[מאמר זה הינו חלק מעבודה מתמשכת על הסיפורת הישראלית הז'אנרית הקצרה]

תחום הספרות הספקולטיבית העברית זכה לפריחה חסרת תקדים בשנים האחרונות. אך בעוד ספרי וסיפורי מדע בדיוני ופנטסיה חדשים רואים אור חדשות לבקרים, תחום הביקורת והניתוח נשאר, במובן מסוים, במקום בו היה בתחילת העשור. בייחוד מורגש חסרונן של ביקורות אקדמיות במהותן, ועל אחת כמה וכמה כאלה העוסקות בסיפורים קצרים.

המאמר הבא עוסק, באמצעות כלים המקובלים בשדה הניתוח הספרותי כיום, בסיפור "רמצנים" של ניר יניב. הוא נכתב מתוך רצון למלא חלק, ולו זעיר, מן החסר בתחום ניתוח הספרות הספקולטיבית העברית, ובתקווה שיפתח פתח לניתוחים דומים מסוגו.

את "רמצנים" מאת ניר יניב, שהתפרסם לראשונה כסיפור השער בגליון 12 של כתב העת למדע בדיוני ולפנטסיה "חלומות באספמיה", ניתן לקרוא בכמה רמות. הסיפור, בקצרה, מספר על שלוש דמויות הקרויות – או קוראות לעצמן – בשמן של שלוש דמויות מסרטי דיסני: יואי, לואי ודיואי. בתל-אביב בת זמננו, או אחת המזכירה אותה מאוד, יוצאים השלושה להילולת מעשי רצח פירוטכניים. את מעשי הרצח הם מקליטים ושומרים מתוך כוונה מוצהרת לקיים תערוכה שבה יוצגו עבודותיהם: תצוגת "האסתטיקה של הבערה" (ע' 68). השלושה נעלמים שוב ושוב, בזה אחר זה, ומתעמתים עם "שדון" שמנסה לעצור אותם מלחולל את מעשי הרצח שלהם. השדון מסביר את קיומו כמעין התגלמות של נאנו-וירוס שעוצב מתוך כוונה לבלום את האיש שמבצע את מעשי הרצח הללו, אותו אדם שלטענת הווירוס פיצל את אישיותו לשלושה. כל כולו של המאבק בין השדון והגיבור מתרחש לפיכך בנפשו של הגיבור. בעקבות טיפולו של השדון, והאופן שבו ירה למוות בשתי הזהויות האחרות, הגיבור מקבל לכאורה ללא ערעור את עזרתו ומתמודד עם זוועת מעשיו. ובכל זאת, "אין אדם יכול למות, אלא באש. האש היא החיים והיא המוות" (ע' 70), אומר הגיבור, משיב את שתי הזהויות הנוספות לחיים והורג את השדון בצעד שמחזיר אותו/אותם לאותו דפוס התנהגות רצחני.

"רמצנים" הוא סיפור מורכב. השפה רצופה חריזה, משחקי מילים, חזרות ושאר משחקי לשון. הפרוזה המשעשעת נטועה בשפת המקום, ובדיאלוגים שזורים רגעים של כתיבה פיוטית. הפרטים משתנים ללא הרף – ה"שדון" משתנה לסרוגין בין אדמוני, בלונדיני, שחרחר ומרכיב או חסר משקפיים – וחלק ניכר מהסיפור מתרחש בלולאת התרחשויות מורחבת, דפוס חוזר ששורה על הסיפור כולו, ושסופו (עם אותם שינויים קטנים ומקריים לכאורה) מקביל לפתיחתו. סיסמאות חברות המותגים הגלובליות (מיצובישי, מק'דונלדס) מלווות את הסיפור לכל אורכו, ולכן למרות שהעלילה מתרחשת בתל-אביב, נוצרת לכאורה התחושה שאין לה ייחודיות רבה במקום ובזמן – כביכול, כל סביבה עירונית היתה מתאימה לסיפור.

לקריאה הביקורתית של הסיפור ניתן לגשת בכמה דרכים: כפנטסיה סוליפסיסטית, כמטאפורה על האמנות ועל מקומו של האמן, ואפילו, למרות הסכנה הקיימת בגישה מסוג זה, כמבט על החיים בישראל, באקלים פוליטי שבו התקפות טרור ופיגועי התאבדות מתרחשים חדשות לבקרים והפכו כמעט לשגרה. האפשרות השלישית תורמת לדעתי לדיון יותר מהאחרות, והיא עשויה לחשוף יותר מבעד להיעדרויות, לחורים שבסיפור, מאשר דרך הדברים שנאמרים במפורש. ואכן, אף על פי שב"רמצנים" אין פוליטיקה לשמה, שום רמז לקיומם של פלסטינים או עימות מתמשך, ניתן בכל זאת לקרוא אותו בהצלחה כהערת שוליים, עמומה ככל שתהיה, לעימות עצמו.

שובל העשן שרטט פרבולה כמעט מושלמת וכדור האש, שעד לפני רגעים ספורים היה רכיב רגיל ונטול תהילה בתוך בניין משרדים, נפל בהדרת כבוד אי שם בדרומה של העיר, ליד שלט חוצות מאיר עיניים – "פיליפס: החוויה האמיתית". מטוס נוסעים חג מעל, כציפור התוהה אם קרובתה היא זו שנפלה, או שמא אויבה הנצחי, המיתולוגי, עיט האש, נשר הברזל, הוא זה הנח בוער כאן ולא ישוב לפקוד חלומותיה… (ע' 67).

את ההתקפות שיוזמים יואי, לואי ודיואי ניתן לתאר כהתקפה על החיים היומיומיים. דירת מגורים, זוג משאיות, מעלית בבניין משרדים, מסיבת ריקודים, גלגל ענק בפארק שעשועים: כל תמונה נורמטיבית הופכת כאן לחזיון קטל מתוזמר ומתועד היטב. ההקבלה לפיגועי טרור נראית מובנת מאליה. מטרת מעשי הטבח כפולה: הם אינם תוקפים מטרות צבאיות או ממשלתיות אלא מטרות אזרחיות, והם מתבצעים כפי שהם מתבצעים כדי לחזק את הנראות שלהם, הצהרה שנועדה להפצה באמצעי התקשורת. אך יניב אינו מנסה לכתוב תיאור ריאליסטי (במובן הספרותי והאידיאולוגי של המילה) של פיגועים מהסוג הזה: האלימות בסיפור (כפי שניתן היה לשער בהתחשב בכך ששמות הגיבורים נלקחו מסרטים מצויירים), אכן מזכירה סרט מצויר, ומתוארת בצבעים ראשוניים, כמעט זוהרים, ובאמצעות הומור שנועד ליצירת ריחוק: ניתן להגיד שהיא מזכירה בכך את הרוד-ראנר יותר מאשר, למשל, את עמוס עוז.

אחר כך, מצוידים בתרמילים, שקי שינה, מטול רימונים והרבה מצב רוח טוב, ארבנו מתחת לשלט פרסומת ענק של סוני לאמור "זו לא טלוויזיה – זו המציאות", ליד הכביש המהיר. המכלית של דרקסלר יוצאת מאשדוד במהירות מאה קמ"ש לכיוון חיפה. חצי שעה לאחר מכן יוצאת המשאית של שוורץ מחדרה לכיוון תל אביב, תשעים קמ"ש. דרקסלר מוביל גז בישול ושוורץ – חומרי ניקוי. היכן ומתי יפגשו? ואיך?
בום. (ע' 66).

בפסקה הקודמת ניתן לראות כמה נקודות מעניינות. המשפט הראשון מחקה את המסורת הישראלית המוכרת של מסעות בטבע וטיולים שנתיים של בתי ספר (יש להצטייד בתרמיל, שק שינה והרבה מצב רוח טוב), שאליה מתווסף מטול רימונים שנועד לערער את הביטוי הקודם. המשפט השני, שמכניס לסיפור מוטיב חוזר של מותגים בינלאומיים, פועל כפרדוקס, והמסר הנובע ממנו מתפרש כשלילה של מילותיו. כזו היא הטלוויזיה: הן באופן התיאור והן כארוע שנועד לטלוויזיה ואמור להיות מוצג ולהיראות ברבים. החלק השלישי שב לחקות חווית ילדות מוכרת, המוצגת כשאלה מספר ללימוד חשבון, ההופכת בסיפור לשאלה ממשית. ה"בום" המסיים מחזיר על כנה את הצגת הפיגועים כחלק מסרט מצוייר או מקומיקס, שבהם המילה מופיעה לא פעם באופן מוחשי. הארוע מוקלט בקפידה.

יואי לא נתן לי לצלם בשמונה מילימטר. רעש. לדעתי אין כמו המראה הגרעיני של פילם אמיתי, אבל לפעמים צריך לוותר. צילמתי בווידאו ברזולוציה גבוהה, ודיואי נאלץ לטפל לבד בכל ציוד השמע. הקלטה נקיה, פרט לקטע בו שוורץ הבוער, שעף מחלון המשאית, נחת על אחד המיקרופונים ומעך אותו. נו, אף אחד לא מושלם (ע' 66).

נדמה שיניב מציג כאן הערה עוקצנית על מקומה של התקשורת בהתקפות אלו. מעצם מהותה, התקפת טרור נועדה לצריכה המונית: תמונות הפצועים וההרוגים וההרס הסובב אותם הפכו ללחם ולמים של העמודים הראשונים בעיתונים ושל שידורי החדשות הטלוויזיוניים. תשומת הלב הרבה שמשקיעים הגיבורים בפרטים הקטנים מסייעת להפוך את ההתקפה למעין פֶטִיש, ובה בעת למסחר אותה, להתייחס אליה כאל מוצר, וכך להעמיק את הפער בין הצופה לבין הארוע. לוחות הפרסום והסיסמאות המסחריות משמשים בהקשר זה כרפליקות מעולם הפרסום היומיומי הקוטע את שידורי החדשות, וניתן לראות אותם כמעט כמתן חסות לארועים המוקלטים ומוצגים ברבים.

ב"רמצנים" של יניב, מעשי האלימות הפומבית הנוכחים בחיי היומיום התל-אביביים עוברים מבעד לשורה של עדשות מעוותות, ומטרתם חדלה להיות פוליטית והופכת לאמנות. כשם שהסרטים המצויירים משמשים לריכוך האלימות ולהצגתה בצורה נסבלת באמצעות הומור, כך גם יצירתו של יניב פועלת ליצירת ריחוק בין התקפות היומיום ובין מי שחווים אותן. ובכל זאת, ביסודו של הסיפור עומדת אווירה עגומה, כורח שמעיד על נצחיות, על לולאה שחוזרת על עצמה לנצח. העימות העיקרי ב"רמצנים" מתרחש בין שדון, "המצפון הוויראלי המלאכותי" (ע' 15) של הגיבור, כפי שהוא מגדיר את עצמו בשלב מסוים, ובין הגיבור עצמו(ם). השדון מנסה להחזיר את הגיבור אל המציאות, לגרום לו להכיר בזוועת מעשיו: שוב ושוב מסרב הגיבור בתוקף להכיר באנשים שאותם רצח כבני אנוש ועומד על זכותו להמשיך בעבודתו. הגיבור, באמצעות יניב, נוקט בשורה של דרכים, במורכבות גדלה והולכת, כדי להתחמק מלקיחת אחריות, החל במה שנראה כתשובות מהפכניות שגורות:

נו, באמת", אמרתי. "אז למה אתה מתלונן על רצח?"
"כי אתה, כנראה, לא תופש את אלה שהרגת כבני אדם".
"אני לא מבין למה אתה מתעקש לטעון שהרגתי מישהו".
"מר קלמנזון, למשל", אמר השד. "מה קרה לו?"
"השיחה הזאת", אמרתי, "נמאסה עלי".
והלכתי. והוחזרתי.
"כאמור, אתה לא הולך לשום מקום. דיברנו על מר קלמנזון, למשל".
"הוא לא היה בנאדם", אמרתי. "הוא היה בורגני מטומטם, זה מה שהוא היה".
"והילדים בפארק?"
"סמל לניוון הרוחני הפושה בנו מגיל רך".
"סמל?"
"כמובן", אמרתי. (עמ' 68-69).

ואף בתעלולים ספרותיים לשמם:

סליחה?" אמר מישהו.
"לא מישהו", אמר השדון. "אתה".
"אני?" אמר מישהו.
"אתה. אתה יודע טוב מאוד מי אתה". אמר השדון.
"יכול להיות", אמר דיואי, "אבל מה אכפת לך?"
"חשיבה בגוף שלישי לא תעזור לך".
"רד ממני", אמרתי. (ע' 68).

יואי, לואי, דיואי והשדון לכודים בלולאה רקורסיבית המבטאת את עצמה בחזרה על אותן שיחות שוב ושוב, כשם שהסיפור עצמו נראה כלולאה החוזרת על עצמה, והתחלתו וסופו זהים כמעט – שרפת הדירה של מר קלמנזון/מר ליברזון. אם מתייחסים לכך פשוט כאל מטאפורה, הדבר מעיד הן על חוסר הטעם במתרחש בעולם ה"אמיתי", עולמו של הסופר, והן על הדרך שבה האלימות עשויה להפוך לאמצעים ולמטרה של עצמה. המציאות בסיפור מורכבת מכמה רבדים, העולם החיצון של הגיבור ושל השדון, והעולם החיצון של הסופר, המתבטא, לפחות חלקית, במודעותם של הגיבורים להיותם יצירי טקסט, ולכן מסוגלים לעבור, למשל, מגוף שלישי לראשון. רבדי המציאות השונים האלה יוצרים בתורם לולאה רקורסיבית, וזו מסייעת לשלול ולהפשיט את מעשי האלימות ממשמעותם, בין אם הם אמיתיים ובין אם מדומיינים. לרגע נדמה שנוצרה הכרעה, כשהמחבר מקבל את המציאות של מעשיו:

"הו, אלוהים! מה הם עשו!"
"אתה עשית".
"אני… עשיתי. אני. אני!"
"יואי ולואי הם בדיות. הם מעולם לא היו. אתה הוא האמן שפחד להיות אמן. אולי לכן הלולאה".
התערוכה שלא תגיע לעולם. רק עוד ועוד… ("כתוב כשד משחת", ע' 195. גרסה זו שונה במעט מן הגרסה המקורית המופיעה ב"חלומות באספמיה", 12, ע' 69).

אך כמו בעבר, גם הכרעה זו מתגלה כאשליה. בסוף הסיפור, השדון – המצפון – מת, והגיבור חוזר למלאכתו והורג אנשים למען תערוכה "שלא תגיע לעולם. רק עוד ועוד…" יהיו עוד ועוד פיגועים. בחשבון הסופי, יניב מספק תפיסה עגומה על אודות עימות שנראה לו אולי בלתי ניתן לתפיסה, אך הפך בכל זאת לחלק בלתי נפרד מחייו: הופנם ועבר נורמליזציה, ונעשה בכך חלק מהשגרה.