האלים עצמם / אייזיק אסימוב
האלים עצמם מצליח להפתיע לטובה ולאכזב בעת ובעונה אחת. ההפתעה לטובה היא לגלות עד כמה הספר הזה טוב. האכזבה באה מכך שזו היתה התעלות חד-פעמית של אסימוב, שלא שוחזרה.
האלים עצמם הצליח גם להפתיע אותי לטובה וגם לאכזב אותי. ההפתעה לטובה היתה לגלות עד כמה הספר הזה טוב. האכזבה היתה להווכח כי היתה זו התעלות חד-פעמית של אסימוב, שלא שוחזרה.
האלים עצמם, כספר וסיפור, מחולק לשלושה חלקים:
הראשון, "נגד הטיפשות", מתרחש על כדור הארץ בעתיד לא רחוק.
השני, "האלים עצמם", מתרחש באותה עת ביקום אחר.
השלישי, "נלחמים לשווא?", מתרחש על הירח כמה שנים לאחר מכן.
החלק הראשון מציג את הבעייה איתה מתמודדים גיבורי הספר לכל אורכו. הבה נקרא לבעיה "חוק שימור האנרגיה הבין-יקומית".
על כדור הארץ, בדרך מקרה, מדען אחד מגלה צוהר ליקום אחר, צוהר דרכו אפשר לשאוב אנרגיה חופשית, ללא זיהום, ללא עלות וללא תוצאות לוואי. כך לפחות חושבים כולם, חוץ ממדען צעיר ואנו הקוראים. המדען הצעיר, מונע מתוך שינאה אישית לבוס וכעס רב על המערכת, מנסה לקרוא תיגר על ההנחה והאמונה הכללית, על המערכת המבוססת, המסוגרת והבירוקרטית, במה שעשוי להיראות לצופה מהצד כמרד בין-דורי.
מאבקו של דון קישוט, הכל-כך צודק, בטחנות הרוח הכל כך אטומות, אמור לחלץ מאיתנו הזדהות, או חמלה או רגש אחר כלשהו. אמור לחלץ, אבל איננו עושה כן. אולי כי המדען הוא פוץ, אולי כי אנחנו חשים שהמוטיבציה שלו נובעת מהסיבות הלא נכונות, אולי כי אסימוב חלש בתיאור אנשים והמניעים שלהם ואולי כי השמדתו של יקום בו חיים כל כך הרבה טיפשים נדמית לנו לעיתים כפתרון מתאים.
הסיפור ממשיך מכאן לחלקו השני, בו מתואר היקום המקביל – יקום החייזרים. אסימוב מצליח בחלק זה של הספר לעשות את אשר לא הצליח לעשות מעולם, ובודאי לא בחלק הראשון. הוא מתאר דמויות חיות בעלות רגשות גועשים, העוברות תהליכים מוסברים ומנומקים של שינוי. כאשר אותם מאורעות מוסברים ע"י מבטן הפנימי של שתי דמויות, או יותר, מתקבל עולם שלם, מלא ומדהים.
החייזרים של אסימוב הם לא דמויי-אדם. הם לא נראים כמו אנשים, הם לא מתנהגים כמו אנשים והם לא מתרבים כמו אנשים. אבל הם חושבים מחשבות וחווים חוויות שבני האנוש בכל ספריו של אסימוב לא זכו לחשוב ולחוות מעולם. הם גם מתאפיינים במחזור חיים השונה מכל מה שמוכר לנו: הם חיים בשלשות ומתרבים בשלשות. האחד הוא הורה, השני הוא רציונל והשלישית היא רגישנית. לכל אחד מהם יש תפקיד, ולשלשה כולה יש תפקיד לא פחות חשוב.
אסימוב מצליח לרגש ולהפתיע בחלק זה של הספר. משוחרר מהצורך לספר סיפור, אסימוב יכול להתרכז בתיאור העולם והדמויות הפועלות בו, שהרי השמשות הגוועות, האנרגיה הכמו-חופשית ומחירה, ונסיונות האזהרה, כולם ידועים זה מכבר. ואכן , אסימוב עושה זאת בהצלחה יתרה המניבה את החייזרים המקסימים ביותר שניתקלתי בהם, וצריך לב של סלע קפוא תחת שמי שמש מתקררת כדי שלא לחוש הזדהות עימם.
מבחינה עלילתית אפשר לספר כי אותה שאיבת אנרגיה העלולה לחסל את היקום של כדור הארץ, הכרחית לקיומו של היקום המקביל. אסימוב מצליח לגרור את הקורא לחשוב בינו לבין עצמו על השאלה הבלתי-נמנעת, איזה יקום עדיף שיתקיים.
אסימוב ידוע כמי שאוהב הפתעות בכלל והפתעות של העמוד האחרון בפרט. בחלק השני של הספר הוא לא מאכזב. ההפתעה הפעם מושלמת לא רק מעצם קיומה, אלא מההשלכות הנובעות ממנה על כל המאורעות שתוארו קודם לכן. במחי פסקה אחת הצליח אסימוב לתת פרשנות חדשה לכל ההתרחשויות הקודמות ולהאיר אותן במבט מעניין ומושך, עובדה המחייבת את הקורא לעצור, לחשוב, להתפעם ולהתפעל.
החלק השלישי והאחרון מתרחש על הירח. אסימוב מתחיל באופן שמאוד לא אופייני לו. מילים גסות ועירום נשי וגברי (ועוד כשהם מתרחשים על הירח) מעלים את התחושה שידו של מישהו אחר הייתה על מכונת הכתיבה, ואם לא די בכך, הרי מתברר כי לגיבורה הנשית יש שם דו-משמעי בעל קונוטציה מינית.
העלילה על הירח ובתוכו מפותלת ומסתורית מדי שלא לצורך. התיאורים והדמויות אינם מעוררים שום רגש, ולא נותר אלא להתייחס לעלילה עצמה, אלא שגם היא אינה עומדת ברמה שנקבעה בחלקיו הקודמים של הספר. בסופו של דבר, נדמה כי אסימוב חיפש דרך "מכובדת" לסיים את הספר – להשאיר את שני היקומים קיימים, וגם לפתור את הפרדוקס שקיומם הבו-זמני יוצר. ועם זאת, הנסיון הזה גורר עמו תפנית מרגיזה ותמוהה בעלילה שהשאירה אצלי קצת טעם רע. הרצון להפתיע פעם נוספת לא צלח בחלק זה, וה"הפתעה" מודבקת לסיפור באופן צורם.
בסיכומו של דבר, הספר בוחן את יכולת ההתמודדות של תושבי כוכבי-הלכת עם החשש להעלמותה של השמש המזינה את חייהם, בין אם זו העלמות כתוצאה מהתקררות ובין אם עקב התחממותה. בשני המקרים, תושבי המקום חייבים למצוא דרך כדי להבטיח את שרידותו של דור ההמשך.
במבחן זה, אנשי כדור הארץ נכשלים בגדול. לא רק שהם לא מצליחים למנוע את תהליך ההתדרדרות של השמש שלהם, הרי שהם עצמם אלה שהאיצו את התהליך. החיזרים, מנגד, מצליחים היטב ומוצאים פתרון מקורי, ייחודי ומצויין מבחינתם. בין שניהם נמצאים הלונרים, תושבי הירח, המוכיחים כי רק מיעוט מתושבי כדור הארץ מסוגל להתעלות ולהפגין מחשבה מקורית, וגם זאת רק בתנאי בידוד ומצוקה קיצוניים. אולם גם אצלם, שיאה של ההתעלות המוחית נובע מיחסי שינאה וכעס בין-אישיים, באשר האינדיבידואל חייב להראות לחברו כי הוא מוצלח, חכם וכשרוני ממנו. אסימוב מניח כי הירח הוא המסננת הטבעית לבחירתם של האנשים המסוגלים והראויים להצעיד את האנושות צעד נוסף קדימה מתוך מאגר הטפשים שעל-פני כדור הארץ. מסננת זו עשויה להיות הגורם שישדרג את המין האנושי לרמתם של החיזרים.
'האלים עצמם' מעניין ועמוק ממה שהתרגלנו למצוא אצל אסימוב, אך הוא אינו אחיד ברמתו. מכיוון שהספר הינו סך כל חלקיו, גדולתו של החלק השני מכפרת על חולשותיהם של הפתיח והסיום, ומכתירות אותו כספר שחובה לקרוא, וציונו הכללי טוב מאוד.
מדהים שאסימוב מוצלח לאין שיעור ביצירת ותאור עולם רגשי חייזרי, ולעומת זאת מגלה נכות של ממש בתאור רגשות ודמויות אנושיות.
שרלוק הולמס היה מסיק שאסימוב למעשה היה חייזר בגוף אדם.
לך תדע.