מגב הספר:

אי-שם, בעתידו הרחוק של כדור הארץ, יושבים הכלבים מסביב למדורה ומספרים את אחרית ימי האדם בכדור הארץ. בספק אגדה, ספק תורה שבעל פה המועברת מדור לדור, מסופרות המעשיות ועוברות מאב לבן, ומגוללות את סיפור פסיעותיו הראשונות של האדם בין הכוכבים. ברקע רוחשות הנמלים, המפתחות תרבות טכנולוגית מתקדמת, תרבות כוורת אדירה שעתידה לשנות את פני העולם, ורובוט אחד, שריד נשכח של עבר זוהר, חוצה את גבולות הזמן במסעו אל הנצח. ובני האדם ממשיכים להטיל צל ענק ממקום משכנם שבו הם נמים כבר אלפי שנים, ממתינים לעידן שלעולם לא ישוב.

במבנה עלילתי יוצא דופן מגולל סימאק את אחד מהטקסטים המבריקים והמאתגרים בספרות המודרנית. אגדות שאותן הותירו בני האדם מסופרות על-ידי כלבי העתיד, וביניהן משובצות הערות עורך הספר המביא את נקודת המבט הכלבית שלו על התרבות שבה צמחו אגדות אלו. בין השורות נפרשת עלילה רחבת היקף, אשר יוצרת משל פילוסופי מתוחכם ומצמרר העוסק ברוח האנושית ובדרך שבה אנו צועדים הן כחברה והן כבני אדם.

"עיר", ספרו הקלסי של קליפורד סימאק, פורסם בשנת 1952 וזכה בפרסים רבים, והוא פסגת יצירתו הספרותית. סימאק השייך לתור הזהב של המדע הבדיוני האמריקני וכתב בשנת 1973 את "אפילוג", הסיפור המסיים את מַסֶכֶת "עיר". סיפור זה נוסף כעת למכלול של "עיר" במהדורה העברית המלאה של הספר.

---

עיר

הקדמת העורך

אלה הסיפורים שהכלבים מספרים כשהאש מיתמרת אל על והרוח נושבת מן הצפון. אז מתקבצת כל משפחה מול האח, והגורים יושבים בדממה ובקשב, ובתום הסיפור שואלים שאלות רבות:

"מהו אדם?" ישאלו.

ואולי: "מהי עיר?"

או "מהי מלחמה?"

אין תשובה ודאית לאף אחת משאלות אלה. יש השערות ויש תיאוריות ויש ניחושים מושכלים רבים, אך תשובות אינן בנמצא.

רבים הם מספרי הסיפורים שישבו בחיק המשפחה ונאלצו להיעזר בהסבר הנושן שאין מדובר אלא בסיפור, שאין אדם או עיר, שאין לחפש אמת במעשייה פשוטה, כי אם להקשיב לה בהנאה ולא יותר מכך.

הסברים שכאלה, אף כי הם עשויים לספק תשובה לגורים, אינם הסברים כלל ועיקר. אנו מחפשים אחר אמת במעשיות פשוטות כגון אלה.

האגדה, הבנויה משמונה מעשיות, מסופרת זה מאות שנים. ככל שניתן לקבוע, אין לה נקודת התחלה היסטורית. אפילו הבחינה המדוקדקת ביותר אינה מצליחה להמחיש את שלבי התפתחותה. אין כל ספק שבמשך שנות סיפורה הרבות קיבלה סגנון מסוים, אך אין דרך לעקוב אחר הגורמים שהשפיעו על סגנון זה.

עתיקותה, ולטענתם של כמה כותבים, מקורהּ שאינו כלבי לחלוטין – שני אלה מאומתים על-ידי המילים והביטויים (וחמור מכול, הרעיונות) הבלתי מובנים שבמעשיות. הם חסרי משמעות כעת, ואולי לא הייתה להם משמעות מעולם. השמעה חוזרת ונשנית הפכה מילים וביטויים אלה למקובלים וייחסה להם, באמצעות ההקשר, ערך שרירותי מסוים, אך אין דרך לדעת אם ערכים שרירותיים אלה אף מתקרבים למשמעות המקורית של המילים.

במהדורה זו של המעשיות לא יהיה ניסיון להתעמק בטיעונים הטכניים הרבים הקשורים לקיומם או לאי-קיומם של האדם, של חידת העיר, של התיאוריות השונות הנוגעות למלחמה או של שאלות רבות אחרות הטורדות את מנוחתו של החוקר, המחפש באגדה הוכחות להיותה נטועה באמת בסיסית או היסטורית כלשהי.

מטרת מהדורה זו אינה אלא להציג את הטקסט המלא והבלתי מצונזר של המעשיות כפי שהן. הערות לפרקים ישמשו להצגת ההשערות העיקריות, זאת ללא כל יומרה להגיע למסקנות. לרשות המעוניינים בהבנה עמוקה יותר של המעשיות או של הסוגיות הרבות העולות מתוכן, עומדים טקסטים רבים, שנכתבו על-ידי כלבים מוכשרים בהרבה מהעורך הנוכחי.

באחרונה התגלו קטעים של מה שהיה ודאי ספרות ענפה, המאששים את הטענה כי לפחות חלק מהאגדה מקורה בדמותו המיתולוגית (השנויה במחלוקת) של האדם, ולא בכלבים. אך לא יכולה להיות משמעות רבה לטענה שמקור הקטעים שהתגלו הוא באדם עד שיוכח שאכן היה קיים.

עובדה חשובה או מטרידה במיוחד, תלוי בנקודת המבט, היא שֶׁמָה שנראה ככותרת של הקטע הספרותי זהה לכותרת של אחת המעשיות שבאגדה המוצגת פה. המילה עצמה, כמובן, חסרת כל משמעות.

השאלה הראשונה, כמובן, היא אם היצור המכונה אדם אכן היה קיים. לעת עתה, בהיעדר ראיות ודאיות, הקונצנזוס השקול חייב להיות שהוא לא היה קיים. שהאדם, כפי שהוצג באגדה, הוא המצאה פולקלוריסטית ותו לא. ייתכן שהאדם נוצר בימיה המוקדמים של התרבות הכלבית כישות דמיונית, מעין אל גזעי שבו יכלו הכלבים להיעזר ולמצוא נחמה.

למרות מסקנות מפוכחות אלה יש הרואים באדם אל קדמון אמיתי, מבקר מארץ או מממד מסתוריים, שבא ועזר לזמן-מה, ואז שב למקום שממנו הגיע.

אחרים סבורים שייתכן שהאדם והכלב התפתחו יחדיו כשתי חיות משתפות פעולה – אפשר ששיתפו פעולה בפיתוח תרבות – אך בשלב כלשהו נפרדו דרכיהם.

מכל הגורמים המטרידים במעשיות (וישנם רבים כאלה) המטריד ביותר הוא הרמז להערצת האדם. הקורא הממוצע מתקשה לקבל הערצה זו ככלי סיפורי בלבד. היא מרחיקת לכת הרבה יותר מסגידה שטחית לאל שבטי; ישנה תחושה כמעט אינסטינקטיבית ששורשיה באמונה או בטקס פולחני נשכחים מן הפרה-היסטוריה של גזענו.

אין תקווה רבה, כמובן, שנקודות המחלוקת הנוגעות לאגדה ייושבו אי-פעם.

אם כך, הנה המעשיות. קראו אותן כרצונכם – להנאתכם בלבד, בחיפוש אחר סימן כלשהו לחשיבות היסטורית, בחיפוש אחר רמז כלשהו למשמעות נסתרת. עצתנו הטובה ביותר לקורא הממוצע: אל תיקח אותן ללב יותר מדי, שכן בלבול מוחלט, שלא לומר טירוף, אורבים בדרך.

---

הערות למעשייה הראשונה

אין ספק שמכל המעשיות, הראשונה היא הקשה ביותר לקורא המזדמן. לא זו בלבד שמערכת המושגים בה קשה, אלא גם ההיגיון והרעיונות המובעים בה נראים, בקריאה ראשונה, זרים לגמרי. ייתכן שהסיבה לכך היא שבסיפור זה ובבא אחריו לא מוזכר אף לא כלב אחד. כבר בפסקה הראשונה של המעשייה הראשונה מושלך הקורא לתוך מצב זר לחלוטין, המכיל דמויות מוזרות לא פחות, המביאות את המעשייה לפתרונה. אך דבר אחד ניתן לזקוף לזכות המעשייה – לאחר שהקורא יפלס בה את דרכו, המעשיות הבאות אחריה ייראו לו כמעט מוכרות.

המושג השולט במעשייה הוא העיר. אף שאין לנו הבנה מלאה מה עיר עשויה להיות, או מדוע היא הייתה עשויה להתקיים, מוסכם בדרך כלל שמדובר באזור קטן ששיכן והעסיק מספר רב של תושבים. אחדות מהסיבות לקיומה מוסברות בטקסט באופן חלקי, אך בָּאוּנְס, שהקדיש את חייו לחקר המעשיות, משוכנע שההסבר אינו יותר מאלתור פיקחי מצדו של מספר קדום, שנועד לתמוך במושג בלתי אפשרי. רוב חוקרי המעשיות מסכימים עם באונס שהסיבות המוזכרות במעשייה אינן הגיוניות, וקצתם, ורובר ביניהם, חושדים כי ייתכן שמעשייה זו היא סאטירה עתיקה שאיבדה מחשיבותה.

רוב מומחי הכלכלה והסוציולוגיה תופשים ארגונים כגון עיר כמבנים בלתי אפשריים הן מנקודת המבט הכלכלית והן מהבחינה הסוציולוגית-פסיכולוגית. הם מציינים כי אף יצור בעל המבנה העצבי הדרוש לפיתוח תרבות לא יוכל לשרוד במגבלות כה חמורות. התוצאה של ניסיון כזה תהיה, לטענת המומחים, נוירוטיות המונית שתביא בתוך זמן קצר להכחדת התרבות שבנתה את העיר.

רובר סבור שבמעשייה הראשונה אנו עוסקים במיתוס טהור כמעט, לפיכך אין לקבל כל מצב או אמירה המופיעים בה כפשוטם. כמו כן הוא טוען כי המעשייה מלאה בהכרח בסמלים שהמפתח לפענוחם אבד מזמן. עם זאת מתמיהה העובדה שיצירה המבוססת על מושגים מיתיים בלבד לא התאימה עצמה מבחינה מבנית למושגים הסמליים האופייניים למיתוסים. מעטים חלקי המעשייה שאותם יוכל הקורא הממוצע לתייג כבעלי תוכן מיתי. המעשייה עצמה היא אולי המחוספסת ביותר מבין כולן – גולמית ומורכבת באקראי, בלי הסנטימנטליות העדינה והאידיאלים הנעלים הנמצאים בשאר האגדה.

השפה של המעשייה מבלבלת במיוחד. ביטויים כגון "ילד מנוול" הקלאסי מטרידים בלשנים כבר מאות שנים, ואין כיום הבנה עמוקה יותר של מילים וביטויים אלה מזו שהייתה כשהחוקרים הראשונים החלו לעסוק באגדה באופן רציני.

המינוח בנוגע לאדם, לעומת זאת, פוענח באופן מספק למדי. לשון הרבים לגזע מיתי זה היא אנשים, הזיהוי הגזעי הוא בני אנוש, הנקבות הן נשים ורעיות (שני מונחים נרדפים שייתכן שהיו פעם בעלי משמעויות נפרדות אך קרובות), הגורים הם ילדים. גור זכר הוא ילד. גורה היא ילדה.

פרט למושג העיר, מושג נוסף שיהיה זר לחלוטין לאורח חייו של הקורא ושעלול לערער את תפישת עולמו, הוא רעיון המלחמה וההרג. הרג הוא תהליך המערב בדרך כלל אלימות, שבו יצור חי אחד מסיים את חייו של יצור חי אחר. מלחמה, כפי הנראה, היא הרג המוני בקנה מידה בלתי נתפש.

רובר, במחקרו על האגדה, משוכנע שהמעשיות פרימיטיביות בהרבה מהמשוער, זאת מכיוון שמושגים כמו מלחמה והרג לא יכלו להיווצר בתרבותנו הנוכחית, והם היו חייבים לנבוע מעידן פראי כלשהו שממנו לא נותר כל תיעוד.

טייג, שמחזיק כמעט לבדו באמונה שהמעשיות מבוססות על היסטוריה אמיתית ושהגזע האנושי אכן היה קיים בימים הקדומים של תחילת הגזע הכלבי, טוען שמעשייה ראשונה זו היא סיפור התמוטטות התרבות האנושית. הוא מאמין שהמעשייה כפי שהיא מוכרת לנו כיום עשויה להיות חלק קטן בלבד מתוך מעשייה רחבת יריעה, אפוס עצום שהיה ככל הנראה מקיף כמו האגדה כולה אם לא יותר. לא נראה אפשרי, הוא כותב, שבני התקופה שבה נכתבה המעשייה היו יכולים לדחוס אירוע עצום כנפילתה של תרבות מכנית אדירה לתחום המצומצם של המעשייה הקיימת. מה שיש לנו כאן, אומר טייג, הוא רק אחת מבין מעשיות רבות שהרכיבו את הסיפור השלם. ייתכן שזו שנותרה בידינו אינה אלא חלק שולי ממנו.

---

I: עיר

סבא סטיבנס ישב בכיסא נוח, צפה במכסחת הדשא בעבודתה וחש את אור השמש החמים והרך נספג בעצמותיו. מכסחת הדשא הגיעה לקצה המדשאה, קרקרה לעצמה כתרנגולת מרוצה, ביצעה פנייה חלקה והתגלגלה לאורך רצועת דשא נוספת. השק שהכיל את הגזם תפח.

לפתע עצרה המכסחה וקרקשה בהתרגשות. לוח בצד גופה נפתח, וזרוע דמוית עגורן הושטה. אצבעות פלדה חמדניות חיפשו בדשא, התרוממו בניצחון כשהן לופתות אבן בחוזקה, הפילו אותה לתוך מכל קטן, נעלמו שוב בלוח. מכסחת הדשא נהמה בהנאה והמשיכה בגרגור במסלולה.

סבא רטן לעברה בחשד.

"יום אחד", אמר לעצמו, "ישתבש משהו בדבר המנוול הזה והוא יחטוף התמוטטות עצבים".

הוא נשען לאחור בכיסאו ובהה בשמים שטופי השמש. מסוק ריחף הרחק מעל. אי-שם בתוך הבית רדיו התעורר לחיים, ופרץ מְעַנֶה של מוזיקה נשפך ממנו. כששמע זאת, נרעד סבא והתחפר בכיסאו.

צ'רלי הצעיר החל מתכונן לרצף עוויתות. ילד מנוול.

מכסחת הדשא חלפה על פני סבא בגיחוך, והוא פזל לעברה בזדוניות.

"אוטומטי", אמר לשמים. "כל דבר ארור אוטומטי היום. קח איזו מכונה הצדה, תלחש לה משהו באוזן, וישר היא תרוץ לעשות את העבודה".

קולה של בתו הגיע אליו מבעד לחלון, חזק מספיק כדי שיישמע מעל למוזיקה.

"אבא!"

סבא זע באי-נוחות. "כן, בטי".

"אבא, תזוז כשהמכסחה מתקרבת אליך. אל תנסה להוכיח שאתה יותר עקשן ממנה. אחרי הכול זאת רק מכונה. בפעם שעברה פשוט ישבת שם והכרחת אותה לגזום סביבך. אתה משהו מיוחד".

הוא לא ענה, ונד קלות בראשו בתקווה שהיא תחשוב שהוא ישן ותעזוב אותו לנפשו.

"אבא", צווחה, "שמעת אותי?"

הוא הבין שאין טעם. "בטח ששמעתי אותך", אמר לה. "בדיוק התכוננתי לקום".

הוא התרומם באטיות והשעין את מלוא כובד משקלו על מקל ההליכה שלו. אולי היא תצטער על האופן שבו התייחסה אליו כשתראה כמה זקן וחלש הוא נהיה. אבל יהיה עליו להיזהר. אם היא תדע שהוא לא זקוק כלל למקל ההליכה, היא תמצא לו עבודות לעשות, אבל אם יגזים, היא תקרא לרופא הטיפש ששוב יציק לו.

הוא רטן והעביר את הכיסא לאזור שכבר כוסח. המכסחה, שהתגלגלה על פניו, צחקקה לעברו ברשעות.

"יום אחד", אמר לה סבא, "אני אחבוט בך ואשבור לך איזה גלגל שיניים או שניים".

המכסחה צפרה לעברו והתקדמה לאורך המדשאה בשלווה.

ממקום כלשהו בהמשך הרחוב מכוסה העשב נשמעו קרקוש של מתכת ושיעול מגומגם.

סבא, שעמד להתיישב, התיישר והקשיב.

הצליל נשמע ברור יותר, קול נפץ רועם של מנוע עיקש, רחש של חלקי מתכת רופפים.

"מכונית!" זעק סבא. "מכונית, אני לא מאמין!"

הוא החל לדהור לעבר השער, נזכר לפתע שהוא חלש והאט לצליעה מהירה.

"זה בטח אול ג'ונסון המטורף", אמר לעצמו. "הוא היחיד שעדיין יש לו מכונית. פשוט עקשן מדי בשביל לוותר עליה, המנוול".

זה היה אול.

סבא הספיק להגיע לשער בזמן כדי לראות את המכונה החלודה והרעועה עוברת את הפינה, מתנודדת ומרעישה לאורך הרחוב הנטוש. קיטור רחש מהרדיאטור הרותח וענן של עשן כחול בקע מהמפלט, שאיבד את העמם שלו לפני חמש שנים או יותר.

אול ישב מאחורי ההגה בריכוז, מצמצם את עיניו, מנסה להימנע מהמקומות הבעייתיים למעבר, אף-על-פי שזה היה מסובך כי עשבים ודשא כיסו את הרחובות והיה קשה לראות מה מסתתר תחתם.

סבא נופף במקלו.

"היי, אול", צעק.

אול משך בבלם החירום ועצר. המכונית השתנקה, רעדה, השתעלה, מתה באנחה נוראה.

"מה 'תה שורף?" שאל סבא.

"קצת מהכול", אמר אול. "נפט, שמן טרקטורים ישן שמצאתי בחבית, קצת אלכוהול לעיסוי".

סבא התבונן בשריד הממונע בהערכה גלויה. "אלה היו הימים", אמר. "אני, הייתה לי אחת שיכלה לנסוע מאה מייל בשעה".

"הן עדיין בסדר", אמר אול, "אם אתה רק יכול למצוא את החומר שמתדלק אותן או את החלקים שמתקנים אותן. עד לפני שלוש, ארבע שנים עוד יכולתי להשיג מספיק דלק, אבל לא ראיתי שום דלק כבר הרבה זמן. הפסיקו לייצר אותו, אני מניח. אומרים לי שאין טעם לייצר דלק כשיש אנרגיה אטומית".

"כן", אמר סבא. "זה בטח נכון, אבל אתה לא יכול להריח אנרגיה אטומית. הדבר הכי מתוק שאני מכיר זה ריח של דלק נשרף. המסוקים האלה ושאר הצעצועים שיש להם הוציאו את כל הרומנטיקה מהנסיעה".

הוא פזל לעבר החביות והסלים שנערמו על המושב האחורי.

"יש לך ירקות?" שאל.

"כן", אמר אול. "תירס מתוק ותפוחי אדמה צעירים וכמה סלי עגבניות. חשבתי שאולי אצליח למכור אותם".

סבא נד בראשו. "לא תצליח, אול. הם לא יקנו אותם. אנשים שכנעו את עצמם שהירקות ההידרופוניים החדשים האלה הם היבול היחיד שטוב מספיק למאכל. היגייני, הם אומרים, וטעים יותר".

"לא הייתי שם גרוש על מה שהם מגדלים במכלים האלה שלהם", הכריז אול בזעף. "הטעם לא נראה לי נכון איכשהו. כמו שאני אומר למרתה, אוכל צריך לגדול באדמה כדי שיהיה לו אופי".

הוא הושיט יד והתניע את הרכב.

"אני לא יודע אם שווה לנסות להביא אותם לעיר", אמר, "עם איך שהם מתחזקים את הכבישים, או יותר נכון, לא מתחזקים. לפני עשרים שנה הכביש המהיר הזה שם היה פס של בטון איכותי, והם תיקנו אותו ויישרו אותו בכל חורף. עשו הכול, הוציאו כל סכום כדי שהוא יישאר פתוח. ועכשיו הם פשוט שכחו ממנו. הבטון שבור כולו, חלקים ממנו נשטפו עם הגשמים. גדלים בו שיחים. הייתי צריך לצאת ולהזיז עץ שנפל עליו הבוקר".

"כל מילה אמת", הסכים סבא.

המכונית התעוררה לחיים בקול נפץ, שיעול וחנק. ענן עשן כחול סמיך בקע תחתיה. היא זעה בטלטלה ונעה ברחוב בכבדות.

---

סבא פסע בכבדות אל עבר כיסאו וגילה שהוא נוטף מים. מכסחת הדשא האוטומטית, שסיימה את מלאכת הכיסוח, פרשה את צינורה והשקתה את הדשא.

סבא הלך סביב הבית בזעף והתיישב על הספסל לצד המרפסת האחורית בעודו ממלמל דברי ארס. הוא לא אהב לשבת שם, אבל זה היה המקום היחיד שבו היה בטוח מפני הגוש המכני שבחזית.

בעיקרון, הנוף הנשקף מהספסל היה מדכא מעט, שכן היה מורכב מרחוב אחר רחוב של בתים ריקים ונטושים וחצרות מוזנחות ומכוסות עשבים שוטים.

אבל היה לו יתרון אחד. מהספסל הוא היה יכול להעמיד פנים שהוא קצת חירש, ולא לשמוע את מוזיקת העוויתות שבקעה מהרדיו.

קול קרא מהחצר הקדמית.

"ביל! ביל! איפה אתה?"

סבא הסתובב.

"אני כאן, מארק. מאחורי הבית. מסתתר מהמכסחה המנוולת הזאת".

מארק ביילי עבר את פינת הבית בצליעה, הסיגריה שלו מאיימת להצית את שפמו העבות.

"קצת מוקדם לשחק, לא?" שאל סבא.

"לא יכול לשחק היום", אמר מארק.

הוא דידה לספסל והתיישב לצד סבא.

"אנחנו עוזבים", אמר.

סבא הסתובב אליו במהירות. "אתם עוזבים!"

"כן. עוקרים אל הכפר. בסופו של דבר לוסינדה הצליחה לשכנע את הֶרְבּ. לא נתנה לו מנוחה, אני מניח. אמרה שכולם עוברים לאחוזות הכפריות היפות אז למה שאנחנו לא נעשה אותו דבר."

סבא בלע רוק. "לאן?"

"לא ממש יודע", אמר מארק. "לא הייתי שם. איפשהו בצפון. ליד אחד האגמים. עם עשרה אקרים של קרקע. לוסינדה רצתה מאה, אבל הרב אמר שיש גבול, שעשרה זה מספיק. אחרי הכול מגרש אחד בעיר הספיק כל השנים האלה".

"גם בטי הציקה לג'וני", אמר סבא, "אבל הוא מחזיק מעמד. אומר שהוא פשוט לא יכול לעשות את זה. שזה לא ייראה טוב אם הוא יעזוב את העיר. הרי הוא מזכיר לשכת המסחר וכל זה".

"אנשים השתגעו", הכריז מארק. "פשוט השתגעו".

"זאת עובדה", הסכים סבא. "השתגעו על הכפר, זה מה שקרה להם. תסתכל לשם".

הוא נופף בידו לעבר הבתים הריקים. "אני זוכר את הימים שבהם אלה היו הבתים הכי יפים שראית בחיים שלך. הם היו שכנים טובים. נשים רצו מדלת אחורית אחת לשנייה להחליף מתכונים, והגברים יצאו לכסח את הדשא, ובתוך זמן קצר כל המכסחות היו שקטות והגברים עמדו בחבורה ופטפטו. אנשים ידידותיים, מארק. אבל תראה אותם עכשיו".

מארק זע באי-נוחות. "חייב לחזור, ביל. התגנבתי להודיע לך שאנחנו מסתלקים. לוסינדה שלחה אותי לארוז. היא תכעס אם תדע שברחתי".

סבא קם באיפוק והושיט את ידו. "אני אראה אותך שוב? תבוא למשחק אחרון?"

מארק נד בראשו. "אני חושש שלא, ביל".

הם לחצו ידיים במגושם, במבוכה. "אני אתגעגע למשחקים ההם", אמר מארק.

"גם אני", אמר סבא. "לא יישאר לי אף אחד אחרי שתעזוב".

"להתראות, ביל", אמר מארק.

"להתראות", אמר סבא.

הוא עמד וצפה בידידו מדדה סביב הבית, חש את מגע אצבעותיה הקרות של הבדידות על עורו. בדידות נוראה. בדידות של זקנה, זקנה מיושנת. סבא הודה בכך בזעם. הוא היה מיושן. הוא היה שייך לעידן אחר. הוא עבר את זמנו, חי מעבר לשנותיו.

בעיניים לחות הוא גישש אחר המקל שהיה שעון על הספסל, עשה את דרכו באטיות לעבר השער העקום שנפתח לרחוב הנטוש מאחורי הבית.

---

תחנת דרכים / קליפורד סימאק: ביקורת

ושוב הזמן / קליפורד סימאק: פרק לדוגמה