קריסת מערכות

ז'אנר האימה, לא פעם בשילוב עם המדע הבדיוני והפנטסיה, שאב מאז ומעולם את השראתו מן הפחדים והחששות של החברה שממנה הוא צמח. המלחמה הקרה הביאה עמה פלישות מהחלל ומוטציות שנגרמו מקרינה גרעינית; הסרטן והאיידס הצמיחו מפלצות שניזונות מהגוף האנושי ומחריבות אותו; המאה ה-21 וארועי 11 בספטמבר הביאו אִתם את הפחד מקריסת מערכות: אותו רגע שבו המנגנונים החברתיים מפסיקים לתפקד והמיקרוקוסמוס האנושי מידרדר אל עבר פי התהום.

על פחד אחרון זה מנגנים גם שניים מסרטי האימה שיצאו בשנה אקרנים בשנה שעברה ושבכורתם הקולנועית בישראל תיערך בפסטיבל אייקון הקרוב. הראשון מביניהם הוא 'הערפל' (The Mist), שהוא הפקה הוליוודית מלוטשת, גם אם ניכר כי יוצריו ניסו לשוות לו תחושה מחוספסת וזולה יותר. השני, הקרוי '[REC]', הוא סרט ספרדי דל תקציב, גם אם ההשפעות ההוליוודיות עליו ניכרות מאוד. הרקע שונה, אך שני הסרטים דומים מאוד זה לזה, ובראש ובראשונה במסגרת העלילתית שבה בחרו, על כל היתרונות והחסרונות הנגזרים ממנה.

'הערפל' מבוסס על סיפור קצר של הסופר סטיבן קינג. לכאורה הבמאי פרנק דרבאונט ממשיך במסורת העיבודים לכתביו של קינג לאחר שני סרטי קולנוע קודמים בבימויו: 'חומות של תקווה' ו'המייל הירוק'. אך בעוד ששתי ההפקות הקודמות היו סרטי-דרמה, כאן פונה דרבאונט אל הז'אנר שהקנה לקינג את שמו במקור – האימה. גם עבור דרבאונט עצמו יש כאן חזרה אל השורשים. לפני שהתפרסם כבמאי דרמטי הוא עבד כתסריטאי וכבמאי בהפקות אימה דלות תקציב בטלוויזיה ובקולנוע. במהלך הצפייה בסרטו הנוכחי לא יכולתי שלא להיזכר כמה פעמים ב-'The Blob', סרט אימה רדוד אך מבדר מאוד מסוף שנות השמונים, שצולם על פי תסריט של דרבאונט. יש הטוענים כי אף שימש השראה לסדרת הטלוויזיה 'באפי קוטלת הערפדים'.

בסצנות הפותחות, שהן חלקו הטוב ביותר של הסרט, נראה שדרבאונט הצליח לאזן בשלמות בין המנטליות שלו כבמאי דרמטי מוערך לבין עברו בהפקות אימה. בסצנות אלה פוגשים הצופים קבוצת תושבים בעיירה אמריקאית קטנה שנפגעה מסופת גשמים קשה. רבים מהם מתאספים בסופרמרקט המקומי כדי להצטייד במצרכים חיוניים. אך בעודם שם, מגלים התושבים כי העיר כולה כוסתה ערפל לבן ובלתי מוסבר שבא מכיוון בסיס הצבא הסמוך. מי שנקלע לתוך הערפל הזה מוצא את מותו.

מקור האימה בסצנות ראשונות אלה נותר עדיין ערטילאי (ומבחינה זו שמו של הסרט הולם אותו מאוד). גם כשאינה מובנת, האימה נוכחת היטב בהתנהגותם של הגיבורים המבוהלים ומעלה על פני השטח את המתחים הקיימים בינם: בני הצווארון הכחול מול המעמד הבינוני והגבוה, תושבים ותיקים מול חדשים, קבוצת חיילים מן הבסיס הסמוך מול האוכלוסייה האזרחית, והרציונליים מול חדורי האמונות הטפלות. מתח אחרון זה עוד יזכה לפיתוח רב בהמשך הסרט, ולא בהצלחה יתרה.

את המתחים האלה מציג דרבאונט תוך שימוש בשוטים מתמשכים שעוקבים אחרי הדמויות המשוטטות בין המדפים ומדגישים את הסביבה הקטנה והצפופה שבה הם מסתגרים. הסביבה הזאת מודגשת אף יותר בזכות ההחלטה שלא לעשות שימוש בליווי מוסיקלי, כך שהשקט האופף את ההתרחשויות תורם אף הוא לאווירה המאיימת. האיום החיצוני, כמו בכל סיפור אימה אינטליגנטי, הוא בעצם מטאפורה לאותה קריסת מערכות שהוזכרה קודם. הוא מתאר באופן אמין להחריד את המעבר מהאמונה הנאיבית שלפיה אותן מערכות יחזרו לתפקד, לבין ההכרה המחלחלת לאטה כי הדבר אינו עומד להתרחש.

אך בשלב די מוקדם של הסרט הכיוון שלו משתנה והאיום החיצוני הופך להיות מוחשי. הכי מוחשי שרק ניתן: יצורים מפלצתיים בשלל גוונים וצורות מגיחים מתוך הערפל וטובחים בתושבים הכלואים בשלל דרכים. מכאן ואילך, 'הערפל' מזכיר מאוד את הפקות האימה שבהן היה דרבאונט מעורב בשחר הקריירה שלו. בעיקר בולט הדבר בוויתור על הבנייה האטית של המתח לטובת הנסיון להקפיץ את הצופים מהכיסא עם כל זוועה חדשה שמזנקת מן הצללים. האם זה אפקטיבי? במידה רבה, כן. מחלקת האפקטים עשתה עבודה מצויינת בעיצוב התפלצות השונות ובהמחשת הנזק שהן גורמות. גם אם משלב זה ואילך הצופים נותרים עם סרט אימה שגרתי למדי, אין ספק שדרבאונט יודע לביים סרט כזה: אירוע רודף אירוע בקצב מהיר, בלי לתת לצופים אפילו רגע אחד של רגיעה.

למרבה הצער, דרבאונט החליט לא לוותר במקביל גם על המרכיב הדרמטי מתחילתו של הסרט, והחיבור בינו לבין עלילת האימה הקלאסית ממוטט את הסרט כולו. כל המתחים העדינים שהוצגו בסצנות הפתיחה מקבלים פתאום אופי צעקני, היסטרי ובומבסטי ומאבדים כל רסיס של אמינות. התחושה העיקרית שהם מעוררים היא של נלעגות, וזו מגיעה אל שיאה בסופו הברוטלי של הסרט, אשר עורר כמה פרצי צחוק רמים בקהל בהקרנה שבה נכחתי. הכשלון כואב במיוחד כי הוא לא רק דרמטי אלא גם אידיאולוגי: נדמה כי לכל אורך הסרט מנסים היוצרים לנסח אמירה המזהירה מפני בערות ופונדמנטליזם דתי, אשר הופכת יותר ויותר בוטה, ואפילו מתלהמת, ככל שהסרט מתקדם. סופו של הסרט, בתפנית תמוהה למדי, משליך את האמירה הזו אל פח האשפה.

כסרט אימה, 'הערפל' מעניק חוויית צפיה מספקת בהחלט, בשל כל המרכיבים שכבר הוזכרו, כמו גם צוות השחקנים המצוין, הכולל את תומס ג'יין, לורי הולדן, אנדרה בראוור ומרשיה גיי-היידן. למרות זאת, קשה שלא לחוש החמצה בשל מה שהיה יכול להיות על פי הסצנות הפותחות, סרט אימה שחורג מהשגרה.

הבמאים הספרדים חאומה באלאגוארו ופאקו פלאזה מביימים סרטי ז'אנר במולדתם מזה למעלה מעשור. סרטם '[REC]' פועל באותה מסגרת עלילתית בסיסית שמשמשת גם את 'הערפל' ושלל סרטי אימה אחרים: מעקב אחר קבוצה של דמויות הלכודות בסביבה סגורה תחת איום מתמיד על חייהן. אפילו האופן שבו מוליכים את הצופים מהשגרתי אל המפחיד דומה בשני הסרטים.

בתחילת הסרט מתוודעים הצופים לאנחלה (מנואלה ולסקו), כתבת ומנחת טלוויזיה המסקרת עובדים במשמרות לילה. בלילה שבו הסרט מתרחש היא מתלווה לצוות של תחנת כיבוי אש אשר מוזעק לחלץ ישישה שהסתגרה בדירתה באחד מבתי המגורים בעיר. זמן קצר לאחר הגעתם מטילים כוחות הבטחון הסגר על הבית, בשעה שתופעה מוזרה מעוררת ביושביו דחפים רצחניים.

גם כאן, בחלקו הראשון מנסה הסרט לבנות את אווירת האימה תוך שימוש במרכיבים של ריאליזם מחוספס. יש לשער כי ההחלטה נובעת בחלקה מהתקציב שעמד לרשות יוצרי הסרט, שהיה בוודאי נמוך באופן משמעותי בהשוואה לזה ששימש את דרבאונט. על כל פנים, תחושת הריאליזם שהבמאים בחרו לתת היא החלטה תוכנית לא פחות משהיא סגנונית: הסרט מצולם כולו במצלמת כתף, כאילו צופי הסרט אכן מתבוננים בצילומי תכנית הטלוויזיה שאותה מנחה הגיבורה.

סגנון הצילום הכמו-תיעודי הזה הוא החלטה עלילתית שכבר היו לה תקדימים בז'אנר, דוגמת 'פרויקט המכשפה מבלייר', ובשנה האחרונה גם 'קלוברפילד'. לזכותם של היוצרים ניתן לציין כמה הברקות יצירתיות שפיתחו על בסיס הסיטואציה הזו, כגון שימוש ביכולתה של המצלמה להריץ את הסרט קדימה ואחורה או שימוש בסוגי תאורה שונים. לחובתם ניתן לזקוף את הבעיה המלווה תמיד סרטים העושים שימוש באמצעי זה – דמותו של הצלם. אי אפשר לצאת טוב מיצירת דמות שתפקידה להחזיק את המצלמה כאשר סביבה מתרחשים אירועים מחרידים: כל אדם הגיוני, ואפילו הצלם המסור ביותר, היה משליך במצב כזה את המצלמה ונס על נפשו. יתר הדמויות סובלות מבעיה דומה, אך רובן ממילא מוצאות את מותן לפני שהצופים מספיקים לפתח כלפיהן הזדהות כלשהי.

אף על פי שהדינמיקה בין הדמויות היא אחת מנקודות החולשה של הסרט, '[REC]' מצליח להפחיד ולגרום מצוקה של ממש כאשר הוא מתאר את מאבקן של דמויות אלו על חייהן. הסרט צולם כולו באתרים אמיתיים, החל בתחנת מכבי האש וכלה בבניין המגורים, ובכולם הצליחו היוצרים להעניק תחושה של חוסר מוצא ומחנק. גם התסריט, העוקב אחר הסיוט המתמשך של הגיבורה כאשר עוד ועוד דמויות סביבה מגלות את צדן המפלצתי, מעוררר מתח רב. ראוי לציין לטובה גם את אורכו הקצר של הסרט (כ-80 דקות), שמונע ממנו גרירת רגליים מיותרת.

אך מעל הכל עומדת תחושת קריסת המערכות שכבר הזכרנו. תחושה זו מגיעה לשיאה בעיקר ברגעים שבהם נציגי הממסד, בדמות כוחות השיטור ושירותי הבריאות, פונים נגד הגיבורה ודיירי הבניין ומבהירים להם כי אין להם לאן לברוח ואין למי לפנות. אנחלה ממחישה היטב את התהליך הזה ככל שהעלילה מתקדמת. היא מתחילה את דרכה כדמות קלת דעת ולא ביקורתית במיוחד, הופכת לעיתונאית חוקרת ונשכנית כאשר הנסיבות משתנות לנגד עיניה, וגומרת את הסרט בנסיון נואש להציל את חייה, כאשר נדמה שכל הסובבים אותה קמו נגדה. הרעיון של ממסד שפונה נגד האזרחים קיים במידה זו או אחרת גם בסרטו של דרבאונט, אך שם הוא נתפר ליתר ההתרחשויות באופן גס ומלאכותי. באלאגוארו ופלאזה מצליחים לנסח בנושא זה אמירה עקבית וחזקה יותר.

אך גם כאן, האכזבה הגדולה ביותר בסרט נוגעת לסופו, שהוא צפוי וקלישאתי למדי עבור מי שכבר ראו סרטי אימה אחרים בסגנון הכמו-תיעודי. מצער גם ההסבר המקושקש למדי שבחרו היוצרים לדחוף להתרחשויות לקראת סופו של הסרט. אך בסופו של דבר, בעיות אלו אינן פוגמות, בחוויית הצפייה בסרט. במבחן התוצאה, '[REC]' מצליח להפחיד את הצופים היטב, ועושה את זה מבלי להעליב את האינטליגנציה שלהם ברמה בלתי סבירה. לא מפתיע לגלות שהוליווד כבר מחכה לשני היוצרים עם צ'קים שמנים.

'הערפל' ו'[REC]' הם שני סרטי אימה מובהקים של עידן קריסת המערכות. שניהם מעבירים היטב את התחושה שמלווה את העידן שלנו: בלבול, אובדן דרך וחוסר ודאות. חבל רק שנדמה כי לפרקים אותה תחושה אחזה גם ביוצריהם.

---

פסטיבל אייקון 2008הערפל – האתר הרשמי

[Rec] – האתר הרשמי

פרטים על 'הערפל'

פרטים על [Rec]