קליידוסקופ / חגי אברבוך

לפני שהוציא לאור את ספר הביכורים "קליידוסקופ", שעל כתיבתו עמל בשנתיים האחרונות, לא פרסם חגי אברבוך סיפורים רבים. מבין 32 הסיפורים המרוכזים באוסף זה, חמישה בלבד פורסמו בעבר בכתבי עת שונים (אחד מהם, "קדמת עדן", זכה בפרס גפן לשנת 2006). מעצם העובדה שראינו עד כה מעט כל כך מסגנונו האישי של חגי, האתגר הראשון עבורי כקוראת היה להגדיר אותו לעצמי כסופר.

עד מהרה התברר לי שכמעט שלא ניתן להגשים את המטרה הזאת במהלך הקריאה הראשונית בספר: ספרו של אברבוך מתאפיין במגוון עצום של סגנונות כתיבה, סוגי סיפורים, מְסַפְּרִים, עם שינויים באורך, באווירה וכדומה. ניתן למצוא ביניהם הומור, טרגדיה, היסטוריה חלופית, מדע בדיוני, פנטסיה, אלגוריה, לשון תנ"כית, לשון יומיומית, משלים, רומנטיקה, אלימות. בקריאה ראשונה נדמה כי "קליידוסקופ" הוא הזיקית של אוספי הסיפורים. קשה מאוד לקרוא אותו בנשימה אחת, מכיוון שככל שקוראים גוברת והולכת ההבנה שאין בספר כל חוקיות, וכל סיפור יהיה שונה מקודמו לחלוטין. בעצם כתיבתו של חגי יש משהו ניסיוני, משתעשע, בודק את הגבולות – תעוזה של כותבים מתחילים. זו תעוזה חיננית למדי, ובזכותה עולים לעתים בספר רעיונות ומבנים שסופר מנוסה, מקובע והולך בתלם, לעולם לא היה מעלה בדעתו לעסוק בהם.

המאפיין היחיד בספר שבו ניתן למצוא חוקיות הוא מאפיין מבני – רובם המכריע של הסיפורים בספר מסודרים על פי האלף-בית. לכל אות מוקדש סיפור, והמילה הראשונה בסיפור תתחיל באות זו. לרוב יעסוק הסיפור גם במילה אחרת באותה אות, שמשמעותה עבור הדמויות בסיפור תתגלה מאוחר יותר. סיפורים אלה הינם המסגרת הבולטת ביותר של הספר. ביניהם פזורים עשרה סיפורים נוספים, ארוכים מהם.

מבנה מוגדר זה של הספר מספק אמנם תחושה של סדר מסויים בתוך האנרכיה של הסיפורים השונים כל-כך זה מזה, אך לעתים גם עובד לרעת הסיפורים הקצרצרים – רבים מהם פשוט אינם ארוכי מספיק כדי להשאיר רושם. חלקם מהווים בדיחה מוצלחת-למחצה ותו לא – למשל הסיפור המוקדש לאות גימ"ל, העוסק בגלגלי עיניים מרחפים. בחלקם האחר, לעומת זאת, נדמה שכל מילה נמצאת במקומה. כך קורה, למשל, בסיפור המוקדש לאות קו"ף, שבמרכזו עומדות שלוש דמויות מיתולוגיות מוכרות – זהו סיפור שלם העומד בפני עצמו ומשאיר בייחודו תחושה של משהו קצר ומרשים שיזכר אף על פי אורכו (כעמוד וחצי בלבד).

רוב הסיפורים לעומת זאת, אינם כאלו או כאלו: רובם חסרים משהו. אף על פי שהם מוצלחים בפני עצמם, ורובם אכן סיפורים טובים, המכנה המשותף לרוב סיפורי "קליידוסקופ" הוא הפוטנציאל הטמון בהם להפוך מסיפורים טובים למצוינים. חלק מהמצאותיו הנפלאות של אברבוך ראויות מעצם בריאתן להרחבה נוספת, מעבר למספר העמודים הקטן שהוא כופה עליהם. וההמצאות האל רבות: מנהרות שמכריחות את האנשים שעוברים בהם לדבר ולחשוב בעברית תקינה ויפה יותר בעל כורחם, פסיכולוג/מפענח-חלומות אלקטרוני שמבין את המכנה המשותף של כל החלומות שהוא בוחן ומגלה סכנה לקיום האנושי, וכן הלאה

גם הרעיונות הפשוטים יותר – לדוגמה, הרעיון המשומש במקצת על שבט המייצג חברה שבה הנשים שולטות והגברים נחשבים נחותים – כתובים היטב. תימות שחוקות מוצגות בצורה ייחודית ומעניינת בסגנונו החדשני והייחודי של הכותב. קוצר היריעה מעיב, כאמור, על רבים מהם, אך לא מצליח להעלים את המקוריות והייחוד הסגנוני.

וזהו מכנה משותף נוסף של הסיפורים בספר. לעיתים קרובות מדי הם נגמרו הרבה לפני שרציתי שיגמרו. לא רק כיוון שהיו מוצלחים או ש"השאירו טעם של עוד", אלא כיוון שהתחושה היתה שהם נגדעו באמצע בדיוק כשנעשו מעניינים, או שהציגו עולם שחוסר הפירוט בנוגע אליו הותיר בי תחושת אכזבה. למעשה, ככל שהתקרבתי אל סוף הספר הלכתי והשתכנעתי שהסיפורים החביבים עליי ביותר היו גם הארוכים ביותר בו: "קדמת עדן", "תינוקות שנשבו", "אבט"ש", "בנשימה אחת, מן היער", ועוד.

כזה הוא גם הסיפור הטוב ביותר בספר, והארוך ביותר: "בסוף כל הנתיבים". גיבור הסיפור הוא יואש, צעיר חולמני הרואה את המציאות שלנו באופן שונה מסביבתו. מבעד לעיניו יצורי פנטסיה, חיות קדמוניות ובריות מיתולוגיות פועלים במציאות שלנו, ולצדם בריאי-חלום שאינם שייכים לאף אחד מאלו – למשל "פיית התנ"ך", המדברת בלשון ארכאית ומעניקה לו תשורות תמורת דפים שהוא משאיר לה לגניזה. יכולת זו של יואש אינה טירוף. אדרבה, היא מקלה על חייו ומעניקה לו קיצורי דרך ומעין יכולת נבואית, אך בה בעת היא גוזרת עליו בדידות. יואש נאלץ להסתיר את אופן הראייה הייחודי שלו מחשש שיחשבוהו למטורף, ואינו יכול לחלוק את סודו עם איש. מתוך נקודת המוצא הזאת, הסיפור מתמקד ביואש, באהבה שהוא מוצא לבסוף ובגורלו. נהדר.

חגי אברבוך אינו באמת זיקית. למרות העובדה שמדובר בספר הביכורים שלו, יש לו סגנון אישי, יחודי ומצוין. סגנונו בנוי היטב, ובסיפורים הארוכים יותר ניתן לזהותו בבירור ולהתרשם ממנו: מבניית העולם שלו, מיצירת הדמויות, מהעובדה שהוא מצליח להכניס קסם לדברים קטנים ויומיומיים, ליצור סיפורים קסומים שאינם הרואיים או קלאסיים, למצוא את הרגעים המעניינים בחיים הפשוטים, לקרוא בשם לדברים שאינם נראים לעיני רוב בני האדם. בעיקר בולטת העובדה שהסיפורים הארוכים שלו סוחפים, מושכים את הקורא לתוכם, אינם נותנים לו להניח את הספר מידיו. סיפורים עלילתיים ארוכים הם הסגנון שבו חגי מצטיין באמת, ואך מפתיע שכל אותם עיניים שעברו על הספר טרם פרסומו לא הצביעו על כך לפניו. כיוון שכך, שכרו של המגוון הרב בספר יוצא בהפסדו, מכיוון שהוא מראה לנו מה אברבוך באמת יודע לעשות – ולצד זה את העובדה שהוא לא הלך עם זה עד הסוף.

קליידוסקופ הוא ספר שנכתב בקפידה, אך היה זקוק לעורך ספרותי שיבחר באותה קפידה את הפנינים מתוך האבנים וילטש אותן. למרות ההנאה שהסב לי, התחושה שנותרה לי אחרי הקריאה היתה תחושת החמצה, כאילו עורך מוכשר היה מצליח לדלות מבין הסיפורים את המצוינים באמת. הספר לא היה מפסיד דבר אילו היו מורידים מתוכו סיפורים קצרצרים שאין בהם ולו דבר מסגנונו האישי היפהפה של חגי, אלא רק בדיחה מפוהקת ("כוחו של ניגון"), קטע סתמי (הסיפורים המוקדשים לאות סמ"ך או פ"א), או סתם אינם טובים דיים ("אם לא ייבקע הים", סיפור היסטוריה אלטרנטיבית שאינו מעניין באמת). עריכה טובה היתה מחייבת את אברבוך להאריך באופן משמעותי רבים מהסיפורים בספר והיתה מעודדת אותו להיצמד לסגנונו המשובח גם בסיפורים נסיוניים דוגמת "בנשימה אחת, מן היער", שהיה הרבה יותר קריא אלמלא נבנה כולו כפסקה אחת ללא הפסקות – תעלול סגנוני מחוכם שאמנם קשור לעלילת הסיפור אך מקשה על הקורא במידה בלתי סבירה.

למרות כל זאת, "קליידוסקופ" הוא אוסף סיפורים מצוין – הוא כתוב היטב, הוא מעוצב בצורה ההולמת מאוד את תוכנו, ומבחינה לשונית הוא ערוך כהלכה. אני מצפה בכיליון עיניים לספרו הבא של חגי, מתוך תקווה שהפעם יהיה זה ספר באורך מלא, או לפחות אוסף של ארבעה-חמישה סיפורים ארוכים ומפותחים באמת – רוחב יריעה שיעשה צדק עם יכולת הכתיבה הסוחפת שלו.