אנו חיים במכרה יהלומים – מדוע זה רובנו בוהים בחתיכות זכוכית?לפני כמה שנים, כשג'ון קלוט ואנוכי עבדנו על טיוטת רשימת הערכים של "האנציקלופדיה של הפנטסיה", [1] ראיתי לנכון ליצור מאמר תחת הכותרת פנטסיה נוסחתית. בשלב התחלתי זה הגדרתי בחופשיות את הפנטסיה הנוסחתית כצורת פרוזה אשר, למרות קיומה של הכותרת "פנטסיה" באותיות בולטות על כריכתה ונטייתה להציף את מדפי חנויות הספרים המוקדשים ל-"פנטסיה ומדע-בדיוני", אינה בעצם צורה של כתיבה פנטסטית בשום מובן מהותי. היות שהיא משתמשת בטיפוסי דמויות סטנדרטיים ומוצבת בסדרה של סביבות קבועות שכיניתי (קרוב לודאי שזו לא המצאה מקורית שלי) "ארץ-הפנטסיה", מוטב להתייחס אליה כאל תת-סוגה של ז'אנר המותחנים, ואולי, בכפוף למחבר, כסוג של רומן רומנטי זול. כוונתי בהכנסת הערך הזה היתה, כמובן, להעזר בו כאמצעי שיאפשר לקלוּט ולי לנכש תחום נרחב של גידולי פרא מזיקים וסבוכים ביער המקוטלגים מסחרית כפנטסיה, וזאת כדי לאפשר לנו לראות את העצים בהם אנו מעוניינים באמת.

הפעיל מבין שני העורכים היועצים שלנו, גארי ווסטפול, הביע התנגדות בסגנון הישיר האופייני לו. בצדק רב הוא ציין [2] כי חלק הארי של קהל היעד הפוטנציאלי של האנציקלופדיה של הפנטסיה יהיו קוראים שמתמקדים אך ורק במה שאנחנו פוטרים בכזו קלות כפנטסיה נוסחתית, כך שאנו עשויים, בכך שנעליב את אותם קוראים, להתאבד מסחרית. קלוט ואני הצגנו שלל טיעוני נגד – כולל הטענה כי חלק מהפנטסיה הנוסחתית מתאפיינת בכתיבה מצויינת, אבל היא פשוט אינה פנטסיה – אך לבסוף קיבלנו את עמדתו של ווסטפול. שמו של הערך השתנה לפנטסיה ז'נרית ושיניו הוקהו במידה כזאת עד כי רק אוהדיו השרופים ביותר של ג'ון נורמן יוכלו לחוש עווית של עלבון.

כיום אני מצטער שלא נלחמנו עד הסוף. במפתיע, הויכוח נשא פירות בלתי צפויים. סופרת הפנטסיה דיאנה ווין ג'ונס, שהעניקה לנו כמויות נכבדות של עצות אנונימיות בזמן בניית רשימת הערכים, לקחה מאיתנו את השרביט והמשיכה אתו עד צאת ספרה השנון The ToughGuide to Fantasyland, שהיה מועמד לפרס הפנטסיה העולמי בשנת 1997. [3] ג'ונס בנתה את ספרה כמעין מיני-אנציקלופדיה של הקלישאות והמוסכמות של הפנטסיה הנוסחתית, ובקלות רבה להפליא הצליחה לגעת, פחות או יותר, בכל אחת מאבני הבסיס של תת-הז'אנר הזה. כפי שציינו רבים בתקופה שאחרי פירסום הספר, כל מי שהיה מעוניין להפוך לסופר מצליח של פנטסיה גבוהה (הווה אומר, נוסחתית) יכול היה פשוט לגבב את ערכי "המדריך הקשוח" ולהתחיל לכתוב. מספר סופרים היו כנים מספיק להודות כי הם עצמם עברו תהליך דומה בכדי לבנות לעצמם מה שהפך, תודה רבה לכם, לקריירה משגשגת.

העניין הטריד אותי ואת קלוט עד כי, כחלק מהדיון בנושא, יזמנו והנחינו פאנל שדן בו באחד הכנסים, תחת הכותרת "מדוע הפנטסיה חדלה להיות צורה חתרנית של ספרות?". [4] בדיון זה, תוך ההכרה בכך שכתבי ג.ר.ר. טולקין היו חתרניים בפני עצמם, התרכזנו יותר במסורות המודרניות של הפנטסיה שאינה טולקינאית. דוגמאות עכשויות של מסורות אלה מצטיינות בערכן המסחרי הנמוך, כלומר – פרט לספרי הילדים והנוער, בהם הן מוסיפות לשגשג. [5] יהיה זה קל, ושגוי לחלוטין, לטעון כי בעידן שקדם לטולקין היתה הפנטסיה תחום ספרותי מגוון ומשגשג שהשתמש לעתים תכופות בכל מגוון הכלים שעמדו לרשותו מז'אנרים אחרים, כולל הספרות היפה והמדע הבדיוני, בעוד שאחרי טולקין עלה מסך הברזל שתחם גבולותיה של ארץ הפנטסיה, כופה על כל אלה שרצו לבלות את חייהם במקומות אחרים לרעות בעל-כרחם בצמחיה שיוכלו למצוא שם, וברוב המקרים פשוט לגווע ברעב. מה שקרה בפועל הוא, כמובן, פועלם של כמה עורכים אמריקניים בשנות השישים, ובראשם לין קארטר, אשר תחת המטרה הראויה לשבח יותר מכל – החייאת ספרות הפנטסיה – יצרו הגדרה מסחרית צרה של הז'אנר. דברים כמו טולקין, דברים כמו רוברט א. הווארד, דברים כמו ויליאם מוריס – לפיהם, זוהי הפנטסיה. לרוע המזל, במהרה השתרשה התפיסה הגורסת כי זוהי כל הפנטסיה.

חשוב לזכור שבזמנו היתה ארץ הפנטסיה, אם לא ממש ארץ לא נודעת, לכל הפחות מקום אשר כמעט ולא נחקר. היה פשוט מאד ליצור סיפורת שתזוהה על-ידי הכותרת "פנטסיה" ובו בזמן גם תהיה פנטסיה בתקופה בה שטחים נרחבים מארץ הפנטסיה – חלקם מקומות נפלאים – היו ארצות בהן לא דרכה רגל אדם מעולם, שטחים שקרטוגרף היה מסמן אך ורק בכתובת "כאן נמרים יהלוכו". וזה, אולי, הגורם המצביע על הקושי בפניו עומדת הפנטסיה הנוסחתית בת ימינו. לכאורה, על מנת שסיפורת תהיה פנטסיה, עליה להיות מסוגלת לרקוד עם הנמרים: עליה להסתכן בדיוק בחקר אותם איזורים מסוכנים בהם טרם איש עמד, הממשיכים להיות נחלתן הבלעדית של חיות הפרא. עליה לתחוב את אפה החטטני למחשבותינו, עליה לשאוב הנאה מהיותה שנויה במחלוקת, עליה לקוות כי בעלי הסמכות יגנו אותה בכל פה (כל סמכות שנבחר), עליה לחתור לקצה גבול הדמיון, עליה לפלרטט עם השגעון, עליה להפתיע, עליה לבצע דברים שצורות סיפורת אחרות אינן יכולות לעשות.

כל זה לא ממש מתאים ליצירת הנוסחה להצלחה המסחרית של רשומות קצף הדרקון של קדמוני ממלכת המכשפים, או כל טרילוגיה נפוחה אחרת שמכבשי המוציאים לאור יבחרו להפריש מחר אל תוך אסלת שוק הספרים. אפשר להבטיח שההפתעה היחידה שתגלו בספרי רשומות קצף הדרקון של קדמוני ממלכת המכשפים – או כל קרוביהם הזהים מכל וכל – טמונה בעובדה כי יש אנשים מבוגרים ושפויים הבוחרים מרצונם החופשי לבזבז תאי רשתית בריאים בתכלית על קריאתם.

יתכן כי למרות שמטבעי ומכורח הרגלי אני אדם מתון בתכלית, הנני מחמיר כאן יתר על המידה. כי הספרים המחרידים, המיותרים וחסרי הייחוד האלה ממלאים, ללא ספק, תפקיד: אנשים לא קוראים אותם בגלל טיפשותם, והם אינם בהכרח טיפשים אם הם קוראים אותם. [6] קוראי הפנטסיה הנוסחתית מחפשים משהו מצורת הספרות המועדפת עליהם, והסופרים המצליחים ביותר בתחום מבטיחים שאותם קוראים יתוגמלו בדרך המועדפת עליהם.

אז מה בדיוק מחפשים הקוראים, שאינו יכול להימצא בפנטסיה בצורתה השלמה והמלאה? אחד מהמרכיבים שקלוט הכניס לדיון שלנו היה מושג הספרות הפאטית. שיחה פאטית היא כזו בה שום מידע חדש לא מוחלף, ועדיין כל המשתתפים מרוויחים ממנה משהו, מעין אישוש בסיסי. דוגמה לכך יכולה להיות:

"נעים בחוץ".
"אין ספק".
"ממש חם".
"יותר מדי חם, אפילו".
"יכול להיות".
"טוב, ככה זה באמצע היום…"

באחד משיריו לכד רובין ויליאמסון את תמצית השיחה הפאטית במשפט אחד: "שלום, אני בורח, ובאתי רק לומר: שהיום אני פורח, הלכתי ונגמר". באותו אופן יכולה להתקיים סיפורת פאטית – סיפורת שאינה מחדשת לנו דבר, שאינה מגרה בשום אופן את האינטלקט שלנו מעבר לבסיס ההכרחי של הבנת המלים עצמן, ואשר עדיין מספקת צורך כלשהו הטמון בנו. במקרה של הפנטסיה הנוסחתית יהיה הצורך הזה, כמו בשיחה הפאטית, סוג כלשהו של טפיחת עידוד על השכם. ליתר דיוק, מדובר כאן בהפעלה של דמיון מעושה. קוראי הפנטסיה הנוסחתית מעוניינים לחזק את הדימוי העצמי שלהם כאנשים בעלי דמיון פורה – כפי שכל שיכור על הבר יאמר לכם, "אנשים חסרי דמיון הם כל כך משעממים" – ועל כן הם פונים לצורת הספרות הזו שעל כריכותיה כתוב בגדול פנטסיה: ואם כתוב כאן שזו פנטסיה, זה כנראה הדבר האמיתי, ולכן כל מי שקורא את זה, כולל אותי, חייב להיות אדם בעל דמיון פורה, נכון?

מובן שכדי למלא במלואה את הפונקציה הפאטית, פנטסיה נוסחתית למעשה אינה יכולה להכיל שום חומר שעשוי להרחיב את גבולות הדמיון – במלים אחרות, היא אינה יכולה להיות פנטסיה: קוראיה, מתוך בחירה מודעת, אינם מוכנים לחקור את מחוזות התודעה בהם שועטים הנמרים – הרי זה כאילו ניסינו למכור להם תפוחים כאשר הם מחפשים תפוזים בלבד. הם מעוניינים לתפוס את ניצוץ הדמיון בעקיפין; הם אינם מעוניינים בדמיון עצמו, ויהיו מבוהלים מעצם קיומם של נמרים. אם ניתפס לאנלוגיה וולגרית שלא לצורך, גברים נוטים לקרוא פורנוגרפיה על מנת לחוות בעקיפין את תענוגות המיטה; לא רק שתענוגות אלה אינם זמינים עבורם בעולם האמיתי, סביר להניח שקוראים אלה יהיו מבוהלים עד היסוד אם לפתע תיפתח להם אפשרות זו. [7]

כך שמדובר בשני סוגים נבדלים למדי של ספרות. אחד מהם הוא הפנטסיה הנוסחתית; השני הוא פנטסיה כהלכתה. הרבה בלגן נוצר בגלל ההתנגשות בין שיטות הסיווג של המשווקים לעומת אלה של מבקרי הספרות: מה שמוגדר במונחים ספרותיים כפנטסיה נוסחתית, ובשל כך אינו פנטסיה אמיתית מעצם ההגדרה, מסווג במונחי השיווק כפנטסיה – ואנשי השיווק הם אלה שכותבים את המילה פנטסיה על כריכות הספרים – ובכך הם מבלבלים את יוסי פלמוני, המאמין בתמימות למה שמספרים לו אנשי השיווק. מהנה לשער כמה זמן יקח לשפה להשתנות אם חכמולוג שיווק יקפוץ וישים תוית בשר משומר על כל אריזות הגלידה במדינה.

דוגמא מטופשת? לא פחות טפשית מהרעיון שהשפה תשתנה כתוצאה מכך שמוציאים לאור ידביקו תווית פנטסיה על ספרות שאינה פנטסטית. עוד היבט מעניין של הפנטסיה הנוסחתית הוא שאף אחד לא לוקח עליה אחריות. שאלו כל קורא פנטסיה מטעם-עצמו והוא יאמר לך שמה שהוא באמת אוהב זה החומר שהולך על הקצה, לא דייסת התינוקות שהמוציאים לאור חובצים לנו במקומו. שאלו כל עורך בהוצאה לאור בזמן הפסקת הקפה (באופן מסורתי מצב שקל מאד לארגן) וייאמר לכם שהוא או היא אינם סובלים באופן אישי את הזבל הזה, אבל זה מה שהשוק דורש: אם היו נותנים להם לבחור לפי טעמם, העורכים לא היו מפרסמים דבר שאינו הלפרין, נבוקוב, פינצ'ון, בארת', לה-גווין, טפר, בורחס או כל סופר אחר שבדיוק שאל אותם את השאלה ושהתקציר שלו, ברגע זה ממש, אך ורק בגלל העקשנות של מחלקת השיווק, אתה מבין, נדון להיזרק לתוך מגרסת הנייר. שאלו את הכותבים, ולמעט מקרים נדירים במיוחד של כנות מתפרצת, כולם יטענו שמה שהם כותבים אינו פנטסיה נוסחתית מכל וכל, אלא החומר האמיתי, המסוכן והחתרני באמת – ג'ונתן סוויפט עם כל אלפי-הים, הדרקונים השורקים, נער-המטבח-המלך-הגולה-בטכס-התבגרות טוב-הלב-שתמיד-נכנס-לצרות, טרולים מבדחים, לפריקונים, הוירים, נסיכות מאותגרות הורמונלית, שרי-אופל, מכשפים ושאר הצוות המוכר עד בחילה שנמצא שם כקישוט בלבד, כחבלי פעמונים המושכים בפעמונים שונים. [8]

אז איש אינו אחראי באמת לפנטסיה הנוסחתית, כשם שאיש אינו מכריז אבהות על ממזר.

אם לסטות מהנושא לרגע – קיים מבחן פשוט המאפשר לבחון האם טקסט מסוים הוא פנטסיה נוסחתית או הדבר האמיתי. אחד המאפיינים של הפנטסיה הוא היותה בנויה, לעתים תכופות, בצורה רקורסיבית – מחברת יחד אלמנטים ממקורות שונים לגמרי, מניחה אותם זה לצד זה ויוצרת משהו חדש מתוך השילוב. הרקורסיה של הפנטסיה הנוסחתית, לעומת זאת, מבוססת על הפנטסיה הנוסחתית עצמה. כמו הנחש אורובורוס, היא בולעת את זנבה שלה.

כך שהשאלה שקלוט ואני שאלנו בדיון הנשכח ההוא – "מדוע הפנטסיה חדלה להיות צורה חתרנית של ספרות?" – הינה מוטעית במקצת. הפנטסיה – הפנטסיה האמיתית – ממשיכה להיות חתרנית כפי שהיתה תמיד, או לפחות מסוגלת להיות כזאת: הבעיה היא שיש כל כך מעט פנטסיה אמיתית בסביבה. העובדה עליה באמת הצבענו היתה שהפנטסיה הנוסחתית אינה, ולא היתה כמעט מההתחלה, תת-ז'אנר חתרני. כשיצאו הכבאים מפרנהייט 451 לפשיטותיהם, הם היו יכולים להניח בצד הרים עצומים של החומר הזה מבלי לחשוש, אפילו לא לרגע, שהוא יערער את יציבות החברה שלהם.

לפני שיאשימו אותי על כי אני בועט בסוס מת תוך דיון שקול ורגוע על ההבדלים בין פנטסיה נוסחתית לפנטסיה כהלכתה – והאמינו לי כי דבר אינו דומה לסוס מת יותר מאשר כמה מהפנטסיות הנוסחתיות שעברו תחת ידי – יש לזכור כי התנועה בתיאור זה אינה חד-כיוונית לגמרי. אחד הפרדוקסים המוזרים ביותר בכל תחום הדיון שלנו נובע מעובדת היות כמה מחסידי הפנטסיה הנוסחתית לא רק מפחדים מסכנות הפנטסיה האמיתית: היא גורמת להם כעס של ממש, אותו הם מביעים בקולניות רבה, כנראה משום שהיא מייצגת איום על מה שהם למדו להכיר כצורה הטבעית של שני התחומים בעלי השמות הדומים עד כדי מבוכה. פנטסיה שורשית, הם נוטים לטעון, אינה גוליבר או גורמנגאסט, אלא רק אותם חומרים ממוחזרים היכולים להתקיים רק תחת גבולותיה המגודרים של ארץ הפנטסיה הכאילו-טולקינאית והפנויה לחלוטין להשכרה; כל השאר הוא צבא האויב המִדּפק בשער – ואפילו, האימה הנוראה מכל, הגיס החמישי שבתוכם – ויש לתעבו בהתאם.

יש חלום בלהות החוזר אלי שוב ושוב, פחד נורא, והוא הולך בערך כך: יום אחד אני פותח עותק של מגזין כלשהו כמו אינטרזון ומתחיל לקרוא את ביקורת הספרות הראשית. בהתחלה כתוב: "מסעות גוליבר מאת ג'ונתן סוויפט (כנראה שם בדוי) מתאר את הרפתקאותיו הבלתי-סבירות של אדם היוצא לשורת מסעות ימיים, בהם הוא פוגש יצורים מוזרים. כמה מיצורים אלה הם גדולים, חלקם קטנים, ואחרים נראים כמו סוסים. סוויפט היה צריך להבין שבכך הוא משאיר מעט מאד מקום לרומנטיקה, היות שיהיו לו קשיים טכניים בחתירה אחר יצריו עם הנשים הקטנות מאד והגדולות מאד כאחד, והכותב שם רסן על האפשרות שגיבורו יוכל להשתובב עם הסוסים. החוסר באפשרויות רומנטיות משאיר מקום למעט מאד רגש בבסיס הסיפור, דבר שסוויפט היה צריך לקחת בחשבון לפני שישב לכתוב את הרומן המעצבן הזה. היו לי ציפיות גדולות מאליס בארץ הפלאות של לואיס קרול אחרי שהתקציר על הכריכה סיפר על אישה צעירה שנופלת למחילת ארנב, והדמיון שבין "מחילת ארנב" ל-"מאורת הוביט" [Rabbit Hole לעומת Hobbit hole במקור, המתרגם], כך חשבתי, אינו יכול להיות צירוף מקרים. ברם, הנערה בה מדובר מתגלה בהקדם כבחורה ויקטוריאנית משעממת, והרפתקאותיה מתחת לאדמה משוללות כל הגיון. לדברי המפיצים, צפוי לצאת בקרוב ספר המשך הקשור למשחק לוח פופולרי, ואולי ההצלחה תאיר פניה לקרול לאחר מכן.
אם נחזור לרשומות קצף הדרקון של קדמוני ממלכת המכשפים כרך שש: חרב הדמים מאת ג'רום א. שם-מותג, כאן גילינו פנינה אמיתית, ספר שכולו הנאה, כרך אשר, לדבריו המוצדקים בעליל של המו"ל, עולה על המיטב שבספרי כריסטופר טולקין – אחד מאותם ספרים המגלים לך מה הפנטסיה באמת צריכה להיות…"

הסיוט שלי, כמובן, אינו שהביקורת הזאת תתקיים, אלא שאקרא אותה ואהנהן בראשי בהסכמה שטופת-מוח.

מפכח לחשוב שאנו הרשינו, ברשלנותנו הפושעת, לגרסה המזויפת לתפוס מעמד כה רם עד כי היא למדה לתפוס את עצמה כצורה הטבעית של הדברים. זאת כיוון שכאשר תיארתי באירוניה את הסוגים השונים של האנשים שאינם אחראים בשום דרך לפנטסיה הנוסחתית, נמנעתי מלציין את הגרועים מכל – אנו עצמנו. אנחנו ישבנו – כל אותם רבים וטובים – וצפינו במעין שאננות מתנשאת כיצד סוג ספרות, אותו אני אישית אוהב מעומק לבי ותופס כחלק חיוני מהתרבות שלנו, כיצד הספרות הזאת הוצפה ונחנקה והוטבעה על ידי הגאות המפלצתית הזאת של זבל ממוסחר, חסר דמיון וחונק מחשבה – על ידי הרפש המצחין הזה. הטעות החמורה ביותר שנוכל לעשות כעת היא להמשיך בשאננות זו – לומר בשפל-רוח שמאוחר מדי לעשות משהו בנדון.

כהתחלה, לפחות, כפי שהצעתי כבר מזמן, יש להבהיר את המונחים שלנו – על-ידי הוספת ז'אנר נוסף לתוך אוסף הז'אנרים ותת-הז'אנרים המובחנים המוכרים לנו, ולקרוא לו פנטסיה נוסחתית או כל שם טוב יותר שמישהו יציע. אין כאן כל כוונה להכניס בכך את הפנטסיה הנוסחתית לגטו: מדובר כאן רק ביצירת הבחנה בין שתי מסורות כתיבה שונות. גם לא ניצור כאן שום היררכיה של איכויות: אני יכול להעלות בדעתי כמות עצומה של פנטסיה נוסחתית הכתובה בכשרון רב, ובאותה קלות להזכר בספרי פנטסיה אמיתית איומים ונוראים. המטרה של מעשינו תהיה כפולה: (א) למקד את תשומת לבנו בז'אנר שבאמת נמצא בראש מעיינינו, ללא ההטיה של כמויות הפנטסיה-לכאורה, ו-(ב) אם יהיה לנו מזל, לגרות את ההוצאות המסחריות להכיר בכך שהן יכולות להרוויח יותר אם יבחינו בין שני שווקים נפרדים כמעט לחלוטין, אליהם הן מתייחסות כאל אחד בלבד. כמה קוראים מכיר כל אחד ואחד מאיתנו, שפשוט חדלו לקנות ספרים עם התווית "פנטסיה" לאחר שהתאכזבו לעתים כה תכופות ממה שרכשו? כמה מאיתנו עצמנו מתאימים לתיאור זה, אם רק נהיה כנים מספיק להודות בכך?

כי זו, ללא ספק, הסכנה הסופית והגדולה ביותר אם הכשלון שלנו ביצירת האבחנה בין שני הז'אנרים האלה יימשך: [9] הסכנה שקוראי פנטסיה פוטנציאליים ילכו לרעות בשדות זרים לפני שיספיקו לגלות את הזהב, ושאפילו קוראי פנטסיה קיימים – שלא להזכיר את הכותבים – יוותרו בסופו של דבר על המאבק.

הערות

[1] The Encyclopedia of Fantasy, edited by John Clute and John Grant, Little, Brown & Co., London, and St. Martin's Press, New York, 1997.
[2] מכתבים שונים ותכתובת דואר-אלקטרוני בין ג'ון קלוט וכותב שורות אלה בין השנים 1992 והלאה. התכתובת עודה נמשכת לסירוגין.
[3] The Tough Guide to Fantasyland, Diana Wynne Jones, Gollancz, London, 1996. בעקבות אחד מאותם צירופי מקרים מוזרים המתרחשים בתעשיית הספרים, כותב שורות אלה מונה לשמש כעורכה של ג'ונס בספר זה.
[4] מיקרוקון, מרץ 1994, אוניברסיטת אקסטר. המשתתפים הנוספים היו ג'ף ריימן, קולין גרינלנד, סטפן מרליי וריצ'רד מידלטון.
[5] האפשרות שג'ונס הצליחה לשים את אצבעה בדייקנות שכזו על מוקדי הפנטסיה הנוסחתית כיוון שרוב הסיפורת שלה מיועדת לצעירים הינה לפחות בת-ויכוח. יתר על כן, ההיכרות שלה עם החירות הנרחבת הניתנת לדמיון בספרות הנוער המסחרית, בהשוואה למקביליה הבוגרים, עשויה היתה לתרום לקושי שלה, עד לפני כמה שנים, להתקבל על ידי מוציאים לאור ככותבת פנטסיה גם למבוגרים. אין כל מחלוקת על כך שרוב הקוראים הרציניים של הפנטסיה השלמה, בניגוד למקבילותיה הנוסחתיות, מבלים חלק ניכר מזמנם באגף ספרי הילדים של חנויות הספרים.
[6] מובן מאליו כי אין זו טפשות גמורה מצד המוציאים לאור להדפיס אותם, כיוון שרבים מאותם גיבובי מלים זוכים להצלחה מסחרית עצומה. ועדיין, אין מנוס אלא לתהות שמא, בטווח הארוך, אין המוציאים לאור חוטאים בטעות הקבועה של אכילת שלל היום בלי לחשוב על המחר, היות – ואולי רק נעים לחשוב שזהו המצב – שלכל ז'אנר ספרותי הקופא על שמריו, וקפיאה על השמרים היא אבן היסוד של הפנטסיה הנוסחתית, מוקצב זמן חיים מוגבל בלבד. דוגמה לכאלה אשר מתו באיבם, פחות או יותר, היא ספרי "אתה הוא הגיבור" מרובי האפשרויות. סוג אחר הוא ספרי הבלשים תוצרת-בית.
[7] יש, כמובן, מטרות אחרות לספרות פאטית. מי לא התכרבל עם ספר בלשים קלאסי כמפלט מפני ליל חורף קר? עם זאת – רבים קוראים ספרי בלשים, אך רק מעטים מאוד מהם מסורים להם עד כדי הימנעות כמעט מוחלטת מסוגי סיפורת אחרים.
[8] למעשה, קל מאוד יהיה להשתמש באבני הבניין הקבועות של הפנטסיה הנוסחתית ליצירת פנטסיה כהלכתה – אך כמעט שלא עושים זאת. יש לציין שפנטסיות אמיתיות נוהגות לעתים תכופות לשאול מרכיבים מסוגי ספרות אחרים. פנטסיה אמיתית השואבת מרכיבים בדרך זו מהפנטסיה הנוסחתית עושה פשוט מה שפנטסיות אחרות עושות, כאשר ההבדל היחיד הוא תת-הז'אנר ממנו מתבצעת השאילה.
[9] הדבר מסוכן גם להוצאות מסחריות. זוכרים את התקופה בה אם זה לא היה וריאציה של צבי הנינג'ה זה לא היה ראוי להימכר? כשמת השגעון במפתיע נתפסו הרבה סוחרים עם המכנסים למטה, הפסידו כסף ונשארו עם מחסנים מלאים בצעצועי-זבל. עוד יבוא היום בו יקרוס שוק הפנטסיה הנוסחתית פתאום; באופן בו פועל עולם ההוצאה לאור, יעברו שנתיים או שלוש עד שיוכלו ההוצאות לחדול באמת מלהוציא ספרי פנטסיה נוסחתית, כשבמשך כל הזמן הזה הן יפסידו כסף על כל ספר שיודפס. יתר על כן, יתכן בהחלט כי עד אז תדעך הפנטסיה כהלכתה עד כדי כך שלהוצאות לא ישאר מה להציע לקוראי ספרות דמיונית או דמיונית-למחצה במקום הפנטסיה הנוסחתית – כך שההפסד שלהן יהיה כפול ומכופל.

---

כל הזכויות שמורות © 2000, ג'ון גראנט.

ניתן לקרוא את גירסת המקור של המאמר בInfinity plus. עוד באותו נושא, ניתן להרחיב בקריאת קטעים מראיון שנערך במגזין Locus עם הסופר צ'יינה מייוויל. לענייננו רלבנטית בעיקר הפיסקה השניה.