המקווה האחרון בסיביר / אשכול נבו


פורסם ביום יום שני, 01 ביוני 2015, בשעה 21:44
שייך למדור ביקורות ספרות

מאת

Sibir

"המקווה האחרון בסיביר" מאת אשכול נבו היה מועמד לשלב הסופי של פרס גפן לשנת 2014 לספרות מקור. אפשר להבין איך הוא הגיע לשלב הגמר – הוא ספר מצוין. קצת יותר קשה להבין מה הוא עשה ברשימת המועמדים מלכתחילה.

"סיביר" הוא כינויה של שכונת העולים החדשים מרוסיה בעיר הצדיקים, שהיא כנראה צפת – הסופר, אשכול נבו, הקפיד בספר להתייחס לכל המקומות בספר בתיאור ולא בשם, אבל מדובר בהסוואה סגנונית בלבד ואין ספק שההשראה למקומות היישוב באה מערי ישראל האמיתיות. המקווה האחרון הוא גם הראשון שנבנה אי פעם בסיביר – מקווה שנבנה רק כי תורם אמריקאי נדיב התעקש להשקיע את כספו בבניית מקווה טהרה פעיל בעיר הצדיקים, ולא היה שום מקום אחר שבו יכלו להוסיף לעיר מקווה חדש. המקום היחיד על המפה שנותר בו מקום לנעוץ סיכת מקווה היה בשכונת עולים, שחלקם לא יהודים וכולם חילונים ומבוגרים מכדי להזדקק למקווה.

סיביר היא השכונה החורגת של עיר הצדיקים – שכונה שנבנתה כדי לקלוט עולים חדשים, כי ראש העיר קיווה למצוא עולה צעירה למטרות רומנטיות. אך מכיוון שהאוטובוס שהגיע לעיר נשא רק עולים זקנים, שסירבו להיות הקלישאה של סבתא רוסיה על ספה אצל הילדים, זנח ראש העיר את אחריותו לשכונה ומאז אף נציג של מוסדות השלטון לא מבקר בה פרט לדוור והאוטובוס. והמקווה? הוא ממש לא מה שתושבי סיביר צריכים או רוצים. הם היו מעדיפים מועדון שחמט, אבל מי בכלל שואל אותם?

עם זאת, "המקווה האחרון בסיביר" הוא לא סיפור על מקוואות טהרה או על תכנון אורבני. לפני הכול הוא סיפור על זוגיות, שבודק איך בני זוג יכולים להתחבר אף על פי שהם אינם מתאימים, ואיך היקום כולו ישקיע בצירופי מקרים על מנת שזוג מתאים יצליח להתחבר. הוא סיפור על אהבה בגיל השלישי, ועל אהבה שנידונה למוות, ועל אהבת אמת מול נישואים שתפקידם רק להביא ילדים, ועל אהבה של אלמנים כשתמונת בן הזוג המת על הקיר, ועל אהבה של אדם לתחביב ששינה את חייו.

הספר הוא גם סיפור אהבתו של משה בן צוק, יועץ ראש עיר הצדיקים לענייני כל מיני ומפות, לאהבת נעוריו שאותה פגש כשהיו שניהם קיבוצניקים צעירים והיא הייתה נשואה, לאשתו ואם ילדיו שהתחתנה איתו למרות שהיה חוזר בתשובה ולבלנית החדשה והנשואה שמגיעה למקווה החדש.

במהלך קריאת הספר בולט גם האופי הקישוני של "המקווה האחרון בסיביר", שהחלמאות והבירוקרטיה הם שחקנים ראשיים בו. המקווה עצמו, מוקד העלילה, נבנה בסיביר רק מפני שתורם אמריקאי עשיר רצה להנציח את זכר אשתו, אבל כדי לא להפר את החלוקה המדויקת של המקוואות בין כל הזרמים הדתיים בעיר, הוא נבנה במקום שאף אחד לא צריך אותו בו; הקבלן שבנה אותו הוא מומחה לבניית מקוואות טהרה, אבל הוא בכלל ערבי – הוא צפר חובב, וממקומו באתר הבנייה הוא צופה בציפורים שבעמק; אבל בעמק יש גם בסיס צבאי סודי (שכולם יודעים שהוא שם), ולכן הקבלן נעצר בחשד לריגול; ובשכונת העולים אין ספסלים, לכן התושבים נחים בתחנת האוטובוס, שעוצר כל פעם מחדש בלי להעלות אף נוסע.

בקיצור, הספר עשיר בפכים קטנים של אבסורד יומיומי, שבקריאה ראשונה נראים הגיוניים – עד שקולטים שהסיבה היחידה שבגללה הם הגיוניים היא שהמציאות שלנו אבסורדית לא פחות.

"המקווה האחרון בסיביר" הוא ספר טוב ומהנה. הוא כתוב בעברית קולחת ומהודקת, בקצב עלילתי מהיר, ומזגזג בין פלשבקים, סצנות רומנטיות ושיחות נפש, בלי לדלג ולקצר ובלי להעיק. תפניות עלילתיות שמתרחשות בלי הודעה מוקדמת נראות הגיוניות ומתאימות לעולם, ונראה שסיפור שכזה מתרחש אצלנו כמעט בכל יום.

בשלב הזה הביקורת הייתה יכולה להיגמר, אבל כיאה לאכסניה שבה היא מפורסמת ראוי לשאול מדוע הספר היה מועמד לפרס גפן? מה לספר מיינסטרים ולפרס לספרות ספקולטיבית?

אז נכון, סיפור המעשה איננו ריאליסטי. קודם כל, המציאות בו אבסורדית, אבל את זה הרי גם קישון עשה. לא די בשכונה שכל הבתים בה נבנו עם חניה צמודה אבל לאף אחד מהתושבים אין מכונית כדי לקרוא לספר "פנטזיה". אבסורדים כאלה אינם בדיוניים במיוחד. אותו דבר נכון גם לדמויות. הסיפור מורכב מצירופי מקרים, ובמיוחד מצירופי אנשים שמותחים את גבול הסבירות – אבל צירופי מקרים הם כלי עלילתי, לא תוכני.

קצת יותר דמיוניים הם סיפורי הצדיקים והמיסטיקה יהודית שנמצאים ברקע הסיפור, כולל נבואה של צדיק נעלם אחד, אבל אחרי הכול מדובר בעיר שטופת מיסטיקה יהודית שהמסיטקיה היא חלק בלתי נפרד מאופיה. ולא רק זה, הסיפור לא פוסל את האפשרות שהנבואה אינה אלא כלי בסכסוך קרקעות.

הקשר הכי סביר של הספר למסורות הספקולטיביות הוא סיפורם של העולים החדשים, חבורה של פנסיונרים שהגיעו לשכונה בערוב ימיהם ועסוקים בכתיבת הספדים זה לזה – ובכל זאת במשך שנתיים אף אחד מהם לא מת. אבל מדובר באנקדוטה אחת בסיפור, שאיננה חלק מרכזי בעלילה.

לספר חסרה מסה קריטית של ספקולטיביות שתצדיק את הסיווג שלו כספר ז'אנרי, דרך שתחבר את כל הרכיבים הלא לגמרי מציאותיים למציאות אחרת, שונה.

מה שנשאר לנו הן אנקדוטות, שאפשר להסביר ככלים ספרותיים או כסאטירה, ולאו דווקא כמשהו שאינו יכול להתרחש במציאות המוכרת לנו. כמעט חבל, מבחינת חובבי המדע הבדיוני בארץ, שספר מוצלח שכזה לא שייך למדפי הז'אנר, אבל זאת, ובכן, המציאות.

 

(הוצאת זמורה ביתן, 2013. 240 עמודים).



תגובות

  1. מאת נועה רייכמן:

    אכן מדובר בספר ישראלי מאוד, ומהנה ביותר.
    גם אני תהיתי כשראיתי שהספר הופיע ברשימת המועמדים לפרס.
    חשבתי שאולי פספסתי משהו מהותי בעלילה, שאולי כדאי לנסות לקרוא שוב – רק שרשימת הקריאה שלי כל כך ארוכה, שויתרתי :)

  2. מאת אלכס:

    ספר יפה ומעניין אבל למה באתר מד"ב יש המלצה על ספר זה?
    אני חושב שזה בגלל הכמעט שממון שקיים בתירגום ספרות מד"ב בישראל:
    היתה התעוררות גדולה לתירגומים בשנות ה 70 (הוצאת עם עובד בעיקר) ובשנות ה 90 (הוצאת אופוס בעיקר) אבל מאז זהו, חוץ מספר אחד או שניים בחודש אין יותר תירגומים.
    זה לא שחסר מה לתרגם, יש עוד אלפי קלאסיקות מד"ב שלא ראו אור בעברית (שמסיבה אבסורדית מה שכבר ראה בעברית חוזר ומתורגם מחדש…), והמון ספרות עכשווית.
    פשוט חבל ועצוב, מקווה שעוד תור זהב של תירגומים עומד בפתח…
    נ.ב. אני אוהב מד"ב ולמרות שאני יכול לקרוא באנגלית בלי בעיות יותר מעניין לי לקרוא בעברית.

הוספת תגובה