טו-לו-לו-לו-לה-לה-לה-טי-טי-טי!

הקול המתכתי ניסר את אוויר המקדש השליו, וטלמון, שהיה שקוע במדיטציה היומית שלו, שלושה מטרים מעל הקרקע, איבד את הריכוז שלו והתנדנד בצורה מסוכנת. לרגע נדמה היה שהוא יצליח להחזיק מעמד, אבל אז החלו הבתולות לצרוח.

הוא בילה את חמש הדקות הבאות בניסיון לחלץ את איבריו מתוך התסבוכת שהיתה פעם ישיבת לוטוס מושלמת, בעוד האלים הזוטרים האחרים התרוצצו בין החדרים, רודפים אחרי בתולות בוכיות ומנסים להעמיד פנים שאינם חרדים בדיוק כמותן. אדי צבעים עלו משולי גלימותיהם כשריחפו לכל עבר, מחפשים את מקור הקול המזוויע שטרד את השלווה הנצחית במקדשה של אריאדלה.

טלמון, שתודות לשיטת הרגיעה החדשה שלו נלכד כעת כשכף רגלו הימנית תקועה באחוריו, היה היחיד שאולץ להישאר במקומו די זמן כדי שיבין מהיכן היה הצליל הנורא מוכר לו. הוא פסע אל משרדה של אריאדלה והרים את החפץ המתכתי הזרחני משולחנה כשארשת של גועל נסוכה על פניו. הדחף הראשון שאחז בו היה להשליך את המכשיר השטני משולי העננים, אך הוא תיאר לעצמו שלא זו היתה כוונתה של האלה שלו כששלחה את השיקוץ אל תוך מקדשה.

הוא הדף את שולי המכשיר בקצה אצבעו, והצלצול פסק. ההקלה והרוגע שחש טלמון היו רגעיים בלבד, שכן שניה מאוחר יותר עלה מהמכשיר קולה של אריאדלה, מעוות על ידי החפץ המתכתי. "טלמון?"

"גבירתי!" טלמון כמעט ושמט את הפריט המפלצתי. "את לכודה בתוך התועבה הזו?"

"מה? טלמון? הלו? אני לא שומעת – "

"גבירתי!" שאג טלמון. "אגייס מיד את כל לוחמי המשמר שלך! אזמן את כל האלים! לא ננוח ולא נשקוט עד ש – "

"טלמון!" הפעם התלווה לקולה של אריאדלה צלצול אלוהי מרשים. "אני לא לכודה!"

"את… לא לכודה?"

"לא. אני צריכה טרמפ". הצלצול האלוהי היה קצת פחות מרשים הפעם. טלמון זקף גבה.

"טרמפ?"

"כן. מלמטה. תרתום את האווזים או משהו".

"מלמטה?"

"טלמון, אתה תמיד מתלונן שאני לא נותנת לך שום דבר לעשות. אז בוא לקחת אותי, עכשיו! אני עייפה ויורד עלי גשם וקר לי!" הפעם הצלצול האלוהי לא היה מרשים כלל.

"כמובן, אה, גבירתי".

"יופי. אני מחכה".

"גבירתי, אם יורשה לי לשאול… מדוע אינך משתמשת בכוחותיך כדי לקרוא לי במחשבתי…"

שקט מבורך עלה מצדו השני של השיקוץ, וטלמון חש הקלה מעורבת בבחילה כשדחף אותו לכיסו. בדרכו החוצה הוא הזיז בעדינות בתולה בוכיה שחסמה את דרכו.

---

אריאדלה התרוממה מגלי הים עליהם ישנה, די הצורך כדי שחמישה עשר אווזים ידחפו מתחת לגופה וירימו אותה במאמץ. עורה ושערה היו אפורים ומרוקנים לחלוטין מצבע. טלמון חשב שכבר מאות שנים הוא לא ראה אותה במצב כל-כך גרוע. היא סחטה את המים משערה.

"כמה זמן ישנתי? כבר הגיע הזמן לצבוע את הכוכבים?"

טלמון הציץ שוב באריאדלה, בוחן את העיגולים האפורים מתחת לעיניה האפורות. "גבירתי… אני חושב שהלילה אפל מדי לכוכבים".

"אפל? באמצע אוגוסט?"

"אביך, גבירתי".

"אביך? זה לא רע". אריאדלה נאנחה ונשענה לאחור על אווז שלא העז למחות. "אתה אל זוטר טוב, טלמון".

טלמון החניק אנחה והאיץ באווזים. "אֶלְסיסטנט, גבירתי. האקדמיה תיקנה את המונח…"

"טלמון, לא היה קל יותר אם כל העולם היה אפור?" אריאדלה אחזה בקווצת שיער בין אצבעותיה. ניכר לעין שהיא לא מקשיבה לו.

"גבירתי?"

"סתם רעיון". אריאדלה נאנחה וטפחה על האווז, מטיבה אותו מתחת לראשה.

מרכבתה הרתומה לחמורים של אלת העצלות חלפה על פניהם. אלת העצלות רכנה ולחשה משהו לאלסיסטנט שלה, שצעק אל טלמון, "היי, אל-זוטר! אתה כבר צובע את הנקודות השחורות על המצות?" הוא פרץ בצחוק, והאלה שלו רק חייכה. המרכבה מיהרה הלאה – לא מהר מדי, כמובן, כיאה לאלת העצלות. פניו של טלמון היו יכולים להחמיץ אפילו פודינג.

אריאדלה פקחה עין וטפחה מעט על האווז ששימש כרית לראשה. הוא געגע במחאה. "אל תשים לב אליהם, טלמון", היא מלמלה והתהפכה, מתכסה בכנפו של אווז אומלל אחר.

"בוודאי, גבירתי. כמובן, אולי אם גבירתי היתה מאפשרת לי לצבוע את הנקודות השחורות של המצות…"

"יום אחד, טלמון. נקודות שחורות זו עבודה מסובכת. צריך להיות מאוד מדויקים". אריאדלה פיהקה. "במובן מסוים זה יותר מסובך אפילו מלצבוע את השקיעה".

"אני לא יודע, גבירתי. מעולם לא אפשרת לי לצבוע את השקיעה".

"טלמון", אריאדלה פקחה את עינה השניה והשעינה מרפק על צווארו של האווז, שלא נראה נינוח במיוחד בתנוחה זו. "כמה זמן אתה האלסיסטנט שלי?"

"שלושת אלפים וחמש מאות שנות בריאה, גבירתי".

"ומה צבעת עד היום?"

"טחב, גבירתי". טלמון החניק את תחושת העלבון. "על אבנים. לפני מאתיים שנה".

"ולמה אתה לא צובע טחב היום?"

"כי הוא היה צריך להיות ירוק יותר, גבירתי".

"בדיוק. צבעים זה עניין חשוב מאוד, טלמון. כולם מסתכלים על צבעים. תאר לעצמך שמישהו ישים לב שהטחב על הסלעים קצת כהה מדי. אתה יודע לכמה בעיות אקולוגיות, ביולוגיות, מטאורולוגיות וקולינריות זה יכול לגרום?"

"אה…"

"בדיוק. אבל אל תדאג, אני אתן לך עוד הזדמנות בקרוב. רק עוד כמה מאות שנים, אני מבטיחה". אריאדלה התהפכה שוב, מחרידה את שיירת האווזים המגעגעת. היא הושיטה יד, נוגעת באוויר החשוף בקצות אצבעותיה. אפלת הלילה לא נראתה עוד חסרת כוכבים, אלא רק שחורה, כמו תמיד.

"גבירתי…"

"מה עכשיו?"

"פשוט תהיתי מה תרצי לעשות בשיקוץ המתועב הזה". הוא הציג בפניה את הטלפון הסלולרי.

אריאדלה פקחה שוב את אותה עין. "חשבתי להשיג אחד לכולכם. זה יכול לחסוך המון זמן, אתה לא חושב? שתתעדכנו קצת, אתה יודע. אתם כל כך שמרנים."

טלמון לא היה צריך להתאמץ כל-כך להחניק את אנקת הזעזוע. אריאדלה כבר נרדמה. הוא החליף מבט של שותפות גורל עם האווז שבנוצותיו התחפרה.

"תתעודד, חבר", אמר האווז. "אף אחד עוד לא מרט אותנו ושם אותנו בציפה. החיים יפים".

טלמון ניסה לאמץ את נקודת המבט הזו, אך ללא הועיל.

---

הוא חיפש עצות אצל האלים הבכירים האחרים. אלת האמנות הציעה לו להשקיע את זמנו העודף בעיצוב מקדשיה של האלה שלו, ואף המליצה לו על מעצב פנים מצוין. אל המוות אמר לו להרוג את אריאדלה ולתפוס את מקומה. אלת הסרטים השאילה לו את כל הסרטים שלה שעסקו באומץ ומימוש עצמי, אבל כל מה שיצא לטלמון מכך הוא התמכרות עזה לשירי דיסני, ובמיוחד לבת הים הקטנה. אל החרדה שאל אם טלמון לא חושש שהאלה שלו תקרוס תחת העומס, ואז האחריות על כל הצבעים תהיה מוטלת רק על כתפיו. אלת הרומנטיקה הציעה לו לכתוב לה שיר ולחשוף בו את כל רגשותיו. אל המוזיקה הציע להלחין את השיר. אלת הפולניות נעשתה ירוקה מעט יותר וצרחה עליו לצאת מהמקדש שלה, ושיש אנשים שבכלל לא מקבלים אווזים שיורדים איתם למטה, ושהוא והאלה שלו צריכים להגיד תודה. אל ההומור גרם לו להחליק על קליפת בננה. אף אחד מהדברים האלו לא שיפר את הרגשתו. נורא מכולם היה אל הפילוסופיה-בגרוש. טלמון הצליח לקבוע אתו פגישה אחרי שהקשיב במשך חמש שעות לשלושה אלסיסטנטים שונים, שהזהירו אותו אל-אל בתורו להקשיב היטב לדבריו של אל הפילוסופיה-בגרוש. טלמון הפך את עצמו לבלתי נראה – אחד היתרונות בלהיות האלסיסטנט הראשי של אלת הצבעים – כדי לעבור את השישה הבאים לפני תום החורף.

"הקשב למילותי", אמר אל הפילוסופיה-בגרוש לאחר שסיפר לו את בעייתו.

"אני לא יודע", אמר טלמון בחשש. אחרי הכל, הוא הוזהר. שלוש פעמים. "אמרו לי להקשיב לדבריך".

"הקשב למילותי", התעקש אל הפילוסופיה-בגרוש, שלא אהב שקוטעים אותו – ועוד פחות מכך שמבלבלים אותו. "מילים שאינן נאמרות הן כמילים חסרות תוכן".

"אתה מתכוון שאני חייב לספר לה איך אני מרגיש", אמר טלמון.

"אבל", המשיך אל הפילוסופיה-בגרוש. "מילים שנאמרו לעולם לא יוכלו להילקח בחזרה".

"אז אני צריך להיזהר?" שאל טלמון.

"זהירות ושנינות הן מסווה הצביעות", אמר אל הפילוסופיה-בגרוש ברוב רושם.

"אז מה כדאי לי לעשות?"

אל הפילוסופיה בגרוש נד בראשו באיטיות, מהורהר. "לעתים, כאשר הדרך מתפצלת ואין אנו רואים לימיננו או לשמאלנו, כל בחירה תהיה הבחירה הנכונה".

"אז אני חייב לעשות משהו, לא משנה מה?"

"החיפזון מן השטן", מיהר אל הפילוסופיה-בגרוש להוסיף.

"מה?"

"אה…" אל הפילוסופיה-בגרוש היסס. "גמל הלך לבקש קרניים, ואוזניו שהיו לו גזזו ממנו!"

טלמון לטש עיניו. "זה אפילו לא פתגם אמיתי!" אמר, ואד אדום עלה משולי גלימתו כשפנה ללכת. "המצאת אותו!"

---

הוא החליט בכל זאת לנסות שוב בפעם הבאה שירד עם האווזים. הפעם הזעיקה אותו אריאדלה בעזרת אחד השירים האהובים עליו. הוא כמעט בכה כששמע מה עשה המכשיר המתכתי השטני לקולה של אריאל, בת הים הקטנה.

"גבירתי", פתח טלמון, בוחן את עורה האפור של אריאדלה. "סתיו עכשיו. עונה מאוד קשה לאלת הצבעים. ול… אה… עוזריה". הוא חשב על האלסיסטנטים האחרים, שבוודאי שיחקו ברגעים אלו ממש שש-בש עם בתולות על רצפת המקדש.

"תמיד אמרתי שיש לך כשרון מופלא לדקויות, טלמון", מלמלה אריאדלה. כשהתמתחה היא כמעט מלקה צוואר של אווז.

"אני מתכוון, גבירתי, שאת אינך נעשית צעירה יותר".

לפתע עיניה של אריאדלה נפקחו לרווחה, והמבט שניבט אליו מתוכן יכול היה לשאוב את הצבע מהעולם כולו. סביר היה להניח שיעשה זאת אם לא יחשוב על משהו.

"כמובן, גם אינך נעשית מבוגרת יותר", נחפז טלמון לתקן. "אבל זו חלק מהבעיה. את חסרת תחליף. מתי היתה הפעם האחרונה שלקחת לעצמך חופש?"

"על מה אתה מדבר? היה היום הגשום ההוא, לפני שלושה חורפים…"

"כן. את צבעת את טיפות הגשם על הפרחים".

"והפסקת החשמל הזאת בחצי הכדור…"

"זאת שאת טרחת במהלכה במיוחד על אור הנרות, ועל האדום שאנשים ראו מול העיניים שלהם כשהם התנגשו חזק מדי בדברים".

"טלמון, אני לא מבינה בדיוק על מה אתה מתלונן".

"גבירתי, אני פשוט אומר שרוב האלים האחרים נעזרים באלסיסטנטים שלהם כל הזמן".

"אלת צעצועי המין לא נעזרת בהם".

"רק כי היא הבריחה את כל האלסיסטנטים שלה, גבירתי. רובם לא מוכנים לדבר על זה".

"אז אני אוהבת לעשות דברים בעצמי. מה רע בזה? אתה יודע שאני עובדת הכי טוב לבד".

טלמון מרט את זנבו של אווז בתסכול, ואז התנצל בפני האווז. "גבירתי, שישה-עשר עוזרים יושבים במקדש שלך ומשחקים שש בש עם בתולות".

"מה רע בזה? אני הצעתי להם לעשות את זה. הם היו משועממים".

"קודם כל, גבירתי, נדמה לי שלא התכוונת שישתמשו בבתולות ככלי משחק. ושנית, הם אלים".

"אלים זוטרים", תקנה אריאדלה, ותקנה באותה נשימה גם את צבעו של עלה נושר ושני עננים.

"בבקשה, גבירתי, אלסיסטנטים. מה יזיק לנסות? לתת לנו רק חלק קטן וקל מהעבודה? בקרוב תצטרכי שוב לצבוע ענני סופה, טיפות גשם, ברקים ורעמים, ערפל ו…"

"אני לא חושבת שיהיו לי הרבה רעמים לצבוע, טלמון".

"גם רעמים מעטים יוסיפו לעבודה הרבה מדי שיש לך, גבירתי!"

אריאדלה נאנחה והסתובבה להביט בבבואתה במים, בוחנת את פניה ושערה האפורים. "אולי אתה צודק", אמרה לבסוף.

"למה את תמיד כל כך שלילית, גבירתי? אם רק תתני לי סיכוי תראי ש… רגע, מה אמרת?"

"אמרתי שאולי אתה צודק, טלמון", אמרה אריאדלה.

"צודק? במובן של לא טועה?"

"במובן של אני אנסה לחשוב על משהו לעשות בשבילך כשהחורף יתחיל. אולי במחלקת גינון והשקיה, זה ימצא חן בעינייך?"

טלמון ראה את עצמו בעיניו רוחו, צובע את ניצני הפרחים הנובטים, את פירות ההדר הראשונים, את העלים הירוקים, המדשאות, המזלפות הצבעוניות של ילדות בגן חובה עם ציורים של פוקימון.

"כן, גבירתי", אמר בקול שקט ומאושר. "זה יתאים לי מאוד".

"יופי. תגיד, אתה חושב שאפשר לארגן לי איזו כרית ושמיכה רכה במקום האווזים האלו? הם זזים יותר מדי, זה לא נוח".

"כרית? בוודאי, גבירתי". טלמון הביט באווזים הנעלבים. "אבל למען האמת, גבירתי, זה לא יהיה נוח יותר. אחרי הכל, כריות ושמיכות ממולאות בנוצות של – איה!" אחד האווזים נשך את ידו.

"אני לא הייתי עושה את זה, בחור", הוא געגע אליו. "בהשוואה אליך, האלסיסטנטים של אלת החיות די פעילים".

טלמון השתתק במהירות. אם בגללו אריאדלה תהפוך את האווזים שלה לשמיכת חורף, שום מקום לא יהיה בטוח עבורו. אלת החיות היתה ידועה בנקמנותה. כל חיה על פני הקרקע או בשמיים תתחיל לרדוף אותו. ואולי אפילו הבתולות ההן. הוא לא היה בטוח.

---

יום הגשם הראשון של החורף היה נורא. טלמון התייצב למטה במעיל גשם, פניו סמוקות באושר וכובעו מחליף צבעים מרוב התרגשות. ואז גילה שאריאדלה אכן עמדה במילתה ושיבצה אותו למחלקת גינון והשקיה. אם כי אולי היה נכון יותר לקרוא לה מחלקת ניגוב והרקעה. טלמון מעולם לא חשב שיאלץ לבלות את היום בהתרוצצות אחרי ילדים ומבוגרים בכניסה לכל בניין ובית. לא נורא, אמר לעצמו. כל עבודה מכבדת את בעליה. אפילו צביעת כתמי בוץ על שטיחוני כניסה.

ואמנם, הארוע המסעיר ביותר שקרה לטלמון באותו יום כלל כמה ילדים שובבים שהשאירו עקבות רגליים על הקירות ועל התקרה. אבל בהפסקת הצהרים, כשאריאדלה חלפה על פניו כמו מטוס סילון עם שובל צבעוני במיוחד, היא חייכה והודתה שהרבה יותר קל לה כשהיא לא צריכה לדאוג לכתמי הבוץ. היא התנדפה מיד, ממהרת ללא ספק לצבוע עוד ברקים ורעמים, אבל טלמון גילה גאווה חמימה מלבלבת בגופו נוטף המים.

---

הוא לא ציפה לטעוֹת, בוודאי שלא ביומו הראשון. כמה מסובך לצבוע כתמי בוץ על כמה שטיחים ורצפות? מסתבר שיותר מכפי שציפה. טלמון גילה לחרדתו שחום שנותר ללא השגחה נוטה להיספג ולהפוך כתום, ולפעמים אפילו צהבהב. טלמון היה צריך לערבב שחור, אבל השעה היתה מאוחרת, היה לו יום ארוך וקשה כל כך – איך אריאדלה עושה את זה, לעזאזל? והוא פשוט לא הבחין. אריאדלה שמה לב הרבה לפניו, והיתה חיוורת מאוד כששלחה אותו בחזרה למעלה.

הוא שירך את רגליו הנוטפות באומללות על השטיח במקדש וצבע את כתמי הבוץ מאחוריו בחום מושלם, בעודו מתעלם מגינוני הטקס ומהגלימה הלבנה, הנקייה והיבשה שהציעו לו שתיים מהבתולות. אריאדלה היתה עדיין על האדמה, מתקנת את שגיאותיו – משחימה את כתמי הבוץ שלו לפני, כך אמרה, שעשרים מיליון אנשים שם למטה יצעקו על הכלבים שלהם על לא עוול בכפם, וחמישים מיליון אחרים יצעקו על ילדיהם הרכים מאותה סיבה.

הוא עמד לקרוס על מיטתו ולשכוח מהיום הנורא הזה. אבל אז בקע מחולצתו שיר קרב נורדי משובש, רצף מחריד של צלילים מתכתיים בלתי קשורים. הבתולות והאלסיסטנטים פנו אליו כאיש אחד, פניהם מכורכמים. הם הפסיקו זה מכבר לברוח בצרחות מפני הקול הנורא, אבל טרחו היטב להראות לטלמון מה חשבו על מכשיר התקשורת הבהמי שלו. מובן מאליו שלא העזו לעשות זאת בפני האלה שלהם.

---

כשירד למטה עם האווזים, אריאדלה ישנה על גג בניין גבוה, ונראתה מותשת אף יותר מהרגיל. טלמון לא היה יכול לשאת לראות אותה כך. הוא חש את האכזבה קורנת ממנה כמו גלים קטנים בצבע דחיה. הוא חיכה שתעלה על האווזים ותתכרבל בשמיכות ובכרים החדשים שלה, ואז ירד לקרקע.

"אתה לא בא, טלמון?" אמרה אריאדלה, וטלמון חש משהו בקולה – רחמים, אולי? משהו שצרב חזק כל כך שהוא יכול היה לדמיין את אריאדלה מציירת קו אדום של עלבון במעלה גרונו.

"לא, גבירתי. אם לא אכפת לך, אני מעדיף להסתובב קצת. זה בסדר אם אקח לילה חופשי?"

אריאדלה הנהנה, אבל נראה שחשה את המרירות בקולו למרות זאת. "בוודאי. טלמון, אל תדאג, זה קורה לכל האלים. זאת לא בעיה. וזה לא עושה אותך אל פחות טוב".

טלמון מיהר להעלים את האדמומיות שעשתה דרכה מקצות אוזניו אל לחייו. "זה אף פעם לא קרה לי".

"אנחנו ננסה שוב. אולי היית בלחץ".

"באמת? תתני לי לנסות שוב?"

אריאדלה היססה. "כש… יעבור קצת זמן. אולי ביום קצת פחות עמוס".

טלמון נאנח. "כן, גבירתי". הוא פסע באיטיות אל הירידה מהבניין. אריאדלה טפחה על צווארו של אחד האווזים, והם המריאו. לאחר דקה הם הנמיכו שוב, ועיניה הבוהקות של אריאדלה הציצו בו מבעד לשמיכה.

"טלמון", היא אמרה. "השארת את המכחולים שלך במקדש, נכון?"

---

הוא פסע בין הבתים, החצרות, הבניינים והאנשים במעילי הגשם, בלתי מובחן, וקילל את אלת מזג האוויר ואת כל האלסיסטנטים הפעילים להפליא שלה – ובמיוחד זה שהיה אחראי על תחושת הגרביים הרטובות בתוך הנעליים. הוא טייל שעות. לא התחשק לו לחזור למעלה, וממילא סביר להניח שאריאדלה לא תזדקק לו עוד לעולם.

לפנות בוקר, השמש הפציעה מבעד לעננים וצבעה את השמיים בשילובים מקסימים של ורוד, כתום ואדום, והגשם פינה את מקומו לקשת ארוכה ויפה. טלמון הביט במחזות האלו וחש מעט טוב יותר. גם אם לא היה לו שום חלק בקשת, הצבעים עדיין שימחו אותו.

הוא התמתח ועמד לעזוב לשנת הלילה הארוכה שדחה זמן רב מדי, כשמבטו נפל על חלון קרוב. איש עמד בגבו אליו מול בד ציור, וצייר שני אנשים על שפת אגם קטן ועקום.

טלמון בחן את התמונה וחש סחרחורת פתאומית. טביעות הרגליים שנותרו בחול היו צהובות.

מישהו הבחין, טלמון חשב. מישהו עלה על הטעות שלו. אריאדלה תהרוג אותו.

הוא דפק בחוזקה על הדלת, ועמד להשליך את עצמו כנגדה כשנפתחה בבת אחת, והוא נפל לפנים על אדם נמוך ורזה, בעל זיפי זקן ושיער משוך לאחור בג'ל. הוא היה לבוש חלוק עבודה מוכתם ופתוח, שמתחתיו רק תחתוני בוקסר דהויים וגרביים אפורות. על צווארו נחה שרשרת זהב כבדה.

"הלו, תיזהר, גבר", אמר האדם ולגם מבקבוק שחור שנח בידו הימנית.

"אדוני, אני מתנצל, אך עלי לבקש בכל לשון של בקשה…"

"כן, כן", הגבר שלח יד אל תחתוניו ופלה משם ערמות שטרות. "כמה זה?"

"סליחה?" התבלבל טלמון.

"ארבעים וארבע תשעים נדמה לי, אמרו לי בטלפון. נו, אני אתן לך טיפ גדול שבאת בשעה הזאת על האופנוע…" האיש בחן את טלמון. "רגע, מה נסגר כאן? איפה האופנוע שלך?"

"אני בדרך כלל נוהג באווזים, אדוני", התוודה טלמון.

"והפיצה?"

"ה… המה, אדוני?"

"הפיצה שלי, מה! ארבעים וארבע תשעים. גם חיכיתי לכם שלושת-רבעי שעה. כשאני עבדתי בפיצה – "

"אה, סליחה, אדוני", טלמון הוריד את ראשו. "לא באתי בעניין פיצה. באתי בעניין הציור".

"אז למה אתה לא מדבר, גבר?" עיניו של האיש אורו, או לפחות נדמה היה לטלמון שראה ניצוץ של אור תחת הגבות העבותות. "מה אתה עומד בחוץ ונרטב? בוא בוא, 'כנס". הוא משך את טלמון פנימה – לשמחתו, לא באותה יד שחפרה לפני רגע בתחתוניו.

טלמון הביט סביבו בדירה המלוכלכת ועמוסת החפצים. קשה היה למצוא מקום לדרוך בו על הרצפה. הוא הובל אל מה שכנראה היה פעם המטבח, מתחת לערמות של זבל. "אה, אני לא…"

"זה בסדר, הנה, שב, עוד מעט גם תהיה לנו פיצה…" האיש שלף מתחתוניו קופסה לבנה, וחיפש משהו על השיש. "שיט… ראית אולי מצית?"

"אם הייתי רואה, אני מבטיח לך שהייתי שולח אותו אל שלטונות החוק שלכם לפני שהיה מצליח לגרום נזק", אמר לו טלמון.

"אה-הא", לא נראה היה שהאיש המוזר הקשיב לו. לאחר רגע, הוא הסתובב בחזרה אל טלמון כשחפץ קטן לכוד בין אצבעותיו, שלף חפץ קטן אחר מהקופסה הלבנה, ואחז אותו בין שיניו. קול חיכוך נשמע, וריח דוחה למדי התפשט בדירה. "אז באיזה ציור אתה מתעניין?"

"זה עם… טביעות הרגליים, אדוני". טלמון בלע את רוקו. "ראיתי אותו מהחלון".

"בחירה טובה, אח שלי". הצייר נשף עשן בפניו. "אבל אתה צריך לחכות עם זה, אלא אם כן אתה רוצה אותו ככה חצי גמור". הוא תפס את טלמון בזרועו והוליך אותו אל חדר אחר, מלא בדי ציור צבעוניים. "אם כן אני עושה לך הנחה. אלפייה אחת וזה שלך. במזומן, כן? משה עמירם מקורי, זה כבר חתום".

טלמון העביר יד בשערו. הוא חש מבולבל וחסר אונים לנוכח הישירות המשונה של הצייר. הצייר האחרון שפגש היה במאה השש-עשרה, והוא היה בטוח שהם לא התנהגו ככה. הוא החליט לעשות עוד מאמץ להשיב את השיחה למסלולה. "רציתי לשאול", הוא אמר, "לגבי טביעות הרגליים בציור".

"מקורי, אה? הפתעתי אותך?" הצייר קרץ אליו.

"ואיפה… ראית את טביעות הרגליים האלו?"

"ראיתי?" הצייר ירק את החפץ הלבן הקטן מבין שיניו ודרך עליו בכוח, צועד לכיוונו של טלמון. "בוא'נה, בחור, אל תתחצף. מה נראה לך, שמשה עמירם הוא אחד מהנקבות הרגישות האלה שמציירות כל מה שהם רואים וקוראות לזה אמנות? אה?" צלצול נשמע מכיוון הדלת, וטלמון חש הקלה גדולה כשפניו של הצייר פנו ממנו. "הנה, תסתכל פה".

טלמון הביט סביבו בציורים עליהם החווה הצייר. הם לא היו מוצלחים כל כך. הוא הבחין כעת שכמעט בכל ציור הוא ראה טעויות של צבעים. באחד אנשים שיחקו בקלפים, פניהם כחולים וסגולים. באחר, בחורה ערומה קוטפת בננות אדומות. בשלישי נראתה חבורת גברים בעלי שיער בצבעים משונים, תוחבת את ראשו של אדם לתוך אסלה.

"אסלה תכלת. מתרומם, הבנת?" הצייר נשען מעל כתפו, מבהיל אותו. הוא אחז בידו האחת במגש פיצה, ובידו השניה חבט בכוח רב מדי בכתפו של טלמון. "אז מה אתה אומר, גבר, אתה קונה?"

"לא… לא, תודה". טלמון חש גלונים של צבע מתגלגלים מעל ליבו. "תודה שהראית לי את הציורים שלך".

"מה יש? לא נאה לך אומנות פוסט-מודרניסית?" הצייר קפץ את אגרופיו. "אתה אחד מהנקבות?"

טלמון הביט למטה, ואז שוב בצייר. "אני די בטוח שלא, אדוני", אמר במבוכה. "אלא אם כן משהו השתנה בזמן שלא הסתכלתי. אבל האלה שלי לא תאפשר להכניס… אמנות… כזאת אל המקדש שלה".

"נותן לאישה ש'ך לנפנף אותך, אה? מה רע לה עם קצת צבע בחיים?"

וטלמון, אולי כיוון שעבר עליו יום ארוך וקשה, אולי כי היה בודד ועצוב ומאוכזב מעצמו, או אולי כי האיש הצעיר שהעז לצבוע דברים בצבע אחר בחירות כזו ובגאווה כה רבה היה ללא ספק מוזר מכל בן-אנוש שזכה אי פעם להכיר, כולל זה שטען שהוא מסוגל ללכת על מים, סיפר לצייר את הכל.

---

"תן לאח שלו להבין רגע", אמר הצייר, שטלמון כבר מזמן התייאש מלהבין את רוב דבריו. "אתה מהאלים? אל משנה או משהו כזה…"

"אלסיסטנט. האקדמיה ללשון האלית קיבלה לפני אלף חמש מאות שנים את הטענות שאל זוטר הוא מושג מזלזל ש…"

"כן, כן". הצייר נופף בידו האוחזת במשולש פיצה. רוטב עגבניות אדום לכלך את גלימתו של טלמון. "והבחורה ש'ך – זאת אריאדלה? ההיא של הצבע?"

טלמון רחרח את משולש הפיצה שלו בחשדנות והחליט לוותר. "היא לא בדיוק בחורה, ולא בדיוק שלי…"

"אבל זאת ההיא, כן? בסדר, הבנתי אותך, גבר". הצייר נגס במשולש הפיצה שלו, והניח בידיו של טלמון כוס מלאה נוזל שחור מהביל. "ואתה, התפקיד ש'ך זה לעזור לה, אבל לא בא לה שתעשה את זה".

"זה לא בדיוק זה, אדוני". טלמון לגם מהמשקה. הוא היה מר, אבל לא עלה בדעתו להעליב את הצייר.

"משה, אמרתי לך, אח שלי", הצייר הניח את משולש הפיצה בצד, ולגם מהכוס שלו. "אז מה יש לה, לגיברת?"

"יש לה… אה… בעיה בהאצלת סמכויות, אדוני". טלמון הרים את הכוס לשפתיו.

"בעיה בהאצלת סמכויות, אה?" הצייר גיחך. "לי נשמע שהיא צריכה זיון".

טלמון ירק את הנוזל המר בבת אחת, מרסס את כל השיש בשחור.

"מה נחנקת?" הצייר גיחך. "עזוב, גבר. זה ברור מה קורה כאן".

טלמון ניסה לדבר, אך נדמה היה שהוא מסוגל להשמיע רק קולות של אווז.

"שתה, שתה". הצייר טפח על גבו בכוח. "הבחורה שלך לחוצה מדי. מישהו צריך להוציא לה את המקל מהתחת".

"להוציא לה את המקל מה…" חוש הדיבור של טלמון חזר, ומיד אבד שוב.

"בדיוק. שתירגע קצת. ספא, שינה טובה וזיון טוב. זה הכל". ניצוץ האיר לפתע את עיניו של הצייר. "ת'ה יודע", אמר. "בעצם אח'שך הוא היחיד בשכונה שעוד לא עשה אלה. תגיד, היא חתיכה, האריאדלה הזאת שלך?"

"חתיכה של מה?"

"חתיכה. אתה יודע, כוסית, יפה".

"יפה?" טלמון ניפח את חזהו. "אלת הצבעים אריאדלה היא היפה בנשים, האלוהית שביפות, האישה שבאלים! אה… כלומר…" הוא כיווץ את מצחו.

"סבבה. תביא אותה לכאן, גבר". הצייר חכך את ידיו והפך את כוסו הריקה אל תוך הכיור המלא. "אני כבר אטפל בה".

"אני לא בטוח שזה רעיון טוב, אדונ– אה, משה".

"סמוך על אח ש'ך. בחורות כאלה לא מתות. רק מתחלפות".

"למעשה, אריאדלה לא – "

"יש רק דרך אחת לטפל בנשים כמו זאתי, ואני יודע בדיוק איך".

"באמת?" שאל טלמון.

"מה נראה לך, שאני משקר? למשה עמירם יש הרבה ניסיון עם נקבות ים תיכוניות. קשה לספק אותן, אלה".

טלמון נאנח. "אני מאמין לך, אדונ– משה, אבל בכל זאת – "

"שמע, גבר, אתה רוצה מתישהו לעשות אומנות פוסט-מודרניסית? לצבוע ביקיני של כוסיות?"

טלמון נרתע לאחור, לא בטוח לאיזו תשובה ציפה הצייר. "אה…"

"יופי. אז לך תביא אותה".

---

כשיחשוב על כך בעוד כמה שנים, לא יבין טלמון כיצד אזר את האומץ להפריע לאלת הצבעים בשנתה, לגרור אותה ממיטתה, להושיב אותה על האווזים ולהוביל אותה אל דירתו הקטנה, המלוכלכת ואפופת העשן של משה עמירם, צייר פוסט-מודרניס. "אל תגעי בשום דבר, גבירתי", הזהיר אותה כשדפק על הדלת. "בעצם, אל תדרכי אפילו על הרצפה".

"מה אנחנו עושים כאן, שוב?" אריאדלה מלמלה. בימים האחרונים היא היתה עייפה מתמיד , ונדמה שהצטרפה אליו רק כי לא היה לה כוח להתווכח.

"יש מישהו שאת חייבת לפגוש".

הדלת נפתחה, והצייר עמד בפתח. הוא סקר את אריאדלה מכף רגל ועד ראש. היא לבשה את כותונת הלילה שלה, עורה החיוור נשקף מתחת לבד העדין, ושיערה הארוך נראה כמו משיכות צבע יצירתיות. אפילו במצבה התשוש, היא היתה יפהפיה.

"בואי, בואי, כנסי", אמר הצייר, ופתח את הדלת לרווחה, רק כדי לטרוק אותה בפניו של טלמון לאחר שאריאדלה נכנסה.

---

לאחר זמן מה, החל טלמון לחשוש שכל העניין היה רעיון רע. אפילו נורא. בתחילה עלו צעקות מתוך הדירה. כפי שציפה טלמון, אריאדלה נזעקה למראה הציורים, ודרשה ממשה לספר לה מתי ראה את המראות האלו והיכן. כשהסביר לה שמדובר ב"אמנות של גברים", היא התחלחלה עוד יותר, ושאלה אותו למה שמישהו יצייר משהו לא אמיתי כשיש כל כך הרבה צבעים יפים בחוץ, ובכלל, מי נתן לגברים להחזיק מכחול ביד. משה, בתגובה, אמר לה שהצבעים שלה "משעממים לאללה", מה שהוביל להתקפת זעם, שבמהלכה היא כינתה את משה "בן אנוש חסר תועלת", ו"אוויל משריש", ואיחלה לו שאל העיוורון יכה אותו כדי שיפסיק להשחית את הצבעים שהיא עמלה עליהם כל-כך על ציורים מזעזעים כאלה. משה, בתגובה, קרא לה "נקבה היסטרית", ו"כוסית שחושבת'צמה", ונשף עשן בפניה.

אחר-כך אריאדלה התרגזה באמת.

בהתחלה הפכו הקפה השחור והבירה ורודים. אחר כך נצבעו כל הדפים הלבנים בשחור, כדי ש"אמנים יומרניים ומחרידים", כדבריה, לא יוכלו לבזבז עליהם צבע יקר. הפיצה שנשלחה אל הדירה בצהריים הוחזרה פעמיים עם השליחים, וטלמון חשב שראה עגבניות כחולות וזיתים אדומים מציצים מתחת לקצה הקופסה. השיא היה כשהחפצים הלבנים המסריחים נראו נורמליים לגמרי כשהציתו אותם, אך העשן שעלה מתוכם צבע לפרק זמן ארוך למדי את כל סביבתו של המעשן, כולל אותו עצמו, בורוד. זו היתה עבודה מורכבת במיוחד. טלמון התבונן בעולם סביבו הולך ומשתגע, אך לא העז לנקוט בפעולה, מפוחד מתגובתה האפשרית של אריאדלה.

למחרת בבוקר טלמון התעורר בשעת בוקר מאוחרת לשמע דלת נטרקת. הוא הספיק רק לראות שובל של צבע – בעיקר אדום – נעלם מעבר לפינת הרחוב. הוא פתח את דלת הבית, וגילה את משה שרוע על הספה כשהוא לובש רק את זוג תחתוניו הדהויים, והחפץ הלבן והמסריח נעוץ בין שפתיו. פניו וגופו היו ורדרדים מהרגיל, ושיערו קיבל גוון בלונדיני-ירקרק. "מקרה אבוד, הגיברת שלך", אמר הצייר, שאף שאיפה עמוקה ונשף עשן בפניו של טלמון. "אבל איזו אישה!" הוא חיקה קול של חתולה, ואז הסתובב ונרדם. טלמון הבחין שעל אף שהדירה נראתה מלוכלכת ומבורדקת אף יותר משהיתה, כל הציורים היו שלמים.

טלמון מיהר בעקבות אריאדלה, אבל גילה שלא היה עליו להרחיק לכת. היא עמדה ממש מעבר לפינה, על כר דשא קטן, קפואה במקומה, בוהה באנשים שחלפו ברחוב. טלמון העיף בלחייה הסמוקות מבט. "גבירתי! את… את… שכבת איתו?"

"עם הערס הזה? אל תהיה מגוחך", נזפה בו אריאדלה. גופה, שערה ובגדיה הלכו והלבינו כשקלטה את מלוא משקלם של מעשיה. גברים מכובדים ניסו לשווא לשטוף את הצבע הורוד מבגדיהם, מעורם ומזקנם. אנשים הביטו בכוסות הקפה שלהם, עקמו את האף וביקשו מיץ תפוזים. ילדים נהרו אל חנויות כלי הכתיבה, רוכשים גירים צבעוניים וטיפקס. טלמון חשב שזה לא נורא כל כך, ואפילו די מצחיק, אבל לא העז לומר זאת לאריאדלה, שנראתה כאילו עמדה להפוך לשקופה מאימה ובושה.

"כמה זמן הייתי בפנים, טלמון?" היא לחשה בקול קטן.

"כמעט עשרים וארבע שעות, גבירתי. הדאגת אותי מאוד. הכל בסדר?"

"בסדר?" קולה של אריאדלה התרומם באוקטבה. "תראה מה קרה! והכל בגללי! אני עשיתי את זה! זו קטסטרופה! זה חסר תקדים! זה… זה…"

היא השתהתה, ואז התפשט חיוך רחב על שפתיה. "זה נפלא!"

"גבירתי?"

אריאדלה החלה לצחוק, והצבע חזר לגופה. "יום שלם צבעתי רק מה שרציתי, בכל הצבעים שרציתי. ואתה יודע מה אני מבינה, טלמון?"

"שאת צריכה להיעזר באלסיסטנטים שלך, גבירתי?" שאל טלמון בתקווה.

"לא! שהערס הזה צדק! צבע זה רק משחק! הכל רק משחק!" היא הניפה יד, וחלקת הדשא שעליה עמדו התמלאה בפסים כתומים וכחולים. "הייתי כל כך עסוקה בכך שהכל יהיה נכון ומדויק, עד ששכחתי כמה צבע זה כיף! אני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה!"

"גבירתי!" טלמון החוויר, ולא הצליח להוסיף עוד דבר. אריאדלה הביטה בו ונפנפה יד, משיבה ללחייו את הצבע.

"קח את המכחולים שלך, טלמון", היא אמרה וצבטה בלחיו. "בעצם, תגיד לכולם לקחת את המכחולים שלכם. לכו תעשו חיים!"

---

פסים של זברות הפכו לכתמים, כתמים של ג'ירפות הפכו למשולשים, עננים נצבעו בצבעי מרשמלו, תותים בצבעי חצילים וחצילים בצבעי עננים. כדורי כדורסל נצבעו ככדורי כדורגל, כדורי מים הפכו לצבע המים, שנטה להשתנות מורוד לירוק לאדום לסגול, תלוי באלסיסטנט. חתולים הצמיחו פרוות בצבע תכלת, וכלבים כשכשו בזנבות בצבע ירוק. שום דוגמנית, שחקנית או כוכבת פופ לא התעוררה בבוקר כשכל הפריטים במלתחתה שומרים על הצבע בו היו כשהלכה לישון.

אבל טלמון לא היה מרוצה. כן, גם הוא נהנה מפריקת העול, משחרור המכחול. אבל זה לא היה באמת מה שרצה. ליתר דיוק, הוא לא רצה שיאפשרו לו לעשות כל מה שרצה. הוא רצה להרגיש מועיל. הוא רצה שיהיה לו תפקיד חשוב. עבודה קבועה, עם אופציות לקידום, ביטוח רפואי, פנסיה, ובבוא היום, אווז או שניים משלו – או לפחות אוגר מכונף.

---

הוא הרגיש מתוסכל, מטופש, מעורער ומקושקש, מה שהיה הגיוני למדי בהתחשב בכך שכמה מהבתולות השתלטו על המכחולים שלו בזמן שישן והשתעשעו בהם. הוא הלך לחפש תשובות אצל האלים האחרים. אל הפסיכיאטריה שאל אותו איך הוא מרגיש בקשר לזה, ואם הוא רוצה לדבר על הילדות שלו. אלת הרפואה נתנה לו שני כדורים נטולי צבע ואמרה לו להתקשר אליה בבוקר. אל האופנה שאל אותו אם הם לא חושבים שהם הגזימו בקשר לורסאצ'ה. אל העיוורון שאל אותו על מה כל המהומה. אל הספורט אמר לו שהכל מתחיל בנפש בריאה בגוף בריא, ושלח אותו לעשות מאה שכיבות סמיכה. אלת העצלות אמרה לו שהוא צריך לישון עד מאוחר. אל הדי.ג'יי אמר משהו, אבל היה כל כך הרבה רעש שטלמון לא הצליח לשמוע. אלת החיות אמרה לו שהוא צריך לשחרר את האווזים ולהפסיק לנצל אותם.

הגרוע מכולם היה, כמובן, אל הפילוסופיה-בגרוש.

"הקשב לדברי", אמר, וכשראה את פיו של טלמון נפתח קמעה מיהר להוסיף, "ולמילותי".

טלמון סגר את פיו.

"גורלם של בני אדם ואלים לא יוכל להיקשר", אמר אל הפילוסופיה-בגרוש.

"אז אתה חושב שהיא תשכח ממה שהוא אמר לה?" שאל טלמון.

"השוכחים את שהיה, סופם לשוב על טעותם", ענה אל הפילוסופיה-בגרוש.

"אבל הטעות היתה שלי!" אמר טלמון.

"אין בוכים על חלב שנשפך", הצהיר אל הפילוסופיה-בגרוש.

"אז איך אני אגרום לה לחזור לעצמה?" שאל טלמון.

"את הנעשה אין להשיב", פסק אל הפילוסופיה-בגרוש.

"רק רציתי שהיא תשתחרר קצת!" אמר טלמון. "לא רציתי שהיא תהפוך לחברה הכי טובה של אל האנדרלמוסיה!"

"תפסת מרובה, לא תפסת", סיכם אל הפילוסופיה-בגרוש.

"תגיד, איך אתה מבקש כוס קפה?" התעניין טלמון.

"דברי חכמים – על כוס קפה נשמעים", ענה אל הפילוסופיה-בגרוש.

טלמון הרים גבה. "ואיך אתה מבקש… אתה יודע…?"

"סייג לחוכמה שתיקה", אמר אל הפילוסופיה-בגרוש.

טלמון מלמל לעצמו קללות קטנות כשעשה את דרכו בחזרה למקדשה של אריאדלה.

---

כמה ימים מאוחר יותר, ישב טלמון על גדות אגם, רוטן לעצמו וצובע את המים הכחולים בשחור, כשהקשת עלתה בשמי הבוקר, זורחת בצבעי כתום, תכלת, ורוד, לילך, כסף, זהב ולבן. קשת יפהפיה, כמו שרק אריאדלה יודעת.

מי היה מאמין שדווקא זה יהיה הקש שישבור את גבם של בני האדם. בתוך חצי יום לא היה מקדש של אלת הצבעים על פני האדמה שלא הושחת כליל, והמון זועם צבא על שערי המקדש הגדול. הבתולות צווחו ויללו, והאלסיסטנטים עשו כל מאמץ לשמור על השערים סגורים. טלמון הציץ מבעד לחרך בדלת. היו שם גברים בחולצות ורודות, נשים בבגדי גברים, גברים בבגדי נשים, שרירנים מזוקנים, כמה נערות עמוקות-מחשוף על אופנועים, ועוד שלוש עם שערות על הרגליים. טלמון היה משוכנע שאף אחת מהן לא רצתה להתקבל כבתולה למקדש. הם נשאו איתם דגלים שעליהם צוירה הקשת – או לפחות הקשת הישנה, לפני שאריאדלה נתנה דרור ליצירתיות הפראית שלה.

"מה הבעיה שלהם, טלמון?" הוא שמע את קולה של אריאדלה מאחוריו. הוא פנה להביט באלה שלו, שעטתה הבוקר שיער אדום, בגדים כתומים, עור ירקרק, נעליים צהובות ושפתיים כחולות.

"אני חושב שהם כועסים על הקשת".

"על הקשת?" אריאדלה דחפה אותו מהחרך והביטה דרכו. "הקשת?! לא על מעברי החציה והרמזורים והפארקים והים והעננים והגבינה הירוקה?"

"את מתכוונת לגבינה הצהובה, גבירתי?"

"ירוקה".

טלמון נאנח. "הם טוענים שבשבילם הקשת היא לא חצי עיגול בשמיים".

"הם צודקים. היא לא חצי עיגול בשמיים. זו אשליה אופטית".

"גבירתי, אולי… תנסי לדבר איתם?" שאל טלמון.

"למה? שיגבילו את החופש היצירתי שלי?" אריאדלה עיוותה את פניה. "תגיד לבתולות להתיז עליהם כמה פחיות צבע".

אבל ההמון הזועם לא עזב, ולאחר יומיים נאלצה לבסוף אריאדלה לצאת אליהם, אדומה מכף רגל ועד ראש.

השיחה התנהלה בצרחות, ועירבה מושגים משונים כמו "אלפי שנות דיכוי", "רמיסת הסמל החשוב ביותר", ו"מצעד הגאווה". אבל בדיוק כשטלמון עמד להציע למנות מישהו כבורר, אולי את אל הפילוסופיה-בגרוש, אריאדלה הזמינה אחת מהנציגות הנאות למשרדה לדיון מעמיק. הן יצאו אחרי כמה שעות, ואריאדלה התיישבה ליד טלמון כשעיניה מזוגגות קלות. היא כבר לא נראתה אדומה כל כך. למעשה, שערה, עורה ובגדיה עטו גוון ורדרד משונה.

"אני מבין שהיא הצליחה לדבר אל לבך, גבירתי", אמר טלמון.

"ולעוד כמה איברים", אמרה אריאדלה, ובהתה באושר בישבנה המתרחק של האישה הצעירה.

"אני שמח שאת מבינה, גבירתי. טוב שיש משהו פסיכי במציאות. אבל לא הכל". טלמון חייך אליה. "תוכלי רק לשנות מדי פעם דברים קטנים, כמו החמצון של כוכבות הפופ. רק בשביל לשעשע את כולם".

"על מה אתה מדבר, טלמון?" אריאדלה בקושי הביטה בו.

"הקשת, גבירתי. היא תחזור לצבעים המקוריים שלה, לא?"

"מה? אה, כן. הקשת. לצבעים המקוריים. בטח. אתה יכול לצבוע אותה, טלמון".

"כן, גבירתי", טלמון אמר בהכנעה, ואז עיניו התרחבו ולסתו נשמטה. "גבירתי?"

"מזמן לא לקחתי חופשה, טלמון. אתה אחראי על העניינים כאן מעכשיו". היא קמה והלכה בעקבות האישה הצעירה והשופעת. "תיזהר במיוחד עם הקשת, כן?"

"כן, גבירתי! את יכולה לסמוך עליי, גבירתי!" טלמון הביט בעקבות האלה שלו, והודה לאלת המזל, לאל המקריות, ולאלת הדברים המוזרים. הוא הרים את סט המכחולים שלו ממקומם. ואז, לרגע, פשוט הביט בהם.

בבוקר הזה, לראשונה מזה ימים ארוכים, זרחה שמש צהובה מעל שמיים כחולים, ים כחול, דשא ירוק, וכל השאר. אבל כמה כוכבות פופ שחמצנו את שיערן גילו שהפך לסגול או לורוד. משה עמירם, לעומת זאת, גילה על הקיר שלו ציור דקורטיבי. היה כתוב בו "תודה על הכל, יא ערס. מסתבר שבאמת הייתי צריכה זיון, פשוט לא ממך".

וטלמון המשיך לצבוע את הקשת, השקיעה, הזריחה, העננים, הים, וכל מה שרצה. לפעמים, בפסח, כשאף אחד לא הסתכל, הוא אפילו ניקד בשחור את המצות שיצאו מהמפעל.