אני האגדה / ריצ'רד מתיסון
מאת קרן לנדסמן
כנראה אני אלרגית לספרי ערפדים. הם אלרגים לשום, לצלבים ולאור השמש, ואני לסיפורים עליהם. אין לי הסבר טוב יותר לחוסר ההנאה שלי מהספר "אני האגדה".
"אני האגדה" הוא ספר הערפדים השני ברציפות שאני קוראת, אחרי "דמדומים". הוא גם הספר השני ברציפות שאני לא נהנית ממנו, למרות התשבחות שעל העטיפה – במקרה הזה, של אמן התשבחות האולטימטיבי, סטיבן קינג.
הספר פורסם ב-1954 והתיימר לחזות את העתיד הקודר של שנת 1976, שבו בעקבות מלחמה גרעינית נוצרו יתושים ענקיים, לצד מוטציות בחיידקים קיימים, שגרמו יחד לכל האנושות להפוך לערפדים. ליתר דיוק, כל האנושות פרט לגיבור הספר, רוברט נוויל, שחי במבצרו הקט בעיר לא ידועה. נוויל מצליח להדוף מדי ערב את נחילי הערפדים הצרים על ביתו, רק כדי לצאת בבוקר לעוד סבב של ביתור ערפדים ושיסופם. מדי פעם הוא גם משתכר, מקלל ומהרהר במצבו העגום. הסיבות לכך שהוא אינו מתאבד משתנות לפרקים, ונעות בין תקווה קלושה לישועה שתבוא, לבין נסיון להכעיס את הערפדים בעצם הישארותו בחיים. כמו כל גבר, הוא חי על ארוחות של סטייקים, שעועית אפויה ומיץ עגבניות משומר, ומאזין בזמנו הפנוי לסימפוניות.
למרבה הצער, לספר יש בעיות רבות. הבעיה הראשונה והחשובה ביותר היא שהוא פשוט לא טוב. חלק משמעותי ממנו כתוב כזרם תודעה החוזר שוב ושוב על המנטרה "כמה רע לי, אני האדם האחרון בעולם". זרם תודעה נוטה לא פעם להקשות על הקורא, וכשהוא כתוב רע, הקריאה פשוט משעממת. החלקים שכתובים באופן "סטנדרטי" יותר הם קצת פחות גרועים, אבל גם הם נעדרים מתח, עניין או כל דבר שהופך את הקריאה לחוויה מספקת.
דוגמה לכך ניתן למצוא כאשר נוויל מגלה שאשתו התערפדה. מדובר בארוע שמהווה בסיס משמעותי להבנת דמותו, מניעיו, והסיבה שבשלה הוא הורג מדי יום עשרות ערפדים. ארוע זה הוא גם המניע העיקרי להחלטה שהוא מקבל בסוף הספר. רק מה, הקטע הכל-כך משמעותי הזה מופיע לראשונה רק בפרק תשע, וגם אז הוא לא באמת מסופר. במקום זאת הסופר בוחר לתאר את מותה של אשת הגיבור, את הקבורה שלה, ומציין כבדרך אגב, בשני משפטים, שלאחר מכן היא התערפדה. תחושותיו של הגיבור בעקבות הארוע המחריד הזה כלל אינן מתוארות.
כמובן, יש שיאמרו כי ניתן להבין את תחושותיו של נוויל לאור התנהגותו לאורך הספר. אך לא ולא. בנקודה שבה אנו פוגשים את נוויל, הוא כבר יודע שהוא האדם החי האחרון, מוקף בערפדים. הבעתה שחש כשהמגפה רק החלה התקהתה עם השנים, והקוראים כלל לא חווים אותה. הספר נע בין תחושת דכאון קיומי ליאוש תהומי, ורגשות אחרים, מורכבים יותר, אין. גם רגעי התקווה המעטים שצצים פה ושם כבים עד מהרה.
ספר שכולו ייאוש ואומללות יכול להיות מעניין, אך רק אם הוא יאוכלס באנשים מעניינים. נוויל, אויה, אינו כזה. הוא אדם משעמם, נטול תקווה, והגרוע מכל – הוא דמות שטחית ושטוחה. דמותו של הערפד המתגורר מולו, שמופיע פעם בכמה פרקים רק כדי לצעוק "נוויל, צא החוצה", הרבה יותר עמוקה ומרובדת מגיבור הספר. אילו היה זה ספר מבוכים ודרקונים סטנדרטי, נוויל היה מלוהק בתור "הזקן שיורדים עליו אחר כך", פשוט כי הרבה יותר מעניין לצחוק עליו מאשר להזדהות איתו. קריאת הספר דומה יותר מכל להאזנה לפולניה המתלוננת על מכאוביה. בשתי הדקות הראשונות עוד אפשר להביע אמפתיה. חמש דקות אחרי כן כל מה שנשאר זה לספר עליו בדיחות.
אך הגרוע מכל הוא שדמותו של נוויל פשוט אינה הגיונית. נוויל מתואר כגבר סטנדרטי לגמרי, פועל במפעל, שמעולם לא הביע התעניינות כלשהי במדעים המדויקים. למרות זאת, הוא מצליח לתחזק בכוחות עצמו כל מכשיר אפשרי, החל בגנרטורים וכלה במכוניות. הוא מלמד את עצמו פיזיולוגיה והמטולוגיה, מצליח להשיג דגימת דם מערפדית, ומפענח בכוחות עצמו את הגורם למחלת הערפדיות, אותו גורם שכל המדענים בעולם לא הצליחו לאבחן לפני שגם הם התערפדו.
את כל זה עוד ניתן היה לקבל איכשהו, תוך שימוש בשרירי דמיון מפותחים במיוחד. מה שיותר קשה לקבל הוא הפרטים הקטנים.
"אני האגדה" נכתב באמצע שנות החמישים ומדבר על סוף שנות השבעים, פער שמהווה מקור בלתי נדלה לאנכרוניזמים. מתיסון, למרבה הצער, כלל לא טרח להתעמק בשאלה איך יראה העולם בסוף שנות השבעים. למשל, הסטיישן וואגן של נוויל דורשת תחזוקה יומיומית, מה שלא היה קיים כבר במכוניות של שנות השבעים. הבעיה היותר חמורה היא משהו שמתיסון דווקא לא היה יכול לנבא: העובדה שמשבר האנרגיה בשנות השבעים הביא להיעלמותן הכמעט מוחלטת של מכוניות הסטיישן וואגן זללניות הדלק. אם לא די בכך, אפילו טלפון בבית אין לו, מה שלא באמת משנה, כי אין לו למי להתקשר.
על כל האנכרוניזמים האלה אפשר אולי לסלוח. על החלק הביולוגי של הספר, לא. כאשר נוויל מגלה את סוג החיידק שגורם למחלה, הוא מהרהר בעוגמה על כך שטרם נמצאה התרופה לסוג החיידקים האלה. במקביל הוא גם מעלה את הסברה שכל המגיפות בהיסטוריה, כולל הדבר של המאה ה-14, נגרמו על ידי ערפדים – הקש הגיוני בערך כמו להגיד שכל המגיפות בהיסטוריה נגרמו מחלונות ויסטה.
כאן נחוץ שיעור זריז בהיסטוריה של הרפואה. אלכסנדר פלמינג גילה את הפניצילין כבר ב-1929, אבל רק ב-1945 נמצאה הדרך לייצרו בכמויות מסחריות. ב-1954 הפניצילין ונגזרותיה היו עדיין הטיפול היעיל היחיד נגד חיידקים, אך לא היתה בהם תועלת נגד מתגים גרם שליליים.
לאור זה, אין פלא שהסופר בחר לציין שהערפדות נגרמת על-ידי מתגים גרם שליליים. הבעיה היא שפחות מעשר שנים לאחר פרסומו של הספר כבר התגלה טיפול יעיל נגד סוג זה של חיידקים, ובאמצע שנות השבעים הטיפול היה כבר בשימוש נפוץ. ברגע שבו נוויל השליך את כוס הוויסקי שלו בתסכול משום שלא ניתן לרפא חיידקים מסוג זה, הספר איבד עבורי את אמינותו המדעית הבסיסית ביותר.
ברור שדבר כזה לא יפריע לכל קורא, אבל ברגע שבו אדם מנסה לכתוב ספר עתידני, עליו לקחת בחשבון שתהיינה התפתחויות עתידיות. בכל מה שנוגע לעתידנות, הספר לא מספק את הסחורה. העולם המתואר בו הוא עולם של שנות החמישים שיובא לשנות השבעים, ללא שום תירוץ הולם. אסימוב לפחות המציא את הרובוטים, כך שאפשר לסלוח לו על הציפיה שהסינים ינחתו על הירח בשנות השמונים. בספר "אני האגדה" אין שום המצאה חדשנית שתצדיק את העברת העלילה עשרים שנה לעתיד.
בשורה התחתונה, לספר יש שני יתרונות עיקריים. האחד הוא שמדובר בספר בן פחות ממאתיים עמודים, כך שלפחות השעמום נגמר מהר. היתרון השני הוא שעל הכריכה הקדמית מצולם וויל סמית, מה שמוסיף מידה של הנאה לחוויית סגירתו של הספר.
מומלץ בעיקר לקוראים שאוהבים ספרי ערפדים עד כדי כך שהם מוכנים להתעלם מעולם לא אמין, כתיבה גרועה וסיפור משעמם.
יום שבת, 12 ביולי 2008 בשעה 11:26 קישור לתגובה
הביקורת גרמה לי להעריך את הסרט. בסך הכל הסרט היה לא רע (והיה בו הרבה יותר וויל סמית).
הסרט כן הצליח ליצור הזדהות עם הגיבור, שלא היה יבבן חסר תקנה. הוא מיקם את העלילה בימינו כך שתיאור המציאות הולם את המציאות שאנחנו מכירים ולא נראה מגוחך. בסרט נוויל היה ביולוג לפני פרוץ המגיפה כך שהתעסקותו בביולוגיה של המחלה טבעית והגיונית. הפתוגן עצמו עבר שינוי מהספר והפך לוירוס – מיקרואורגניזם שאכן אין לנו טיפול יעיל כנגדו כיום. לא באופן גורף. גם הטיפולים האנטי ויראליים העיקריים שקיימים הם בתחום החיסון ופחות בטיפול בחולים.
רק חבל שהסיום של הסרט הוא כפי שהוא. הבנתי שבספר הסיום שונה לחלוטין, אבל לפחות כרגע נראה שלא אקרא אותו.
יום שבת, 12 ביולי 2008 בשעה 14:27 קישור לתגובה
גם אני לא מהמעריצים הגדולים של הספר. חיבבתי הרבה יותר את הסרט. אבל הספר בכל זאת לא היה כל כך גרוע; קריאה קלילה, מטופשת לעתים, אבל בכל זאת לא מזיקה.
*הביקורת כתובה מצוין.
יום שבת, 12 ביולי 2008 בשעה 16:16 קישור לתגובה
לי יש השגות על הביקורת, בשני תחומים:
1. בזמנו, מישהו עם חוש טכני טוב היה מסוגל לתחזק די הרבה דברים, ויש בהחלט מצב שבו פועל בי"ח פשוט יחסית יכול לתחזק מכונית – לא חסרים ספרי מדע אמריקאיים שבהם בגיבור מתחזק את האופנוע/רכב שלו, ושמעתי על אבא שלי שהיה מתחזק את הרכב המשפחתי בתחומים רבים בעצמו, ואלוהים יודע שהוא לא מכונאי. ראי גם אצל היינליין למשל, לא חזרים מקרים שבהם הגיבורים מתחזקים חלליות של ממש בכוחות עצמם.
2. לגבי חוסר הדיוק שבספר, טוב, זה סיכון שכל סופר שכותב על עתיד קרוב מדי לוקח על עצמו, אבל קשה לי לזקוף זאת לחובתו. די קשה לחזות התפתחויות בצורה מדוייקת, וכל עוד הספר קוהרנטי אין לי בעיה עם זה.
לגבי הספר עצמו – אני מסכים עם הביקורת לחלוטין בנושא ההתפתחות הרגשית של הגיבור והדרך בה הוא מוצג. גם אני לא נהניתי מהספר במיוחד, ובדיוק מאותן סיבות.
יום ראשון, 13 ביולי 2008 בשעה 0:08 קישור לתגובה
ולנסיה – אשמח לדעת איך נגמר הסרט. לא נראה לי שאצליח לשרוד את הסרט הזה, למרות וויל סמית. מבטיחה לא לספיילר את הספר.
אביב – תודה :-)
גארפילד –
1. בזמנו, כן. אבל אתה צריך לזכור שהספר מדבר על סוף שנות השבעים בארה"ב. מכוניות אז היו הרבה יותר מסובכות ממכוניות שנות החמישים, אשר באמת דרשו תחזוקה ביתית. ואפילו אדם שתיחזק בעצמו את המכונית שלו – עדיין לא סביר שהוא ידע לתחזק כל כלי שבעולם, כמו שמוצג בספר.
2. קשה מאד לחזות התפתחויות עתידיות, אבל הספר לא מנסה בכלל. ת'כלס, אין שום סיבה לא למקם את הספר בהווה שבו הוא נכתב, או, נגיד, שנתיים בעתיד. צריכה להיות הצדקה לבחירה בכתיבה עתידנית, ובספר הזה אין הצדקה שכזאת.
יום ראשון, 13 ביולי 2008 בשעה 21:10 קישור לתגובה
אני חושבת שפספסת את העיקר, ואולי בגלל הסרט.
העיקר הוא שיתכן ואנחנו מוטציה של גזע אחר של בני אדם, שנכחד, אולי בדרך דומה.
הערפדים החיים, רות וחבריה, יוצרים חברה חדשה ומחסלים את הערפדים המתים ואת האדם האחרון שנותר. הם יספרו את האגדה על נוויל כפי שאנחנו מספרים אגדות על ערפדים, אגדות שמקורם בימי הביניים, לפי הספר.
ואולי אנחנו כיום גזע מוטנטי של האדם שאיכלס פעם את כדור הארץ?
כל מה שנוויל הביא עמו מהתרבות המוכרת לו, לא תופס בתרבות של הגזע החדש. הרוב קובע, ולא המוסר או האתיקה הידועים לנו כיום.
יום שני, 14 ביולי 2008 בשעה 1:59 קישור לתגובה
מוניקה, לא ראיתי את הסרט, כך שאי אפשר להגיד שפיספסתי את העיקר בסיפור בגללו.
*אזהרת ספויילר וכו'*
אמרת שהערפדים יספרו סיפורים על בני האדם כפי שאנחנו מספרים כיום על הערפדים – נכון, אבל זה ממש לא עיקר הספר. זה מגיע בפרק האחרון, וכל העיסוק במה שהיה לפני ומה שיהיה אחרי שנוויל ימות הוא חלקיק זעיר מהספר. רוב הספר הוא מבצר את הבית שלו ונלחם בערפדים. המסר של הסיפור צריך להיות שזור בו לכל האורך, ולא להדחף באופן מלאכותי לספר רק כדי לצאת ידי חובה.
הוא גם לא מדבר על גזע מוטנטי של בני אדם. הוא מדבר על גזע מוטנטי של חיידקים. החיידק שהפך את בני האדם לערפדים הוא זה שעבר מוטאציה, לא בני האדם ה"חדשים".
לגבי האתיקה והמוסר – שוב, הוא מקדיש לזה רבע הרהור במהלך הספר. פעם אחת כשהוא חוטף ערפדית כדי לקחת ממנה דגימת דם, ופעם אחת בסוף, כאשר רות אומרת לו שהם בונים תרבות חדשה. תהליך ההתבהמות שלו וההגעה למסקנה שחלים עליו כללי מוסר אחרים לא מתוארים בספר.
יום שני, 14 ביולי 2008 בשעה 6:36 קישור לתגובה
הביקורת מושחזת, שנונה ודינאמית. עבודה מעולה עד כדי כך שאם הייתי יכולה הייתי נותנת לך ספר גרוע אחר רק בשביל להנות מהביקורת 'הקורעת' לאחר מכן. (נגיד…לדוגמא…. הספר החדש של ליהיא לפיד. מזעזע, אידיוטי, טלטלה רגשית בכבד וכו' וכו'…)
בכבוד רב, וחן חן על הביקורת.
יום שני, 14 ביולי 2008 בשעה 12:58 קישור לתגובה
הו תודה :-)
חלק גדול מהמחמאות מגיעות לעורך הנפלא, שהשחיז את הביקורת עוד יותר.
יום שני, 14 ביולי 2008 בשעה 21:11 קישור לתגובה
והעורך אכן ישמח אם ישלחו לו עוד ביקורות להשחיז. את הוראות ההגשה תוכלו למצוא בקישור הבא.
יום שני, 21 ביולי 2008 בשעה 17:36 קישור לתגובה
כמו שמוניקה כתבה, נראה לי שפספסת את כל הרעיון של הספר (ואין כאן כל קשר לסרט, שלמען האמת כלל לא ראיתי).
כל הספר נכתב כדי להגיע לחצי עמוד האחרון שלו, למשפט האחרון, שמצליח להעמיד באור שונה לגמרי את כל מה שנכתב קודם.
באמצעות מעשו נוויל הופך לאגדת עם, בגזע החדש שנוצר. בדיוק כמו שערפדים הם אגדה בשבילנו.
אומנם לא מדובר בספר מבריק, ואין ספק שרצון הכותב להוביל (לעיתים ממש למשוך) באף את הקורא לעבר המשפט המסכם של הספר, קצת פגע בעלילה. ואולי הספר היה יכול להיות מוצלח יותר כסיפור קצר. עדיין מדובר בספר שמאוד נהנתי לקרוא.
יום שישי, 12 בספטמבר 2008 בשעה 9:37 קישור לתגובה
אכן ביקורת חיננית וכתובה היטב.
חבל רק שהכותבת בחרה לשסות את לשונה החדה בספר אותו כלל לא התחילה להבין. זה נורא נחמד לכתוב משפטים שנונים המנתחים את העלילה ברמה הפשטנית ביותר או לקטר על האנכרוניזם של הספר, יותר קשה לקרוא ספר שאינו כתוב באקשן הבלתי פוסק של התרבות במאה העשרים ואחת.
המשפט הכי כנה בכתבה למעלה הוא המשפט הראשון. הכותבת פשוט לא אהבה את הספר ואין לה הסבר אמיתי לכך, וזה בסדר. אבל אז כמובן צריך למצוא הצדקות הגיוניות לכך שלא אהבה את הספר וחוסר הבנה אינו נכנס לרשימת הסיבות.
אני האגדה אינו מנסה לעסוק בניבוי. הוא אינו מנסה לספר סיפור נחמד ומתחנף לדעת הקהל של צופות באפי (סביר להניח כי מאתיסון לא היה מספיק חכם כדי לחזות את באפי – על פי ההיגיון של הכתבה). הוא מנסה ומצליח לספר סיפור קמעי, של אדם אחד, בודד, מול עולם שהפנה לו את גבו. כל הסיבות הביולוגיות שהכותבת מנתחת ומשסעת בשצף קצף כלל אינן חשובות – אלא אם כן לא הבנת את הרובד האמיתי של הספר. המדובר באחד הדיונים הפילוסופיים, המעמיקים והקשים של המדע הבדיוני במשמעות של החיים שלאחר שואה. כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא להזדהות באופן העמוק ביותר עם תחושותיו של הגיבור הראשי והמדובר באחת הדמויות הבלתי נשכחות בתולדות המדע הבדיוני. נכון, מתיסון לא מעניק לנו את הסיפור על מגש של כסף אבל אין המדובר בשום סוג או נגזרת של זרם התודעה – שאני מפנה את הכותבת המלומדת לקרוא עליו מעט. וההשוואה לסרט היא כמו ההשוואה בין לוחמי החלל של היינליין לסרט הקולנוע שנעשה על פיו. מהרעיונות של הספר לא נותר דבר אלא דמותו הסקסית מאוד (על זה יש ביננו הסכמה) של וויל סמית' שהסבה עונג רב לכותבת. אז גם אני אוהבת את וויל סמית מה שלא הופך אף אחד מהסרטים שלו ליצירת מופת גדולה ואי שם בתחתית הרשימה מצוי העיבוד העלוב הזה לאני האגדה המופתי.
אינני מתכוונת לכתוב כאן ביקורת שלמה על הספר אבל היה לי חבל לראות את הספר הזה מושמץ באופן כה שנון ובוטה, בכישרון שנופל אך במעט מעומק בורותה של הכותבת. לדוגמא העובדה הקטנה שהספר נחשב לאחד מאבני היסוד של פנתיאון המדע הבדיוני. לדוגמא ההשפעה שהיתה לו על ספרות המד"ב וספרות האימה. למשל מיקומו של מתיסון כאחד מהקלסיקונים של תור הזהב. לדוגמא שני עיבודיו הקולנועיים הקודמים של הספר הכל כך גרוע הזה. לדוגמא הביקורות והשבחים שקיבל מלבד אלו של "אמן התשבוחות האולטימטיבי". כל אלו הושמטו מן הביקורת. לי נראה שריצ'ארד מתיסון אינו זקוק לשיעור בביולוגיה או בכל נושא אחר מאף אחד ובודאי לא מכותבת הביקורת שלמעלה. אבל נראה שהכותבת כאן זקוקה למספר שיעורים, הן בהבנת וניתוח טקסט ספרותי והן במעט צניעות.
יום שלישי, 09 בדצמבר 2008 בשעה 3:29 קישור לתגובה
"מה זה?" שאל לבסוף
"זאת ילדה"…
"תמיד חשבתי אותן למפלצות מן האגדה" אמר החד קרן…
"אתה יודע, גם אני תמיד חשבתי שהחדקרן הוא מפלצת מן האגדה, מעולם לא ראיתי, עד לרגע זה, חדקרן חי!"
"טוב, אבל עכשיו, אחרי שראינו זה את זה," אמר החדקרן, "אם תאמיני בי, אאמין אני בך, עשינו עסק?"…
"מה זה?" שאל (האריה)…
"זאת מפלצת מן האגדה!" מיהר החדקרן להכריז לפני שעליסה הספיקה לענות.
"אם כך, הגישי את עוגת השזיפים מפלצת!" אמר האריה
יום חמישי, 11 בדצמבר 2008 בשעה 11:59 קישור לתגובה
רעיון קטן ופשטני
אולי כל הספר הוא מטאפורה אחת גדולה לעובדה שכל אדם
גם אם הוא לא מוקף בערפדים
הוא בעצם לבד
לבד כמצב אקזיסטנציאלי
איך אמר סארטר? הגיהנום הוא הזולת
לכן גם האישה הופכת לערפד
כי אם יש מי שהוא הכי קרוב לאדם
הוא עדיין לא האדם עצמו – הוא הזולת
(ולאלו מביניכם שלא נשואים או שנשואים באושר – חכו…)
וזוהר ארגוב סיכם את זה יפה:
"בדד אלך, בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום"
יום שני, 02 בפברואר 2009 בשעה 12:45 קישור לתגובה
צר לי, אך אני לא מסכים איתך לחלוטין.
יתרה מזאת, אני חושש שהחמצת את הרעיון המרכזי שמתיסון מנסה להעביר.
לא, זה לא סיפור ערפדים והוא לא מתפקד כסיפור ערפדי, הוא כן משתמש בפלטפורמת הסיפור האפוקליפטי כדי לומר משהו על מצבו של האדם בעולם שמשתנה ומתפרק והופך זר ומוזר ובלתי מפוענח (זה נכון גם למלחמת העולם השניה, גם לאימת הגרעין שנחתה על העולם 9 שנים לפני שמתיסון פירסם את ספרו, וגם למגיפות שתקפו את העולם במאות הקודמות)
"אני האגדה" עוסק בבדידותו וביכולת של האדם היחיד לשרוד בתוך מציאות בלתי נתפסת בזכות תושיה, כח רצון, וגם בזכות הזיכרון.
כן. מתיסון מדבר במפורש על כוחו של הזיכרון לשמר את כוח החיים, החיוניות, החיות, למרות שיש בזיכרון הזה משהו מענה
לא נגעת בנקודה הזו, וגם לא באינספור נקודות אחרות. ספרו של מתיסון הוא קלאסיקה, דווקא מפני שהוא הצליח לחדור אל מעבר לעלטה
ספר נפלא, שצר לי מאוד לקבוע שלא הבנת אותו כלל.
יום שני, 02 בפברואר 2009 בשעה 12:52 קישור לתגובה
נ.ב.
מסכים עם כל מילה ומילה של אורנה רוטנברג, שכתבה את תגובתה המנוסחת היטב מעלי.
חשוב להזכיר שבספר מתואר נוויל כגיבור שהוא 190 ס"מ, 104 קילו, עם שיער בלונדיני ארוך וזיפים בהירים ועיניים כחולות. יותר סוג של ויקינג חסון, וממש לא דומה ולא מזכיר בשום צורה שהיא את וויל סמית הקטן, השחור ומגולח הראש.
יום שני, 06 בספטמבר 2010 בשעה 17:57 קישור לתגובה
וואו…אני חושבת שלא הבנת את הרעיון שמאחורי הספר כלל וכלל. קודם כל, הסרט נוראי וביזיון מוחלט. ריצ'רד מתסון מתהפך בקברו.
והעיקר של הספר הוא בכלל לא ערפדים, וההשוואה לסיפורי ערפדים כמו דמדומים היא מעליבה.
הספר הוא על אדם שהוא לבדו בעולם, שמחפש נואשות אחר קרבה למשהו אחר, אפילו אם זה כלב, והטוויסט הגאוני שבסוף (אותו לא אציין כדי לא להרוס לאלה שעוד יחליטו לקרוא) עושה את כל הספר לגאוני.
גם יוצרי הסרט פספסו את כל הרעיון שמאחורי הסיפור, והרסו הכול עם סיפור ערפדים מטופש ואקשן חסר תכלית.
הספר הוא על בדידות, מהות האדם והדחף הנואש של אנשים לקירבה וההישענות שלהם על זיכרון, גם כשלא נותר כבר דבר מסביב.
יום שלישי, 07 בספטמבר 2010 בשעה 15:11 קישור לתגובה
מישהי – למה החלטת לקבור את ריצ'ארד מת'סון? הבנאדם עדיין חי וקיים וכותב…
יום שבת, 27 ביולי 2013 בשעה 8:29 קישור לתגובה
ריצ'רד מתיסון נפטר ב23 ביוני 2013 והוא בן 87.
מאמר לזכרו של אלי אשד' מופיע במגזין הרשת "יקום תרבות "
"האיש שיצר את הזומבים ":מחווה לריצ'רד מתיסון "
http://www.yekum.org/2013/07/%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a…