ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור / מארק טוויין

הביקורת הזו אינה מתיימרת להיות אובייקטיבית. כשהייתי בן 13, "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" היה ספר המבוגרים הראשון שקיבלתי במתנה. מאז קראתי אותו פעמים רבות, בהנאה מרובה. בעברית יצאו עד כה שתי מהדורות בלבד של הספר, ושתיהן אזלו מהמדפים לפני שנים, בשונה מספריו המפורסמים יותר של מרק טוויין. תרגום חדש אמור לראות אור במהלך שנת 2009.

העלילה מתארת את קורותיו של האנק מורגן, שהוא "ינקי בן-ינקים" – טיפוס מעשי וחסר סנטימנטים עם ראש טוב על הכתפיים, הבנה מעמיקה בטכנולוגיה המודרנית של המאה ה-19 ושפע של בטחון עצמי. בצעירותו הוא עבד כמנהל עבודה ראשי במפעל נשק, בו למד לייצר כל דבר שיחשוק בו לב האדם. חייו השתנו מהיסוד כשתגרה עם אדם המכונה "הרקולס" הביאה אותו, כבדרך קסם, מהרטפורד שבקונטיקט, אל חצר המלך ארתור, במאה השישית. עם הגיעו, מורגן מנצל את כישוריו, את תבונתו ואת הידע שלו כדי לשכנע את הסובבים אותו שהוא קוסם אדיר. מעתה והלאה יהפוך להיות "הבוס" (או "סר בוס") – האדם החזק ביותר באנגליה, פרט למלך ארתור ולכנסיה.

הניגוד בין מוצאו של מורגן לבין המציאות שאליה נקלע מניע את הסיפור כולו. כי מורגן הוא בן המאה התשע-עשרה הנאורה והמתקדמת המגיע אל ימי הביניים המפגרים. על פי תפישתו, הוא אדם בין פראים, איש הטכנולוגיה והמעשה בחברה של בורים המאמינים בקסמים ובאמונות טפלות, וחילוני-פלורליסט בחברה שמרנית ודתית עד היסוד. המאה השישית בפירוש לא נועדה לו, והוא אינו מתאים אליה. חוסר ההתאמה הזה, בצירוף עם שחצנותו ושאפתנותו, מוביל את מורגן להחדיר בהדרגה לימי הביניים את הקִדמה של המאה התשע-עשרה. המהלך הזה לא יכול להיגמר בטוב, אבל הדרך לשם מקסימה.

את הספר כתב סמואל לנגהורן קלמנס, או בשמו הספרותי "מארק טוויין", שנודע במאבקו הנוקב נגד העבדות ובעד ערכי החרות והליברליזם. ספריו עתירי ההומור הציגו סאטירה חריפה נגד כל סוגי הדיכוי והצביעות, והעניקו לו בצדק מעמד של אחד מהסופרים האמריקנים החשובים ביותר. הסביבה שבה גדל, על גדות המיסיסיפי, שימשה כבמה לעלילות ספריו החשובים והמפורסמים ביותר: "הרפתקאות הקלברי פין" וספרי "טום סויר". אלה הפכו אותו לאחד מהדוברים הבולטים של תקופתו נגד העבדות וההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית, לפני ואחרי מלחמת האזרחים.

"ינקי מקונטיקט" אינו מתרחש בסביבה הרגילה של ספריו, אך הקונפליקט שטוויין פורש בו נובע ממקורות זהים. בלב הספר עומד מאבק ערכי חד בין הקִדמה הערכית והטכנולוגית של הצפון "הינקי", לבין חברה שמרנית ומדכאת התומכת בעבדות ומשפילה את צלם האדם. שלא כמו ב"הקלברי פין", הפער העצום בין התקופות מאפשר ל"בוס" לעשות את מה שטוויין לא יכול היה לעשות בכוחות עצמו בתקופתו שלו – לכפות את הקִדמה על ה"פראים". את מה שלהשגתו בארה"ב נדרשה מלחמת אזרחים עקובה מדם, הינקי משיג בספר בכוח אישיותו ותבונתו, ותו לא.

בה בעת, "הבוס" מסייע לטוויין למתוח ביקורת נוקבת גם על אותו צפון ינקי, וכמוהו על כל שחצן המנסה לכפות את ערכיו על אחרים. המהפכה שלו, שמושגת בתחילה כמעט ללא פגיעות בנפש, מסתיימת במרחץ דמים נורא. בסופה העגום, מהפכה זו מייצגת, כפי שטוויין הצהיר במפורש בראיונות רבים, את התהליכים ההרסניים הטבועים בחברה המודרנית.

טוויין מתאר את מורגן כאיש אשכולות. הוא נבון, בעל עשתונות ויעיל להפליא. נוסף לכך הוא גם יהיר עד אימה. הבטחון המוחלט שלו בכך שדרכו היא הדרך הנכונה מוביל אותו לפתח לצד הרטוריקה הליברלית שלו תאוות כוח ושררה ודפוסי שלטון טוטליטריים. לרוע המזל, הבטחון העצמי והיהירות שלו אינם מבוססים דיים. מורגן אינו מסוגל להבין את החברה שאליה נקלע ולהתאים את עצמו לערכיה ולכלליה. הוא משוכנע שכישוריו, תבונתו וערכיו יתקבלו על ידי הכל ללא התנגדות, ואינו מסוגל להבין עד כמה עמוק מוטמעים הערכים הפיאודליים, אפילו בקרב פשוטי העם המדוכאים. השחצנות והיומרנות הטבועים בטבע האנושי, אומר טוויין דרכו, מובילים בהכרח למוות ולאובדן.

יחד עם זאת, בדומה להרפתקאות הקלברי פין, גם "ינקי מקונטיקט" רווי אמפתיה כלפי הדמויות שהוא מתאר. לצד הרוע, הכיעור ואטימות המוחין, יש במאה השישית של טוויין סוג של יופי, אשר מוצא את ביטויו בראש ובראשונה באמצעות ההומור. הומור – כי מארק טוויין היה בראש ובראשונה סאטיריקן והומוריסטן מן המעלה הראשונה. תחת עטו, גם הדברים המחרידים ביותר מעלים חיוך. נזירים שחיים בזוהמה עם שלל מנהגים כפייתיים דוחים? שיא הצחוק! קוסם מתחזה שמתנכל ל"בוס"? חכו ותראו איך הטירה שלו מתפוצצת! שיירות של עבדים מזי רעב? זה נורא, אבל עוד מעט תראו אבירים על אופניים. כך, ההומור מעניק לדמויות אמפתיה אוהדת, ובמקום להיות כתב אישום מייסר נגד האנושות, הוא מאפשר לספר להפוך ליצירה מהנה לחלוטין.

טוויין עצמו טען שספרו אינו סאטירה, כי אם "ניגוד", שכן אין טעם בסאטירה נגד חברה שאינה קיימת יותר. אבל דרך העימות בינה לבין המציאות הקיימת, הוא מציג ביקורת חברתית נוקבת כלפי האנושות, נטיותיה וחסרונותיה, כמו גם כלפי החברה האמריקנית שבתוכה הוא עצמו חי. הטקסט של טוויין עוקצני ואינו מחמיא לאיש. במיוחד אין הסאטירה הזו מחמיאה לבני התקופה. אבירי השולחן העגול, שבספרות הרומנטית הוצגו בקווים אידיליים להפליא, נראים כאן במלוא כיעורם: חבורה של פראים מטונפים, ילדותיים מאוד, תמימים מאוד, שקרנים מיסודם, חסרי כל חוש ביקורת ושטופי אמונות טפלות וכזבים. נתיניהם, יש לציין, אינם טובים מהם – אותה טינופת, אותן אמונות טפלות, אותה רשעות קטנונית, שאליהם נוספת גם העליבות של העוני.

גיחוכם של האבירים, חשוב לציין, שירת עבור טוויין יעד נוסף: ספרו הוא, בין היתר, מחאה נגד ספרות האבירים הרומנטית של המאה התשע-עשרה. ספציפית, הסאטירה בנושא זה ממוקדת בספריו של וולטר סקוט, אשר טוויין האשים אותו בתרומה להחלטת מדינות דרום ארה"ב לפתוח במלחמת האזרחים נגד הצפון. בצד הפוליטי, הסאטירה מרנינה במיוחד:

"משפחת-מלוכה של חתולים תהלום כל מטרה. הם יביאו אותה תועלת עצמה שמביאה כל משפחת-מלוכה אחרת, ידיעותיהם יגיעו לאותה מדרגה, יהיו להם אותן תכונות טובות ואותן רמאויות, אותה נטייה לעורר מהומות עם חתולים אחרים, הם יהיו יהירים ומגוחכים עד לצחוק בלי שיבחינו בכלל כלל. אחזקתם תהיה זולה ביותר, ואחרון, תעמוד מאחוריהם אותה זכות אלוהית אמיתית העומדת מאחורי כל בית-מלוכה אחר…" (ע' 251).

מרכיב נוסף העובר כחוט השני בספר הוא חיבתו של הסופר לטכנולוגיה. טוויין, שהעריץ כל חייו את המדע השקיע הון רב בהמצאות חדשות, רובן כושלות. למעשה, השקעות אלה אף דחפו אותו לפשיטת רגל ואילצו אותו להתמקד אחרי פרסום ספרו זה ב-1889 בעיקר בכתיבת פובליציסטיקה. ב"ינקי מקונטיקט", חיבתו זו לטכנולוגיה מגיעה לשיאה. הספר גדוש ב"גאדג'טים" שהיו פאר הטכנולוגיה בשלהי המאה התשע-עשרה. יש שם הכל: טלגרפים שמצילים את המצב לפחות פעמיים, אקדחים, מתקנים חוסכי מאמץ בשם "אקדחי מילר" שנדמה שטוויין המציא בעצמו, אופניים, עיתונים מודרניים שאינם מתאימים לתקופתם, חשמל, מוקשים ועוד כהנה וכהנה. בולטת בספר גם ההערצה שחש טווין כלפי תושייתו של האדם הטכנולוגי: אף שיהירותו של "הבוס" מביאה לאובדנו, הרי שכישוריו מעוררים הערצה, ועליונותו כאיש הטכנולוגיה על הבורים שטופי האמונות הטפלות מוכחת שוב ושוב.

"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" נחשב לאחד מספרי ההיסטוריה החלופית הראשונית, זמן רב לפני שהתחום הוגדר כז'אנר. הסיפור בו מבוסס על תחקיר מפורט למדי שערך טוויין על אנגליה של ימי הביניים ועל האגדות הארתוריאניות, ובראש ובראשונה על "מות ארתור" של סר תומאס מאלורי. מובאות ממאלורי וממקורות נוספים משולבות שוב ושוב בטקסט כבדרך אגב – סיפורי אבירים, פרטים על סגפנים תמהוניים במקום המכונה עמק הקודש ועוד.

יחד עם זאת, לא ניתן ולא רצוי להתייחס לספר כאל רומן היסטורי, וגם טוויין עצמו אינו מתיימר לעשות זאת. כוונתו היתה בראש ובראשונה ללכוד את רוח התקופה, לאו דווקא את העובדות ההיסטוריות. הוא אף מצהיר זאת במפורש בפתיחה: "מובטח שאם עובדה כלשהי אינה מדויקת, היא הוחלפה בלא פחות מחרידה ממנה". לאור זאת, אין פלא שנפלו בספר לא מעט טעויות היסטוריות מביכות במקצת, כגון שימוש בבגדי משי שנים רבות לפני שסחר המשי הסיני הגיע למערב אירופה.

הספר זכה לעיבודים רבים, טובים יותר וטובים פחות. ביניהם ניתן למנות את גרסת המחזמר, משנת 1927, סרט בתחילת שנות השלושים, סרט מוזיקלי בכיכובו של בינג קרוסבי ב-1949 ועוד. לצד אלה, הוצג שפע של פרודיות והתאמות, ובכלל זה גרסת דיסני, שבה באגס באני מילא את תפקיד "הבוס", וסרט טלוויזיה מחריד שבו את תפקיד הבוס שיחקה לא אחרת מאשר הילדה קשיה נייט פוליאם, המוכרת יותר כרודי הקסטבל, הילדה הקטנה והמעצבנת מ"משפחת קוסבי". התייחסויות עקיפות אליו ניתן למצוא גם ביצירות רבות אחרות שאימצו מוטיבים מתוכו. מהשנים האחרונות זכורה, למשל, לטוב כגון סדרת הטלוויזיה Life on Mars, שבה הגיבור סם טיילר הוא קצין משטרה שחוזר בעקבות תאונה שלושים שנה לאחור, ללונדון של שנות השבעים.

הדמיון הרב והוירטואוזיות של כתיבתו של טוויין בשיא הקריירה שלו הופכים את "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" לספר מרתק ומקסים. למרות הצדדים האפלים שבו, והעליבות, "ינקי" הוא בראש ובראשונה ספר מבדח להפליא, קצבי מאוד ועתיר המצאות ויצירתיות. חבל רק שכיום לא ניתן יותר למצוא אותו בעברית בחנויות הספרים החדשים. טוב תעשה הוצאת "כתר" אם תוציא אותו מחדש, ומוטב באותו תרגום קולח ומשובח של גדעון טורי.

[תוספת מאוחרת: מהדורה חדשה של הספר ראתה אור בהוצאת גרף בשנת 2009, בתרגומה הקולח לא פחות של יעל אכמון. במהדורה החדשה נוספו גם האיורים המקוריים (והיפים) של דניאל בירד שהופיעו במהדורות המקוריות באנגלית].

---

ויקיפדיה

צדדיו המרובים של האנק – מאמר