הדרך / קורמאק מקארתי
מאת עמרי רוזן
בסיפורים פוסט-אפוקליפטיים ניתן למצוא כמעט תמיד הקצנה של מצבה ההישרדותי של הציוויליזציה, אשר משמשת פעמים רבות כזכוכית מגדלת לחקר תופעה חברתית מסוימת או מרכיב כלשהו של הטבע האנושי. ב"הדרך", של קורמאק מקארתי, משמש למטרה זו סיפור נדודיהם של אב ובנו הצעיר בנוף אמריקאי חרב. אמו של הילד התאבדה לאחר שהבינה שנגזר גורלם להיאנס, להירצח ולהיאכל. האב, שלא הסכים לדרך זו, נותר היחיד שיכול להגן על הילד מן האינסטינקטים הרצחניים של המעטים שעוד מנסים לשרוד בדרך לא דרך בעולם מתפורר.
כמו בהרבה יצירות מדע בדיוני טובות, גם כאן הדגש הוא בראש ובראשונה על הסיפור, ולאו דווקא על המדע. ליתר דיוק, הסביבה, הנסיבות והטכנולוגיה (או היעדרה) אמנם מובאים, אך הם משמשים כפלטפורמה למשהו אחר. אלה התנאים שמאפשרים לאמירה של הספר – או שמא לאווירה שלו – להישמע באופן הברור ביותר.
לא חסרים בספרות הפוסט-אפוקליפטית סיפורים עם קווי עלילה דומים. גם כאן חוזרת הקלישאה על בונקר מלא אוכל באמצע שום מקום, ואין מפלט גם משלל חבורות של רוצחים, שודדים ואנסים, שדואגים לתבל את מפגשיהם במנת קניבליזם ישן וטוב. אך מקארתי זונח בספרו את הניסיון המוכר להבין מה קורה לחברה בבוא האימה הנוראה מכל או את הגורמים שהביאו אותה למצבה הזה. במקום זאת הוא בונה דיוקן מפורט ומלא אבחנה של עולם גוסס, ומחליף את החתירה למציאת משמעות עמוקה בניסיון להיכנס לעומקם של הדברים ברמה מופשטת וחווייתית. העולם הישן אינו חשוב יותר אחרי החורבן: "הוא חשב שאם יחיה מספיק זמן, העולם כולו יאבד לבסוף. כמו העולם הגווע שבו משתכן העיוור שזה עתה התעוור, הנמוג מן הזיכרון לאטו ועד תום" (עמ' 17).
לאור זאת, לכל אורך העלילה, המובאת מנקודת מבטם של גבר שכבר למד להכיר היטב את טיבו של העולם החדש ושל ילד שנולד אחרי חורבנו של העולם הישן, אין גילויים ואין סודות; יש רק אמת אחת – הכל מת: "אין חלום אחר ולא עולם ערות אחר ואין סיפור אחר לספר", נאמר בעמוד 27. וכדי להמחיש עד כמה מת העולם, מקארתי מלווה את רוב הסיפור באוצר מלים מונוטוני ודל לא פחות מן העולם שבו הסיפור מתחולל, עם תיאורים ודימויים פואטיים ושפה אנציקלופדית כגון "חורש דרומי עשיר שהניב פעם פודופילום ופיפסיסוואה. ג'ינסנג. ענפים מתים ועירומים של רודודנדרון מפותלים ומסוקסים ושחורים" (עמ' 32). אפילו מסעם של השניים דרומה, כביכול לקראת אופק חדש או תקווה לעתיד כלשהו, מאבד משמעות כשהאב מספר לבנו בוודאות תהומית על מותם של גזעים וזנים מופלאים שהבן לא הכיר ולא ולעולם לא יראה.
לאור האבדון הכמעט מוחלט של העולם בספר, תרגום שמו, "הדרך", לוקה בחסר. לוקה – משום שבמרכזו של הספר לא עומד המסע, אלא דווקא הכביש (במקור: The Road). כלומר, לא המסע האינטלקטואלי והפסיכולוגי של הדמויות והקוראים, אלא הדימוי האפל של הכביש ושל מה שהוא מכיל. הכביש הוא שריד לציוויליזציה, שתפקודו חדל להיות רלוונטי עם מותן של המכוניות והומצא מחדש כפרשת דרכים עם פוטנציאל לספקטרום מצומצם של מפגשים מחרידים. לאורכו של הכביש נתקלים שני הנוודים בשפע של גופות ושלדים, בכנופיות של רוצחים, או במקרה הטוב בעוד פליט מרוסק כמותם, שאינו מסוכן להם אך משמש תזכורת לא רק לרוע האנושי אלא גם לסבל, לייאוש ולחוסר התקווה שהם מנת חלקו של עולמו של הספר.
שמו העברי של הספר שגוי מבחינה נוספת: המסע של השניים אינו עיקר הסיפור, אלא משמש ביסודו של דבר מסגרת עבור הקורא להיחשף לדברים שהאב ידע עוד לפני תחילת העמוד הראשון: למסעם אין מטרה ואין תקווה גדולה, והסוף הטוב אינו אופציה. לפיכך, לדרך שעוברים השניים אין משמעות, וגם הדמויות עצמן אינן דמויות עגולות שמשתנות ומתפתחות עם התקדמות העלילה. לבו של הספר טמון בחשיפתו של הקורא למצב הפסיכולוגי של שריד זה לתא המשפחתי, וחשוב מכך, לדימוי של הכביש, משרידי האנושות האחרונים, שנישא מעל הכל ונוכח בכל מקום.
בזכות כתיבה עשירה בדימויים מהפנטים ורגישות לניואנסים של פסיכולוגיה אובדנית, "הדרך" הוא ספר משובח. דוגמה לעוצמתו הרגשית ניתן למצוא ברגע שהאב והבן עושים "ספירת מלאי" לפחיות מזון משומר שמצאו בבונקר אטומי. תיאורי המזון לקוניים לחלוטין, אך הניגוד בינם לבין האפרוריות המדכאת של העולם הסובב אותם גורם לקופסת עגבניות משומרות להישמע טוב לפחות כמו ארוחת ארבע מנות במסעדת יוקרה.
בה בעת, מקצבו של הספר, שכתוב ללא פרקים וללא שימוש במרכאות, מצליח לשחזר תחושת אימה של סרט זומבים תזזיתי, אך מתוך הריחוק האינטלקטואלי של סופר שמחפש משהו עמוק יותר. מקארתי ניגש לז'אנר לא רק כאל במה לסיפור טוב, אלא בראש ובראשונה כהזדמנות לבחינתם של דברים אפלים, ונעזר לשם כך במתווך שיכול לגשר בין התפישות של גיבורי הספר לבין המציאות הנורמלית יותר של הקוראים – הכביש.
יום שני, 13 ביולי 2009 בשעה 19:44 קישור לתגובה
פילסתי את דרכי בספר הזה באטיות, ואני מתקשה להבין מדוע הוא זכה לשבחים כה רבים. כפי שנאמר זהו בבירור ספר של אווירה ושל עולם, והוא היה יכול להיות מעולה כסיפור קצר. אולי כנובלטה. לה גוין עשתה את אותו דבר – תיאור אווירה ועולם – בסיפור קצר ונהדר שנקרא The Ones Who Walk Away from Omelas.
ומילה על התרגום, הוא זקוק לעריכה. הספר מלא "אינגליזמים" מרושלים שעורך טוב היה מנקה אותם.
יום שני, 13 ביולי 2009 בשעה 20:19 קישור לתגובה
חבל, אני ממש ממש נהנתי.
אבל נורא מוזר איך תמיד נוצרים מצבים שחצי מאוהבים במשהו והחצי השני פשוט לא מבין מה לעזאזל עובר על החצי הראשון
יום שני, 13 ביולי 2009 בשעה 21:07 קישור לתגובה
שנאמר – איש-איש וטעמו עמו. אני חייב לומר שגם את הספר הקודם שלו (ברח לי השם, זה שעשו ממנו סרט לא מזמן) לא אהבתי. הוא כל כך מתרכז בסגנון שהוא שוכח כל דבר אחר, ובעוד שלטעמי זה עובד בסיפורים קצרים ביצירות ארוכות זה הופך משמים (בהיעדר מילה טובה יותר).
יום שלישי, 14 ביולי 2009 בשעה 12:00 קישור לתגובה
No Country for Old Men. סרט מאוד "Mullholland Drive"י.
יום שישי, 28 באוגוסט 2009 בשעה 23:06 קישור לתגובה
את הקודם שלו ממש לא אהבתי, לא ארץ לזקנים.
יותר מדי קולנועי, מזכיר תסריט יותר מאשר ספר.
המסר ברור – את הסגנון לא אהבתי.
יום חמישי, 03 בספטמבר 2009 בשעה 20:35 קישור לתגובה
הדרך הוא פשוט שיעמומון
זוג הלכים שבאים משומקום והולכים לשומקום ללא כל מטרה באמצא, ובדרך הכל מת ושחור
אה כן, הם מנסים להשאר בחיים, לא ברור למה. עדיף שהיה הורג אותם כבר אחרי חמשת העמודים הראשונים וחוסך לאנושות את הסבל שבקריאת הדיכאון הזה.
יום שני, 28 בספטמבר 2009 בשעה 14:59 קישור לתגובה
קראתי. עוד ספר הוליוודי על סוף אחרית הימים. שואה גרעינית, וויל סמית, וכו וכו וכו.
ספר שלא מחדש כלום, תרגום פלצני ומעייף (ובטח שלא גורם לך להבין עשירית מהמילים ההזויות) וסוף גרוע וצפוי כמו הספר כולו.
כן, כמו שאופרה ווינפרי ממליצה על ספרים כך עמיר פרץ היה שר הביטחון. התוצאה ידועה לכולנו.
יום שלישי, 29 בספטמבר 2009 בשעה 9:18 קישור לתגובה
כלומר "הדרך" שקול בעיניך למלחמת לבנון השניה?
יום שני, 05 באוקטובר 2009 בשעה 15:37 קישור לתגובה
בדיוק – הרבה כוונות טובות. תוצאה חובבנית ביותר.
יום שלישי, 06 באוקטובר 2009 בשעה 9:01 קישור לתגובה
אני דווקא אהבתי אותו. זאת אומרת "אהבתי" זו מלה קצת חזקה לספר כל כך מדכא, אבל קראתי בעניין ולדעתי הוא ספר טוב.
*ספוילרים מפה*
רק הסוף… קיוויתי כל הזמן למשהו שכן יתן טיפה של סיכוי, טיפה של לפחות אפשרות לאיזשהו עתיד לאנושות. בגלל הסוף היתה לי תחושה של "אז למה הוא טרח לספר לי את כל זה?" וזה קצת קלקל.
יום שלישי, 13 באוקטובר 2009 בשעה 12:54 קישור לתגובה
יעל – אולי אחד מאיתנו לא הבין נכון את הסוף, אבל למרות שבהחלט לא מדובר בהפי אנד, חשבתי שדווקא יש שם ניצוץ של תקווה.
יום שלישי, 13 באוקטובר 2009 בשעה 14:01 קישור לתגובה
היה שם ניצוץ של תקווה בכך שהתגלו עוד כמה אנשים טובים בעולם, אבל כמו שהוא תאר את העולם כולם הולכים למות. בסוף יגמרו קופסאות השימורים. אם שום דבר לא גדל – לא יהיה אוכל.
יום שלישי, 13 באוקטובר 2009 בשעה 14:12 קישור לתגובה
מה שאת מתארת מאוד מאוד סביר, אבל הוא לא נכתב בשום מקום באופן מוחלט, אז יש ניצוץ, גם אם קטן
יום ראשון, 08 בנובמבר 2009 בשעה 12:39 קישור לתגובה
אני מסכים עם יעל. נראה כי הסוף הטוב היחסית מאולץ הוא רק דחיה זמנית של קץ הדברים, ונראה שגם קורמאק ניחם עליו ולכן הוסיף את הפיסקה התלושה האחרונה על דגי הטרוטה והציורים על גבם המסמלים דברים שלא ניתן להשיב, ולא להעשות נכונה מחדש.
יום ראשון, 22 באוגוסט 2010 בשעה 14:17 קישור לתגובה
ואולי זה הרעיון שרק אנחנו יכולים להכניס לחיים שלנו משמעות ע"י מעשים טובים,עזרה לזולת,אהבה,נתינה ואז אולי העולם יראה אחרת.
צבעוני יותר, כי כרגע בכיוון לא נראה טוב, כולם רוצים לחסל את כולם.