בשנות החמישים של המאה הקודמת, בעיקר בהשפעת המלחמה הקרה, ז'אנר הספרות האפוקליפטית הגיע לשיאו. הז'אנר שיקף את הפחדים והחרדות מפני מלחמה אטומית ועשה זאת בדרכים מגוונות. לעתים נעשה הדבר ישירות, בספרים שתיארו את המציאות במהלך המלחמה ואחריה. במקרים אחרים סופרי הז'אנר נקטו בדרכי עקיפין, והדוגמה הבולטת ביותר לכך היא שלל הספרים והסרטים שהתפרסמו בשנות החמישים והציגו פלישות של חייזרים לכדור הארץ. עבור בני התקופה בארה"ב ובבריטניה, הייתה בכך מעין המחשה של החרדה מפני הפלישה הרוסית, אשר רוככה בשל השימוש באויבים בדיוניים שלא מן העולם הזה.

הסופר הבריטי ג'ון וינדהאם היה מהבולטים בסופרי האפוקליפסה של שנות החמישים. ספרו "יומו של השלשרגל", שנחשב לאחד מהספרים החשובים בז'אנר זה, המחיז את המלחמה הקרה בשתי הדרכים גם יחד. הספר נפתח מיד לאחר שנשק חללי רוסי יצא משליטה ועיוור את עיני כל בני האדם למעט מתי מספר שלא נחשפו אליו, והמשיך בפלישה של צמחים מהלכים אוכלי אדם. "התהומונים", ספרו השני שתורגם לעברית", הציג פלישה חייזרית לאוקיאנוסים של כדור הארץ. כעת נוסף עבור קוראי העברית גם ספרו "ילדי הגולם", אשר התפרסם במקור בשנת 1956.

"ילדי הגולם" אינו הספר החשוב או המשפיע ביותר של וינדהאם, אך יש הטוענים שהוא ספרו הטוב ביותר. עלילתו מתרחשת בחבל לברדור שבקנדה, כמה דורות אחרי המלחמה האטומית הגדולה. החברה המתוארת בו היא חברה דתית די פרימיטיבית, שמנסה להילחם בסטיות הגנטיות שגרמה הקרינה, תוך שימוש באמצעי אכיפה קיצוניים. אמצעים אלה כוללים בין השאר הרג תינוקות "לא תקינים", השמדת גידולים חקלאיים סוטים ועוד.

גיבור הספר, דיוויד סטרורם, הוא נער צעיר, בנו של איש דת נוקשה הנאבק בנוקשות קיצונית נגד סטיות מכל סוג שהוא. אך לדיוויד ולכמה מחבריו יש סוד אפל – הם ניחנים ביכולת מוטנטית סמויה המאפשרת להם לקרוא ולשדר מחשבות לאנשים אחרים הניחנים באותה יכולת. יכולתם זו מחייבת אותם להסתיר את יכולותיהם המיוחדות בכל מחיר, בידיעה שחשיפה של אחד מהם תמיט בהכרח אסון על כולם. אם ייחשפו, יהיה עליהם לבחור בין עינויים ועיקור לבין בריחה אל השוליים: אזור הפרא הבלתי תרבותי בשולי האזור הנגוע בקרינה. סכנת החשיפה רבה, ובסופו של דבר הם אכן ייאלצו להתמודד עם ההשלכות של כישוריהם המיוחדים.

שתי תימות מלוות את הספר לכל אורכו: המתח בין קידמה למחיר שיש לשלם עליה, וסכנותיה של הגזענות. הראשונה מובעת היטב בציטוט הבא:

"היה זה כוח האלים בידיהם של ילדים, זאת אנחנו יודעים; אבל האם הם היו ילדים מטורפים, כולם מטורפים לחלוטין? … ההרים נראים כמו גחלים , והמישורים כזכוכית שחורה – עדיין, אחרי מאות שנים! … זה כל כך עצוב… עצוב… טירוף מפלצתי… מפחיד לחשוב שמין שלם יכול לאבד את שפיותו". (עמ' 185-186).

הכוח הוא כמובן הכוח האטומי, אך באותה מידה הוא יכול להיות כל טכנולוגיה מתקדמת. בעידן הפוסט-אטומי, קיפאון ופחד משינוי החליפו את הרדיפה אחרי הקדמה שאפיינה את העידן המודרני. שתי הדרכים גם יחד מובילות לזוועת מחרידות. מורשת הקִדמה היא אדמה חרוכה, מוטציות מחרידות ומלחמה. הקפאון נושא עמו מחיר אחר – דיכוי, אכזריות, פרימיטיביות וכפיה דתית חמורה.

ומכאן נובעת התימה השניה של הספר. "ילדי הגולם" הוא בראש ובראשונה ספר על גזענות. החברה הנוקשה המתוארת בו היא חברה האוסרת מלחמת חרמה נגד כל סטיה מהנורמה המקובלת כ"אנושית". מגיל צעיר, החברים בה עוברים אינדוקטרינציה הקובעת מה אנושי ומה לא, וכיצד לנהוג כלפי כל "סוטה" המתחזה לבן אדם אמיתי ותקין. לא פעם במהלך הקריאה עלו במוחי מחשבות על ההקבלה הרבה בין השמדת הסוטים בספר לבין השמדת היהודים, הצוענים, הנכים, ההומוסקסואלים ושאר סוגי הסטיות בגרמניה הנאצית.

הרטוריקה של המשטר הדתי השמרני ב"ילדי הגולם" מזכירה מאוד את הרטוריקה הגזענית של הנאצים. המשטר מכריז בראש חוצות שהסוטים מזהמים את טוהר הגזע האנושי ומאיימים להחדיר לו את תכונותיהם וכך להביא לאובדן האנושות. קשה שלא להיזכר בהקשר זה בדימויי העכברושים המזוהמים שייצגו את היהודים בסרטי התעמולה הנאציים. כביכול, אם לא יטפלו בסטיות, הן יתרבו וישטפו את האנושות כולה.

למרות הזמן הרב שחלף מאז כתיבתו של "ילדי הגולם", קריאתו העניקה לי הנאה מרובה. גם העובדה שהז'אנר כולו התיישן לא פגמה במיוחד בספר, שכן התמקדותו בראש ובראשונה בחרדות וברעיונות אוניברסליים מאפשרת לו להישמר גם כיום. קראתי את הספר במשך שני לילות רצופים מבלי שיכולתי להוריד אותו מהידיים. הכתיבה זורמת ומושכת, התרגום מצוין, וגם המחסור בעריכה לשונית כמעט שאינו מפריע.

כל זה נכון כמעט עד סופו של הספר. בסוף משהו מתפספס ומעיב על הספר כולו. בעוד שכמעט לכל אורכו של הספר מלווה את הקריאה ביקורת נוקבת כלפי גזענות והשלכותיה, לא כך הדבר בעימות הסוגר אותט. אמנם גם שם נמשכת הביקורת נגד רעיון טוהר הגזע, אבל נדמה כאילו לפתע פתאום נגוזה מהספר כל הסובלנות והוא חוזר ללא כל התרעה אל האידיאולוגיה המסתגרת שליוותה, למשל, את "התהומונים". במאבק בין גזעים מתחרים, אומר וינדהאם, לא ייתכן דו-קיום – אחד הצדדים חייב לנצח. באימוץ האידיאולוגיה הזו נדמה כאילו וינדהאם השליך מאחורי גבו את רעיון הסובלנות ושב אל חיק הקונצנזוס השמרני של המלחמה הקרה. אף שגישה זו אינה בלתי לגיטימית, הסתירה בינה לבין יתר הספר מטרידה. נדמה כאילו וינדהאם נבהל ממה שעשה בספרו זה ולא היה מוכן לעמוד מאחורי דבריו.

למרות בעיה זו, "ילדי הגולם" הוא ספר קצבי, מרתק ומומלץ בכל לב. הוא מתאים לכל מי שאוהבים מדע בדיוני טוב עם דמויות מעניינות ורעיונות חברתיים ופוליטיים. יתר על כן, בשונה מספריו האחרים של וינדהאם שתורגמו לעברית, "ילדי הגולם" לא התיישן כמעט, ונותר רענן למדי גם כיום.