הלב הקבור / שמעון אדף

מן הכריכה האחורית: עיירה קטנה וחמה בדרום הארץ. טליה פינטו מגיעה עם משפחתה לגור בעיירה ופוגשת בבית הספר את אֶמיר מור-טל. לכאורה, חלוקת התפקידים ביניהם ברורה: הוא – ביישן, מנומנם, ממושמע והולך בתלם. היא – מבריקה, דברנית, סקרנית ורודפת תעלומות. לכאורה, העניינים המעסיקים אותם הם מאבקי הכוח בכיתה ומצב התעסוקה של אביה של טליה. לכאורה, השנה שלפניהם עומדת להיות שנה כמו כל שנה.
אבל רק לכאורה.
כי ב"הלב הקבור", שום דבר אינו כפי שהוא נראה. חייהם של אמיר וטליה גדושים בסודות שאינם ידועים גם להם עצמם, סודות שמקורם בסיפור תנ"כי המשווע להשתחרר מכבלי מיקומו המסורתי במקרא. תהליך התגלותם של סודות אלה כרוך ביציאה למסע מסחרר ופורץ גבולות לא רק בזמן, אלא גם במרחב.
מסעם של אמיר וטליה לוקח אותם אל תעלומה מימי אברהם אבינו, אל סבך של יצרים מוּדחקים, אל מרחבים לא נודעים ובהם אש, מים וערפל, וגם אחוזה עצומה ורבת-קסם, יצור אדיר שיכול להתהלך כצל בלבד, מלכים תלויים על פסגת הר גבוה, ושפה קדומה שאת מהותה יש לפענח כדי למנוע אסונות עולמיים.
אמיר וטליה עומדים לשנות את ההיסטוריה.

מתוך פרק 2: חיות וחלחלה

מסיבת יום ההולדת האחד-עשר של אמיר נחגגה בערב קיץ מהביל, בחצר ביתם. המתנות היו שגרתיות, ילקוט של דרגון בול זי, משחק מחשב של ספיידרמן, קלפים של באטמן, דמויות משחק של שר הטבעות, יומנים ומחברות עם כוכבי ערוצי הילדים השונים. בחיבור הברכות לא הושקעו מאמצים יצירתיים; את זה ציין אביו בצקצוק שפתיים, תוך הבעת דאגה אמיתית לגורל שפתו של דור העתיד – ברוב הברכות הופיעו שגיאות כתיב. חלק מהילדים, בעיקר הבנים, התלוננו בלחש שהעוגות לא מתוקות מספיק. הליצנית לא הצחיקה ולא שיעממה. אף ילד לא שבר עצם בגופו שלו או בגופו של ילד אחר, בריתות חדשות לא נכרתו, חוזים ישנים לא הופרו. הילדים שהוזמנו למסיבה הלכו כלעומת שבאו.

החושך העמיק והפך עדין, כמו בכל לילה שרבי. אבל תחתיו חשה עדינה את הבוקר מחכה בקוצר רוח, גועש מאור. הכוכבים בהקו באוויר הנקי. עדינה שאפה אותו לתוכה, טועמת אותו, בשעה שאספה את הכלים החד-פעמיים שהיו פזורים בערבוביה על השולחנות וביניהם. בקצה החצר נשען אמיר בגבו על גזע האקליפטוס שעמד בחצר, מפיץ ריח מר.

"אמירי," קראה עדינה בעליצות, "זה היה לילה נהדר למסיבת יום הולדת. לא?"

אמיר הזדקף ומשך בכתפו.

"בוא הנה, אני רוצה לשאול אותך משהו."

אמיר ניגש אליה. היא כרעה על ברכיה וחיבקה אותו, לוחשת, "אתה צריך להיות מאושר. יש עוד משהו שיכולתי לעשות ולא עשיתי? תגיד לי מה?"

אמיר ביקש לשטוח את תשובתו הרגילה. שלא משנה לו, ששום דבר לא משנה, לא באמת. כן מסיבת יום הולדת מוצלחת, לא מסיבת יום הולדת בכלל. אבל בעודו מתכונן לדבר, התעורר בו דבר שלא חש בו מימיו: ניצנים של התרגשות ביעבעו בכפות רגליו ועלו במעלה גופו, מחשבות התרוצצו וירדו ממוחו אל קצות אצבעותיו, שמיאנו להירגע. תחושת רחיפה מילאה אותו, איזה קוצר רוח.

אמו הרגישה גם היא בחיבוקה את הרטט שעבר באיבריו. היא הרחיקה אותו מעט והתבוננה בו, אחר הניחה את ידה על מצחו, ומילמלה, "לא, אין לך חום, אבל בכל זאת אתה נראה קצת אחרת," וחיבקה אותו שוב, ביתר עוז, כמעט מוחצת אותו בין זרועותיה. "שמואל," קראה. האירוע היה חשוב דיו לשתף בו את בעלה. קולו של אביו נישא מעומק הבית, "עדינה, את צריכה עזרה עם השולחנות?"

"במחשבה שנייה," אמרה לאמיר, "אתה בסך הכול צריך לנוח." אחר צעקה אל שמואל, "לא משנה. נקפל אותם מחר."

בלילה ההוא התקשה אמיר להירדם. הוא התהפך מצד אל צד במיטתו, לא מצליח למצוא את התנוחה הנכונה שתאפשר לגופו להרפות מדריכותו ולצנוח אל השינה. מוזר, חשב, אולי יש יותר מדי אור בחדר. חלון חדרו פנה אל החצר. הוא הסיט את הווילונות המוגפים ובדק אם שרשרות הנורות שנתלו בחצר לצורך המסיבה עדיין דלקו. הן היו כבויות. זוהר כסוף ורך שרה על החצר, על השולחנות המתוחים ועל עליו השמוטים של האקליפטוס, שבדממה העמוקה שמילאה את הלילה נראו כנטיפי כפור הנאבקים להפשיר מקיפאונם. אמיר חיפש בעיניו את הירח ומצא שרק גזיר דקיק, מבריק כפיסת מתכת מצוחצחת שפעם מצא בשטח הכורכר הנרחב בפאתי השכונה שלהם, פצע את מצע הקטיפה של השמים. עוד יותר מוזר, חשב אמיר, שירח חיוור כזה, כמו להבה של נר, זורח בכוח ומסנוור. הוא פתח את החלון והושיט יד החוצה. זרם חשמל מענג ומעקצץ קיפץ במעלה זרועו, כשטבל אותה בזוהר הכסוף, והוא משך אותה פנימה. אחר הושיט אצבע, בזהירות, כמו לבחון נוזל רותח, מוכן לסגת. אצבעו נתקלה בהתנגדות. האוויר מחוץ לחלון הקריש. הוא גילה שהוא מפעיל כוח בניסיון להניע את האצבע קדימה. הוא פרש את כף ידו ולחץ אותה אל מחסום האור שנקבע על החלון, ודחף. התנגדותו של מחסום האור גברה, אולם הוא לא איבד משקיפותו. החצר ניבטה אליו; משום מה נראתה מיותמת יותר ויותר, חסרה משהו, נטושה. הוא דחף, אבל האור היה לחומת בטון. הוא צירף את ידו האחרת והוסיף את משקל גופו. אך מחסום האור לא נשבר. נו כבר, סינן, מה קורה פה?

כשפלט את הדברים, החל חדרו לנוע. איזה זעזוע עבר בקירות. כל הבית נרעד. שברי טיח נשרו סביבו מן התקרה בחבטה עמומה. הקירות נסדקו, מתנערים מהתמונות שנתלו עליהם. בקיעים הופיעו במרצפות, הרהיטים נאנקו בחריקה, ואמיר המשיך לדחוף כנגד מחסום האור בחלון. זו הדרך היחידה לצאת מכאן, מילמל.

טעם אבק עלה בפיו, וריח אבק באפו. הוא החל להשתעל. האבק חדר לגרונו, והוא הרגיש שהוא נחנק, ואז חבט בראשו דבר מה כבד. המהומה בחדר השחירה למול עיניו והחלה להסתחרר. הוא עצם את עיניו, בניסיון לטהר אותן מגרגרי האבק שפלשו אליהן, ופקח אותן.

הוא היה שכוב במיטתו. כל דבר בחדר היה במקומו, התקרה והקירות שלמים, הווילונות סגורים.