הספר "המשפחה הנסתרת" הוא בדיוק ההמשך ש"העסק המשפחתי" היה ראוי לו – הוא סוחף, מרתק וממחיש מחדש את יכולותיו של סטרוס לטוות עולמות ולשבור את המוסכמות בסוגות שבהן הוא עוסק. הספר ממשיך בדיוק מהנקודה שבה תם קודמו ונקרא כהמשך ישיר שלו. לקורא העברי, שחיכה כמעט שנתיים מאז תרגום הספר הקודם, צפוי מסע מרתק ומסעיר בעולמות שסטרוס בונה.

סטרוס ממשיך בספר הזה להתרחק מז'אנר הפנטזיה, שבמקור היה נדמה ש"העסק המשפחתי" משתייך אליו. במקום זה הוא חושף אותנו ליקום חדש – עולם סטימפאנקי שגיבורת הספר מגיעה אליו. בניית העולם הזה מסחררת, אבל הווירטואזיות של סטרוס לא מתמצה רק בהבטים האסתטיים – טכנולוגיה שמבוססת על קיטור, אופנה פוסט-ויקטוריאנית וספינות אוויר שמרחפות בשמי בוסטון – אלא הוא מציג גם את הצדדים הפוליטיים של הסטימפאנק. בדומה לראשוני הכותבים בסוגה, ומורקוק במיוחד, סטרוס משתמש בעולם הסטימפאנק כדי לבחון שאלות של הפרדה מעמדית, שיוויון זכויות ומוסר יחסי בעולם פוסט-קולוניאליסטי. מעטים הסופרים שמסוגלים לבנות עולם בצורה שלמה כל כך ומעטים עוד יותר סופרים שמסוגלים לבנות עולם כזה במקביל לשני עולמות אחרים שלמים באותה מידה.

עלילת הספר ממשיכה לעקוב אחרי מרים בקסטיין, שגילתה בספר הקודם שהיא ניחנת בכוחות שמאפשרים לה לעבור בין עולמות. הפעם רוב הספר מתמקד בחקירה של עולם הסטימפאנק החדש שהיא מצאה, אולם ההצצות לפוליטיקה של העולם הימי-ביניימי שהכרנו ב"העסק המשפחתי" נמשכות גם הן. אליהן נלוות שוב ההרצאות המוכרות על תיאוריות כלכליות וכישלון המרקנטליזם.

סטרוס משקיע זמן רב בבניית העולם שלו ובשאלה שהטרידה אותו כבר בספר הקודם – ההשפעה שיכולה להיות למעבר של טכנולוגיות בין עולמות שונים ברמת התפתחות אחרת. הדיון בהעברת טכנולוגיות מימינו לעולם סטימפאנקי הוא מרתק, והוא כנראה הנקודה החזקה ביותר בספר. לקורא שרצה לדעת איך אפשר לבנות מנגנוני בלימה לרכב בעזרת אזבסט וגומי מצפה הפתעה נעימה. למרבה הצער, מי שמחפשים דווקא דמויות עגולות שיוכלו להתחבר אליהן רגשית, מצפה להם אכזבה מסוימת.

נקודת החולשה המרכזית של הספר היא דמותה של מרים. גם הפעם היא משקיעה יותר מחשבה בשאלות מנהליות של פתיחת חברה בעירבון מוגבל וחוקי הפטנטים בעולם סטימפאנקי מאשר ברולנד, הגבר שאיתו היא שוקלת לבלות את חייה.

בעוד שבספר הקודם מרים נבנתה כדמות נגישה מאוד, מפני שבתור מבקרת בעולמות שהיא לא מבינה היא באה מתוך חולשה שקל להזדהות איתה, בספר זה היא כבר נוסעת ותיקה ומיומנת בין עולמות, גילוי העולם הסטימפאנקי לא מערער אותה בשום צורה והיא נשארת בשליטה בכל מצב. הדמות שלה אידיאלית עד כדי כך שלא פעם די קשה להתחבר אליה. גם נקודת המצוקה שמופיעה לקראת סוף הספר לא מערערת את הרושם הזה. כשקוראים את שני הספרים ברצף אמנם נוצרת תמונה מאוזנת למדי שלה, אך בפני עצמו "המשפחה הנסתרת" לוקה בחסר מהבחינה הזאת.

מצד שני סטרוס עושה מאמץ להתמודד עם בניית הדמויות החלשה שעשה בספר הקודם, ומשקיע לשם כך זמן בפיתוח הדמויות הקיימות והעולם הרגשי שלהן. זה מורגש במיוחד בדמות של אמה של מרים, איריס, שמקבלת נפח נרחב יותר והופכת לדמות משמעותית בספר. אולם גם עכשיו ניכר לעין שסטרוס מתעניין יותר ברעיונות, ופחות בדמויות עצמן.

מה שבולט לא פחות הוא שהסופר זורע בספר הזה את זרעי ההמשכים שלו– לסדרה יש שישה חלקים, וסיום הספר הנוכחי מבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שלא מדובר בסוף טוב אלא בהתחלה של מאבק חדש. יש לקוות שגם שאר הספרים בסדרה יתורגמו.

בדומה למה שהערתי על התרגום של הספר הראשון בסדרה, גם הפעם נשארו בעינן החלטות המתרגמת לוותר בדרך כלל על שימור המשלבים שבהם שיחק סטרוס במקור, שנעו בין אנגלית מודרנית בעולם שלנו למשלבים גבוהים או ארכאיים לקבוצות השונות בעולמות האחרים. פרט לאי אלו בחירות תרגומיות לא ברורות, כמו השימוש במושג "חוק המהומות" עבור Riot act שהיה נכון מילולית אך לא העביר את המסר לקורא דובר העברית, התרגום שומר היטב על השטף הסיפורי והוא קריא מאוד ורהוט.

"המשפחה הנסתרת" הוא צעד נוסף של סטרוס בסדרה השאפתנית שלו – צעד שמאפשר לו להכניס סוגה חדשה לחלוטין למארג הסיפורי ומעביר אותו מהפנטזיה אל המדע הבדיוני. לכל מי שאהב את הספר הקודם, או שרוצה להכיר לעומק את הכתיבה המגוונת והמורכבת של סטרוס, הספר הזה הוא קריאת חובה.

(הוצאת יניב, 2015. מאנגלית: ורד טוכטרמן. 334 עמודים).