מפוחית

לחני

זה יתחיל ברוח. הסיפורים הכי טובים מתחילים ברוח. ובשמים מכוכבים, וחלון פתוח לרווחה שווילונותיו נעים חרש. בחדר תהיה מיטה – אותה מיטה שעומדת שם עכשיו. הצללים יזחלו מהפינות, ושקט גדול ישב שם וימתין. איש לא יהיה לידך בוודאי ברגע ההוא: אמא שלך תשתה קפה עם הדודה אלה ואולי תבכה קצת, החברות המעטות שעוד באות לפעמים במבוכה לשבת קצת, יחזרו מזמן הביתה. אבא שלך ישטוף את הכלים, ינגב בקפידה ויסדר בארון. פעם זה היה התפקיד שלך, אני זוכרת. גם הוא זוכר, והידיים שלו רועדות לפעמים כשהוא זוכר, והמון כוסות נשברות. אבל הוא מאד משתדל.

על השידה ליד המיטה שלך יהיו כמובן פרחים – מהפעם האחרונה שחזרת, צוחקת, מטיול, ואמרת שהאדמה זרקה עליך כמה כדי שתקחי הביתה. לא תהיה מוזיקה ברקע – אף אחד מאתנו לא באמת מסוגל לשמוע עכשיו קלאסיקה, ואת הרדיו העכשווי תמיד שנאת.

הווילונות יחכו עד שהעין תקלוט את מלוא התמונה הזאת, ושוב יתחילו לנוע, בשקט בשקט. והרוח תגבר מאוד והירח יציץ בסקרנות פנימה, ולרגע אחד יעמוד באוויר צליל בודד, או קור גדול, או משהו מהדברים האלה שנועדו להעביר דרמה –

ואז תתעוררי.

את המפוחית הראשונה שלי קיבלתי בגיל שמונה – מצאתי אותה, למעשה, בתוך ביצת הפתעה. היא היתה עשויה פלסטיק, אדומה ונוצצת, ואני צפצפתי בה באושר בכל הרחוב.

"זה מזייף", אמרה לי מירה, שהיתה חברה שלי בכתה ג' ושפניה נשתכחו ממני לפני זמן רב, כמו כל השאר. מירה ידעה לנגן בפסנתר.

"מה אכפת לי", אמרתי, אפילו שכן היה אכפת ושידעתי שהיא צודקת. כשחזרתי הביתה ונפלתי במדרגות, בכיתי על ברכי האישה שהיתה אמי, כאילו חזרתי להיות בת שנתיים, והיא לא הבינה למה.

ומאוחר יותר – שנים מאוחר יותר, בין האורנים הגבוהים של יערות ירושלים, כשעמדתי בטיפות הקרות, מחבקת את עצמי כדי לא להתפזר בבוץ או לרוץ אל הכבישים שתחתי – כששמעתי את התנים זועקים בלילות, וכמהתי כל-כך ולא ידעתי למה – האמיני לי, מירה, ידעתי שזה מזייף.

היו אנשים סביבי – אנשים רגילים, נורמלים. אני יודעת שהיו. יש לילות שבהם אני מתעוררת שטופת זיעה קרה, ובירכתי חלומותי צרובות דמויות בהירות, מטושטשות, שהיו חלק ממני לפני שנים ארוכות. מן הסתם היתה גם החברה-הכי-טובה, זו שלוחשים לה סודות בחושך או באים אליה כדי לשתוק. היא עמומה בתוכי, כמו כל השאר.

לפעמים אני זוכרת נביחות – ואולי היה לי כלבלב? חום וצמיר, וקצה זנבו לבן, לרוץ עמו בשדות הגבוהים מאחורי הבית הישן במושב. פעם אחת פיזז אל הכביש, ומכונית חולפת הפכה אותו לכתם שחור ואדום. ואולי בעצם לא היה קיים כלל.

עברנו דירה קצת אחר כך – אם אמנם היה אחר כך. התמונות מאז נערמות בתלוליות עייפות, וכבר קשה לי להפריד. אבל אף פעם, אני זוכרת, לא היו לי סנטימנטים לבתים.

הבקתה הראשונה שהיתה שלי באמת לא היתה למעשה בקתה של ממש. אני כמעט בטוחה שזו היתה הדירה בנחלאות. האנשים ידעו למצוא אותי בקלות – אז עוד לא הבנתי איך הם יכולים, אפילו כשקבצני ירושלים היו מפסיקים מנגינתם ומפנים לי מקום בפחד. לא חבשתי כובע מחודד, לא עטיתי גלימה שחורה, ובניגוד לסיפורים לא עופפתי על מטאטא בשמים – ובכל זאת מצאו אותי.

אני זוכרת בבהירות מפתיעה אותך, את הפעם הראשונה שנפגשנו, למרות שאם אשאל אותך לא תדעי על מה אני מדברת. היית גבוהה אז, כמעט כמו היום, מוקפת פטפטת צבעונית של חברות, כל כולך חיוך. במבט לאחור, אני יכולה כמעט לראות שבעיניים כבר לא חייכת, אבל זה לא יהיה הוגן – "כמה זה פשוט", התפלאתי אז. אולי היתה גם גיטרה. שאר הפרטים עולים בי ברכות מטושטשת – החום, רעש המכוניות הדהוי… ובעצם, מה זה משנה. נשארת קבועה בי, כמו עכשיו, כשאת מונחת בדממה הלבנה הזאת. וכמה אכזר הירח המציץ מהחלון, שמצייר על פנייך חיוורון מוות.

אני כמעט בטוחה שראית אותי אז – בחורה רזה, חיוורת, מחטטת בין שקי התבלינים. צלך נפל עלי – יכולתי להרגיש, האמיני לי. ואני יודעת שלפחות פעם אחת שלחת מבט לכיווני. מן הסתם שכחת כעבור שניה.

בבוקר הבא קניתי מפוחית – חלודה, מתקלפת, יד שניה. הצלילים הצורמים הניסו את הקבצנים לפינותיהם המאובקות, והירושלמים המודרניים, אלה השפויים, המתורבתים, הביטו במדרכה כשעברתי על פניהם, מנגנת. היתה הקלה במוזיקה הזאת, הצווחנית והפרועה, הקלה ממכרת כל-כך, עד שכאשר הבחנתי בעננים נאספים אלי, כבר היה מאוחר מדי.

התחבאתי מהגשם תחת אחת הסככות המשתפלות מעל פתחי החנויות, והתבוננתי באנשים המופתעים, דקיקי הלבוש, שהחלו פתאום ללכת מהר יותר. כמעט חייכתי. אנה היתה מן הסתם כועסת עלי בשלב הזה. "מה את חושפת לעצמך?" יכולתי לשמוע אותה מתנשפת. "סופה? פאמצע הקיץ?"

אנה היתה זאת שגאלה אותי מהשיטוטים האינסופיים בין האורנים, כשהייתי צעירה ואבודה יותר והמחשבות באו בקלות חונקת. "זה לא יער", היא אמרה בבוז. "תקשיבי לצללים, הם יודעים. הם לוחשים שפה לא יער. שם, ביפשת הקרה – שם יש יער אמיתי…"

היא מתה לפני שנים רבות, אבל ממש לפני הסוף הטביעה את עצמה בי ואילצה אותי לזכור את פניה המקומטות, את שיניה המרקיבות ואת כל מה שעשתה למעני. אנה לא היתה אכזרית, לא בדיוק, אבל היה לה חוש הומור… מוזר. היא מעולם לא הניחה לי לשוב אל השכחה, והדבר הראשון שלימדה אותי היה לחזור לאחור, לבקר בזכרונות. "זה יעשה לך טוף", היתה אומרת. "את מרגישה יותר מדי, זאת הפעיה. ככה תוכלי לשפת ולהסתכל פלי שזה יעשה לך כלום". היא התכוונה, מן הסתם, למבט על גל חולף שאהבתי, או אולי לחזור להסתכל על אמא שלי כשהיתה צעירה. את הטעויות שלי היתה צורבת עמוק, עד כדי כאב פיזי ממש. את זכר הילדונת שחיבקתי ברחוב נשאתי בתוכי ימים רבים, עד שאנה חשבה שלמדתי את הלקח והרפתה. זו הפעם היחידה שראיתי אותה טועה.

היא היתה ילדה חמודה מאוד. אולי בת שלוש, ראשה הקטן מתולתל ושחור כראשו של גדי. היא איבדה את אמא שלה, והיה יום שוק, וכולם היו גדולים כל-כך והיא כל-כך בכתה, כך שלבי יצא אליה. כרעתי לצדה והושטתי לה אצבע מהוססת. מדהים עד כמה כפות ידיים של ילדים יכולות להיות קטנות לפעמים. את אמא שלה מצאנו בתחנת המשטרה, לבנה וצועקת. כשראתה את שתינו, פרצה בבכי. התבוננתי בה זמן רב. זה היה מוזר, להרגיש פתאום חזק כל-כך.

אנה כעסה מאוד, כמובן. "טיפשה", היא ירקה לעברי. "את שוכחת את עצמך. זה לא התפקיט שלנו, לא התפקיט שלנו פכלל!" היא לא הרשתה לי לחזור אל זכרון הרגע ההוא, אל המגע החמים של האצבעות הקטנות והחיוך הדומע. זה לא היה דבר שהיא רצתה שיישאר בי. בלילה ההוא בכיתי, בפעם הראשונה מזה זמן רב. אנה אמרה שמגיע לי.

נפטרתי ממפוחית הגשם שלי במהירות. השלכתי אותה לפח צפרדע ירוק, בתקווה תמימה, מטופשת, שככה הכל יסתיים. וכדי להשלים את סבב המעשים האידיוטיים באותו יום, ובמיוחד שאמרתי לעצמי שזו רק סקרנות – חזרתי לבקר אותך.

משום מה חשבתי שאת מבוגרת יותר. התכוונתי לחזור אליך בגיל שלוש, ארבע, גדולה מספיק כדי שאוכל לדבר אתך, קטנה מספיק כדי שהדבר יראה לך טבעי ולא ישנה משהו בטעות. אנה תמיד הזהירה אותי משינויים. "הופה, זה דפר מסוכן להתעסק אתו", היתה אומרת, וענני עשן קצובים נפלטו מפיה עם כל הברה. "וגם זכרונות. שלא תעזי לגעת בכלום. אחר כך לא יהיה לך לאן לחזור".

חזרתי הרבה יותר מדי, ואת לא זוכרת את זה. היית אז קטנה מאוד, אולי בת חודשיים. ישנת, באגרופים קפוצים, ממש כמו עכשיו. אמא שלך בדקה בחינות באותו ערב, אני זוכרת, ושופן ניגן ברקע. עמדתי בשקט ליד הסל-קל שלך, בינו לבין המנורה הגבוהה שהאירה את החדר בצהוב עמום. הצל שלי נפל עליך כמו הצל שלך בחנות התבלינים, אני זוכרת שחשבתי, ואת פקחת את העיניים והסתכלת עלי, וזה היה הדבר היפה ביותר שראיתי מימי.

תקופה מסוימת גרתי במנהרה שליד התחנה המרכזית. "סטאז'", אנה קראה לזה, והרוק היה ניתז מפיה יחד עם ה-ט'. היא היתה מבקרת אותי יום יום, מתנהלת בכבדות עם סליה המגוחכים, בתלבושת כהה ומגובבת של זקנים, רושפת לעברי מבטים עוד מרחוק. לפעמים היינו רוקחות או אורגות לחשים. לפעמים היא היתה מלמדת אותי להבדיל בין העשבים. לפעמים היתה מחבקת אותי בשתיקה, פניה קשות כתמיד, וזרועותיה הותירו בי סימנים כחולים. לעתים קרובות הציעה לי סיגריה – תמיד סירבתי. זכרון עמום של אשה, שאת פניה לא הצלחתי לראות, לחש לי בעצב על נזקי העישון וסרטן ריאות. אמא שלי תמיד היתה טרגית, אבל מסתבר שזה עבד.

לפעמים היינו מדברות, ושוכני המנהרה היו מצטודדים אל הקירות, קבוצות קבוצות, מחכים שאנה תסתלק. הם פחדו ממנה פחד מוות, כמעט כמוני.

חזרתי לבקר אותך בגיל שלוש, בפארק השעשועים של הישוב. הפעם קלעתי בדיוק. בנינו ארמון בחול, ואת ציווית עלי לחפור תעלה. נעתרתי ברצינות תהומית. מדהים עד כמה קל לרכוש את האמון שלכם כשאתם קטנים. אמא שלך הבחינה בי, בשלב מסוים, וראיתי את עיניה מתכווצות בחשד. סילקתי ממנה את המחשבות האלו, את הרצון לקום ולקחת אותך ממני, ושלחתי לה מכרה מימי התיכון שהתיישבה במקרה על הספסל לידה. ליתר בטחון התעסקתי קצת בזכרונות שלה – מה שהיה חכם בדיעבד, כיוון שהיא לא זכרה אותי בכלל כשהחזרתי אותך הביתה בערב ההוא, שנים מאוחר יותר.

"מי את?" שאלת אותי, ונעצת אצבעות עסקניות בחומה שעמלתי להקים.

"אני הפיה הטובה שלך", אמרתי בלי לחשוב, וקור פתאומי לפת את לבי. אנה תמיד אמרה שהחיבה שלי לילדים עוד תסבך אותי בצרות צרורות. היא לא ידעה עד כמה צדקה.

לא הבנת למה קמתי והסתלקתי בלי לומר מילה כעבור כמה דקות. בוודאי שחקת כבר במשהו אחר. מאוד רציתי שתשכחי אותי, אבל לא הסתכלתי אחורה כדי לראות אם זה עבד. מובן שחזרתי בשנים הבאות. אבל תמיד מרחוק, בצללים.

המפוחית מההווה ההוא היתה קטנה וקרה בכף ידי, כסופה ונוצצת, והשחרורים ענו לי בשירה רכה כשסחטתי ממנה את הצלילים, דקים וגבוהים עד כדי שבירה.

"היום את עופרת לגור אתי", הודיעה לי אנה בוקר טחוב אחד, והעניקה לי חתלתול. הוא היה שחור וזעיר, ולרגליו גרביים לבנים. הוא נגס בי בשיני החלב שלו, ואני התמלאתי פתאום בחמימות מוזרה. "זה טוף", אמרה אנה, שהבחינה במבטי המתרכך כפי שהבחינה בכל. "ככה טוף. תאהפי חתולים, לא אנשים".

צייתִּי לה שנים רבות.

להפתעתי המוחלטת, עלינו על האוטובוס לתל אביב. מעולם לא העליתי בדעתי שאנה גרה כל-כך רחוק ממני. לא שילמנו, כמובן. אנה, בניגוד לי, האמינה אמונה שלמה במראה הכהה, המוזנח והמאיים, והנהג לא הסתכל בה אפילו. היא משכה אותי אחריה, מחזיקה בי ביד רכה, צהבהבה, שאצבעותיה ננעצו בבשרי כמו טפרים. החתלתול רכב בתיק הצד שלי, מתאמץ להציץ מתוכו. הנחתי יד בתוך התיק כדי להרגיש אותו, וכדי להשגיח שאף אחד לא ימעך אותו בטעות.

"לא ידעתי שאת תל אביבית", אמרתי ולטפתי את החתלתול. אנה התבוננה בצעיר כבד עפעפיים עד שקם במבוכה, והתיישבה במקומו.

"אני לא", היא אמרה והתרווחה במושב, דוחקת את החייל הישן שלצדה. מהתחנה המרכזית לקחנו את האוטובוס לבני ברק, ואני נרגעתי – תל אביב היתה תמיד מהירה מדי עבורי. "שוף יש שפיתת זפל", הודיעה אנה כשהאוטובוס הזדחל ברחוב רבי עקיבא, מתאמץ לא לדרוס את הילדים. "תמיט יש שפיתת זפל", הוסיפה, כמוסרת אמת גדולה וחשובה. היא צדקה, אגב. שנים רבות לאחר מכן, כשהייתי עולה לסגולה כדי לבקר אותה (אף על פי שמעולם לא נכנסתי באמת), תמיד הופיעו ידיעות על מרד מפני האשפה בעמודים האחוריים של "הצופה" הצהבהב.

אנה גרה במה שאהבתי לכנות "בית של סבתות" – מרופד שטיחים, כבד-רהיטים ואפלולי, ונודף ריח נצחי של כרוב מאודה. אנה לא אידתה כרוב מימיה, לפחות לא כל זמן ששהיתי אצלה. אבל התפאורה היתה חשובה לה מאוד. מספר כחול, מטושטש, דהה על זרועה המקומטת רק למטרה זו.

העננים רצים על פני הירח, ואורו מחשיך ומתגבר חליפות. הנשימות שלך שקטות מאוד עכשיו, כמעט בלתי נשמעות. אמא שלך היתה ממהרת למדוד את לחץ הדם, לנגב לך את המצח, להזעיק את הרופא – או שאולי היתה מחליטה שזה סימן טוב, ושעוד מעט הכל יהיה בסדר. אני נשארת לשבת, והסיפור ממשיך. בתוך תוכי, אנה מרוצה. "ככה צריך," היא משבחת. "הסיפור חשוף יותר".

היה לך יום הולדת אז, ואת ילדה בת ארבע עשרה, כל כולך שער סבוך ומרפקים. נסעת לים עם כמה חברות טובות, ובתמימות של ילדות שיחקתן בחול והשתוללתן במים. להורים אמרת שאת ישנה אצל אחת הבנות, וביחד בניתן מדורה על החוף. שכבתן על הגב והסתכלתן בכוכבים, אני זוכרת, כמו שעושים כשעדיין צעירים, ומותר לחלום.

הם היו שלושה, גבוהים ומבולבלים, כועסים אולי על גודלו של העולם או על זעם הגלים. לא הבחנתן בהם עד שהיו כבר לידכן, והפטפוט העליז שלכן השתתק בבת אחת.

זה היה יכול להסתיים אחרת. זה היה אמור להסתיים אחרת, ובקו זמן כלשהו, יעידו עינייך העצובות למרות החיוך הרחב, זה גם הסתיים אחרת. אבל אנה מתה כבר שנים רבות, אני הייתי מבולבלת, אבודה בהבזקים שלך כשהצל שלך נופל עלי, ובמלים נמהרות שלחשתי לך פעם, מזמן –

ואת, אלוהים שבשמים, היית רק בת ארבע עשרה.

"היי", אמרתי והתיישבתי לצדכן. "יום הולדת שמח, ילדה". העיניים שלך התכווצו כשראית אותי – אבל אני הייתי מבוגרת, ואת תמיד האמנת לי, גם כשלא היתה סיבה. "זה בשבילך", אמרתי ושלחתי יד אל הריק. כשהחזרתי אותה, קפוצה לאגרוף, יכולתי להרגיש את נוקשות המתכת כנגד עורי היבש, וידעתי מה הוצאתי משם. "קחי", אמרתי, וידך, חמה ורועדת מקור הערב ומפחד הנערים, נגעה בי לרגע. לחצתי אותה חזק, וחייכתי. אל תפחדי.

"משהו לשתות, בחורים?" שאלתי, ובראתי עבורם בירה. הוספתי ברק חפוז וקצת פעמונים – אלמנטרי במקרה של טיפוסים כאלה. "אולי סיגריה?" עיניהם היו נעוצות בי, רחבות ונדהמות.

"לא, גיברת", פלט לבסוף הגדול שבהם, והם הפנו את גבם והלכו משם תוך שהם בוטשים בחול. כמה רגעים שררה דממה, והבנות הביטו בי ושתקו.

"אני צמאה", אמרה אחת בביישנות, והצביעה על הבקבוקים המיוזעים. "אפשר?"

"ודאי", אמרתי והעברתי לה מיץ תפוחים.

אמא שלך מציעה לי תה, עיניה עייפות. במיוחד בשבילי הם קנו עלים, את יודעת? קצת אחרי שהתחלתי לבוא לשבת לידך יום יום. לפעמים אני משעשעת את החבר'ה בקריאת עתידות. את עתידך שלך, שבחשתי בו בצורה גסה כל-כך, לא קראתי מעולם. פחדתי יותר מדי, והווילונות הלוחשים לחדר השקט עונים כי צדקתי. הרוח מתעוררת שוב – הסיפורים הכי טובים מתחילים תמיד ברוח, אני יודעת. ואפילו שאותי היא מתעקשת לנגן דרך כל החללים הריקים.

אני מטיבה את השמיכה סביבך, נגד הקור. באירוניה המוזרה של החיים, זה כל מה שנותר לי לתת.

אנה מתה בבוקר גשום אחד. היא שתתה תה בלגימות אטיות, כשהכפית מתנודדת בכוס. היא תמיד שכחה להוציא אותה. "להתראות", אמרה פתאום, וחיוך רך, זר, עלה על פניה. "תתרחקי מאנשים".

התקשרתי לחברה קדישא, ביטלתי את הוראות הקבע והסתלקתי משם אחרי אריזה חפוזה. אפילו ללוויה לא נשארתי.

חזרתי לירושלים ועברתי לנחלאות – עכשיו אני בטוחה שזה היה בנחלאות. הדירות הסתורות, הזקנות, הן התאימו לי להפליא. התחלתי לעבוד – לעבוד באמת, כמו שאנה היתה עושה, עם השיקויים והנבואות וכל הדרמה – וקבצני ירושלים התחילו להתרחק ממני בימים ולהתגודד מול ביתי בלילות. לא יכולתי לסבול את זה. המעבר הבא, לעמק רפאים, היה חטוף ומרושל כקודמו. אבל הם באו אחרי, הטפשים. לחתולים לקח זמן רב יותר, אבל גם הם ניאותו בסוף להכיר בעובדה ששוב יש ידעונית בעיר. יום אחד, יללו תחת חלוני, כמעט בלעג, יום אחד תהיי מכשפה באמת. אולי אפילו ניתן לך כובע.

הייתי טורקת את החלונות בפניהם, אף שבתוך תוכי הסכמתי אתם. לא הייתי מכשפה, עדיין לא. בבקרים השארתי להם עצמות דגים על המדרגות בבקרים. החתול שלי בגד בי, והלך להסתובב אתם בפחים. יום אחד הפך גם הוא לכתם שחור אדמדם על הכביש, ואני השלכתי את הפגר לפח והסתגרתי בבית במשך שבוע. החתולים האחרים ייללו ושרטו את הדלת, ובתום השבוע פתחתי אותה והנחתי להם להיכנס.

החתולים זעמו בבוקר הקיצי ההוא, כשהורדתי גשם בטעות. כשרקעתי על המדרגות כדי להתנער מהמים הם התקמרו ונשפו לעומתי בכעס. לא נעים לשכב בשמש ולהרטב פתאום, הם זעפו, ואני הסכמתי אתם בכל לבי – ובמיוחד כשזה קורה בלי סיבה אמיתית, בלי שינוי של ממש למעט העובדה שמשהו זז בי פתאום כשנכנסת, משהו שהיה כבוי הרבה זמן. הייתי רוצה לחשוב שהיה לכל זה הסבר הגיוני – החיוך העצוב שלך, שלא באמת הבחנתי בו אז, או משהו בעיניים שלך שזעזע אותי. אולי אפילו משהו מטופש כמו "הנערה-הזאת-משתמשת-בבושם-של-אמי-המנוחה", או שבריר תקשורת בנאלי של "מה השעה?" אבל זה לא היה נכון, לא יכול להיות נכון – שלחת אלי מבט חטוף, תועה, ושכחת מיד אחר כך.

תקשיבי לצללים, אמרה לי אנה לפני נצח, ואני בתמימותי חשבתי שהיא התכוונה שצריך לדעת להרגיש, להאזין גם לאין הדקיק של האור. לא הבנתי את הפשוט מכל, את מה שניסתה לומר לי במשך שנים – אם הייתי מקשיבה להם, מקשיבה באמת, הייתי יודעת לבד: לפעמים, המנוחה השלווה בצל היא הדבר הכי מסוכן שיש.

בלילה ליוויתי אותך ואת הבנות הביתה. אמא שלך הופתעה שחזרת כל-כך מוקדם. היא הזמינה אותי להישאר לכוס תה, ונשארתי. אחרי שינוי כזה, שוב לא יכולתי לחזור. הנערה שצלה נפל עלי אז, ידעתי, לעולם לא תהיה שוב את..

שכרתי דירה אצלכם, ישוב קהילתי קטן, משקיף לנוף שלֵו, פסטורלי. לא חזרתי עוד לירושלים. אבל הקבצנים ידעו למצוא אותי בכל זאת.

אבא שלך רטן תמיד איך הישוב מדרדר, ואת התחלת לחזור מוקדם יותר הביתה. ואני שמחתי, כי עכשיו היית קרובה. זו היתה תקופה מבלבלת. המשכתי לגדל חתולים, למיין צמחים ולארוג כשפים כמו פעם. אבל גם הייתי באה אליכם, ולפעמים רק כדי להסתכל עליך. וכשחייכת הרגשתי שלווה מרוחקת, שהפחידה אותי כשהפכתי מודעת לה. אנה מעולם לא היתה שלווה. לאט לאט שקעתי בחייכם הקטנים, הפשוטים, ובשמש הצהריים שכמו האירה אותם תמיד.

את יודעת? הייתי באה להביט בך כשישנת, ולפעמים הייתי יושבת לידך לילות שלמים. כמו עכשיו.

אני זוכרת כשחזרת מן השדות, ש"פשוט זרקו עלי פרחים", והיית מחייכת אלי כאילו ידעת. אבל לא שאלת שאלות. תמיד האמנת לי, וזה רק הפך את הכל לגרוע יותר. "מכשפות לא זקוקות לאמון", נבחה אלי אנה. אבל כששאלת אותי "מי את?" והתעללת בחומה שלי תוך כדי, השתקתי אותה בפעם הראשונה ופניתי לה עורף.

הוא היה ילד טוב, אמרו כולם. לא היה מי שלא התמוגג כשהוא ביקש מאבא שלך רשות לבוא לבקר, או כשהיה מביא פרחים לדודה אלה וקנה לך קלסיקות, כמו שאת אוהבת. חיבבתי אותו, שתדעי, אף על פי שמשהו מהמכשפה שבי עוד התהפך בחוסר נוחות ישנונית כשראיתי אותו.

האופנוע ההוא היה שגעון של רגע. החבר'ה לא התכוונו ברצינות, ויאירי אף פעם לא היה אחד שנסחף (אני יודעת, האמיני לי. כמו כל פולניה טובה, חזרתי לבקר אותו כמה פעמים, כשרק התחיל להופיע אצלכם). אבל את היית שם, והוא פשוט חייך ונתן לך יד – "כמו נסיך", חרקה אנה בתוכי. אנה אף פעם לא סבלה נסיכים.

"תשתקי כבר", אמרתי בקול ניחר, ולרגע אחזה בי סחרחורת.

"הכל בסדר?" שאלת והסתכלת עלי, חובשת את הקסדה שיאירי הושיט לך.

התבוננתי בך, הילדונת שפגשתי במקרה, ששיניתי את חייה לנצח באותו לילה על החוף בלי שתדע, שבניתי לה ארמון בחול ואהבתי יותר מכל דבר בעולם. "אני הפיה הטובה שלך", שיקרתי אז. ואת, נסיכה, האמנת לי. כמו תמיד.

הייתי מעדיפה לחשוב שהתחולל בי מאבק כלשהו, שרציתי לצעוק, להזהיר אותך, ושהסיפור היה חזק ממני בסופו של דבר. אבל לא הסיפורים אשמים, ילדה, ואף אחד לא באמת הכריח את המכשפה להושיט את התפוח.

"הכל בסדר", אמרתי ובראתי לי חיוך. וכשהוא התניע וחיבקת אותו חזק, צוחקת, הסתובבתי והלכתי משם. לפחות היתה בי ההגינות להזמין את האמבולנס עשר דקות אחרי שיצאתם לדרך – ואת הסוף את יודעת.

אני מנגנת לך לפעמים במפוחית שקיבלת ממני ליום ההולדת. מתוך רגשנות מטופשת, אולי, או איזו תקווה עמומה שתשמעי. אבל מאוחר מדי.

אילו יכולתי, הייתי מעניקה לך את הנסיך על הסוס הלבן, כמו שמגיע לך, שיבוא ויעיר אותך בנשיקה. לו יכולתי, הייתי מספרת לך את כל הסופים הטובים שרק אפשר, ושומרת עלייך – שומרת באמת, כמו שפיה טובה צריכה לעשות. אבל יאירי מת בלי שאת יודעת אפילו, הירח צובע אותך בלבן של מתים – ואני בסך הכל המכשפה הרעה.