בשנת 2034 המציא פרופ' תיאו גודריאן, מומחה לפיזיקת שדות דינמית, שער אל העבר. המתקן הזה בנוי בעמק הרון-סון בצרפת, ופועל רק שם. לצערם של מי שקיוו לגדולות ולנצורות מטכנולוגיית המסע בזמן, מתברר שהשער מסוגל להגיע לנקודת זמן היסטורית אחת בלבד – תקופת הפליוקן, כמה מיליוני שנים לפני תקופת הקרח, ממש לפני התפתחותו של האדם הרציונלי הראשון, והשנסיעה היא בכיוון אחד בלבד. הפליוקן היא תקופה קסומה, שבה בעלי החיים מתפתחים בשלווה ואינם עסוקים במלחמות הישרדות. מזג האוויר מושלם, אין שם בני אדם והשינויים הארכיטקטוניים הדרמטיים שקבעו את פניה של אירופה טרם התחוללו.

כעבור קצת יותר ממאה שנים, כדור הארץ של המאה ה-22 הוא גן עדן. בני האדם התפשטו בחלל, חייזרים מבקרים בעולמנו ללא הפרעה והתיירות הבין-כוכבית פורחת. אין מלחמות בכוכב הכחול, האנשים עוברים תהליך רפואי של הצערה וחיים 150 שנים בלי להתעייף. הם מרבים לעסוק בפעילויות פנאי, קצת פחות בעבודה ווזנחו לגמרי את מאבקי ההישרדות ואת המלחמות. ביתו של הפרופסור גודריאן הופך למוקד עליה לרגל לאותם אומללים שאינם מתאימים לחברה האנושית המשעממת של אותה תקופה – כל חריגי החברה: פושעים קטנים, מתבודדים למיניהם ואנשים רגילים שרוצים לברוח מהכל. הם מגיעים אל הבית המחובר אל העבר, משלמים למאדאם גודריאן, אשת הפרופסור המנוח, כסף לתחזוקת המעבר ופשוט חוצים את ששת מיליוני השנים, כשעליהם תיקים עם ציוד הישרדות.

עם השנים הופך השער המוזר לתעשיה משגשגת. הקבוצה הנוכחית שעומדת לעבור בשער מורכבת משלל טיפוסים: החל בשטיין אולסון שעובד כטייס של מכונות לתחזוקת התשתית מתחת לפני כדור הארץ, עבור באייקן דראם, פושע הקטן הנוטה לעתים לאכזריות ובסוקי שמחפשת את הדרך אל כדור הארץ הפנימי שבו חיים אנשים אחרים בתוך כדור הארץ המוכר, וכלה בנזירה אמרי ושותפה לדרך קלוד לוגן. מבחר נאה זה של טיפוסים אינו יודע דבר מהותי אחד: כדור הארץ של תקופת הפליוקן כבר מיושב על ידי הטאנו, גזע חייזרים אכזר שספינתו התרסקה כמה שנים קודם לכן על כדור הארץ. הטאנו לוכדים את בני האדם המגיעים דרך השער ומשתמשים בהם – הנשים הופכות לאמהות פונדקאיות עד שגופן קורס, והגברים מקבלים תפקידים זוטרים לשימוש החברה החייזרית. אויביהם הגדולים הם הפירבולג – מעין מוטציות של הטאנו, שנלחמים בהן באמצעות שינוי צורה והפחדות ומנסים להשיג שוויון זכויות בכוכב הלכת שעליה התרסקה ספינתם.

מסובך? זו רק ההתחלה. שלטון הטאנו מבוסס על תקשורת על-חושית, והם מחפשים יכולות פסי אצל בני האדם המגיעים אליהם, מבודדים את בעלי היכולות, ומטמיעים אותם בהדרגה בחברתם. כולם, בעיקר אלה שלא גילו כשרון מנטלי, נשלטים באמצעות רביד שמונח על צווארם ומסייע לטאנו להשליט את רצונם על האסירים. אלה אינם מרוצים כלל וכלל מן הסדר החדש, מה גם שכשברחו אל העבר הם האמינו שעזבו את חייהם הקודמים לטובת חיים טובים ופשוטים יותר. המרד האנושי בלתי נמנע – פליס לאנדרי, היחידה בקבוצת המשוגרים שיש לה כישורים על-חושיים יוצאת לחופשי וחוברת לקבוצת אנשים חופשיים אחרים. בזכות כוחותיה מתחילה כעבור זמן קצר המלחמה לשחרור האנושות, והיא עומדת להיות אכזרית ורבת תהפוכות.

אלוהים אדירים, חשבתי לעצמי כשגמרתי את "הארץ הרבגונית". יש לזה המשך? זה חלק מטרילוגיה?! כעבור שבועיים חזרתי אל הספר כדי לראות מה בדיוק השתבש – העלילה, אחרי הכל, דווקא לא רעה. אולי לא כל הדמויות מעוררות הזדהות אבל ריבוי הדמויות הנוספות מאפשר לפצות על כך, וגם המתח בנוי היטב.

אז מה הבעיה? אויה, הכתיבה עצמה. קטעים שלמים בספר עוררו תחושה כאילו נלקחו מאופרת סבון. עיצוב הדמויות בשל כך סטריאוטיפי ומלאכותי. מאדאם גודריאן, למשל, מתעקשת לשרבב לדבריה ביטויים בצרפתית: "היא נשאה את קולה. 'מז אנפן! ילדיי! בואו לאכול!'" – אולי היא מנהיגה מלידה, אך אין ספק שהיא נודניקית. פליס לאנדרי, לעומת זאת, מתנהגת כמו הילדה הסוררת מהטלנובלות, שלמרות כל חסרונותיה מצליחה לארגן את הבריחה תוך שהיא מפזרת סביבה קלישאות. גולת הכותרת מבחינה זו היא דמות צדדית נוספת, מרתה. מרתה היא אחת הראשונות שהגיעו אל העולם העתיק והפכה בו למכונת ילודה של הטאנו. במהלך סיפור אהבה סוער שלה היא נפצעת, אך, "החולשה, ההתכווצויות והדימום שסבלה מנעו מהם לעשות שוב אהבה, אך היא התעקשה להביא אותו לפורקן". יופי.

יש להודות שהרעיון העומד מאחורי הספר דווקא נחמד: מין שילוב בין "מנהרה בשחקים" לבין "מלחמת העולמות". הפוטנציאל של הספר רב – יש בו שילוב מעניין בין העולם העתיק לבין זה העתידני, ומאבק בין כזעים על עתידו – או שמא עברו – של כדור הארץ. הכל היה טוב ויפה אלמלא הביצוע הצולע. אולי זו השפה, אולי הבעיה היא במספרן הרב של הדמויות הראשיות, שמפריע מאוד ליצירת הזדהות עם מי מהן, אך עיקר הבעיה היא בכתיבה הבינונית, שפוגמת מאוד במסע הזה, ובהחלט לא תגרום לי לחפש את החלק הבא בחנויות.

(הוצאת ינשוף, 2006. תרגום: יעל סלע-שפירו. 480 עמודים) 

  פרק לדוגמה