אחד מגורמי המשיכה העיקריים של הספרות הספקולטיבית הוא המרחק הרב שלה מהמציאות המוכרת לנו. הבריחה לעולם השונה כל כך מעולמנו מותיר חירות רבה לדמיונם של הכותב ושל הקוראים, הרחק מחייהם החדגוניים. בה בעת, אותה תכונה בדיוק מאפשרת לכותבים ולקוראים לדון במציאות של חייהם באופן שפעמים רבות אינו מתאפשר בשום צורה אחרת. דווקא העתקת הדיון לעולם דמיוני או מרוחק גיאוגרפית מאפשרת להתבונן על המציאות מתוך עמדה של ריחוק ולבקר אותה באופן שאינו מתאפשר מקרוב יותר.

קחו לדוגמה את "מסעי גוליבר" של הסופר האנגלי ג'ונתן סוויפט. הספר, שנחשב כיום בעיני רבים ספר הרפתקאות לילדים, היה במקור ספר סאטירה עוקצני שהביע ביקורת פוליטית חריפה. סוויפט התייחס במרומז, אך באופן שהיה ברור לרוב בני תקופתו, לעמים, לקבוצות ואף לאישים ספציפיים וביקר אותם בקולמוסו המושחז. הסכסוך העקוב-מדם בין שני עמי ליליפוט בנוגע לצד הנכון לשבירת ביצה קשה, לדוגמה, היה אלגוריה למאבקים הקטנוניים בין אנגליה לצרפת, כמו גם לסכסוכי הדת בין הפרוטסטנטים לקתולים ובין הוויגים לטורים בפוליטיקה הבריטית.

שלא כמו סוויפט, שהיה מפורסם ככותב פוליטי, הסופר והעיתונאי האמריקני מרק טוויין (שם העט של סמואל קלמנס) נודע בעיקר בכתיבתו ההומוריסטית וכמחבר של ספרי ילדים. טוויין היה ער לגמרי לציפיות שהיו לקהל הקוראים ממנו ונענה להן בשמחה. עם זאת, ככל שחלפו השנים התחזק רצונו לכתוב יצירות בעלות אמירה פוליטית רצינית, אך הוא חשש שישלם על כך מחיר יקר בפופולריות ובמכירות.

אחד הפתרונות שמצא לבעיה זו היה העתקת עלילת ספריו לעולם מרוחק ולחברה זרה, טכניקה שעליה חזר כמה וכמה פעמים בחייו. לדוגמה, "בן המלך והעני" (1881) מתרחש באנגליה של המאה ה-16; "זכרונותיה האישיים של ז'אן דארק" (1896) בצרפת של המאה ה-15 ו"הזר המסתורי" (פורסם אחרי מותו) באוסטריה של המאה ה-16. אולם הבולט בספריו, מבחינה זו, היה דווקא "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור", שיצא לאור בשנת 1889. בשונה משאר הספרים שהזכרתי, כאן הוא זנח את היומרה לשחזר במדויק מציאות היסטורית מוכרת. במקום זאת הוא לקח את ההיסטוריה הידועה של אנגליה במאה השישית לספירה, מהל אותה באגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, ולכל זה הוסיף תבלין מיוחד שהיה חדשני לזמנו: מסע בזמן.

פוליטיקה של חתולים

גיבור "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" הוא האנק מורגן, אמריקני בן המאה ה-19 שמוצא את עצמו באנגליה של המאה השישית. אחרי תקופת התאקלמות קצרה הוא מצליח לתפוס מעמד חשוב בחצר המלוכה ומכונה בפי כל "הבוס". בהיותו אמריקני גאה וחדור התלהבות מפיתוחי הטכנולוגיה של תקופתו הוא מנסה להביא את הקִדמה לאנשי המאה השישית, נסיון שנתקל בקשיים רבים האחראים לרוב ההומור בספר, אך גם בסופו של דבר גם לחורבן מוחלט של החברה הארתוריאנית ושל האנק עצמו.

כשהספר ראה אור לראשונה התייחסו אליו רוב הקוראים כאל ספר משעשע, עיבוד מקורי למיתוס מוכר ותו לא. אם זיהו בו נימה ביקורתית, היה זה רק ביחס לאחיהם שמעבר לים. ואכן, הביקורת כלפי אנגליה ובכלל כלפי החברה המעמדית של 'העולם הישן' היתה בולטת למדי בספר. בנוסף לכך, ה"ינקי" שווק, בידיעת טוויין ובעידודו בראש ובראשונה כסאטירה על האנגלים.

ביקורת זו היא אכן נוקבת, ובה בעת מבדחת. הספר עוקץ בלי הרף את החברה האנגלית, של תקופת ארתור ושל המאה ה-19 גם יחד. בנוגע למוסד המלוכה, למשל, טוויין מכניס לפיו של קלרנס, עוזרו הנאמן של האנק, הצעה להחליף את משפחת המלוכה בחתולים ואומר כך:

הם יהיו שימושיים בדיוק כמו כל משפחת מלוכה אחרת, רמת ידיעותיהם תהיה דומה, הם יצטיינו באותן מעלות ויסבלו מאותן מגרעות, יתאפיינו באותה נטייה למחלוקות עם חתולים מלכותיים אחרים, הם יהיו יהירים ומגוחכים עד אימה מבלי שידעו זאת לעולם ואחזקתם לא תהיה יקרה; ולבסוף, זכותם האלוהית למלוך לא תהיה שונה מזו של כל בית מלוכה אחר (עמ' 314).

ואם שגה מישהו וחשב שהדברים מתייחסים רק לתקופה הנדונה, טוויין הקפיד להדגיש את הרלוונטיות של הביקורת שלו לתקופתו שלו בסצנות שבהן האנק מדבר במפורש על אנגליה של המאה ה-19. סייע לו גם מאייר הספר, הקריקטוריסט הפוליטי דן בירד, שנעזר לצורך איוריו בדמויותיהם של אישים אנגליים בני המאה ה-19. את המלכה ויקטוריה, לדוגמה, הוא צייר כחזירה.

ויקטוריה: חזירה, אבל מלכה

ביקורת עוקצנית זו אכן עוררה בתקופתו של טוויין זעם רב אצל קוראיו האנגלים, והיו בהם אף מי שקראו להחרים אותו כליל. הקוראים הנזעמים האשימו את טוויין באידיאליזציה של ארצות הברית, אף שלא פעם ולא פעמיים ערך הסופר השוואה ברורה בין הרעות החולות של אנגליה הארתוריאנית לבין אלה של ארצות הברית של תקופתו, כפי שיפורט בהמשך.

תגובתם לא היתה מופרכת לחלוטין, שכן גיבור הספר, שמשמש ברובו הגדול גם כמספר, הוא אמריקני צפוני חדור התלהבות פטריוטית ורב הפיתוי לזהות אותו ואת השקפותיו עם טוויין. למעשה, קיימות לא מעט נקודות דמיון בין האנק מורגן לבין מרק טוויין – שניהם היו בני הרטפורד שבקונטיקט ושניהם חובבים מושבעים של טכנולוגיה והמצאות. טוויין אפילו הפך את מורגן למעשן נלהב כמותו. חשוב מכך, רבות מההשקפות שמביע מורגן ביטא גם טוויין עצמו בכתבים אחרים שלו, כגון מאמריו העיתונאיים, יומניו ומכתביו.

עם זאת, מורגן בהחלט אינו טוויין, והסופר אינו מהסס להעביר גם עליו ביקורת מאחורי גבו. בראש ובראשונה, מורגן מגלם בהתנהגותו את הגישה הינקית המתנשאת שאותה תיעב טוויין בכל לבו. בכמה מיצירותיו האחרות ניתן לראות זאת לא פחות במפורש, כגון יומן המסע "The Innocents Abroad" שפרקים ממנו תורגמו לעברית תחת הכותרת "מסע תענוגות בארץ הקודש".

גישתו של האנק מתבטאת בחוסר כבוד משווע לכל תרבות אחרת ואמונה בעליונותה של התרבות האמריקנית. הוא מוצג כאדם יהיר ואגוצנטרי, שמדבר ללא הפסק אך אינו טורח להקשיב לסובבים אותו ומתייחס לכל דבר, ובכלל זה לבני אדם, במונחים תועלתניים בלבד.

וזה לא הכל. טוויין מציג את האנק מורגן כאדם צבוע, שמעשיו מנוגדים לא פעם לאידיאלים שבשמם הוא מדבר. למרות התבטאויותיו המפורשות נגד הברבריות האנגלית, בכל הנוגע לעצמו הוא מפגין חיבה רבה לאלימות ולא מהסס להפעיל יד קשה כלפי אחרים. הפן האלים באישיותו מופגן אפילו בשם שבחר לו טוויין, מעין הכלאה בין מורגן לה פיי, אחותו האכזרית של המלך ארתור שמופיעה בספר בעצמה, ושל שודד הים הוולשי המפורסם הנרי מורגן.

לא פחות מהאלימות שהוא מפגין, צביעותו של מורגן מתבטאת בסתירה הבוטה שבין השקפותיו הדמוקרטיות המוצהרות לבין התנהגותו בפועל. מורגן אינו נבחר לאף אחד מהתפקידים שאותם הוא נושא בחצר המלך ארתור, וכאשר הוא נתקל בהתנגדות מצד רוב העם הוא אינו מקבל את דעת הרוב אלא רואה במתנגדיו אספסוף נבער ולוקח על עצמו לחנך את העם להסכים לדעותיו בכל מחיר. למרות אמונתו העמוקה שהוא מביא את הקידמה הטכנולוגית והמוסרית לחברה בלתי מפותחת, התרבות שהוא מציג בפניה אלימה ומסוכנת הרבה יותר מזו שהוא מתיימר להחליף. השלילה הגורפת שמפגין טווין כלפי היוהרה הזאת מומחשת יותר מכל בתוצאות ההרסניות של מעשיו של מורגן.

מאמריקה לאנגליה ובחזרה

יש עוד דרכים רבות שבהן השתמש טוויין כדי למתוח בספרו ביקורת על ארצות הברית. פחות בולטות לעין, אך עדיין חשובות, הן ההקבלות שיצר טוויין בין החברה האנגלית הארתוריאנית לבין החברה האמריקנית בת זמנו, ובמיוחד לזו שבמדינות דרום ארצות הברית. הקבלה זו באה לידי ביטוי בעיקר בכל הקשור לחלוקה למעמדות. אף שהחברה האמריקנית מעולם לא היתה חברה מעמדית כמו זו האנגלית, בדרום ייחסו בתקופתו של טוויין חשיבות רבה מאוד לייחוס המשפחתי, תופעה שהטרידה את טוויין מאוד.

הקונפליקט המעמדי העיקרי בארצות הברית, לפחות בין הלבנים, היה קונפליקט על רקע כלכלי. לקראת סוף המאה ה-19 החלו להתפתח פערים עצומים בין בעלי ההון לבין בני מעמד הפועלים במדינה. הפער הזה נבע בין השאר מסתירה מובנית בין שתי תפיסות עולם שעליהן היתה מושתתת החברה האמריקנית: מחד גיסא התפיסה המפארת אינדיבידואליזם והצלחה, ומאידך גיסא זו המאדירה עבודה קשה ויצרנות. הקונפליקט שנוצר בין שתי התפיסות הידרדר לכדי עימותים אלימים בין המשטרה ובין מעמד הפועלים, אשר הגיעו לשיאם במאי 1886 ב"מהומות היימרקט", שבהן נהרג שוטר מפצצה במהלך הפגנה. בעקבות הרג השוטר נעצרו שמונה פעילים, שמתוכם נידונו שבעה למוות, אף שמעולם לא נמצאה ראיה חותכת לאשמתם. טוויין, כרבים מחבריו הליברלים, היה מזועזע מתגובת השלטונות לאירוע ומהזלזול שהפגין השלטון כלפי החוק. את השקפתו על כך ניתן אולי לזהות בסצנה בספר שבה מורגן מגלה שחבריו העבדים נשפטו על רצח שהוא עצמו ביצע ונמצאו אשמים:

"הן בא המשפט אל סיומו."
"אל סיומו!"
"התחשוב כי יארך שבוע – והעניין פשוט כל כך? לא ארך המשפט אפילו רבע השעה."
"אני לא מבין איך היה אפשר לברר בתוך זמן קצר כל כך מי מהם היו האשמים."
"מי מהם? אכן לא עסקו בפרטים מעין אלה ושפטו את העבדים כגוף אחד. הלא תדע את החוק? אומרים כי הרומאים הותירוהו כאן עם עזבם – אם הורג עבד את אדונו יומתו על-כך כל עבדי האיש." (עמ' 290).

אהדתו של טוויין כלפי הפועלים ומאבקיהם בבעלי ההון בא לידי ביטוי עוד לפני יציאתו של ה"ינקי" לאור, במאמר פוליטי משנת 1886 שבו הפגין תמיכה גלויה באיגודים המקצועיים. מספרים שאחד מפרקי "ינקי", הנקרא "כלכלה פוליטית של המאה השישית", היה חומר קריאה פופולרי במפגשים של איגודים אלה. עוד יש הטוענים שדמותו של האנק מורגן התבססה בחלקה על דובר איגוד המוציאים לאור, ג'יימס וולש, שעשה על טוויין רושם כביר.

בין אם הנחה זו מבוססת ובין אם לא, כמה מהדעות שהאנק מבטא תואמות בהחלט לאלה של וולש ועמיתיו. כזה הוא, למשל, הנאום שהוא נושא על הצורך במהפכות עקובות מדם, שיש בו התייחסות מלאת גאווה כלפי האיגודים המקצועיים של זמנו:

האדונים הם אלה: בני אצולה, אנשים עשירים, המשגשגים בכל מקרה. קבוצה מצומצמת זאת, שאינה עובדת בעצמה, קובעת מה ישולם למרבית הדבורים אשר כן עובדות בכוורת. אתם מבינים? ובכן, יש כאן 'קומבינה' – איגוד מקצועי אם לטבוע מונח לא מוכר, המתאחד כדי לכפות על אחיהם הפשוטים לקחת את מה שיבחרו לתת. בעוד אלף ושלוש מאות שנה – כך קובע החוק הלא כתוב – אותה קומבינה תתנהל באופן הפוך, ואיך שצאצאיהם של אותם אצילים ירתחו ויתרוצצו ויחרקו שיניים לנוכח הרודנות החצופה של האיגודים המקצועיים! הו כן! השופט יקבע בשקט את המשכורות מעתה ועד המאה ה-191 ואז, פתאום, יחליט מרוויח השכר שאלפיים שנה של הסדר חד צדדי שכזה הן די והותר; והוא יתקומם ובעצמו ייקח חלק בקביעת שכרו. אח, חשבון ארוך ומר של עוול והשפלה יהיה עלינו ליישב. (עמ' (263).

ביקורת מרומזת כלפי מעמד התעשיינים ניתן למצוא גם באחד מהאיורים המקוריים שנלוו לספר. איור זה השתמש בדמותו של התעשיין האמריקני העשיר בן המאה ה-19 ג'יי גולד כהשראה לזו של נוגש עבדים אכזרי, המוצג כשהוא אוחז שוט ודורך על גופה של נערה שברירית. האיור עורר תרעומת רבה, שגרמה לטוויין לבטא תמיכה פומבית בבירד ובאיוריו, תוך התייחסות ספציפית לאיור זה.

ג'יי גולד? הקפיטליסט כסוחר עבדים

מעבדות לחירות

אולם הביקורת הנוקבת והישירה ביותר המובאת בספר כלפי החברה האמריקנית היא כמובן על יחסה לשחורים, ובאופן יותר ספציפי – למוסד העבדות ולמעשי הלינץ'. "ינקי" אמנם נכתב יותר מעשרים שנה אחרי ביטול העבדות ומלחמת האזרחים האמריקאית, אולם טוויין חשש, ולא בכדי, שהעבדות עלולה לחזור, שכן הערכים ותפיסות העולם שאפשרו את קיומה עדיין תפסו מקום מרכזי בארצות הברית כולה ובפרט בארצות הדרום. חששות אלה באים לידי ביטוי באופן הבולט ביותר בסצנה לקראת סוף הספר, שבה קלרנס מסביר למורגן שהוא השלה את עצמו כשחשב שהצליח להביא קידמה אמיתית לחברה הארתוריאנית:

"אתה חושב שהצלחת לבער את האמונות הטפלות מהאנשים הללו?"
"כך בהחלט חשבתי".
"טוב, אז תפסיק לחשוב… [הם] נולדו וגדלו בסביבה של אמונות טפלות. זה בדם שלהם. חשבנו שנוכל לבער את האמונה הטפלה באמצעות חינוך; גם הם חשבו כך; צו הנידוי העיר אותם כמו רעם! הוא חשף את אופיים האמיתי בפניהם". (עמ' 329-331).

שלא כמו העבדות, שבוטלה שנים לפני כתיבת הספר, מעשי הלינץ' היו תופעה הרבה יותר מדי רווחת בשנות השמונים של המאה ה-19 והעסיקו מאוד את טוויין. במקור התכוון טוויין לכתוב ספר שלם על התופעה, רעיון שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל, ופרסם מאמרים בנושא מאז סוף שנות השישים.

מאמריו של טוויין בנושא זה עסקו לא רק במעשים עצמם, אלא גם במנטליות שעודדה את קיומם. כהומניסט הוא בז לחוסר הכבוד שהפגינו מבצעי הלינצ'ים ותומכיהם כלפי חיי אדם ונכונותם לחשוב שאחרים נחותים מהם. אותה מנטליות שרואה בחלק מהאנשים יצורים נחותים שאינם ראויים להתייחסות, זכתה לביטוי ב"ינקי" בהתנהגותן של כמה מהדמויות הבזויות ביותר. כך קורה, לדוגמה, כאשר מורגן לה-פיי מחליטה, כמעט בלי מחשבה, להרוג את נושא הכלים שלה על עניין של מה בכך. וכך קורה גם בסצנה אחרת, שבה אבירים רכובים על סוסים כמעט דורסים את פשוטי העם המפריעים להם בדרכם, שכן מבחינתם אין הם אלא עפר לרגליהם. אכזריות זו אינה מוגבלת רק לאצילים המופיעים בספר, אלא מתבטאת גם בהתנהגותם של פשוטי העם כלפי חבריהם ושכניהם, כפי שמורגן והמלך לומדים על בשרם כשהם מתחפשים לפשוטי העם.

לצד הזעזוע העמוק מהאכזריות האנושית ומביטוייה, ניכר שבלבו של טוויין שכנה עדיין האמונה שרוב בני האדם אינם רוצים לקחת חלק במעשים שכאלה, והם נגררים אליהם מתוך החשש מתגובת שכניהם אם ינהגו אחרת. בהתייחסותו לנקודה חשובה זו חרג טוויין ממנהגו לכתוב בצורה מרומזת יחסית וערך השוואה ברורה וישירה בין אנשי המאה השישית המתוארים בספר לבין אנשי הדרום בני תקופתו:

"הדבר המכאיב שעלה מכל העניין היה הנכונות שבה הפנתה האוכלוסייה המדוכאת את ידיה האכזריות כנגד בני מעמדם שלהם לטובת המדכא עצמו. נראה שאיש ואישה אלה מרגישים שבכל סכסוך בין אדם בבן מעמדם ואדונו, אך טבעי וראוי שכל בני מעמדו של האומלל יעמדו לצד האדון וילחמו למענו, מבלי לבחון לרגע אם הדבר מוצדק או לא. איש זה יצא לסייע בתליית שכניו, ועשה את עבודתו בלהט, אולם רק חשדות עמדו כנגדם ולא היו כל ראיות שיתמכו בכך; ועדיין נראה שלא הוא ולא אשתו רואים את הזוועה שבדבר.
זאת היתה עדות מדכאת – עבור אדם החולם על רפובליקה. זה הזכיר לי תקופה בעוד שלוש עשרה מאות שנה, כש"הלבנים העניים" של דרום מדינתנו, שבעלי העבדים סביבם בזו להם ולעתים קרובות עלבו בהם, ושמצבם האומלל נבע ביסודו מקיום העבדות באזוריהם, גילו נכונות פחדנית לתמוך בבעלי העבדים בכל יוזמה פוליטית לשימור העבדות, ואחזו בסופו של דבר ברובים והעמידו את חייהם בסכנה כדי למנוע את השמדת המוסד שהביא למצבם העלוב" (עמ' 237).

רוחות מלחמה

ההתייחסות למלחמת האזרחים האמריקנית, שהיתה עדיין פצע פעור בלב האומה בתקופה שבה יצא הספר לאור, מופיעה ביתר פירוט בפרקים האחרונים של הספר. מורגן וקומץ תומכיו יוצאים למלחמה נגד כל יתר החברה הארתוריאנית, לאחר שהכנסייה הצליחה לחסל את כל השגיו של מורגן ולגרום להם לחזור לדרכיהם הישנות.

טוויין תיעב את הגישה הרומנטית כלפי המלחמה, ובמיוחד את האופן שבו היא הוצגה בספרות הקלאסית העוסקת בחצר המלך ארתור ובכתבי סר וולטר סקוט. הוא חש שהערצתם של אנשי הדרום לערכים המיושנים והילדותיים ש"אייבנהו" של סקוט ושאר הספרות הרומנטית שיקפו ועודדו, אפשרו את הלך הרוח שגרם למעשי לינץ' מחרידים בשם השמירה על טוהר הנשים הלבנות. וכמובן, הוא עצמו חזה במלחמת האזרחים ולא מצא אותה הרואית ואלגנטית כפי שתיארו אותה סקוט, טניסון ודומיהם.

לפיכך, לקח טוויין על עצמו לתאר את המלחמה כפי שהייתה באמת לתפיסתו: מייאשת, אכזרית ועקובה מדם. את הקרב האחרון המתואר בספר, קרב רצועת החול, ביסס הסופר על אחד הקרבות החשובים ממלחמת האזרחים – קרב ויקסבורג במיסיסיפי, שנחשב כנקודת מפנה שבישרה את תחילת הנצחון של צבא הצפון. גם הנאום האחרון שנושא מורגן בפני אנשיו מבוסס במידה רבה על נאום היסטורי אמיתי – נאום גטיסברג שנשא אברהם לינקולן.

ביקורת חריפה זו כלפי אכזריותה של המלחמה, כלפי הערכים שהולידו אותה, כלפי המתחים החברתיים והכלכליים בתקופתו לא היתה יכולה לצאת אל הפועל אלמלא יצא טוויין מתוך הריאליזם ובנה את עלילת סיפורו במציאות בדיונית. דבר זה נכון הן מבחינת הנכונות החברה האמריקנית לקבל את הביקורת שטוויין שטח עליה והן מבחינה אמנותית גרידא. מורגן, אחרי הכל, כנוסע בזמן, נמצא בנקודה ייחודית שמאפשרת לו להיות עד ממקור ראשון הן למאורעות העבר והן למאורעות שהתרחשו בתקופתו. מהבחינה האנושית והחברתית נראה די ברור שספר שהיה מבקר את ארצות הברית ואת ערכיה בצורה גלויה מדי לא היה מצליח להגיע לקהל רחב כזה שהיה לו בפועל, כפי שניתן להסיק מהתגובות לכמה מיצירותיו המאוחרות יותר של טוויין.

בשל העובדה שהסתפק בביקורת עקיפה, "ינקי" זכה להתחבב על רבים עם צאתו לאור, כמו גם שנים רבות לאחר מכן. התיאורים המשעשעים של אבירי השולחן העגול הנופלים מסוסיהם תחת כובד משקלו של השריון שלגופם, או של אבירים הרוכבים על אופניים באנגליה של המאה השישית, קסמו לקוראים רבים וממשיכים לקסום להם גם כיום. בה בעת, רעיון המסע בזמן וההשלכות מרחיקות הלכת של השינויים שעורך המבקר בעבר על עולמו שלו אומץ ופותח על ידי סופרים רבים לאורך השנים. כמו כן שימש ה"ינקי" בסיס לאדפטציות רבות, הכוללות אפילו מחזמר וסרט אנימציה בכיכובו של באגס באני.

אך אף על פי שהספר זכור על פי רוב בזכות עלילתו המבדחת והגימיקים שהוא מציג, הדבר אינו גורע מחשיבותו כספר ביקורתי ופוליטי. אדרבה, ההומור, ההיסטוריה, תיאורי הפאר המלכותי הנלעג ושלל האלמנטים האסקפיסטיים המופיעים בספר אפשרו להמתיק את הגלולה המרה ולשכנע אנשים לבלוע אותה, ואיתה את הביקורת של טוויין עליהם. גם אם לא כולם היו בהכרח ערים למשמעויות הפוליטיות של הספר, הגלולה אכן פעלה את פעולתה ואפשרה לטוויין להטיף את אמונותיו לקהל הרחב, שאולי לא היה מקשיב לו אלמלא כן.

כל הציטוטים מתוך "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור", הוצאת גרף, 2009. תרגום: יעל אכמון.