לכל החושדים משום מה בקיומן של ביקורות ספרים אובייקטיביות, מוטב שאפתח בהכרזה חד-משמעית – כל קשר בין ביקורת זו ובין אובייקטיביות הוא מקרי בהחלט. ניר יניב ואנוכי חברים יחד במערכת "המימד העשירי", מנהלים מזה חמש שנים תחרות ידידותית ופוריה בין אתרינו (ניר הוא עורך אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה; אני עורך אתר זה) וידידים באופן כללי. שלושה מהסיפורים שכתב פורסמו בשנים האחרונות ב"בלי פאניקה".

סיפוריו של יניב הופיעו בשנים האחרונות גם ב"חלומות באספמיה", "המימד העשירי" ובכמה כתבי עת בארצות הברית ובאנגליה. חלקם נאספו בספר הביכורים שלו "כתוֹב כשד משחת", ואליהם נוספו כאלה שזה היה להם פרסומם הראשון, ושמהווים חלק נכבד מכלל הסיפורים שכתב בשנים האחרונות. בסך הכל לוקטו בספר זה 27 סיפורים ושלוש פואמות.

כתיבתו של יניב חסכנית מאוד וממוקדת. סיפוריו נוטים להיות הומוריסטיים, רוויים במשחקי מילים ורבים מהם הם סיפורי פואנטה מובהקים. כשזה פועל, זה מבריק ומהנה. לרוע המזל, לפעמים זה פשוט לא פועל. השפה משחקת תפקיד מרכזי ברוב היצירות בספר. ניכר שהכותב אוהב לשחק במילים ויודע לעשות את זה. בכמה מהסיפורים הטובים ביותר באוסף, משחקי המילים אינם רק קישוט אלא אחד המנועים העיקריים של העלילה. "צמחוקר", למשל, מבוסס כל כולו על מילה אחת – מושג אחד – שעליה נבנים הרעיון המרכזי של הסיפור ורבות מהסיטואציות היותר מוצלחות בו. הצמחוקר הוא מכשיר שמבחין בין אוכל בשרי וצמחוני, ושהשימוש בו מניע את העלילה כולה ואת מערכת היחסים המבדחת בין שלושת חברי משלחת סיור בחללית קטנה, שאחד מהם צמחוני מיליטנטי. בה בעת, המכשיר הוא גם מקור לאין ספור משחקי מילים, ויש לו תפקיד חשוב בבניית הפואנטה של הסיפור. בסיפור אחר, "מכונת האהבה", הבחירה המוצלחת במושגים הרעננים "מדען חצר" ו"מדען רחוב" מכניסים את המדע לתחום השירה ויוצרים, יש מאין, שתי דמויות שחייבות את עצם קיומן וזהותן למושגים הללו.

השפה היא מקור לרבים מיתרונותיו של הספר, אך כאשר היא הופכת מכלי לנושא, היא הופכת למכשול. כך, למשל, קורה בנובלטה "מחיה השפה העברית", שבה נדמה שמרוב אהבה לשפה לא הצליח יניב לרסן את עצמו והרחיק מעבר לכל מה שקורא מן השורה יחשיב כ"עלילה סבירה". עלילת הסיפור מספרת על אליעז חכמוני, אוהב לשון שניעור לאחר שמונים ושש שנים בשנת הקפאה וגילה לחרדתו מציאות וולגרית שהשפה בה מהווה הקצנה של שפת הרחוב בת ימינו. הרעיון עשוי היה לשמש בסיס לסיפור טוב, אך הביצוע אינו כזה, וכתוצאה מכך השפה הרדודה והתרבות הוולגרית מתאחדות בסיפור לכדי יחידה אחת מוקצנת, חסרת גוונים ומשלבים. על פי הסיפור, התרבות הנמוכה כבשה והעלימה את כל המגוון הלשוני והתרבותי שהיה לפניה. בעוד שאין ספק שספקולציה כזאת היא לגיטימית במדע הבדיוני, קשה מאוד להוציא אותה אל הפועל בצורה אמינה, והסיפור אכן נכשל בכך. בין השאר הוא נכשל משום שנדמה שהרעיון הצליח לזעזע אפילו את מחברו, עד שלא הבחין ביופי שמתחבא גם בשפה הנמוכה והוולגרית כביכול שיצר. עוד יותר מכך, הוא נפגע מהיות המציאות, וגרוע מכך – הדמויות, חסרות אמינות.

ארבעה שערים יש לספר. הראשון, ג'אז, מתרכז בסיפורים הומוריסטיים שמתאפיינים בווירטואוזיות לשונית וניסוחית. אלה שאחריו, בלוז, רוק ופופ מתרכזים בהתאמה בכיוון הרציני/רגשי, הכיוון האלים/סוער ובפואמות קלילות והומוריסטיות.

"ג'אז", כולל בתוכו כמה מהיצירות היותר טובות בספר: "צמחוקר", "מכונת האהבה" ו"פצקרשת" הם דוגמאות בולטות לכך. פרק זה, בנוסף להיותו הארוך ביותר מבין הארבעה, כולל בתוכו גם את הסיפורים הארוכים ביותר בספר, בעוד שבחלקים הבאים יש רק סיפור אחד שחוצה במעט את גבול עשרת העמודים, ורבים מהם מסתפקים בשלושה ואף למטה מכך. חלקם היו יוצאים נשכרים מאוד מהרחבה: למשל "לשם ובחזרה" שבו הגיבור, שהושלך עם כלבו לתוך מציאות זרה ובלתי מובנת, נמצא הרבה פחות מדי זמן "שם" לפני ה"בחזרה". אני לא מרגיש שבאמת הספקתי להכיר את המציאות הזו ואת התהליך שעבר על הגיבור בהתמודדות איתה.

קוצר היריעה הזה גובה את מחירו – הסיפורים ברובם הגדול הם סיפורים מבוססי רעיון, ובשל כך עלילתם נוטה להיות פשוטה למדי והדמויות חסרות עומק רגשי או מורכבות. היות שרבים מן הסיפורים נועדו מלכתחילה להוות מעין קריקטורה של המציאות, עיצוב הדמויות הזה משתלב בדרך כלל היטב עם הטון הכללי של כל סיפור בנפרד. אך לעומת זאת, כשמסתכלים על הספר כיחידה שלמה, משהו חסר: דמויות עגולות ומלאות ומערכות יחסים בין אנשים. בסיפורים בודדים ניתן למצוא פיתוח נאה של הדמויות – למשל עם גלילאו כהן ויונתן קפלר ב"מכונת האהבה"; ברובם – לא. אני לא בא לומר שאין לדמויות אופי או אישיות, אבל אלה בדרך כלל חד ממדיים ומשרתים את הרעיון הסיפורי.

החלק שנפגם במיוחד מחד הממדיות הזו הוא החלק שזקוק לדמויות יותר מכל: "בלוז". שבעת הסיפורים ב"בלוז" ליריים הרבה יותר מסיפורי ג'אז. ב"פסטיבל הפסנתר" הקצרצר זה עובד מצוין – הגיבורה האמיתית של הסיפור היא המוזיקה, ואפשר לשמוע אותה היטב בין השורות. ב"בלוז לאחאב", הסיפור הארוך ביותר בין סיפורי "בלוז", נוצרת כבר תחושה של חוסר: הקונפליקט בין הלהקה ללווייתן היה מעניין יותר אילו היינו מכירים באמת את הדמויות. כל עוד הליריות בסיפורים אלה בנויה על האווירה, היא עובדת היטב, ולפעמים אף מצוין. כשיש צורך בדמויות מורכבות, נדמה שהסופר לא מסוגל להשתחרר מהקריקטוריסטיות שאפיינה את גיבורי החלק הקודם.

הקריקטוריסטיות הזו חוזרת לפעול כראוי בסיפורי "רוק" – סיפורים קצביים, עתירי אפקטים ואלימות שלוקחים את הגיבורים שלהם עד הקצה ומעבר לו. בחלק הזה ניתן למצוא פירומן רוצח סדרתי עם אישיות מפוצלת, אנס, קורבן קרינה, שלל רוצחים, והרבה מאוד טירוף – במקרה אחד ("שמור על הפה שלך"), זה אפילו טירוף אלוהי. נדמה שככל שיניב הולך רחוק יותר, כך הוא משכנע יותר, ובועט. אהבתי רבים מהסיפורים בחלק הזה, את "דפוק וזרוק" אף פרסמתי בעצמי, ותלונתי היחידה היא זו שכבר הזכרתי – חלקם היו רק נהנים מהרחבה נוספת, משהו שיהיה מעבר למיצוי רעיון מרכזי אחד וכתיבה משעשעת.

אוספי סיפורים ניתן לחלק לשני סוגים. בחלקם, החיבור של הסיפורים השונים של אותו מחבר, או תחת אותו נושא, נותן לקורא ערך מוסף מעבר לאיכותו של כל סיפור בנפרד. אחרים הם פשוט אסופות של סיפורים נפרדים, וחיבורם ליחידה אחת אינו יוצר אחדות שלמה, ולעתים אף פוגע במכלול. "כתוב כשד משחת" הוא מהסוג השני. את הסיפורים שבו מוטב לקרוא טיפין טיפין, משום שהעומס המצטבר שהם מטילים על הקורא, עם כל האפקטים והרעש והצלצולים שהמחבר כל כך אוהב, עלול להפוך למעיק. תחושתי היא שקריאה כזו, של סיפור פה וסיפור שם, תהיה מהנה הרבה יותר מאשר קריאה רצופה של הספר. חרף הביקורת, רבים מהסיפורים מומלצים מאוד לקריאה.