אגם הצללים / רוני גלבפיש
מאת רמי שלהבת
"אני עפה!"
אחד הכללים המסורתיים בכתיבת פרוזה הוא שמשפט פתיחה טוב של ספר צריך לכלול את המהות של העלילה כולה. כמו כל שאר הכללים לכתיבה טובה, גם זה קיים בעיקר כדי שיתעלמו ממנו, אבל כשמוצאים את המשפט האחד הזה והוא עובד – זה נהדר.
"אני עפה!" היא צעקת הבהלה של תמר בת ה-13, שנחטפה מביתה באמצע יום לימודים. מי ששמעה אותו בעיני רוחה היא אחותה התאומה יערה, והסיטואציה הקצרה הזאת, שמתומצתת בשתי מילים, מרכזת בתוכה את כל מהותו של "אגם הצללים", ספר הפנטזיה לנוער החדש של רוני גלבפיש. מופיעים בה הרצון של תמר לעוף ולהשתחרר מהכבלים, הפחד מזה והקשר העמוק בינה לבין יערה. שתי מילים של תקווה, הבטחה וסכנה גדולה.
תמר ויערה הן בנותיה הצעירות של נגה, המנהיגה של שבט "בני סהר" שחיים ברמות ים שליד הכנרת. הם שייכים לעם של מעין בני-פיות אנושיים – יצורי קסם בעלי כנפים וגוף אנושי, שחיים בקשר עמוק עם הטבע, דוברים את שפת החיות, הצמחים ואפילו הסלעים וטווים לחשים שלקוחים משורות של שירים. הם חיים לצדנו, "התמימים", אך אנחנו איננו יודעים עליהם דבר. הם הקסם שליד החיים האמיתיים.
אבל מוקדם מאוד בספר מתברר שמשהו בעולמם של אותם בני סהר משובש. הם חיים מאחורי מגן ואינם רשאים לעשות את קסמיהם בחופשיות ואפילו לא לעוף. אט אט מתברר שמשבר שאירע בקהילה לפני פחות משני דורות שינה אותה, ולא לטובה. ככל שהסודות נחשפים במהלך הקריאה מתברר יותר ויותר שהמפתח לשינוי הוא זוג התאומות, והן מוצאות את עצמן משמשות כלי משחק בידיהם של מבוגרים שמנסים לתמרן אותן בשם האינטרסים והפחדים של עצמם.
עולם המבוגרים בספר הוא מקורם של כל הכבלים והסודות שמונעים מתמר ומיערה לממש את כוחותיהן ואת הקסם שלהן ולצאת לחופשי. אותם כבלים, מתברר בהדרגה, מגבילים גם את המבוגרים עצמם ודווקא הילדים הם אלה שטמון בהם הפוטנציאל להחזיר את חברת בני הפיות הללו למסלולה הראוי ולשחרר אותה מהכבלים שכפתה על עצמה. לשם כך צריכות הבנות, יחד עם אחיהן אייר, כמה חברים ומבוגר או שניים, לחשוף את כל הסודות ולגלות מי הן באמת.
"אגם הצללים" הוא ספר פנטזיה קסום וישראלי מאוד. בולט בו במיוחד השימוש שעושה גלבפיש בקלאסיקות של השירה העברית. מילותיהם של רחל, נתן אלתרמן, יהונתן גפן, אורי צבי גרינברג ועוד רבים אחרים, חורגות אצלה ממקסמי השירה והאמנות ומשנות את העולם בפועל, כלחשי כישוף רבי עוצמה. השורה האלתרמנית המפורסמת "כי סערת עלי, לנצח אנגנך", לדוגמה, הופך בפיו של בן סהר ללחש שמחולל סערה.
תפקיד מרכזי לא פחות ממלאים המיתוסים הכנעניים והעבריים, ובראש ובראשונה סיפורם של שאול ומלחמתו בעלות האוב. לא צריך להכיר לעומק את כל המיתולוגיות הרלוונטיות כדי ליהנות מהאופן שבו גלבפיש משתמשת בהם כדי ליצור סיפור ששורשיו נטועים עמוק בעבר של ארץ ישראל. גם הגיאוגרפיה של הארץ, ובעיקר של עמק הירדן והגולן, שזורים עמוק בעלילה שמשלבת על קצה המזלג נופים והיסטוריה שמוכרים לכולנו מטיולי בתי הספר ומחופשות עם המשפחה.
מה שהרבה פחות נוכח בספר הם… אנחנו. נדמה כאילו הסכסוכים והשאיפות של בני האדם אינם אלא מטרד פעוט עבור יצורי הקסם, שחיים לצדנו אך כמעט שאינם באים איתנו במגע. זיכרונותיהם של ה"תמימים" חסרי המזל שאיתרע מזלם להיתקל בקסם נמחקים מיד, ופרט לכך אין לאנשים האלה קיום בעולמם של בני סהר. קטעים שלמים בעלילה מתרחשים בבקעת הירדן ובים המלח בלי שאנו פוגשים אף ערבי בדרך, ורק מעט מאוד יהודים. למעשה, מפעליהם של בני האדם, דוגמת סכר דגניה, נוכחים בספר הרבה יותר מיוצריהם.
ייחוד נוסף של הספר, במיוחד בנוף השמרני למדי של ספרות הפנטזיה בעולם, הוא המקום המרכזי שהנשים תופסות בעולמו של הסיפור ובעלילה שלו. מנהיגת השבט, כאמור, היא נגה, אימן של יערה ותמר. גם בראש השבט היריב, שנקראים בני רשף, עומדת מנהיגה, ענת שמה, ואפילו מייסדות שני העמים היו נשים. הגברים ממלאים בדרך כלל תפקידים הרבה יותר שוליים בעלילה. אביהן של התאומות הוא דמות די פסיבית לעומת אשתו, ודווקא בנו אייר מגלה הרבה יותר עצמאות ויוזמה ממנו. פרט לו ולדמות אחת של מורד מרושע, הגברים הם בעיקר קישוט לעלילה שמי שמניעות אותה הן נשים וילדות.
בשנה האחרונה צפיתי מהצד בשילוב של תקוות וחששות בתהליך המרתק של הוצאת "אגם הצללים" לאור. נוכח המשבר העמוק בשוק הספרים בארץ גלבפיש בחרה להצטרף לגל לא גדול אך משמעותי של סופרים שמרדו בסדר הקיים והוציאה את הספר בעצמה. זה התחיל בפרויקט מימון מוצלח באתר "הדסטארט" שבו הבטיחה לעצמה לא רק כסף לכיסוי הוצאות העריכה וההוצאה לאור אלא גם מאגר התחלתי של כמה מאות קונים בטוחים ופרסום טוב. משם זה המשיך לדיווחים תדירים בפייסבוק על התקדמות הכתיבה והעריכה, בחירת איור השער (המקסים), והסתיים בצאתו של הספר לאור לקראת שבוע הספר האחרון.
הבחירה להוציא ספר בהוצאה עצמית אינה פשוטה, לסופר בוודאי אבל גם לקוראים, שלמדו מניסיונם לקשר בין הוצאה עצמית לבין ספרים נחותים ואפילו גרפומניים לשמה. מהיכרותי עם הסופרת בכנסי מדע בדיוני ופנטזיה ידעתי שהיא תעשה כל שביכולתה כדי להוציא ספר איכותי ומקצועי, אבל חששתי שמיטב יכולתה עלול לא להספיק.
לשמחתי התבדיתי. "אגם הצללים" הוא ספר יפהפה, מוקפד מאוד שנעשה בתשומת לב רבה לפרטים ועם ביקורת עצמית גבוהה. התוצאה היא סיפור מרתק על קסמים, התבגרות ועל שתי אחיות שהאהבה ביניהן עומדת למבחן. ימים יגידו אם הקריירה של גלבפיש כמו"לית תעלה יפה. מבחינה ספרותית היא כבר הצליחה.
(הוצאת דג זהב, 2015. 462 עמודים).
יום חמישי, 14 במאי 2020 בשעה 10:15 קישור לתגובה
זה הספר אחי טוב שקרתי אני קראתי ארבה ספרים: כל סדרת הארי פוטר ,כל סדרת פרסי ג'קסון ,כל סדרת פנד ,כל סדרת מיינקראט ארפתקה של שחקן .אבל אגם הצללים היה אכי טוב שכרתי:הוא שוכף יש מתח יש דימיון יש את ישראל.
כל מי שאוהב פנתזיה אני מליץ מאוד.
יום ראשון, 11 ביולי 2021 בשעה 3:52 קישור לתגובה
זהו ספר נחמד מאוד, יש בו רגעי כתיבה מוצלחים ודמויות טובות ומעניינות (אף על פי שיש לא מעט מהן וקצת קשה לעקוב) והשימוש בארץ ישראל כרקע למקום שבו מתרחש הקסם נהדר בעיני, אם כי הוספת מפה לתחילת או סוף הספר יכלו לעזור.
המיקוד בנשים גם מאוד מרענן, בייחוד בהתחשב בטווח הגילאים הנרחב של הדמויות והטעויות שהילדות עושות הגיוניות לגילן רוב הזמן, אך עם הדברים הטובים ישנם גם לא מעט פרטים חסרים וטעויות כתיבה לא ברורות-
ספויילרים להמשך הסיפור, המשך הקריאה באחריותכם-
הדבר הראשון ששמים לב אליו מבחינת הכתיבה הוא חוסר העקביות- מידי כמה פרקים או אפילו מידי פרק עוברים מנקודת מבט של דמות א' לנקודת המבט של דמות ב', ואומנם זה לא דבר חדש, אך עם כל כך הרבה דמויות וכל כך הרבה אירועים שמתרחשים באותם הימים, באותן השעות, קשה לעקוב אחרי מה שקורה למי ומתי.
דבר נוסף הוא חוסר העקביות של הדמויות- יפתח ונגה הם דוגמא טובה לכך, בתחילה נראה שמי שמנסה להתכחש לכל מה שקורה זוהי נגה, היא לא מוכנה לשמוע על המיילדת ועל כל מה שקשור לכך, ויפתח הוא זה שרוצה לספר לבנות, אבל אז התפקידים מתהפכים ולפתע יפתח הוא האחד שלא מוכן לשמוע על המיילדת ולשתף את בנותיו ונגה היא זו שמוכנה לעשות זאת.
חוסר העקביות של שתי הדמויות האלו הוא עקב אכילס בכתיבה מכיוון שמאוד מבלבל לעקוב אחריהן ולהבין מי באיזה צד ולמה, וזה עוד בלי להיכנס למוטיבים הלא ברורים של שתי הדמויות הללו ושל לא מעט דמויות אחרות. יפתח ונגה מתוארים כזוג לא הכי מתפקד על ידי הילדים ואיכשהו הם מסתדרים מעולה רוב הזמן מלבד רגעים מסויימים בהם שתי הדמויות עושות מהלכים מטופשים ללא הסבר וזה מוביל לנקודה הבאה וכנראה החשובה ביותר מבחינת הנקודות הגרועות של הספר-
חוסר מידע.
יש המון חוסר מידע בסיפור בייחוד בכל הקשור לצד המבוגר שבו- לא ידוע לנו למה הייתה המלחמה בין שתי הקבוצות, לא ידוע לנו למה המגן והחומה הוקמו או איך הם מתפקדים, לא ברור לנו למה אליה הסתירה דברים מנגה ביתה ולמה נגה מסתירה דברים שהיא בעצמה לא ידעה כמה הם חשובים מבנותיה, לא ידוע מה קרה בין רונה לנגה שגורם לנגה לפתח אנטי כל כך מובהק נגד רונה ולא ברור למה יפתח כל כך מחבב אותה, תפקידה של נגה כמלכה לא מובן ומהליכה לא ברורים, שני הגישה שלה בחלקים מהספר מגיעים משום מקום ולא ברור למה הם קורים, לא ברור למה ענת היא המנהיגה של בני הרשף, לא ברור למה תמר היא בת רשף ואיך הכישוף של המיילדת קשור לכך, לא ברור בכלל למה הוטלה האחריות על המיילדות למנוע לידות תאומים ואיך בכלל הן עושות את זה -ישנו כישוף שדמותה של המיילדת מסבירה עליו במעטי מעט, ויותר הוא לא מוזכר ולא ברור בכלל מה הכישוף עושה- ובהתחשב בעובדה שהמיילדת לוקחת קרדיט על כך שתמר היא בת רשף, לדעתי זהו פרט חשוב לעלילה ולקורא, אבל הוא אינו מוסבר והמיילדת נרצחת\מתה לפני שהיא מסבירה. לא מוסבר למה השיער של יערה לא הוחזר לצבעו המקורי, לא מוסבר איףלעזאזל זה הגיוני שתמר היא בת רשף ואיך זה קרה, לא ברור מה ולמה נגה כל כך נגד להסביר לבנותיה מה קרה בלילה שהן נולדו, ולמה אליה הסתירה ממנה דברים בקשר אליהן, הרבה דברי קסם לא מוסברים לאורך הסיפור-כמו למה בכלל נגה אסרה על שימוש בקסם באופן כללי?- וישנם עוד ועוד פרטים, גדולים כקטנים (כגון התחלת פרק עם המשפט 'וזה מה שהיא אמרה' בלי שיש לנו איזשהו מושג על מי מדובר ומה נאמר כי בפרקים לפני פשוט, אין שום דבר שיכול להיות התשובה לכך, נגה היא זו שאומרת את המשפט אבל אף דמות נשים לא מדבר או מסבירה משהו בשיחה איתה אז לא ברור מה ולמה המשפט הזה נאמר ובאיזה הקשר).
בנוסף ישנם פרטים בסוף שלא חוזרים אליהם כמו הזאב אונו והנמרה (שבכריכה, עם כל כמה שהיא יפה, מצויירת כטיגריסית ולא כנמרה) שתקועים בבור עם קסם שמונע מדברים חיים מלצאת ממנו, לא ברור למה תמר בורחת בסוף ומה תהיה התגובה לזה, ואיפה בכלל היא תגור, עם שחף? לאן נעלם יוראי ומה הסיפור שלו שבו בקושי עסקנו? האם הוא יחזור ואם כן מה אז? מה עם הניסויים של ינץ? מי היא אימו של שחף? איך תמר אמורה להסתדר עם אנשים שניצלו אותה והשתמשו בה, חטפו אותה וניסו לרצוח אותה ושונאים אותה ולמה בכלל היא חוזר אליהם? איך ולמה נגה וענת מגיעות פתאום להסדרים בקשר לארמון ולמה הן בכלל רבו? ומה קרה למלחמה בדיוק? ומי הפצועים וההרוגים אם יש?
יש ה מ ו ן פרטים חסרים שמציקים ומפריעים לי להנות מהכתיבה ומהסיפור והעובדה שאין ספר המשך ולא נראה שיש אחד באופק, אני לא מצפה לתשובות בקשור וזה רק מתסכל אותי עוד יותר.
האם אמליץ על הספר? כן, בייחוד לקהל צעיר יותר שפחות ישים לב לטעויות שהצגתי, וכאמור כן יש בו רגעים של כתיבה טובה וההתמקדות בנשים וילדות שמניעות את העלילה ברובה יכולה לחזק ילדות ברמה מסויימת והשילוב של שירה ישראלית מקסים בעיני ויכול להרחיב את עולמם של הילדים הקוראים ולגרום להם לשאול שאלות על הנושא, בנוסף התיאורים הגאוגרפיים גם מפתחים את עולם הילדים למרות ששוב, לדעתי מפה הייתה יכולה לעזור.
האם זה ספר שאתן לו ציון 10 מתוך 10? לא. אולי 7 וחצי עד 8. יש בו יותר מידי בעיות וחוסר מידע מכדי שאוכל להתעלם מהעובדות האלו ויש הרבה תיאורים שאומנם הם ציוריים אך קשה להבין אותם בקריאה ראשונה וצריך לחזור על אותם המשפטים שוב ושוב וגם לקוראים מבוגרים זה יכול להיות קשה.
בסך הכל זהו ספר נחמד מאוד, קונספט מעניין וביצוע מעל לבינוני אך לא מעולה. אולי אם היה ספר נוסף חלק מהטעויות ומהבעיות היו יכולות להיפתר אבל כרגע אין אז היחס שלי לנושא הוא על פי המידע שיש כרגע.