הכזבנית: חוכמת ההמונים


פורסם ביום יום ראשון, 16 באפריל 2017, בשעה 10:56
שייך למדור הכזבנית, סיפורי מקור

מאת

הסיפור עומד בפני עצמו, אך מומלץ לקרוא לפניו את
הסיפורים הקודמים בסדרה: חומצה אסקורבית והסוכן

 

לאור גסנר – אחת הנשים האמיצות והנחושות שאני מכירה


משב רוח קריר ושובב זרם מהחלון ובידר את שערה של רעואלה. היא הפסיקה את הקלדת התגובה על ויטמין K והפנתה את מבטה. דמות אפלה התגשמה במסגרת החלון.

"רעואלה", לחשה הדמות.

"אזרקיאל". קולה של רעואלה היה שטוח ונטול חדווה. היא לא חיבבה את הצד הזה של המשפחה. מהצד האנושי שלה לא נותר עוד איש. אלה שהכירה מתו מזקנה לפני שנים רבות וצאצאיהם לא עניינו אותה.

"מה מביא אותך לצל קורתי?" שאלה רעואלה.

אזרקיאל דילג פנימה אף שלא הוזמן. הוא היה הבן הבכור של אחיו הבוגר של אביה. בן דודה שהחליט שהוא אחראי על חינוכה של האנושית למחצה הפרועה שנולדה למשפחה. הוא היה גבוה וחיוור, ומעטה האפלה שנשא אותו באוויר העולם הגשמי שיווה לו מראה כהה ומסתורי. אביה נראה בוודאי בדיוק כך כשפיתה את אמה לבוא איתו אל מישור האסטר – מעשה שעליו היא התחרטה למשך כל שארית חייה הקצרים.

"באתי לבדוק מה שלומך, דודנית אהובה", אמר אזרקיאל במתק שפתיים.

"שלומי טוב. עכשיו אתה יכול לעוף מכאן", אמרה רעואלה.

במקום לצאת כלעומת שבא, אזרקיאל פסע בדירה ובחן היטב כל רהיט וקישוט.

"כבר זמן מה את לא עונה למסרים", הוא אמר.

"כן. אה…" היא חששה מהרגע הזה.

"יכול להיות שאת לא מקבלת אותם?" הוא שאל.

"אני עסוקה, והקליטה פה…"

"לא הגעת לחגיגת הערפליאנה", אמר אזרקיאל. הוא התיישב בהדרת כבוד על כורסת הטלוויזיה של רעואלה והעווה את פניו כאילו לא נוח לו.

"איך יכולתי להחמיץ את המאורע?" מלמלה רעואלה. מאה עשרים שנה קודם לכן, כשהסתיימה החגיגה הקודמת, היא התגרדה שבועיים כי עורה האנושי לא הגיב טוב לערפל הקדוש שכולם עברו בו בטקס. הם רק צחקו והסבירו לה שוב כמה המסורת הזו חשובה, וכמה אביה ייעלב אם תתעלם מההזמנה בפעם הבאה.

"אביך הסתגר בשוחת הבושה", אמר אזרקיאל.

"תגיד לו שההזמנה לא הגיעה אלי", אמרה רעואלה.

"חשבתי שאולי זה העניין", אמר אזרקיאל. "הרי לא יעלה על הדעת שתעליבי את אביך בכוונה תחילה".

"ברור שלא", אמרה רעואלה. זה היה מסוכן מדי. היא עוד זכרה איך הגיב כשהעזה להעליב אותו מול כל המשפחה.

"יכול להיות ששכחת לחדש את הטלפתיה שלך?" שאל אזרקיאל.

"אני…" היא היססה, "אני לא יודעת. חידשתי אותה בסביבות 1950 –"

"מתי?"

היא התרגלה לספירה האנושית. מתי זה היה בזמן אסטר?

"בערך ב-425 לקראת המפגש הגדול, אבל אתה יודע – זה לא עובד עם בני אדם, אז אני לא מרגישה איך זה מתפוגג".

"אני רואה שאת משגיחה היטב על המראה הצעיר שלך", אמר אזרקיאל. "425 זה לא כל כך הרבה זמן לאסטרי, אבל הגנים האנושיים שלך מקצרים את התקופה, נכון?"

רעואלה עיקלה את שפתיה.

"כנראה לא שמתי לב. לא מעניינות אותי השטויות שאתם מפיצים כל הזמן במחשבות", אמרה.

"את לא צריכה לעקוב אחרי פטפוטים, אבל אם את לא מקבלת הזמנות לאירועים הקדושים את עלולה להחמיץ הודעות חשובות אחרות".

"אני לא זוכרת שקיבלתי אי פעם הודעה חשובה", אמרה רעואלה.

אזרקיאל הרעים בקולו. "הערפליאנה לא חשובה?!" הוא קם מהכורסה והתנשא מעל רעואלה. גם היא קמה מהכיסא, אך הוא עדיין היה גבוה ממנה בכעשרים סנטימטרים. אם תשנה את צורתה כדי להתאים את עצמה לגובהו, הוא עלול להיעלב.

"בפעם הקודמת המשפחה של אמא שלך דיברה מאחורי גבי שחצי אנושית לא צריכה להשתתף בטקס", אמרה רעואלה. "שמעתי את זה, אתה יודע. אז הטלפתיה שלי עוד עבדה".

"ונזפנו בהם ואמרנו להם שלא מדברים כך על אסטרים, אפילו אם יש להם דם אנושי", אמר אזרקיאל. "אומר לאביך שלא קיבלת את ההזמנה כי לא שמת לב שהטלפתיה שלך התפוגגה. אבל אם לא תפעלי כדי להחזיר אותה אביך יבוא כדי לבדוק מדוע, ואולי יחליט להחזיר אותך הביתה. גם ככה הוא לא מרוצה שבחרת לגור בין בני אדם".

"בחרתי לגור בין בני אדם כי רק מהם אני יכולה לקבל חיזוקים לכוחות שלי!" אמרה רעואלה, "ואני צריכה לעשות את זה הרבה יותר מכם".

"אם תחזרי הביתה לא תצטרכי את כל הכוחות שלך", אמר אזרקיאל.

"ואהיה אומללה כמו אמי", אמרה רעואלה. היא העוותה את פניה לעומתו ואמרה, "עוף מפה, אזרקיאל. לא הזמנתי אותך".

"להתראות, דודנית אהובה", הבוז כמעט ניתז מבין שפתיו של אזרקיאל. "אם את לא רוצה שאחזור, החזירי לעצמך את הטלפתיה".

דמותו הפכה ערפילית והוא זרם מבעד לחלון אל תוך הלילה. רעואלה הגיפה את החלון ונעלה אותו, כאילו שזה יכול למנוע ממנו לחזור. היא חזרה אל המחשב. השיחה ברשת המשיכה בלעדיה. מישהי הוסיפה תגובה ארוכה ומפורטת על החשיבות של מתן ויטמין K לתינוק מיד כשהוא נולד, והאישה בהיריון ששוחחה איתה השתכנעה לא לוותר על הזריקה. רעואלה מחקה את התגובה שהחלה להקליד על החומרים המשמרים המסוכנים. לא היה בזה טעם, וממילא היא ניסתה להפחיד את האישה רק בשביל הכיף. לא היה לה מה להרוויח.

עליה להחזיר לעצמה את הטלפתיה עכשיו, אם היא לא רוצה ביקור מאבא. הגיע הזמן למזימה חדשה.


תאיר פיהקה. התרגיל באלגברה לינארית שעמם אותה והיא זגזגה בינו לבין האינטרנט כדי שמוחה לא ייכנס לקיפאון סופני. השעה כבר הייתה קרובה לחצות, והיא החליטה ללכת לישון עד מחר. היא קפצה לדפדפן להעביר מבט אחרון על הפיד שלה ועיניה נעצרו על הודעה חדשה שעלתה בו. "שקט עלול לגרום להפרעות קשב וריכוז!"

מה? חשבה. מאיפה זה הגיע? הקישור הוביל לפוסט בבלוג שכתבה אחת, ד"ר חֶלְמִית דִיאָב, שסקרה מחקר כלשהו שגילה מתאם בין שמירה על שקט בסביבת תינוקות להתפתחות של הפרעות קשב וריכוז בגיל מאוחר יותר. "אין ספק", כתבה חלמית, "שכדי להילחם בהפרעות הללו יש להציף תינוקות בגירויי רעש, רצוי עוד כשהם ברחם".

תאיר נזכרה באופנה הישנה של הצמדת אוזניות עם מוזיקה של מוצרט לבטן של אם הרה כדי לשדרג את מנת המשכל של התינוק. האם היה בזה משהו?

היא פיהקה שוב. הפוסט אמנם נראה הזוי, אבל לא מסוכן כמו הדיון ההוא על ויטמין K מלפני כמה ימים. לכל היותר כמה אנשים יגלו שקשה להם להרדים את הילד אם ישמיעו לו מוזיקה בלילה. היא כיבתה את המחשב.


רעואלה המשיכה לעבוד לתוך הלילה. המהלך הראשון במזימה החדשה עבר בשלום. הבלוג של חלמית עלה לאוויר עם די והותר פוסטים שמתוארכים לאחור כדי לשוות לו מראה אותנטי. הפרופילים המזויפים שהכינה ברשתות החברתיות התחילו להפיץ את הקישור ואף לשוחח עליו זה עם זה. היא כמעט כססה ציפורניים כשחיכתה לראות את האנשים האמיתיים מתחילים להפיץ את הבשורה בשבילה. כדי להחזיר לעצמה את הטלפתיה עליה לשכנע את ההמון לאמץ את התיאוריה, וזה היה מסובך יותר ממזימות אחרות. בפעם האחרונה שעשתה את זה היא הפיצה שמועות על רעלים במים במסווה של הפלרה, קונספירציה מוצלחת במיוחד שתפסה היטב בציבור וממשיכה להתגלגל בכוחות עצמה עד היום!

עכשיו, עם האינטרנט, זה אמור להיות קל יותר. גם המזימות הקודמות שלה כמעט פנו לכיוון שיחזיר לה את הטלפתיה, רק לא מספיק. כמובן אין טוב בלי רע – האינטרנט הביא גם את דוחפת האף ואת עדר האוהדים שלה שכמעט הרסו לה את המזימה הקודמת. הפעם היא בחרה בנושא שנראה פחות מסוכן לציבור. אולי זה ימנע מדוחפת האף ודומיה להתערב. נכון, הסיפוק יהיה קטן יותר, ואולי לא יחזיר לה את הטלפתיה במלואה, אבל היא רק צריכה להשיג מספיק כדי לעצור את אביה מלבוא. מה שחסר לה כעת הוא רק שיתוף הפעולה של ההמונים. רעואלה התחילה לראות שיתופים של פרופילים אמיתיים. אנשים כתבו פרשנויות והודיעו שהם מפעילים את הרדיו בחדר הילדים. רעואלה חייכה. ההמונים נענו לקריאתה!


"מה זה הרעש הזה?" שאלה אילת כשעלו לאוטובוס עם השקיות מהסופר.

"מוזיקה?" שאלה תאיר. היא הניחה את השקיות על הרצפה והעבירה את הכרטיס המגנטי בקורא הכרטיסים. קקופוניה הקיפה אותה, עולה משלל טלפונים בכל רחבי האוטובוס. לפחות שישה אנשים הקשיבו למוזיקה חזקה, מהם אחד ששמע אופרה, והמנגינות לא השתלבו. אישה צעירה ישבה כשאצבעותיה תחובות באוזניה ונראתה על סף דמעות. האוטובוס יצא לדרך.

אילת ניגשה אל הגברת הזקנה שמטלפונה בקעה האופרה ריגולטו. "סליחה", אמרה. הגברת הזקנה הסתכלה בעד החלון.

"סליחה", צעקה אילת. הגברת הפנתה את מבטה.

"למה יש פה כזה רעש?" שאלה אילת.

"שמתי את זה כי לא יכולתי לסבול את התופים", צעקה הזקנה והצביעה על צעיר עם ילקוט סטודנטים שמהטלפון שלו בקעו צלילי תיפוף רמים.

תאיר התקרבה אליו. היא נגעה בכתפו. "סליחה", שאלה. "למה אתה שומע מוזיקה כל כך חזקה?"

"אני בדרך לשיעור", אמר הסטודנט. "זה עוזר להתרכז".

"מה?"

"את לא יודעת שרעש מונע הפרעות ריכוז?" שאל הסטודנט. "יצא מחקר חדש".

תאיר נזכרה בפוסט המוזר ההוא מלפני שבועיים. אבל הוא דיבר על תינוקות.

"מה שאני קראתי דיבר על תינוקות, וגם הוא היה מגוחך", אמרה.

"לא רק תינוקות", אמר הסטודנט. "זה טוב לכולם. מדברים על זה בכל מקום".

תאיר החליטה שאין לה כוח להתווכח עם טיפשים באוטובוס.

"אולי תשים אוזניות?" הציעה.

הסטודנט נעץ בה מבט תמים ושוחר טוב. "אבל אני רוצה שהרעש שלי יועיל גם לאחרים", אמר.

"אי אפשר ככה!" אמרה תאיר בקול, שנשמע רק בקושי בתוך השאון. "אתה שם תופים, זאתי שמה אופרה, ההוא מאחור שם שלמה ארצי. אולי תכבו כולכם את המוזיקה שלכם ונבקש מהנהג לשים רדיו?"

הסטודנט גלגל את עיניו. "אבל אז זה לא יהיה רעש! זה צריך להיות רעש", אמר.

הוא נראה נחמד בעיניה, בלונדיני עם עיניים בהירות ויפות ופנים סימטריים. אבל איזה אידיוט. הוא בטח לומד במכללת טימבוקטו, או משהו.

"תקשיב", אמרה תאיר בקול רם שיגבר על הקקופוניה, אך ניסתה עדיין לשוות לו נימה סמכותית, "קראתי את הכתבה שדיברת עליה. היה כתוב שם ששקט גורם להפרעות קשב וריכוז אצל תינוקות. לא היה כתוב שם כלום על זה שרעש שמשפר ריכוז אצל מבוגרים".

"זה אותו דבר, לא?"

תאיר נאנחה ועצרה את עצמה בכוח מלפלוט את הקללות שנהגה לומר במצבים דומים מול מסך המחשב. היא שאפה עמוקות כדי להירגע.

"אתה רואה את הבחורה הזו פה?" שאלה והחוותה לעבר הצעירה שסתמה את אוזניה.

"כן".

"היא סובלת מהרעש. אם אתה רוצה לטפל בעצמך עם רעש זו זכותך, אבל בלי אוזניות אתה כופה את זה גם על אנשים שלא מעוניינים בזה".

הפעם היא הצליחה להגיע אליו. הוא התנצל, ושלף אוזניות מהתיק שלו. טלפון נוסף הושתק כשאילת סיימה לשוחח עם נערה קצוצת שער עם קעקוע של קופידון על היד. תאיר עברה לבא בתור. הטלפונים הושתקו בזה אחר זה ולבסוף גם הזקנה כיבתה את ריגולטו שלה. שקט השתרר באוטובוס והאישה שסתמה את אוזניה פתחה אותן ושלחה לתאיר ואילת חיוך אסיר תודה.

הן התיישבו עם השקיות ואילת שאלה בעיניים רחבות, "מה זה היה?"

"ראיתי פוסט מוזר לפני שבועיים", אמרה תאיר. "אני חושבת שלא הערכתי אותו נכון".


ידיעה קטנה בשולי עמוד החדשות תפסה את תשומת ליבה של רעואלה. היא הרימה את העיתון שהיה זרוק על הספסל. היה כתוב בו על תינוק שאושפז להשגחה לאחר שהוריו השמיעו בחדרו מוזיקה חזקה מדי. גם אחרי שהמוזיקה כובתה הוא לא הפסיק לצרוח והשכנים היו אלה שהזעיקו עזרה. לתינוק שלום, הוא לא יסבול מפגיעה בלתי הפיכה בשמיעה, וההורים נחקרו במשטרה.

רעואלה גיחכה. ההורים לא הצליחו להסביר מדוע עשו את זה. האבא טען שראה מחקר שאמר ששקט מזיק לתינוקות, אבל לא זכר איפה. זו הייתה התחלה טובה. רעואלה קרעה את הכתבה מהעיתון והכניסה אותה לכיסה. היא בדקה את הטלפון עם המדבקה "חלמית דיאב" אבל איש עדיין לא ניסה להתקשר אליו. מוטב כך. התקדמות אטית מחוץ לאור הזרקורים התאימה לה הפעם. אולי אפילו תוכל לנצל את חלמית למזימה הבאה.


הטלפון צלצל. תאיר הלכה לחדרה ולקחה את הטלפון.

"הלו", אמרה, וחזרה אל מכונת הכביסה שלתוכה ערמה בגדים.

"הי", אמר קולה של רוחמה בצד השני. "ראית חדשות?"

"לא, אני מנקה את הבית", אמרה תאיר. "משהו מעניין?"

"תינוקת אושפזה עם דימום במוח בגלל בעיות קרישה", אמרה רוחמה.

"ויטמין K?" שאלה תאיר.

"כן. לא קיבלה בלידה. בדיוק סיימתי להכין את הטור על זה לעיתון, ואז זה התפרסם. חייבים לעשות משהו. זה מתחיל להיות כמו אז עם בדיקות הדם והשבץ".

תאיר סגרה את המכונה.

"אני לא מצליחה למצוא מקור לזה, אלה פשוט שמועות שמסתובבות", אמרה. "אני לא מבינה מי האנשים שמפיצים את ההפחדות האלה. אז הייתה לנו כתובת לתקוף אותה, הייתה הרופאה המתחזה ההיא. עכשיו אין לי מטרה".

"זה נורא", אמרה רוחמה. "אני אשלח את הטור. אולי זה יעזור".

תאיר לקחה את מכל ג'ל הכביסה.

"יש עכשיו גם את השיגעון החדש עם הרעש. נתקלת בו?" היא המשיכה לעמוד עם המכל ביד.

"כן", אמרה רוחמה. "גם ראיתי שאשפזו תינוק כי ההורים שלו הגזימו עם הדציבלים".

"באמת?" שאלה תאיר. "חשבתי שזה לא יותר ממטרד".

"גם אני", אמרה רוחמה, "אבל זה מתחיל לתפוס תאוצה. יש לנו אולי רופא אף אוזן גרון שמבין גם בהפרעות קשב וריכוז, ויכול לכתוב על זה משהו לעיתונים?"

"לא, אבל אני אחפש", תאיר נזכרה במכל שבידה ופתחה את הפקק. "למה בעצם אנחנו עושים בהתנדבות את העבודה של משרד הבריאות?"

רוחמה נאנחה. "כי משרד הבריאות לא עושה אותה".


רעואלה עמדה ליד החלון הפתוח. היא נשמה עמוקות והתרכזה בקליטת מחשבות אסטריות. תינוק אחד הגיע לבית החולים, וגם פצועים מכמה קטטות שפרצו על רקע טיפול ברעש נגד בעיות ריכוז. אנשים הפיצו את השמועה בלעדיה ואפילו הוסיפו עליה מידע שהמציאו לבד. הטלפתיה אמורה להתחיל לחזור.

דקות ארוכות היא עמדה עד ששמעה מעין פטפוט עדין במוחה. זה לא הספיק כדי להבין את אביה אם יחליט לשדר לה מחשבות, אבל זו התחלה טובה. היא הייתה מרוצה.


ליותם נמאס משיעורי הבית שלו. הוא נכנס לראות אם יש עדכונים ברשתות החברתיות מהמשחק בין מכבי להפועל חולון בכדורסל וראה שמיקי הפרופסור שיתף הודעה של איזו חנה אחת על זה שרעש עוזר להתרכז.

"ידעתם שאנשים ששקט להם מדי מתחילים לעופף ולא מצליחים להתרכז? יוצאים מוזרים!" היא כתבה, ועוד תיארה מאמר מדעי שקראה של איזו רופאה שהסבירה ששקט גורם להפרעות קשב וריכוז ולכן חייבים להרעיש כל הזמן כדי לא להיות מוזרים. יותם לא שמע על זה קודם, אבל מיקי היה חכם נורא. לכן החבר'ה קראו לו הפרופסור. הוא לא היה משתף משהו לא נכון.

"מה זה אומר מוזרים?" הוא שאל בתגובה.

מיקי ענה מיד, "אתה יודע, אנשים כאלה שלא מחוברים ולא מבינים כלום".

"כמו אוטיסטים?" שאל יותם. הוא לא היה בטוח מה זה אוטיסט, אבל חבריו תמיד כינו כך אנשים עם התנהגות משונה.

"כן", כתב מיקי.

יותם ישב זמן מה בפה פעור ובהה במסך. אילו חדשות מרעישות! תרתי משמע! ואז הוא נזכר באחיינו הקטן והחמוד. אחותו תמיד הקפידה על שקט מוחלט בזמן שהתינוק ישן. הוא קפץ מהכיסא והפך את החדר עד שמצא את הטלפון שלו. בידיים רועדות הוא חיפש את לילי ברשימת הקשר.

הטלפון צלצל.

"יותמוש?" שאלה לילי חרש, אות לכך שהתינוק אכן ישן. בשקט מוחלט ומסוכן!

"לילי", זעק יותם, "שימי מיד מוזיקה ותפתחי חלונות לרחוב!"

"למה?" לחשה לילי.

"שקט יהפוך את בובי לאוטיסט!"

דממה השתררה בצד השני.

"מי אמר לך?" שאלה לילי.

"יצא על זה מחקר חדש! קראתי אותו עכשיו!" זעק יותם. "זה בכל האינטרנט!"

"אוי, אלוהים", אמרה לילי, "אני חייבת להודיע לכל החברות שלי! תודה, יותמוש!"

היא ניתקה את השיחה, פתחה את קבוצת האמהות שהייתה חברה בה והקלידה, "כולן לשים מוזיקה לפשושים! יצא מחקר חדש! שקט גורם לאוטיזם!!!!!!"


האתר כמעט קרס מרוב כניסות. רעואלה נאלצה לשלם עוד כמה גרושים לחברת השרתים כדי להגדיל את רוחב הפס. הפוסט הוצף בכל כך הרבה תגובות שהיא לא הספיקה אפילו לקרוא אותן. כמות השיתופים עלתה מאוד. אפילו בטלוויזיה התייחסו לנושא, כמו אז עם בדיקות הדם, והביאו לתוכנית הבוקר קלינאית תקשורת שטענה בתוקף שלא היו דברים מעולם. אבל עוד אנשים התחילו לכתוב על הנושא באתרים שלהם ובחשבונות שלהם ברשתות החברתיות, ורעואלה התפעלה לראות שכמה מהם אפילו הצליחו לאתר מחקרים אמיתיים שתמכו בתיאוריה. לא משנה שאלה היו מחקרים זניחים על מספר קטן של ילדים שהתפרסמו בכתבי עת שוליים שלא עושים ביקורת עמיתים, אבל הם היו שם! אפילו היא לא הצליחה למצוא אותם קודם. רעואלה חיככה את ידיה בהנאה. תוכניתה התקדמה באופן מושלם!

דוחפת האף פרסמה באתר שהיא וחבריה המעצבנים פתחו כתבה קטנה שכתשה את הפוסט המקורי של רעואלה בנושא. אבל כמעט אף אחד לא שיתף אותו, אף אחד לא הגיב לו ובכלל הוא ענה על טענות שההמון כבר לא עסק בהן. בשלב הזה אנשים כבר המציאו די והותר בעצמם.

מתוך סקרנות רעואלה בדקה את הדף הראשי של האתר כדי לראות מה הנושא שמעסיק את דוחפת האף. כולו דיבר על ויטמין K. היא הייתה עסוקה עדיין בשעשוע של רעואלה מלפני כמה שבועות. רעואלה חייכה. דוחפת האף שקועה במשהו אחר ואין לה פנאי להפריע במזימה האמיתית. מצוין! היא הלכה לחלון, עצמה את עיניה והתרכזה. כן, הצלילים שקלטה בתוך מוחה היו חזקים יותר. עוד מעט תוכל להבחין בין הקולות האסטרים.


רעואלה התעוררה בבוקר. ראשה המה כאילו כוורת דבורים התיישבה בו. בתחילה חשבה שהשכנים מקימים רעש כדי להגן על ילדיהם מהפרעות קשב, אך כעבור רגע הבינה שהרעש נמצא בתוך ראשה. הטלפתיה מתפתחת. אמנם חלפו כבר עשרות שנים מאז ששלטה בטלפתיה, אך למיטב זיכרונה זה לא היה אמור להיות כך. האסטרים לא אמורים להיות עד כדי כך רועשים. הם רחוקים משם ויודעים היטב לחסום מחשבות תועות. אז מה היא שומעת?

רעואלה קמה ולהפתעתה התנודדה. החדר הסתחרר סביבה. מה קורה פה? היא מעדה אל המטבח, נשענת על הקיר מדי פעם, מילאה מים בקומקום ושפכה קפה לספל ישר מהצנצנת. המים התחממו והיא נשענה על השיש. ראשה עדיין המה, כאילו היה מלא באנשים קטנים שלא סותמים את הפה. היא הצמידה יד אחת למצחה. מעולם היא לא הרגישה כך, אפילו כשנדבקה בשחפת במאה השמונה עשרה ונאלצה לפעול ברגע האחרון כדי לקבל כוחות ריפוי שיצילו אותה מהצרה. מה היא עשתה אז? היא ניסתה להיזכר, אך הזמזום בראשה היה חזק מדי והיא לא הצליחה להתרכז באירועים כל כך רחוקים. המים רתחו ורעואלה מזגה אותם לספל, ערבבה ולגמה. הקפה היה לוהט והיא ירקה אותו על השיש ומיהרה לשטוף את פיה במים קרים מהברז. לשונה צרבה. אין ספק שהיא חטפה כווייה. מה פתאום היא שותה קפה רותח? ועוד כשאין לה כוחות ריפוי? רגע, חשבה, אם היא תשנה את צורת הלשון, היא תוכל להעלים את הכוויה. זה יכול לעבוד.

היא התיישבה ליד השולחן, השעינה את ראשה על כפות ידיה והתרכזה בלשנות את צורת הלשון שלה. זה היה אמור להיות קל, אבל הזמזום המציק בראשה הקשה עליה להתמקד. לבסוף הצליחה, במאמץ רב, והצריבה בפה הוקלה מאוד.

רעואלה לגמה שוב מהקפה שהצטנן בינתיים, וגילתה ששכחה את הסוכר. היא המתיקה אותו וסוף סוף יכלה ליהנות מספל הקפה וחשה מעט מרוכזת יותר. הזמזום לא פסק לרגע. מה זה? היא חייבת להבין מה זה שהיא שומעת. אולי זה נשק נגד אסטרים שהופעל כאן על הארץ ועוד מעט יופעל במישור האסטר ויפגע בבני משפחתה? היא לא חיבבה אותם, אבל משפחה זו משפחה.

רעואלה עצמה את עיניה והתרכזה בצלילים שהקיפו אותה. אלה היו מחשבות, בהחלט, אבל הן לא היו אסטריות. לא הייתה להן האיכות הנכונה. מה הם אומרים, החושבים המסתוריים הללו? היא המשיכה להתרכז, ניסתה לבודד מחשבה אחת מההמון.

"זה לא סדר", אמר הקול בראשה. "הילד הזה אומר כל הזמן שהוא מסדר אבל משאיר הכול מבולגן. איפה הוא?"

מה זה יכול להיות? תמהה רעואלה. היא הרפתה מהמחשבה הזו ולכדה אחרת.

"אבל מה אם היא תגיד לי לא?" שאל קול אחר. "יהיה ממש מפדח אם היא תגיד לא. היא באמת חייכה אלי אתמול או שדמיינתי את זה?"

מי חשב את זה? רעואלה עזבה גם את המחשבה הזו וניסתה לתפוס אחת נוספת. פרץ מחשבה חזק הגיע אליה. כנראה מקרוב יחסית. היא נאחזה בו.

"לכל הרוחות", חשב מישהו, "שוב המים עולים. בסוף נצטרך מישהו מקצועי".

צעקה עלתה היישר מהחלון, "אבא! הכיור שוב נסתם. אמרת שפתחת את הביוב".

רעואלה קמה וניגשה אל החלון. במטבח שממול ראתה נער כבן שש עשרה עומד ליד השיש. גבר נכנס לחדר, התקרב אל השיש והרכין את ראשו. רעואלה קלטה, "כמה חומר אפשר לשפוך לשם? אין לי כסף לאינסטלטור החודש. מה עושים?"

רעואלה הפסיקה לנשום. מחשבות אנושיות מתקיפות אותה. היא בכלל לא אמורה לקלוט את האנושיים. אין פלא שראשה הומה כאילו גדוד זבובים נכלא בגולגולתה. האנושיים נמצאים בכל מקום, הם המונים, והם אפילו לא מנסים לחסום את מחשבותיהם.

אבל איך היא מצליחה לקלוט אותם? משהו בוודאי השתבש מאוד במזימה, כאילו היא קיבלה כוחות טלפתיה מעוותים, לא נכונים. אולי חזקים מדי. ייתכן שאי שם מתחת יש גם קולות אסטרים, טובעים בשיטפון הקולות האנושיים שמציפים אותה.

היא הלכה אל המחשב. המסך נדלק באור מסנוור. היא נאנקה ועצמה את עיניה. אם היא לא תבדוק מה קורה המצב רק יחמיר. רעואלה פקחה את עיניה לכדי סדק, גיששה אחרי כפתור הבהירות במסך ולחצה על החץ התחתון עד שהצליחה להביט בו. היא חשה כאילו המחשבות מתקיפות אותה עכשיו אפילו יותר.

היא נכנסה לרשת החברתית וחיפשה שיחות בנושאים של תינוקות ושקט. הדף התמלא בשיחות.

"שקט גורם לאוטיזם!" הכריזה הכותרת של אחד מהם. היא נכנסה לשיחה. אנשים נלהבים קישרו בין התיאוריה הדמיונית שלה לאוטיזם, כאילו זה אותו דבר. מישהו קישר למחקר אמיתי שהראה שיותר מדי שקט עלול לגרום לקשיי שינה בהמשך החיים.

רעואלה חזרה לתוצאות החיפוש. השיחה הבאה התעסקה בשאלה אם שקט גורם לבעיות לב. רעואלה כיווצה את מצחה. זה אפילו לא היה דומה לשמועה שהפיצה. אם כבר אז להפך – רעש עלול לגרום ללחץ ולכן לבעיות לב. היא נכנסה לשיחה. מישהו הכריז שכל המקרים של צעירים שלוקים בדום לב באמצע החיים נגרמו משקט בינקות.

מישהי כתבה, "ביררתי במשרד הבריאות ואמרו לי שזה שטויות".

"מה את רוצה? שהם יודו?" ענה לה האיש. "אם זה לא היה נכון, הם לא היו צריכים להסתיר את זה!!!"

"מה?" קראה רעואלה בקול רם.

היא עקבה אחרי קישור שהאיש צירף, למאמר שכנראה כתב בעצמו, שמסביר את הקשר בין שקט לדום לב. משהו על גלי קול שעוזרים לדם לנוע בוורידים. היא לא הצליחה להתאפק, פתחה חלונית תגובה וכתבה עם אחד הכינויים המזוייפים שלה, "על מה אתה מסתמך?"

כשחיכתה שיענה הזמזום התגבר. היא לפתה את ראשה בשתי ידיה ונאנקה. לא הייתה שום דרך לחסום את המחשבות האלה. הן היו רבות מדי והתקיפו אותה מכל עבר. התשובה שלו הופיעה מול עיניה.

"אני מסתמך על ההיגיון, חברה יקרה. ישבתי וחשבתי עד שהגעתי למסקנות האלה".

רעואלה השתנקה. האם יתכן שהמזימה התפתחה יותר מדי? הגולשים התחילו להמציא בעצמם פרטים שפרצו את הקונספירציה, ולכן היא קיבלה כוחות טלפתיים חזקים ורחבים מדי? בפעם הקודמת שביקשה לעצמה טלפתיה עוד לא הייתה האינטרנט. המידע זרם לאט יותר. השתנה לאט יותר, והיא השיגה את מבוקשה לפני שהקהל החל להתפרע באמת. עכשיו המידע הגיע ליותר מדי אנשים, ורבים מהם, יותר מדי מהם, שינו אותו עוד לפני שסיימה לקבל את הכוח. היא חייבת לעצור את זה. בחלומות הפרועים ביותר שלה לא דמיינה שיום אחד היא תכתוב למישהו שהצליחה להוליך שולל, "הטענה הייתה רק לגבי הפרעות קשב וריכוז".

"נכון", הסכים האלמוני, "וזה גרם לי לחשוב ולהבין שיש כאן הרבה יותר ממה שנדמה. אין ספק שהשקט המופרז גורם לתופעות נוספות. מאז שפרסמתי את המחקר שלי אני מקבל עוד ועוד עדויות מחזקות".

"מחקר?" היא כתבה, "זה לא מחקר, אתה המצאת…" אבל שטף מחשבות נוסף גרם לה לאבד את שיווי המשקל והיא נפלה לאחור על הרצפה בזעקת כאב.

היא חייבת לתקן את זה, ידעה. לפני שיהיה מאוחר מדי. מוטב לה כבר להתמודד עם אביה מאשר עם המטוסים החגים בראשה, כאילו היא הפכה לשדה תעופה עמוס! היא חרקה שיניים, דחקה ממוחה את השאון הנורא, הרימה את הכיסא וחזרה אל המחשב. היא נכנסה לאתר של חלמית, לכתבה על הפרעות הריכוז, וניסחה במהירות טקסט חלופי שמתנצל על ההטעיה ומסביר שגילתה שהמחקרים שהתבססה עליהם שגויים.

"שקט לא עושה שום בעיות לתינוקות!" כתבה באותיות גדולות ובולטות. "אפילו מומלץ לשמור על שקט בסביבת תינוקות". ליתר ביטחון מחקה גם את כל התגובות. עכשיו עליה להמתין ולקוות לטוב. ובינתיים אולי תיקח כדור נגד כאב ראש. ואז תתחיל להפיץ את הקישור בכל מקום שאנשים דיברו בו על הנושא.


תאיר עקבה אחרי הדיונים על ויטמין K. נראה שהקמפיין שלה ושל חבריה אכן משכנע אמהות לתת לתינוקותיהן את הוויטמין החשוב. גם משרד הבריאות נחלץ סוף סוף לפעולה וערך קמפיין קטן משלו, והורי התינוקת שאושפזה התראיינו בכל מקום אפשרי וסיפרו על הטעות שעשו.

"לא ידענו כמה זה חשוב", אמרו בטלוויזיה. "למרבה המזל התינוקת שלנו החלימה. אל תסכנו את התינוקות שלכם. זריקה אחת קטנה מיד אחרי הלידה – ויש דאגה אחת פחות".

תאיר גלשה בין השיחות והקבוצות. לשמחתה נראה שהטרולים שהציפו את הציבור במידע מוטעה מצאו לעצמם שעשוע חדש והפסיקו להפיץ את שקריהם. הלוואי שזה סוף העניין.

שיחה חדשה קפצה לנגד עיניה – מישהו החליט ששקט גורם לפרקינסון כי התאים מנסים לייצר תדרים ומתחילים לרעוד.

אנשים מוזרים, חשבה, סגרה את הדפדפן וחזרה לשיעורי הבית. יש לה תרגיל לסיים ולהגיש עד מחר. שמישהו אחר יטפל בשמועות המשונות על השקט. שום תינוק לא ימות מהן, והיא לא מתכוונת לבזבז עליהן זמן יקר.


רעואלה הצליחה להגיע לבית המרקחת ולרכוש כמה סוגים של משככי כאבים, יחד עם התרופה הכי קרובה לכדור שינה שאפשר לקנות ללא מרשם רופא. היא ידעה שלא תצליח לישון עם חגיגת המשאיות שבראשה.

"את בטוחה שאת רוצה את כל הכדורים האלה במקום לגשת לרופאה שלך?" שאלה הרוקחת בדאגה.

"כן", לחשה רעואלה. "זו רק מיגרנה. אני אהיה בסדר".

"את נראית לא טוב. מאוד חיוורת", אמרה הרוקחת.

רעואלה הביטה בפניה של הרוקחת ולא הצליחה להבין איך היא נראית. היא לא הייתה בטוחה אפילו מה צבע השער שלה.

"זה יעבור", לחשה. היא אספה את הקניות ואת כרטיס האשראי והתנודדה בחזרה הביתה.

היא לקחה כמה כדורים יחד, בכמות שהייתה עלולה להרוג בן אנוש רגיל. הזמזום הנורא בראשה נסוג מעט, יחד עם חלק מתפקודי החשיבה שלה. היא שתתה עוד קפה כדי להתניע מחדש את גלגלי המוח והסתערה על האינטרנט. היא עברה משיחה לשיחה, הכניסה את הקישור למאמר המתוקן, הסבירה שהכל היה בטעות ואפשר להפסיק את הדיונים. לאחר השיחה הרביעית היא ראתה שהגיעו כבר התראות על הראשונה. היא חזרה לשם.

"למה את משקרת?" כתבה מישהי.

"הם השיגו אותה", השיב מישהו אחר.

"מי השיג?"

"יצרני הזכוכית הכפולה לחלונות! אם אנשים ירצו שיהיה שקט בחדר התינוק, הם ישקיעו בזכוכית כפולה".

רעואלה פערה את עיניה. היא הייתה רגילה להיות זו שממציאה את התירוצים האלה. איך מישהו מעז להשתמש בהם נגדה?

"אתה מסתכן בתביעת לשון הרע!" כתבה בשצף קצף. "אם יש לך הוכחה לשטות הזו, כדאי שתציג אותה עכשיו!"

התראה על שיחה נוספת קפצה, והיא עברה לקרוא את התגובות שם.

"יופי, ד"ר חלמית", כתבה אישה, "קודם את משכנעת אותנו שצריך רעש ועכשיו את מנסה לשכנע אותנו שצריך שקט. זה נכון שאגודת הייקים בישראל שילמה לך כדי שלא יפריעו להם לישון בצהריים?"

סנטרה של רעואלה נשמט.

"את צוחקת, נכון?" הקלידה.

"ממש לא", כתבה האישה. "ראיתי שהם מתלוננים על זה שאנשים התחילו לשים רדיו חזק כל היום. לא יכול להיות שזה מקרי שישר אחרי התלונות שלהם את חוזרת בך".

"אפילו לא ראיתי את התלונות האלה", כתבה רעואלה.

"בטח! זה מה שכולם אומרים", כתבה האישה.

"אולי זה נכון גם אצלם?" הציעה רעואלה.

עוד התראה קפצה. רעואלה עברה לשיחה אחרת.

"כל הכבוד שחזרת בך כשגילית שטעית", כתב מישהו עם תמונת פרופיל של דג זהב, "אבל לא אכפת לנו מהקשב והריכוז. אנחנו מדברים פה על סרטן".

"סרטן?"

"כן, גילינו ששקט גורם לסרטן. זה בכלל לא קשור למה שאת כתבת. רק במקרה זה התגלה ביחד".

"אתה עושה צחוק? למה ששקט יגרום לסרטן?"

"תעשי חיפוש", כתב בהבלטה. "אני לא צריך לעשות את המחקר בשבילך!"

"אבל אתה זה שטען את הטענה", היא כתבה. כעבור רגע כל ההודעות שלו נעלמו. הוא חסם אותה! החצוף! חסם את ד"ר רעואלה בדאי, המלהטטת במחשבות, השולטת ברגשות. הזעם גרם לה להסיר לרגע את ההגנות המוחיות שניסתה להקים וגל מחשבות התנפץ לתוך ראשה. רעואלה צרחה וכמעט תלשה את שערותיה. היא קמה מהמחשב, רועדת, כדי לבלוע עוד כמה משככי כאבים.

כשפקחה את עיניה שוב היא הייתה שרועה על הספה, כשראשה מעוקם על הצד ורגל אחת שלה תחובה מתחת לאחרת ומעקצצת. היא התיישבה ועיסתה את הרגל עד שהתחושה חזרה אליה. היא לא תצליח לטפל לבד במצב שנוצר. או שתבקש עזרה או שתחזור למישור האסטר. ולא בטוח שזה יספיק כדי להרחיק ממנה את מחשבות האנושיים עד שהכוח יתפוגג.


צלצול הטלפון הקפיץ את תאיר מהמקום. היא בדיוק סיימה עבודה והתכוננה לשלוח אותה למתרגלת. איפה הטלפון? היא החביאה אותו כדי שתוכל להתרכז בעבודה. הצלצול בקע מאזור ערימת הבגדים שעל המיטה. היא נברה בה עד שמצאה את המכשיר. מספר לא מזוהה.

"הלו?" שאלה.

קול נשי רועד אמר, "שלום, אני מדברת עם תאיר?"

"כן. מי זו?"

"קוראים לי חלמית דיאב", אמרה האישה.

"נתקלתי בשם שלך", אמרה תאיר וניסתה להיזכר היכן.

"יכול להיות. יש לי אתר", אמרה חלמית. "קיבלתי את השם שלך דרך עיתונאי, מתי אורן".

ההצהרה הייתה מדאיגה. תאיר התכתבה איתו רק במייל בזמן המערכה על הבדיקות.

"אני לא זוכרת שהיה לו את הטלפון שלי", אמרה.

חלמית התעלמה. "אני זקוקה לעזרתך", אמרה. "הבנתי שיש לך קבוצת חברים ויחד אתם מפריכים שמועות".

"כן, אנחנו עושים את זה לפעמים", הודתה תאיר.

"אז אני צריכה שתעזרי לי –" קולה היה חנוק בבירור.

"הכול בסדר?" שאלה תאיר.

היא שמעה שיעול קל מהצד השני.

"כן, אני…" קולה כמעט גווע, כאילו היא מתקשה להוציא את המילים מהפה.

"מה העניין?" שאלה תאיר.

"לפני כמה זמן פרסמתי כתבה באתר שלי", אמרה חלמית, "על זה ששקט גורם להפרעות קשב וריכוז".

"נכון!" אמרה תאיר. "משם אני מכירה את השם שלך. היה כתוב ד"ר דיאב. את רופאה?"

"קלינאית תקשורת", אמרה חלמית. "לא רופאה. פשוט אה…" היא שוב השתנקה מעט, "גיליתי שהמחקרים שהסתמכתי עליהם שגויים. טעות חמורה שלי. הייתי צריכה לבדוק טוב יותר את המקורות. אבל בינתיים הכתבה שלי קיבלה חיים משלה. לא עזר שמחקתי הכול והתנצלתי. לא עזר שהפצתי את הכתבה המתוקנת. אנשים ממשיכים להמציא סיפורים, ואני לא יודעת איך להפסיק את זה".

"באמת? התנצלת?" תאיר התרשמה. הלוואי שמתי אורן היה עושה את זה כל עוד היה יכול, אז בזמן הקרב על בדיקות הדם והשבץ. אולי היה שומר על עבודתו בכתב עת בתפוצה ארצית. עכשיו הוא כתב לאיזה עלון של מושב והשלים הכנסה בצרכנייה. עם הטלפון בידה, תאיר נכנסה לדפדפן וחיפשה את הכתבה. ואכן טקסט תיקון מרשים התנוסס מולה.

"נראה לי שעשית כל מה שיכולת", אמרה תאיר. "זה יותר ממה שרוב האנשים עושים, להודות בטעות. תעזבי את זה, בסוף זה ימאס לאנשים ויגווע. איזה נזק כבר יכול להיגרם מזה שאנשים יפתחו רדיו ליד התינוק שלהם?"

"הרבה נזק", אמרה חלמית. "זה לא רק הרדיו, את מבינה? אנשים ממציאים דברים, הם מקשרים את השקט לכל המחלות שבעולם! ו…" הקול שלה היסס לרגע כאילו היא לא בטוחה מה להגיד.

"ו…"

"וזה אומר שהם יניחו שאם הם פותחים רדיו הם לא צריכים לעשות שום דבר אחר בשביל הבריאות של הילדים", אמרה חלמית. "הם לא יתנו להם אוכל בריא, הם לא יחסנו אותם, הם לא יקפידו על בדיקות שגרתיות. הרי אם שקט גורם לכל המחלות, אז זה אומר שבלי שקט הילד שלהם יהיה בטוח לגמרי! את מבינה כמה זה מסוכן?"

תאיר שתקה. היא חשבה על בדיקות הדם והשבץ, על ויטמין K. כן, תפיסות כאלה כבר גבו קורבנות, וסיפור השקט עלול לגרום בעקיפין לעוד קורבנות. אולי כן שווה להשקיע בזה קצת.

"בסדר, שכנעת אותי", אמרה. "אני אצור קשר עם הקבוצה שלי ונראה מה עושים כדי שאנשים יבינו שזו טעות. את גם תעזרי, נכון?"

"ברור, אני מרגישה כל כך אשמה. אני אעשה כל מה שתגידי לי".

"אפשר להשיג אותך במספר שהתקשרת ממנו?"

"כן, זה הטלפון שלי".

"אז אהיה איתך בקשר אחרי שאדבר עם החברים", אמרה תאיר.

"תודה, תאיר. תודה מכל הלב".

תאיר התכוננה להיפרד לשלום, אך לא הצליחה להתאפק. "לפני שאנחנו סוגרות, אפשר לשאול שאלה אישית?"

"כן".

"ההורים שלך ידעו שהם קוראים לך חוביזה?"

צחוק שנשמע מזויף עלה בטלפון. "זה פרח קטן, אבל יפה", אמרה חלמית. "להתראות ושוב תודה".

"ביי".

תאיר הניחה את הטלפון. גבותיה התרוממו. השיחה הייתה מוזרה, אין ספק, אבל האישה המסכנה אכולת רגשי האשם נגעה לליבה. וכן, גם הסכנה שהיא תיארה הייתה מוחשית. היא שלחה את העבודה שלה ואז פתחה את השיחה הפרטית שלה עם חבריה ועדכנה אותם.


רעואלה ניתקה את השיחה. היא לא התלהבה לפנות לאישה שכמעט הרסה לה  את המזימה הקודמת, אבל לא הייתה לה ברירה. אם מומחית להרס מזימות לא תוכל לעזור לה להשמיד את המזימה שהשתבשה, מי עוד יוכל לעשות את זה?

הרעש תקף אותה. היא שלפה עוד חמישה כדורים מהאריזה ובלעה אותם ללא מים. בסופו של דבר הכמות המופרזת עתידה לפגוע אפילו בה, ידעה. דוחפת האף הייתה תקוותה היחידה.


אלעד: אז מה נעשה? נסתער על כל השיחות ונסתור אותן?

רוחמה: אולי עדיף שנתמקד בנזקים שרעש יכול לגרום. יש לא מעט חומר רציני על זה.

"היא צודקת", אמרה אילת שהציצה מאחורי גבה של תאיר על השיחה. "תכתבי לה שזה ייתן לאנשים משהו אחר להתעסק אתו".

תאיר הקלידה.

יוליה: מצוין. נתחיל קמפיין נגדי על נזקי הרעש. רוחמה, לחפש לך חומר?

רוחמה: כן, תודה. אני אכין כתבה לאתר. מישהו בינתיים רוצה לפנות לעיתונאים?

ולאדי: אני על זה, רק תגידו, מה זה השם הזה חלמית?

אלעד: השם העברי לחוביזה. זה צמח כזה שגדל בכל מקום בחורף ואפשר לאכול אותו. עלים רחבים ופרח סגול קטן.

ולאדי: מה הקטע של כל הדוקטוריות המשונות עם השמות של הפרחים?

"מה?" הקלידה תאיר.

ולאדי: קודם הייתה ד"ר מרגנית עם הוויטמין C, ואחר כך ד"ר חרצית עם בדיקות הדם, ועכשיו ד"ר חלמית עם השקט.

"זה בטח מקרי", כתבה תאיר. "הרי חלמית תיקנה את הטעות בעצמה ופנתה אלי לעזרה. היא לא נוכלת".

ולאדי: עדיין נראה לי מוזר.

רוחמה: ולאדי, אתה יודע שמתאם לא מראה על סיבתיות. יש הרבה דוקטוריות עם שם של פרח. אין סיבה לחשוד בכולן.

ולאדי: אבל רובן לא כותבות שטויות באינטרנט וגורמות להיסטריית המונים, ולפחות שתיים מהן עשו את זה בכוונה.

"בואו נתרכז בעזרה לחלמית המסכנה", כתבה תאיר. "נבדוק את עניין הפרחים אחר כך".


רעואלה הוזמנה לשיחה פרטית. היא אישרה ומצאה בצ'ט את דוחפת האף וכמה מחבריה. שתי הודעות עלו כמעט מיד.

אלעד: שלום.

יוליה: ברוכה הבאה!

רעואלה הקלידה, "שלום, אני חלמית".

רוחמה: אנחנו צוות בדיקות הדם.

"מה זה השם הזה?" שאלה רעואלה.

יוליה: התגבשנו סביב הפרשה של ההפחדה מפני בדיקות דם.

היא עצמה הביאה להקמת הקבוצה שעומדת לעזור לה, חשבה רעואלה. בונוס לא צפוי מהברוך ההוא.

רוחמה: הבנו שאת זקוקה לעזרה.

"כן", כתבה רעואלה. "כתבתי דבר לא נכון, והוא התחיל כדור שלג שאני לא מצליחה לעצור".

היא חשקה את שיניה בעודה מנסה להדוף ממוחה את הרעש הנוראי ולהתרכז בשיחה. טוב שהם לא יכולים לצפות בה, חיוורת, מכווצת, סובלת מעוויתות של אובדן שליטה על כוחות השינוי שלה.

השיחה המשיכה בינתיים.

רוחמה: הכנתי כתבה נוספת לאתר. צריך לשים אותה בעמוד הראשי.

ולאדי: ויש לי עיתונאית שאולי תכתוב על זה. תהיי מוכנה להתראיין?

רעואלה התעשתה. "אני?" שאלה. "בוודאי. תן לה את הטלפון שלי".

ולאדי: תאיר, שכנעתי אותה לדבר גם איתך.

תאיר: מצוין. אם היא תזכיר את האתר זו תהיה חשיפה מצוינת.

אלעד: חלמית, אם את כבר איתנו, תוכלי לתרום תכנים לאתר? אין לנו עדיין קלינאי תקשורת שכותב לנו.

רעואלה מצמצה מול המסך. היא לא ציפתה לזה. "אולי בעתיד", כתבה. "כרגע אני רוצה להתרכז בלסיים את הסיפור הזה של נזקי השקט. אני חייבת לזוז עכשיו, ואני מחכה לטלפון מהעיתונאית".

יוליה: לפני שאת מתנתקת, הכנתי רשימה של מקומות לפרסם בהם את הכתבה שרוחמה מכינה על נזקי הרעש. שאשלח לך את החלק שלך?

"כן, בבקשה למייל", כתבה רעואלה. "אני אפרסם בכולם. ממש תודה לכם. נדבר".

אלעד: ביי.

תאיר: להתראות.

ואלדי: צ'או.

רוחמה: היה נעים להכיר.

רעואלה התנתקה. רק שזה יעבוד, היא התפללה.


רעואלה הפיצה את הכתבה על נזקי הרעש לפי ההוראות שקיבלה. כשסיימה היא הלכה למקומות ברשימה שהוקצו לאחרים כדי לעורר שם את הדיונים בעזרת פרופיל מזויף. אנשים התחילו להגיב גם הם, ולשתף את הכתבה. רעואלה ישבה על המחשב כל היום, בלי לאכול אפילו. הפעילות הנמרצת עזרה לה להתעלם מהטרקטורונים המשתוללים במוחה. בערב, כשכבר הייתה מותשת, בלעה חפיסה שלמה של כדורים מרדימים וצנחה במיטתה לשינה טרופה.


"רעואלה", אמר הקול העמוק, המוכר, המסוכן. רעואלה התיישבה במיטה.

"לא הבאת מלפפונים?" צווח קול בתוך ראשה, "ביקשתי מלפפונים! למה לא הבאת מלפפונים???"

"אבל אני רציתי את המכונית הערב", אמר קול בכייני, "למה הבטחת אותה לדורית? אני ביקשתי קודם".

"אני לא מאמין שהם קידמו את שפרה ולא אותי", אמר קול שלישי.

"די…. תשתקו כבר", היא צרחה.

"רעואלה", אמר הקול העמוק, ודמות הופיעה בפתח החדר.

"אבא?" שאלה רעואלה.

"באתי לקחת אותך הביתה", אמר אביה.

"לא, לא", היא התחננה. "אני חייבת לתקן את זה. אני אשתגע אם אמשיך לשמוע אותם".

"לא הייתי צריך להניח לך ללכת", אמר אביה ופסע לפנים. "את מביישת אותי, את ממרה את פי, את –"


היא התעוררה, מתנשמת נשימות מהירות וכבדות. החדר היה ריק. זה היה חלום.

"אני רציתי סלט מלפפונים", אמר הקול בראשה, עגום ואומלל, עורג לסלט שלו.

"דיייי…" מלמלה רעואלה, וכיסתה את ראשה בכרית, פעולה חסרת כל תועלת מול שידורים טלפתיים.

בכי של תינוק חדר אליה דרך הכרית, היישר לתוך ראשה. הרדיו היה פתוח בחדרו בקולי קולות. הוא בכה ורצה שקט. רעואלה כמעט בכתה איתו.


שוב היא ישבה כל היום והפיצה את הכתבה על נזקי הרעש. היה לה אפקט חיובי, בהחלט. המצב הפסיק להתדרדר. לראשונה מאז פרוץ המשבר הרעש בראשה לא גבר. אך המחשבות עדיין תקפו אותה מכל עבר כמו באמצע מצעד של נגני טרומבון שכל אחד מהם מנגן משהו אחר. המחשבות הטיפשיות ביותר, העלובות ביותר, המיותרות ביותר, עטו עליה כולן כצרעות סביב צלוחית דבש, מחפשות מוח רגיש להתנחל בו, מוח פתוח וקולט, ללא מחסומים.

לקראת הערב הבינה ששיטת הפעולה שלהם לא יעילה מספיק. אולי היא עוזרת לשכנע אנשים להפסיק להפיץ את השמועות, אבל היא לא תחזיר את המצב לקדמותו. אם היא לא תשיב את הגלגל אחורה מהר מספיק היא תיתקע עם כוחות הטלפתיה המעוותים האלה למשך שנים רבות, בלי תרופה. עליה לפעול בתקיפות לפני שיהיה מאוחר מדי.


תאיר פיהקה. היא שפשפה את עיניה וחזרה למאמר בגיאולוגיה שקראה בחוסר חשק. הלימודים בחוג למדעי כדור הארץ היו מעניינים בדרך כלל, אך המאמר הספציפי הזה נכתב כאילו כדי לשעמם אותה אישית. היא חייבת לסיים אותו לקראת התרגיל מחר.

השיחה עם הקבוצה הבהבה בתחתית המסך. היא חייבת להמשיך את המאמר, אבל… היא הקישה עם העכבר על אייקון השיחה.

חלמית: חייבים לשנות אסטרטגיה.

אסטרטגיה של מה? תהתה תאיר. היא כבר עמדה לשאול כשנוספו מלים חדשות.

חלמית: הכתבה על נזקי הרעש, היא לא מספיק טובה כדי לסתור את השפעות הסיפורים על השקט.

יוליה: אני חושבת שזה עובד יפה. ראיתי שאנשים מתחילים לדבר על זה שרעש חזק זה לא בריא וצריך להיזהר.

חלמית: זה לא יעיל מספיק. הם אולי מתחילים להיזהר עם העוצמה, אבל הם עדיין מפחדים מהשקט. חייבים לסתור את זה לפני שיהיה מאוחר מדי.

תאיר קימטה את מצחה. לפני שיהיה מאוחר מדי למה? שוב היא הניחה את אצבעותיה על המקלדת ושוב מישהו הקדים אותה.

אלעד: מה מאוחר מדי?

חלמית: הם חייבים להפסיק להמציא סיפורים על השקט המסוכן.

רוחמה: כל עוד הם עושים את זה בשקט, למי אכפת?

בדיוק, חשבה תאיר. למה חלמית מתרגשת כל כך מכמה אנשים שממציאים סיפורים?

לרגע השיחה נעצרה ותאיר ניסתה לחזור לקרוא את המאמר. הוא בפירוש לא השתפר בזמן הזה. החלונית שוב הבהבה.

חלמית: אתם לא מבינים. האנשים עדיין בטוחים שהיעדר שקט יגן על הילדים שלהם מכל צרה שבעולם! זה לא מספיק טוב שהם מבינים עכשיו שאסור להרעיש יותר מדי.

הפעם תאיר הספיקה להקליד ראשונה, "אין שום בעיה בזה שאנשים ישימו מוזיקה בעוצמה סבירה לילדים שלהם. אני מבינה שיש לך רגשות אשם על זה שבגללך ממציאים סיפורים, אבל אנשים עושים את זה כבר אלפי שנים, את יודעת – ממציאים סיפורים. כל עוד זה לא מזיק, למה אנחנו צריכים להתאמץ כדי לסתור אותם?"

החלונית שוב דממה. תאיר תהתה אם חלמית הלכה.

ולאדי: נכון, תאיר צודקת. כבר אין פוטנציאל נזק. וגם עשינו כל מה שאפשר לעשות בתחום הזה.

חלמית: בבקשה תעזרו לי. אני לא יכולה לתקן את זה לבד, ויש מה לעשות.

"מה את מציעה?" כתבה תאיר.

חלמית: לא מספיק לומר לאנשים שרעש מסוכן. צריך לגרום להם לחשוב שיש מישהו שמרוויח מהרעש הזה שהם מייצרים. זה הדבר היחיד שיתפוס את תשומת לבם ויגרום להם להפסיק להמציא סיפורים.

תאיר בהתה במסך. היא רצינית?

חלמית: אפשר למשל לכתוב שיצרני אטמי אוזניים מעודדים את כל ההפחדות מהשקט. ואז אנשים לא ירצו לעזור לתעשייה ויפסיקו לעודד רעש.

יוליה: יצרני אטמי אוזניים ממציאים סיפורים על שקט? אבל זה ממש מטופש.

ולאדי: וזה לא נכון.

חלמית: איך אתה יודע שזה לא נכון?

ולאדי: כי זה לא נכון.

רוחמה: חלמית, בתור אשת אקדמיה בעצמך את אמורה לדעת שלא משתמשים בשקרים כדי להעביר נקודה.

חלמית: זה לא כדי להעביר נקודה, זה רק כדי שאנשים יפסיקו להמציא סיפורים.

אלעד: זה לא מוצא חן בעיני, זה לרדת לרמה של האנשים שנגדם אנחנו פועלים.

"ואני עדיין לא מבינה למה הנושא כזה חשוב", כתבה תאיר. "באמת שיש לי דברים יותר טובים לעשות עם הזמן שלי, כמו להתכונן לשיעור מחר באוניברסיטה".

תוך פחות מדקה הטלפון שלה צלצל. "חלמית דיאב" היה כתוב שם.

"הלו?"

"שלום, תאיר". קולה של חלמית נשמע שבור ומרוסק, חלוש ורועד.

"היי חלמית, את מרגישה טוב?" שאלה תאיר.

"אתם חייבים לעזור לי", נשמעה הלחישה בטלפון.

תאיר ניסתה להשמע אמפתית, "כבר עזרנו כמה שיכולנו. רוחמה הכינה את הכתבה ו–"

חלמית נכנסה לדבריה, "אני אכתוב את הסיפורים החדשים", כתבה, "אבל אתם חייבים לעזור לי להפיץ אותם. זו יותר מדי עבודה רק בשבילי. בבקשה".

"לא ככה!" אמרה תאיר. "זה מנוגד לכל מה שאני מאמינה בו".

"אבל חייבים להפסיק את השמועות על השקט", אמרה חלמית. קולה רעד כל כך שתאיר ממש התאמצה להבין אותה.

"אתם מפריכים שמועות", היא המשיכה, "לכן התקשרתי אליך".

"כן, אנחנו מפריכים שמועות. לא מפריחים אותן".

"מה?"

תאיר שתקה לרגע. "הראשון בכ"ף השני בחי"ת'".

"בבקשה", לחשה חלמית. "אני לא יכולה לישון בלילה. אני לא יכולה לתפקד ביום. בבקשה תעזרו לי לפני שיהיה מאוחר מדי. את יכולה לשכנע את החברים שלך. הם יעשו מה שאת אומרת".

האישה הזו צריכה טיפול, חשבה תאיר ותהתה אם לומר זאת בקול רם. חלמית נשמעה מעורערת לגמרי והיא חששה לדחוף אותה מעבר לקצה. אולי עדיף להציע לה לשתף כמה דברים, בלי להתחייב, רק כדי שתירגע ותבין שכמה סיפורים מטופשים הם לא סוף העולם.

"תשמעי", אמרה. "תכתבי את הסיפורים שלך. אני אסתכל עליהם, ואם הם ייראו לי לא בעייתיים אני אשכנע את הקבוצה לשתף אותם בתור קוריוז, בסדר? הם לא יתנגדו לזה".

"זה מאוד יעזור, תודה תאיר", אמרה חלמית.

תאיר הניחה את הטלפון. כשכל זה יסתיים היא תרמוז לחלמית שהיא מכירה פסיכולוגית טובה.


רעואלה הסתערה על המחשב. היה עליה לדעת מראש שלאמת המשמימה אין סיכוי לנצח את השקר המעניין. הרי היא נלחמת בעצמה כאן, ועליה להשתמש בנשק שהיא הכי טובה בו. כן, חשבה, יצרני אטמי האוזניים הערמומיים האלה עומדים מאחורי כל הסיפור. ומי עוד יכול להרוויח מזה? יצרני הקלטות לתינוקות כמובן. אנשים לא יודעים איזה כוח יש לשתי התעשיות האלה. היא תחשוף הכל!

היא גיחכה כשהחלה להקליד את הכתבה החדשה, אבל בליל מחשבות שתקף אותה הפך את הגיחוך לאנקת סבל. היא חשקה שיניים וחזרה אל המחשב.


יותם ראה את מיקי הפרופסור משתף כתבה חדשה. הדוקטורית שחשפה את הסכנות של השקט כתבה עכשיו שהיא מתוודה על השקר. הוא שפשף את עיניו וקרא שוב. היא הודתה שם שהיא קיבלה שוחד מיצרני אטמי האוזניים.

"הם התכוונו שאנשים יעשו כל כך הרבה רעש עד שכולם יהיו מוכרחים לקנות אטמי אוזניים", כתבה.

באמת? יותם פער את פיו. בגללו לילי התקשתה להרדים את התינוק, ועכשיו מתברר שהכול היה מתוך בצע כסף?

"במקביל קיבלתי כסף גם מהאיגוד העולמי של יצרני הקלטות לתינוקות", הוסיפה. "הם קיוו שאם אנשים יפחדו מהשקט הם ישמיעו לילדים שלהם קלטות רועשות והמכירות יעלו".

יותם תפס את שערותיו בשתי ידיו. הוא לא האמין שנפל כך בפח.

"והיה נראה שהכל עובד לפי התוכנית", כתבה חלמית. "אבל המצפון שלי הציק לי – אני אמורה לטפל באנשים, לא להפחיד אותם לשווא. וגם גיליתי משהו איום ונורא. מתברר ששני הארגונים החזקים האלה, של יצרני אטמי האוזניים ויצרני הקלטות לתינוקות הופעלו בעצמם על ידי המועצה הסודית של יצרניות המטוסים וחברות התעופה שרצו לשבור התנגדות של אנשים שמטוסים יחלפו מעל ראשם. אם אנשים יחשבו ששקט מזיק הם ישמחו לשמוע רעש של מטוסים ביום ובלילה. זה גם ישפר מאוד את מחירי הנדל"ן ליד שדות תעופה, מה שמרמז על מעורבות עקיפה של כרישי הנדל"ן!!! לא הייתי מוכנה להיות חלק ממזימה שכזו! אז הנה האמת! רעש עלול להזיק. לגרום מתח וחרדה. שקט לא גורם בעיות ריכוז ולא אוטיזם ולא סרטן. המצאתי את זה כי שילמו לי, אבל החזרתי את הכסף כי אני לא רוצה לקחת בזה חלק. עדיף שקט!"

יותם לקח את הטלפון וחייג מיד. "לילי…" אמר.


תאיר צחקה ושיתפה את הכתבה החדשה של חלמית. מגיע למי שיאמין באוסף השטויות הזה. היא ביקשה גם מחבריה לשתף פעולה ולהפיץ את הסיפור המטופש. יצרניות המטוסים משלמות לקלינאית תקשורת מישראל כדי שתפיץ בעברית תיאורית קונספירציה. היא צחקה שוב.

הודעת טקסט מחלמית הופיעה בטלפון שלה, "תודה על העזרה", כתבה חלמית. "אני חושבת שזה עובד".

"מה עובד?" שאלה תאיר.

"הסיפור החדש. המצב משתפר".

"על מה את מדברת?"

חלמית לא ענתה.

תאיר נכנסה לקבוצות בהן נערכו רק לפני ימים ספורים דיונים לוהטים בנושא השקט המזיק. עכשיו כולם רתחו על התעשיינים. חלק כעסו על חלמית ששיקרה וחלק העריכו את האומץ שלה לחזור בתשובה בפומבי ולצאת נגד הכוח והכסף. אכן המצב השתפר. היו אפילו אנשים שנחפזו להביא מחקרים וכאילו-מחקרים על רעש ושקט.

חלונית השיחה קפצה.

רוחמה: אני לא אוהבת את זה, אבל זה באמת כל כך מטופש שלא נורא שהשתתפנו בהפצת שטויות.

אלעד: אין ספק שזה יעיל. רק יומיים וכבר האנשים הפכו לגמרי את דעתם.

אילת: מצאו אויב.

הטלפון צלצל. ולאדי.

"היי", אמרה תאיר.

"היי", אמר ולאדי, "אני מתקשר לגבי חלמית".

"נכון שזה יעיל, הסיפור שהיא המציאה?" שאלה תאיר. "לא האמנתי שזה ישתיק אותם כל כך מהר".

"זה עבד טוב כמו הסיפור הראשון שלה", אמר ולאדי. "היא טובה בשקרים. ממש טובה".

"נכון? אבל עדיין, היא יכולה לעזור לנו עם כתבות לאתר".

"לא. תאיר, ד"ר חלמית דיאב לא תעזור לנו בכלום. היא בעצמה שקר. אין אישה כזו בישראל".

"מה?"

"אני מנסה להתחקות אחריה כבר כמה ימים. עם שם כזה לא נפוץ היה אמור להיות קל לגלות עליה פרטים. במקום זה גיליתי שאין שום דוקטור בתחום קלינאות התקשורת בשם הזה. הזהות שלה בדויה. דוקטור עם שם של פרח שמעורבת בהפצת שקרים. הייתה לי הרגשה שהיא כמו הקודמות. וצדקתי!"

תאיר שתקה לרגע. האם זה ייתכן?

"חכה רגע על הקו, אני אנסה להתקשר אליה ולעשות שיחת ועידה".

תאיר שמה את ולאדי בהמתנה וחייגה לחלמית. תקליט ענה לה, "המנוי שאליו חייגת איננו מחובר".


שקט, שקט מבורך. רעואלה מחקה את כל העקבות המקשרים בינה לבין חלמית דיאב. המזימה סוכלה, הטלפתיה נעלמה. שקט ושלווה. אנשים התעסקו בסיפור החדש שמכרה להם, על התעשיות ששיחדו את הדוקטור כדי להפיץ שקרים, ואף אחד לא המציא עוד סיפורים על השקט המסוכן. הם גם הפסיקו להאמין בזה. מזל – מזל גדול שהיא הספיקה להפוך את המגמה לפני שהכוחות המעוותים התקבעו.

היא השליכה לפח את כל הכדורים, שינתה את צורתה ויצאה לטייל. המוחות שהקיפו אותה לא שידרו אליה דבר. היא לא קלטה כלום מאיש. דוחפת האף בטח לא מבינה לאיפה היא נעלמה.

רעואלה חזרה הביתה, שמחה וקלת לב. היא תיקח פסק זמן מהאינטרנט, החליטה. המזימה הזו הלכה רחוק מדי, מהר מדי, הייתה מסוכנת מדי. את הבאה היא תתכנן הרבה יותר טוב. אסור לה להגיע שוב למצב כזה בו היא מתחננת לעזרת אנושיים.

אבל כשהמחשב היה שוב מול עיניה היא לא הצליחה להתאפק. היא לא תכתוב כלום. רק תקרא. דוחפת האף פרסמה פוסט משלה ותהתה בו מי עמד מאחורי ד"ר חלמית דיאב. אז היא גילתה שאין אישה כזו. יפה. רעואלה התרשמה. אולי היא תוכל לנצל את הצעירה שוב בעתיד.

כן, חשבה, היא תנסה לנצל אותה במזימה הבאה. היא עוד לא ידעה איך, אבל היא תמצא דרך.

משב רוח קריר זרם מהחלון.

"רעואלה", אמר הקול העמוק, המוכר, המסוכן.

רעואלה הפנתה את מבטה. דמות התגשמה בחלון.

"אבא?" לחשה רעואלה.

"ביישת אותי", אמר אביה.

"לא, אבא, מה פתאום?" היא קמה מהכיסא ונסוגה לאחור. אביה זרם לתוך הדירה כמו ערפל מזדחל שעוטף הכל בלחות דביקה.

"אזרקיאל אמר שאוכל לדבר איתך ממרחק", אמר אביה, "אבל לא הגבת לשידורים שלי".

"ניסיתי להחזיר את הטלפתיה", אמרה רעואלה, "אבל היא השתבשה לי. אני אנסה שוב".

"נכשלת בהחזרת הטלפתיה?" שאל אביה, ורעואלה הפסיקה לנשום.

"הצלחתי טוב מדי. שמעתי גם אנושיים. הייתי חייבת להחזיר את המצב לאחור".

הוא התגבש מול עיניה, גבוה ומפחיד. היא נזכרה כמה נורא היה לגדול בבית שלו כחצי אנושית שצריכה להוכיח את עצמה מול האסטרים הטהורים.

"מה זה חשוב אם את שומעת אנושיים?" הוא שאל. "העיקר שתשמעי אותי".

רעואלה כמעט גמגמה מרוב פחד. "אבל אבא, לא יכולתי לשמוע אותך", אמרה. "המחשבות של האנושיים כיסו הכול. הייתי חייבת לבטל".

"אז את שוב לא יכולה לשמוע אותי".

"אני אעבוד על זה. המחשבות שלך חשובות לי, אני רוצה לשמוע רק אותן".

ההילה שלו הכחילה. מה שאמרה הכעיס אותו.

"הטלפתיה שלך לא עובדת, אבל שלי כן", הוא סינן. "את הכזבים שלך תשמרי לאנושיים. אל תעזי לשקר לי, רעואלה".

"מה?" היא מלמלה.

"המחשבות שלי לא חשובות לך כלל", הוא אמר, "אבל לי חשוב שתשמעי אותן. אם לא תצליחי לסדר את הטלפתיה שלך אני אקח אותך הביתה, שם לא תצטרכי אותה כדי לשמוע אותי".

"לא, אבא", היא התנשמה. "אני לא יכולה לחיות שם. הכוחות שלי באים מהאנושיים. אני מוכרחה אותם סביבי".

"אז תחזירי את הטלפתיה שלך. מהר".

"תן לי עוד קצת זמן ואני אחזיר אותה כמו שצריך", אמרה רעואלה. "אני מבטיחה. תחזור למישור האסטר ותקבל ממני הודעה טלפתית עוד כמה שבועות".

אביה הנהן. "אם זה לא יקרה, אני אבוא שוב ואחזור איתך", אמר. הוא התערפל מול עיניה וזרם החוצה מהחלון.

רעואלה קרסה רועדת לתוך הכיסא. היא התכופפה והוציאה את כל הכדורים מהפח. שיהיו מוכנים לעת צרה אם שוב תשתבש לה המזימה.


קצת עובדות לא בדויות

  • אגודת הייקים בישראל נקראת "ארגון יוצאי מרכז אירופה".
  • ויטמין K חיוני לקרישת דם. הוא מיוצר על ידי חיידקים במעי התינוק. ברחם אין חיידקים ולכן תינוקות לא מייצרים את הויטמין בתקופת חייהם הראשונה. זריקה בלידה מונעת דימומים מוחיים אצל תינוקות.
  • הנקה לא עוזרת לשפר רמות של ויטמין K אצל התינוק. למעשה, תינוקות יונקים חשופים למחסור יותר מאלה שמקבלים פורמולה (שיש בה ויטמין K). בכל מקרה, כל תינוק שלא קיבל ויטמין K חשוף למחסור.
  • זריקת ויטמין K יעילה הרבה יותר מטיפות. הטיפות גם מרות מאוד וצריך לתת אותן כמה פעמים.
  • יש אנשים באינטרנט שמפיצים שמועות על ויטמין K. אל תקשיבו להם.
  • מחקר הוא תהליך ארוך שמערב תצפיות וניסויים ועבודת מעבדה וניתוח תוצאות, וחזרה על הניסויים ואז כתיבה וביקורת ושוב כתיבה ותיקונים וחזרה על ניסויים ושוב כתיבה.
  • כתבה אקראית באינטרנט או בעיתון, אפילו אם היא מספרת על מחקר, איננה מחקר. היא כתבה, ואיכותה תלויה בשאלה אם הכותב שלה הבין את מה שקרא במחקר.
  • רעש חזק מדי יכול לפגוע בשמיעה.
  • רעש חזק מדי גורם גם לסטרס (עקה) ויש לו השפעה לא טובה על הבריאות.
  • כנראה גם להרגיל תינוקות לשקט מוחלט זה לא טוב.
  • אנשים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז אינם אוטיסטים, אם כי יש כאלה שהם גם וגם.
  • אוטיזם איננו מחלה, אלא מצב.
  • עדיין לא ידוע מה גורם לאוטיזם. כנראה יש לתופעה רקע גנטי בשילוב של תהליכים שקורים במהלך ההיריון.
  • לא כל מי שמפיץ שקרים מודע לזה.
  • אפילו לא כל מי שממציא אותם מודע לזה.
  • רוב האנשים שעוזרים להפיץ שקרים עושים את זה בתמימות ומתוך כוונה טובה.
  • חלקם עושים את זה בכוונה.
  • לפעמים גם מי שלכאורה תומך בך משקר.
  • יש שקרנים בכל מקום.

רוצים לעזור להילחם ברעואלות של העולם האמיתי? תרמו לעמותת מדעת



תגובות

  1. מאת YossiN:

    מה עוללת???
    גרמת לי (וכנראה לקוראים נוספים) לחוש אמפתיה כלפי רעואלה ☺

    בנוסף, יש אסוציאציה בין חלמית וחלם (חלם וחכמיה)

  2. מאת שחר:

    העובדה לגבי אוטיזם לא מדויקת. חלק קטן ממקרי האוטיזם הוא גנטי. בחלק מדובר על השפעות מזמן ההריון, בחלק מדובר על השפעות מזמן ינקות.
    ובכל מקרה זה ספקטרום.
    מה שמשותף בין אוטיזם להפרעות קשב וריכוז הוא שלאנשים עם שתי הלקויות האלו יש שכיחות יותר גבוהה של רגישות גבוהה (למגע, לקולות, למראות, לריחות, לטעמים). אבל אף אחד לא יודע היום להגיד אם הלקות נגרמת כתוצאה מהרגישות, או שזה בלתי תלוי.

הוספת תגובה