"אקסלרנדו" הוא רכבת הרים מדע בדיונית מהסוג הטוב ביותר. הוא פותח בלהותיר את הוקרא שלו חסר נשימה, המום וחסר אונים מול העתיד המתקרב. אם הקורא יוותר על ההגנות החיצוניות שלו, הוא יוכל לקלוט כמות עצומה של רעיונות חדשים ולהישאב לתוך עולם יחודי ומרתק.

הספר מורכב מתשעה סיפורים קצרים העוקבים אחרי שלושה דורות של משפחה אחת, שממלאים תפקיד חשוב בהתקדמותה של האנושות לעבר הייחודיות (סינגולריות). למעשה, הייחודיות היא אחד הגיבורים המרכזיים של הספר, וממלאת בו את כל העקרונות הבסיסים שקבעו הוגי הרעיון – כלומר התקדמות טכנולוגית ברמה כה גבוהה שמעבר לא כל נסיון לחזות את העתיד הופך בלתי אפשרי. כשם שסביב חור שחור קיים אופק אירועים שלא ניתן לצפות מעבר לו, כך העתיד הסינגולרי בלתי ניתן להבנה עבור אלו שלא עברו אותו עדיין.

מכאן מגיע האתגר המרכזי של הספר – כיצד ניתן לכתוב על עתיד כה זר לקוראים של ימינו עד כדי כך שהם לא אמורים להיות מסוגלים להבין אותו, ובאותה הזדמנות לא לאבד לחלוטין את תשומת לבם של הקוראים. סטרוס נוקט בשיטה נועזת ומלאת סיכונים כדי להתמודד עם האתגר: הוא חושף את הקורא שלו להלם העתיד כבר בפסקה הראשון של הספר. למעשה, כל הסיפור הראשון, "לובסטרים", הוא ניסוי מרתק שמעטים בסוגת המדע הבדיוני העזו לנקוט בו. סטרוס גורם לקוראים שלו מועקה.

רעיון הלם העתיד אינו חדש, אולם היישום הספרותי שלו ב"אקסלרנדו" יוצא מן הכלל. לסיפור הראשון כולו לא די להתייחס רק כסיפור עלילתי, אלא גם כחוויה רגשית ואסתטית. הקורא נחשף בו לכמות כה רבה של פרטים, שכל נסיון להכיל אותם נידון להיכשל מראשיתו. המועקה שמעורר הנסיון לעכל את העולם שהסיפור מציג הוא חוויה אסתטית בפני עצמה. אין זה פגם בסיפור, אלא מטרתו המרכזית ומבוא מרתק לעולם של הספר.

המועקה אינה שורה באופן אחיד בחלקי הספר. ככל שהסיפור מתרחק מההווה שלנו, כך הנכונות שלנו לקבל את הזרות גדלה, מה שמאפשר לחוויית הספר לעבור לממד אחר לחלוטין. תיאור ההתפתחות של העולם שאחרי הייחודיות מצליח לטלטל ולהעמיד במלוא עוצמתן את הסוגיות האתיות העומדות במרכז הרעיון הסינגולרי, וכך מעניק לקוראים מבט חדשני על רעיון הנשמה, המוות ונצחיות הרוח האנושית.

איכות הסיפורים אינה אחידה, וניכר שחלקם נועדו רק לגשר בין החלקים השונים של הספר. עובדה זו פוגמת מעט באיכותו של הספר, אולם הסיפורים הפותחים את החלקים השונים – "לובסטרים", "הילה" ו"אוצר" – כל כך טובים בפני עצמם, עד כי די בכל אחד מהם בנפרד כדי להחזיק ספר שלם. השילוב של שלושתם הופך את הקריאה ב"אקסלרנדו" לחוויה יחודית.

למרות רוחב היריעה העצום, רעיונות מסוימים בספר אינם מפותחים די הצורך, וחבל. למשל, העיסוק במערכות כלכליות, שמשמש רקע לחלקו השני של הספר, לוקה בחסר ולכן מחליש במידת מה את המסר שהחלק הזה מנסה להעביר. אולם בהתחשב בכמות הרעיונות שקיימת בספר, רק צפוי שחלקם יקבלו טיפול חסר. נוסף על כך, זריקת המושגים הבלתי פוסקת הופכת כעבור זמן מה לטרחנות, בעיקר לאחר שהקורא כבר עבר את שלב ההתפעלות הראשוני מבניית העולם ורוצה להתמקד כעת בעלילה, שלעתים הולכת לאיבוד בין שלל ההתקנים החוץ-קורטקסיים והקומפיוטרוניום.

נדרשת מילה גם על התרגום – לצורך השגת האפקט הרגשי המלא של "לובסטרים" יש צורך במתרגם שיודע לשלב את ההבנה המדעית המעמיקה עם מגע היד של משורר. למעט מספר מקרים של תרגום יתר, תרגומו של אהוד מימון מצליח להעביר את החוויה הרגשית בצורה יוצאת דופן, והדבר ראוי לציון.

"אקסלרנדו" אינו ספר קל. אולם לקורא שיקבל את המועקה כחוויה וימשיך ממנה הלאה מצפה חוויה מטלטלת של ביקור בעתיד זר, ייחודי ושופע רעיונות חדשים. עתיד שקורא תיגר על הבנתנו את היקום, על הרעיון הטכנולוגי, ועל מערכת הערכים שלנו.