החמישית של צ'ונג לוי / יואב אבני
הכתיבה נפלאה, התיאורים מרנינים, והספר מומלץ – אז מה בכל זאת מפריע לקרן לנדסמן?
העלילה פשוטה יחסית. בתל אביב של העתיד הקרוב, שנת 2017, מגויס בעל כרחו למוסד צ'ונג לוי, בעל בית קפה, בן לשרברב ולעובדת זרה – למשימה שרק הוא יכול למלא. עם התקדמות הספר אנו נחשפים למערכות היחסים שלו עם עובדיו, עם חבריו ליחידה, עם הוריו המאמצים ועם אהבת חייו הבלתי מושגת. כל זה נקשר לפקעת עלילתית אחת גדושת סלנג עתידי, אנשים משונים ובדיחות פנימיות.
יואב אבני כותב היסטוריה עתידית של מדינת ישראל, הנעוצה היטב במציאות היומיומית שלנו. תל אביב שלו היא עיר שבעת פיגועים ומדושנת בתי קפה, המבוצרת היטב בבועתה. רמזים מועטים על מלחמת לבנון נוספת וטילי שיהאב אירניים שנחתו במרכז הארץ מוסיפים משנה אמינות לעולם הרחוק מאיתנו שמונה שנים בעתיד.
כמה קונפליקטים מלווים את הספר. חלקם, כגון אהבה בלתי מושגת או הדילמה בין חובתו של אדם לארצו לבין חייו האישיים, אנחנו מכירים מספרים אחרים; אחרים חדשים יותר וייחודיים לספר זה. המאבקים בין הדמויות מאפשרים לסופר להציג עולם המוטה על צדו מבחינה פילוסופית, תוך שימוש בשלל ציטטות מוכרות ובהפרעת נפש קשה אחת.
הדמויות בספר עגולות ומעוצבות בדקדקנות. אף אחד לא מושלם, לכולם יש מניעים ברורים, ואפילו דמויות שמבליחות לרגעים בודדים בטרם יעלמו שוב משאירות טעם של עוד. יחסי הגומלין ביניהן מקדמים את העלילה אפילו בחלקים שבהם היא מתבססת על הודעות טקסט העוברות בין מולטיפונים – הדור הבא של הסלולרי, על פי אבני.
מהבחינה הטכנולוגית הספר מאכזב במקצת. העולם העתידי שופע מסכי ענק וטלפונים בעלי פונקציות מרובות, אך איננו שונה מהותית מהעולם שלנו. כל זה טבעי, כמובן, בהתחשב בשנת התרחשותו, אך הייתי מעדיפה לקרוא על עולם מרוחק קצת יותר, עם טכנולוגיה מלהיבה יותר; אחרת אינני רואה סיבה אמיתית למקם את הספר בעתיד.
ליקוי חמה מלא אמור להגיע לישראל בשנת 2017, והוא ממלא תפקיד מרכזי בעלילת הספר. הליקוי משמש בין השאר מניע להחלטתו הסופית של הגיבור, והוא משפיע עמוקות גם על התפישה הפילוסופית העומדת בבסיס הספר. רק בעיה אחת יש בזה – לא אמור להיות ליקוי חמה מלא מעל ישראל ב-2017. חיפוש פשוט בגוגל מגלה את מועדי כלל ליקויי החמה המלאים הצפויים למשך שנים רבות, ואת מקומם המדויק. דווקא בשל חשיבותו של הליקוי בעלילה, הייתי מצפה שאבני יקפיד לדייק ככל הניתן בעובדות, מה שלא קורה בפועל. בעיקר מפריע הדבר בהתחשב בהשקעה הרבה הניכרת ביצירת עתיד מדויק היסטורית, והפרט הזה מעיב עליו. גם התירוץ "אבל אך אחד לא ישים לב לזה" אינו קביל – עובדה שאני הבחנתי בזה בלי להיות אסטרונומית.
מחפים על כך במידה רבה התיאורים הנפלאים המלווים את הספר. כמעט שאין עמוד שבו לא מופיעה הברקה לשונית כדוגמת "לאחר שאיימה במשך כל אחר הצהריים שהיא עומדת לקפוץ מהגג, אזרה השמש אומץ ואיבדה את עצמה לדעת. צוואתה כתובה כעת לרוחב השמיים בכתב סתרים, בגמגומי כוכבים" (ע' 121). סגנון הכתיבה העסיסי, והשימוש היצירתי בתיאורים מקוריים, כמעט ומצליחים לחפות על פגם סגנוני עצום העומד בבסיס הספר: העובדה שהוא כתב בגוף שני, זכר.
לא לריק סופרים ממעטים לכתוב בגוף שני. כתיבה בגוף שלישי או ראשון מקלה בדרך כלל על ההזדהות עם הדמות הראשית, בלי שום קשר למגדר של הדמות או של הקורא. אפילו בספרים כ"חוף הפלדה" של ג'ון וארלי, המצטיין במעברי מגדר תכופים, ההזדהות הזו עובדת בקלות. לעומת זאת, פניה ישירה לקורא על ידי שימוש בגוף שני, מחייבת הזדהות הרבה יותר עמוקה יותר בדרכים אחרות – אחרת הכתיבה פשוט אינה זורמת. עברית היא שפה בלתי מתפשרת מהבחינה הזאת. היא מחייבת כל אחד לבחור צד, זכר או נקבה, בלי קשר לנטייתו המגדרית.
אני נקבה, מבחינה מינית ומגדרית. בעולם זכרי המפציץ אותנו בשוביניזם מכל עבר, קריאה אמורה להיות מפלט. כאשר ספר שלם פונה אלי בתור "אתה", זה מפריע ברמה מתסכלת. זו אפילו לא בעיה אישית שלי. אני מצפה מכל סופר שכותב עברית שידע שלפחות מחצית מהקוראות שלו הן נשים, ושיתחשב בזה בבחירותיו הסגנוניות.
אף שהעלילה מרתקת, סופו של הספר מאכזב. פתרון הדוקטורט שעליו מדובר לכל אורך הסיפור נראה בלתי הגיוני ותלוש מהמציאות. המשימה שעבורה מאמנים את גיבור הסיפור מתגלה כהשתקפות של מחשבה 'ניו-אייג'ית' מהסוג הגרוע ביותר, ואילו העימות ההגותי עם חברו למילואים, המתרחש לכל אורך הספר, נגמר בקול ענות חלושה מבחינה פילוסופית וסיפורית. כל אלה בעיות נסבלות, שעליהן יכולתי לסלוח ואף לקבל אותן בחיוך לאור הכתיבה המעולה, אבל שוב, הפניה אלי כ"אתה" לכל אורך הסיפור פגמה עמוקות בהנאה שלי מהספר והפכה אותה לקראת סופו לכעס של ממש. זה מתיש, זה מעצבן, וגרוע מכל – זה הופך את הקריאה מהנאה לטרחה.
למרות זאת, הספר מומלץ בחום לכל מי שאוהב לקרוא היסטוריה של העתיד הקרוב, עמוסה בתיאורים ייחודיים ותלושה מהמציאות הטכנולוגית, ושלא מפריע לו לקרוא ספר שלם בגוף שני זכר.
זה גורם לי לחשוב על כל משחקי התפקידים שבהם אפשר להגדיר את הדמות איך שרוצים, משחקים של BioWare כמו Knights of the Old Republic, Neverwinter Knights ו-Mass Effect. שם, אם יש קאנון אז בדרך כלל הדמות היא גבר אבל אפשר גם להגדיר אותה אישה (משהו שאני עושה בדרך כלל, רק בשביל להיות שונה) ומתייחסים אליה בהתאם.
האם אפשר לכתוב ספר טוב בגוף שני? לא נראה לי שהוא יכול להיות בעברית, לא בלי לעצבן חצי מהקהל כמו שאמרת. והוא כנראה יהיה בכל מקרה מעומעם לחלוטין או חתיכת genderbender. או שהוא יהיה כתוב בצורה של הודעה אחת גדולה מדמות אחת לשנייה.
חסר לי משהו בביקורת, בהתייחס לבעית הגוף השני. האם להערכתך היתה סיבה ספרותית לבחירה בגוף שני? האם זה תרם במשהו לסיפור או לאופן העברת המחשבות?
sabre Runner – כתיבה בגוף שני לא הפכה לטאבו על לא דבר. אפילו באנגלית נראה לי שהיא תעייף את הקורא. השבירה של המחסום בין המספר לקורא היא בעייתית תמיד, אבל קריאה של ספר שלם באופן הזה היא קשה עוד יותר.
יעל – בסוף הספר יש הסבר מסוים לבחירה בגוף שני, אך הוא אינו מספק, לדעתי. מבחינה ספרותית אני לא רואה יתרון בכתיבה כזו על פני בחירה בגוף ראשון שהיה יכול להעביר את הסיפור באופן טוב יותר, לדעתי.
ושוב – לדעתי.
ביקורת נחמדה. פחות או יותר מה שאני חשבתי על הספר, חוץ מעוד משהו שהפריע לי – דמות הגיבור מרגישה מלאכותית מדי, פשטנית מדי. כל מה שמניע את גיבורנו היא הצורך לטפס על פירמידה מטאפורית כלשהי, ואהבתו הבלתי מושגת. לדעתי, בני אדם הם קצת יותר מורכבים. ואם הם לא, אני רוצה לפחות לקרוא על אנשים מורכבים יותר.
ניסיתי לקרוא אך סגנון הכתיבה בגוף שני מאד הפריע לי עד כדי זניחת הספר.
חבל, מאד אהבתי את הספר הקודם שלו, למרות שהוא לא היה ז'אנרי.
אני בד'כ לא ממש אוהבת ספרים של סופרים ישראליים אבל את הספר הקודם של אבני נורא אהבתי ולכן החלטתי לקרוא גם את הספר הזה ולצערי הרב פשוט התאכזבתי מהספר. הוא מאוד מעצבן! דבר ראשון נורא קשה לקרוא ספר שכולו בגוף שני וזה מעיב על כל האווירה של קריאת הספר. הכרחתי את עצמי לקרוא אותו עד הסוף כדי לתת סוף של הספר הזדמנות להצדיק את עצמו אבל גם העלילה לא מעניינת לצערי. המסקנה שלי היא שלפעמים אם מתלהבים ממש מספר ראשון של מישהו צריך להישאר עם הטעם הטוב הזה ולא להרוס אותו ע'י קריאת עוד ספר של אותו סופר..
לא קראתי את הספר הקודם של אבני, אבל אני בדרך. אהבתי מאוד את החמישית של צ'ונג לוי. הגוף השני לא הפריע לי בכלל, אולי אפילו להיפך והעלילה-הפתרון של יערה, והטיפוס על פירמידת מסלאו היו נהדרים בעיניי. ספר מאוד מיוחד לדעתי.
מועדון הקריאה הקרוב של האגודה הישראלית למד"ב יעסוק בספר זה
כמובן שבעיית הכתיבה שהזכרת בגוף שני מאפיינת את השפות השמיות. כדי לראות מקום הדבר נעשה בצורה מרתקת ומוצדקת, הייתי ממליץ על "אם בלילה חורפי עובר אורח" של קלוינו. אפשר לקרוא אותו באנגלית (או באיטלקית, למי שיכול), כדי להימנע מההטייה הזו.
קראתי בשקיקה את הספר, נהנתי ממנו, הגוף השני לא הפריע לי כלל, נהנתי מהרעיון שבו, ומהקלילות שבה יכולתי להתמסר לספר הזה. (טוב אחרי קריאת אינסומאמרטים בפילוסופיה מה צריכה הנקבה:) )
אחרי שנהנתי לקרוא את הספר שממש נפל לידי בטעות, אצתי רצתי אל החנות ורכשתי את ספרו הראשון "שלושה דברים לאי בודד". עד היום אני מוצאת עליו הרבה מאד המלצות, אני אני לא צלחתי אותו 🙁 כך שאחרי ההנאה הגדולה שלי מצ'ונג, התאכזבתי.
יש משהו מטריד בכתיבה בגוף שני, כאילו המחבר מבקש לבקע את האוטונומיה של הקורא. לכן, הסגנון בהחלט גרע מאיכות הספר. גם אני לא השלמתי את קריאתו, ולאו דווקא בגלל הסגנון הלקוי. העלילה נמתחת יותר מדי, יותר מדי נעלמים שלא מבטיחים שהם מסתירים משהו ששווה להמתין לו, ודיאלוגים "שנונים" שאינם כאלה באמת. סך הכל אכזבה.