מיקרומֶגָס / וולטר

ז'אנר המדע הבדיוני אמנם נולד במאה ה-20 אבל את שורשיו ניתן למצוא ביצירות הרבה יותר מוקדמות. בין הראשונים להשתמש בכלים שהצמיחו בהמשך את הז'אנר הזה היו הוגי הדעות האירופיים של המאה ה-18, ובהם מחבר "מסעי גוליבר" ג'ונתן סוויפט, והפילוסוף, הסופר והמחזאי הצרפתי פרנסואה-מארי ארואה, הידוע יותר בכינויו הספרותי וולטר.

מיקרומגס (מלטינית: קטן-גדול) הוא שמו של חיבור פרוזה קצר למדי, כמה אלפי מילים בלבד, שהוציא וולטר לאור בשנת 1752. כמו ברוב יצירותיו, גם כאן משתלח וולטר בדת הממוסדת, בפילוסופים בני זמנו ובטיפשות האנושית ומפאר את הרציונליזם ואת הנאורות.

באחד מכוכבי הלכת המקיפים את סיריוס חי הוגה דעות צעיר בשום מיקרומגס, שמידותיו גדולות אפילו ביחס לבני עולמו המגודלים: גובהו שמונה פרסאות ורוחב מותניו 50 אלף רגל. מיקרומגס מוגלה מחצר המלכות אחרי שפרסם ספר שהכעיס את הרשויות ויוצא לנדוד ברחבי היקום.

עד מהרה הוא חובר למזכיר האקדמיה של שבתאי, ננס שגובהו אינו עולה על 6,000 רגל, ויחד הם יוצאים לסיור שמוביל אותם לבסוף לכוכב לכת קטן בשם כדור הארץ. זמן רב נדרש להם לגלות שכוכב הלכת מיושב, וזמן רב אף יותר להבין שהחרקים הזעירים הללו בגובה מטר וחצי, שלא ניתן לראותם אלא במיקרוסקופ, הם יצורים תבוניים. הם פותחים בשיחה עם יושבי ספינה של פילוסופים צרפתים, מתרשמים מהם עמוקות ומעניקים להם מתנת פרידה: ספר שדפיו חלקים.

השפעתו של סוויפט על וולטר ניכרת בכל דפי החיבור הקצר הזה. נקודות הדמיון בין הספר ל"מסעי גוליבר" רבות, החל בשימוש במטאפורה של ענקים וגמדים למען סאטירה פוליטית וכלה באידיאולוגיה האנטי-ממסדית ששמה את האדם ואת האמונה הטהורה במרכז ויורה את חיציה כלפי כל הבא ליד.

בחוסר הצניעות האופייני לו בחר וולטר לעצב את מיקרומגס כפי שתפס גם את עצמו – ענק רוחני נאור בין ננסים. כמו מיקרומגס, גם וולטר נאלץ לגלות כמה פעמים מצרפת בשל חיבוריו שעוררו את חמת השלטונות והכנסייה; כמוהו, וולטר ראה את עצמו כאדם סובלני ופתוח המתבונן מבחוץ על האנושות ומבקר אותה; ובאותה יהירות וולטר עולב בספרו ברבים מאנשי הרוח של תקופתו, בעיקר הצרפתים שבהם. מזכיר האקדמיה של שבתאי, לדוגמה, מתואר כ"איש חריף שכל שלמען האמת לא גילה דבר, אך ידע לתאר להפליא את תגליותיהם של אחרים, והיה לו כישרון לא-מבוטל לחרוז חרוזים קלילים ולחשב חישובים מסובכים". לטענת עורך המהדורה העברית, מזכיר האקדמיה הצרפתית נעלב עמוקות מהתיאור המזלזל.

אחרי שמיקרומגס ומזכיר האקדמיה נוכחים שהיצורים הזעירים שבספינה אכן מדברים וחושבים, ציפיותיהם מהם מרקיעות שחקים. בהשראת ההבנה הזאת אומר מיקרומגס למדענים: "הו חלקיקים בעלי תבונה… כמדומה אתם כולכם רוח, ורק קמצוץ חומר. חייכם ודאי עוברים עליכם באהבה ובמחשבה; אלה חיי הרוח בהתגלמותם. בשום מקום לא ראיתי אושר אמיתי, אך כאן הוא נמצא בלי ספק". המדענים, למרבה הצער, מתקנים עד מהרה את טעותו ומספרים לו שרוב בני האדם הם "חבורה של משוגעים, רשעים ואומללים", אותה תפיסה שתבוא אחרי עשור נוסף לידי ביטוי גם ב"קנדיד", חיבורו המפורסם ביותר של וולטר.

וולטר אמנם הרבה לכתוב פרוזה, אך השתמש בה בראש ובראשונה כדי להעביר רעיונות, גישה שמחברת את "מיקרומגס" יותר מכל לרוחה של ספרות המדע הבדיוני שהופיעה קרוב למאתיים שנה אחריו. בזה טמון עיקר כוחו, ובזה טמונה גם חולשתו העיקרית. העלילה עצמה רחוקה מלהיות מורכבת ומסתכמת באינטראקציה גולמית מאוד בין ענקים וגמדים שמנסים להבין אלה את מחשבות אלה. עם זאת, הסיפור קצר מספיק כדי שהאינטראקציה הזו לא תשעמם לרגע, מה גם שהיא עצמה גדושה ברעיונות וכתובה בשנינות של סאטיריקן אמיתי.

הרעיונות עומדים במרכז, כי וולטר אכן היה בראש ובראשונה הוגה דעות. הוא היה מהבולטים בהוגי תקופת הנאורות וסיפורו מגלה את ניצני הרוח שתוליד עשורים מעטים לאחר מכן את המהפכה הצרפתית. רוח זאת מוצאת לעצמה ביטוי בין השאר בהקטנת ערכם של ההבדלים המעמדיים בין קטנים וגדולים ובהאדרת התפיסה שכולם שווים, בטוב, ובעיקר ברע. "יש להודות שהטבע מגוון עד מאוד", מתבטא וולטר מפיו של מיקרומגס בתחילת נדודיו. "נסעתי פה ושם; ראיתי בני תמותה שמאוד פחותים מאיתנו, וראיתי כאלה שמאוד נעלים עלינו; אבל לא ראיתי מי שמאווייהם אינם מרובים מצורכיהם האמיתיים, וצורכיהם אינם מרובים מיכולת סיפוקם". שוויוניות במיטבה.

לצד הרעיונות, הסיפור, בהיותו יצירה סאטירית, רצוף עקיצות כלפי פילוסופים והוגי דעות. חלקן עובדות גם כיום מצוין, אך אחרות היו מובנות הרבה יותר לבני המאה ה-18. הערות השוליים הענייניות שהוסיפה לספר הוצאת נהר מבארות אותן לפחות באופן חלקי ומוסיפות לו עומק. בה בעת הוא נהנה לעקוץ את העולם האינטלקטואלי של תקופתו. לדוגמה, הוא מכניס לפיו של פילוסוף משפטים ביוונית לשם הרושם וגורם לו מיד אחרי להודות בפה מלא שעשה זאת "כי הרי מקובל לצטט את מה שאין מבינים כלל, בשפה שבה בקיאים הכי פחות". לא חולף רגע והוא כבר יורד על לייבניץ ומתעלל ברשעות חיננית בתומס אקווינס, בלי לשכוח לשבח את הוגי הדעות שאותם וולטר העריך, כגון ג'ון לוק או האסטרונום כריסטיאן הויגנס.

במהדורה העברית מצורפים ליצירה זו שני סיפורים נוספים ושני נספחים. הראשון הוא "ממנון", סיפור קטן ויפה על תלאותיו של אדם שהגה את "הרעיון המטורף להיות לגמרי נבון". נראה שהוא היה יכול לשמש כמעין הקדמה ממוקדת מאוד ל"קנדיד" בשל האופן הקולע מאוד שבו הוא שולל את הרעיון שעולמנו הוא הטוב בכל העולמות האפשריים. העלילה, אגב, כוללת ישות שמימית, מעין מלאך נחמה, שיורדת מהשמיים ומגלה בעיקר אוזלת יד בהגנה על הגיבור.

אחריו מופיע "מכתבו של טורקי", שבשונה משני הסיפורים הקודמים אין בו כל מרכיב בלתי-מציאותי או ספקולטיבי. במקום זאת וולטר יוצא למציאות זרה אחרת – זו של הדתות ההודיות, שבהן הוא משתמש כדי לעקוץ את הדת הממוסדת באשר היא במסגרת מאבקו נגד הכנסייה הנוצרית.

לסיום מופיעים שני נספחים, אחד מעניין למדי והשני מאכזב. הסקירה שכתב בסוף הספר מו"ל ההוצאה, ראובן מירן, לא מוסיפה כמעט דבר ליצירה עצמה. מירן בעיקר חוזר על פרטי העלילה, מביא אי אלו ציטוטים מהסיפור שקראנו זה עתה וגומר בזה. הספר לא היה ניזוק כהוא זה אילולא הופיעה בו המאסה הקצרה הזאת. הנספח השני, לעומת זאת, אשר מביא סקירה כרונולוגית של חייו של וולטר, משכילה ומעניינת.

"מיקרומגס" הוא יצירה קצרה, חיננית, מעניינת ומומלצת לקריאה. תרגם את הספר היטב מצרפתית ניר רצ'קובסקי, בשפה עשירה, מדויקת וקריאה מאוד.