם קפצו את אגרופיהם כשסיפר להם על המינוטאור ופערו את עיניהם כשסיפר כיצד הוא ובנו כבשו את השמיים. הם זעקו איתו כשסיפר כיצד נסק איקרוס לעבר השמש, בלי להביט לאחור, כאילו ניסה להדביק את מרכבתו של אפולו, ונשמו לרווחה כשסיפר איך הוא עצמו הגיע לחוף בשלום. אך אם נשאל לגורל בנו, התשובה בפיו הייתה אחת: "לא ייתכן. המרחק ליבשה היה רב והחום בגובה הזה… זה מגוחך. אנשים לא יכולים… אף אחד לא יכול להגיע לשמש!"