הדרך / קורמאק מקארתי

כמו בהרבה יצירות מדע בדיוני טובות, גם כאן הדגש הוא בראש ובראשונה על הסיפור, ולאו דווקא על המדע. ליתר דיוק, הסביבה, הנסיבות והטכנולוגיה (או היעדרה) אמנם מובאים, אך הם משמשים כפלטפורמה למשהו אחר. אלה התנאים שמאפשרים לאמירה של הספר – או שמא לאווירה שלו – להישמע באופן הברור ביותר.

לא חסרים בספרות הפוסט-אפוקליפטית סיפורים עם קווי עלילה דומים. גם כאן חוזרת הקלישאה על בונקר מלא אוכל באמצע שום מקום, ואין מפלט גם משלל חבורות של רוצחים, שודדים ואנסים, שדואגים לתבל את מפגשיהם במנת קניבליזם ישן וטוב. אך מקארתי זונח בספרו את הניסיון המוכר להבין מה קורה לחברה בבוא האימה הנוראה מכל או את הגורמים שהביאו אותה למצבה הזה. במקום זאת הוא בונה דיוקן מפורט ומלא אבחנה של עולם גוסס, ומחליף את החתירה למציאת משמעות עמוקה בניסיון להיכנס לעומקם של הדברים ברמה מופשטת וחווייתית. העולם הישן אינו חשוב יותר אחרי החורבן: "הוא חשב שאם יחיה מספיק זמן, העולם כולו יאבד לבסוף. כמו העולם הגווע שבו משתכן העיוור שזה עתה התעוור, הנמוג מן הזיכרון לאטו ועד תום" (עמ' 17).

לאור זאת, לכל אורך העלילה, המובאת מנקודת מבטם של גבר שכבר למד להכיר היטב את טיבו של העולם החדש ושל ילד שנולד אחרי חורבנו של העולם הישן, אין גילויים ואין סודות; יש רק אמת אחת – הכל מת: "אין חלום אחר ולא עולם ערות אחר ואין סיפור אחר לספר", נאמר בעמוד 27. וכדי להמחיש עד כמה מת העולם, מקארתי מלווה את רוב הסיפור באוצר מלים מונוטוני ודל לא פחות מן העולם שבו הסיפור מתחולל, עם תיאורים ודימויים פואטיים ושפה אנציקלופדית כגון "חורש דרומי עשיר שהניב פעם פודופילום ופיפסיסוואה. ג'ינסנג. ענפים מתים ועירומים של רודודנדרון מפותלים ומסוקסים ושחורים" (עמ' 32). אפילו מסעם של השניים דרומה, כביכול לקראת אופק חדש או תקווה לעתיד כלשהו, מאבד משמעות כשהאב מספר לבנו בוודאות תהומית על מותם של גזעים וזנים מופלאים שהבן לא הכיר ולא ולעולם לא יראה.

לאור האבדון הכמעט מוחלט של העולם בספר, תרגום שמו, "הדרך", לוקה בחסר. לוקה – משום שבמרכזו של הספר לא עומד המסע, אלא דווקא הכביש (במקור: The Road). כלומר, לא המסע האינטלקטואלי והפסיכולוגי של הדמויות והקוראים, אלא הדימוי האפל של הכביש ושל מה שהוא מכיל. הכביש הוא שריד לציוויליזציה, שתפקודו חדל להיות רלוונטי עם מותן של המכוניות והומצא מחדש כפרשת דרכים עם פוטנציאל לספקטרום מצומצם של מפגשים מחרידים. לאורכו של הכביש נתקלים שני הנוודים בשפע של גופות ושלדים, בכנופיות של רוצחים, או במקרה הטוב בעוד פליט מרוסק כמותם, שאינו מסוכן להם אך משמש תזכורת לא רק לרוע האנושי אלא גם לסבל, לייאוש ולחוסר התקווה שהם מנת חלקו של עולמו של הספר.

שמו העברי של הספר שגוי מבחינה נוספת: המסע של השניים אינו עיקר הסיפור, אלא משמש ביסודו של דבר מסגרת עבור הקורא להיחשף לדברים שהאב ידע עוד לפני תחילת העמוד הראשון: למסעם אין מטרה ואין תקווה גדולה, והסוף הטוב אינו אופציה. לפיכך, לדרך שעוברים השניים אין משמעות, וגם הדמויות עצמן אינן דמויות עגולות שמשתנות ומתפתחות עם התקדמות העלילה. לבו של הספר טמון בחשיפתו של הקורא למצב הפסיכולוגי של שריד זה לתא המשפחתי, וחשוב מכך, לדימוי של הכביש, משרידי האנושות האחרונים, שנישא מעל הכל ונוכח בכל מקום.

בזכות כתיבה עשירה בדימויים מהפנטים ורגישות לניואנסים של פסיכולוגיה אובדנית, "הדרך" הוא ספר משובח. דוגמה לעוצמתו הרגשית ניתן למצוא ברגע שהאב והבן עושים "ספירת מלאי" לפחיות מזון משומר שמצאו בבונקר אטומי. תיאורי המזון לקוניים לחלוטין, אך הניגוד בינם לבין האפרוריות המדכאת של העולם הסובב אותם גורם לקופסת עגבניות משומרות להישמע טוב לפחות כמו ארוחת ארבע מנות במסעדת יוקרה.

בה בעת, מקצבו של הספר, שכתוב ללא פרקים וללא שימוש במרכאות, מצליח לשחזר תחושת אימה של סרט זומבים תזזיתי, אך מתוך הריחוק האינטלקטואלי של סופר שמחפש משהו עמוק יותר. מקארתי ניגש לז'אנר לא רק כאל במה לסיפור טוב, אלא בראש ובראשונה כהזדמנות לבחינתם של דברים אפלים, ונעזר לשם כך במתווך שיכול לגשר בין התפישות של גיבורי הספר לבין המציאות הנורמלית יותר של הקוראים – הכביש.

תגובה לדורון קורן: הגר ינאי