מתי יצירה כלשהי הופכת לפנטזיה? מתי סיפור אגדה יוצא מתחום האגדה העממית ונכנס לתחום הספרות הפנטסטית? המפתח לשאלה זו תלוי בכוונה. ג'וזף פיינדר טען לאחרונה שראשיתו של הרומן האנגלי המודרני היא בתחילת המאה השמונה-עשרה, "כאשר סוחר ואסיר לשעבר פיתה את קוראיו בזכרונותיו המזויפים של אחד, רובינזון קרוזו" (הארץ, 9.4.2006, עמ' ב1).

גם אם איננו מקבלים הגדרה זו, הרי שהדגש על הזיוף הוא החשוב פה – מכיוון שמה שמייחד ספרות בדיונית (הכוללת גם מדע בדיוני ופנטסיה) הוא ההסכם שבשתיקה שבין הכותב לבין קוראיו שהמאורעות המתוארים הם בדיה, ואין בהם ניסיון מכוון למסור מידע אמיתי על העולם המתואר בהם. כאשר תיאר טרטוליאנוס במאה השניה לספירה את מסעו לירח, הוא וקוראיו ידעו שהוא עושה שימוש בכלי ספרותי כדי לבדר (ולמתוח ביקורת דתית), ולכן זוהי ספרות בדיונית. מסעות גלגמש, לעומת זאת, מתיימר להסביר מאפיינים מסוימים של העולם על סמך ארועים אמיתיים, וספר חנוך מבקש לתאר את העולמות העליונים המתקיימים מעבר לעולמנו ובמקביל לו – לכן גם הם מיתוסים. כאשר עיבד בראם סטוקר את סיפורי העם על ערפדים לספר בשם דרקולה, הוא העביר אותם מתחום האגדה העממית אל תחום הבדיון הספרותי – ועשה זאת בכך שהעניק להם ממד ברור של בדיה, של סיפור שאינו מתאר מאורעות מציאותיים. בספר חדר הדמים, עושה אנג'לה קארטר מעשה דומה כאשר היא מספרת מחדש כמה מהאגדות האירופאיות המוכרות בגרסאות משלה.

מעשה ההפקעה הזה של קארטר, שבו היא מוציאה את האגדות הללו מתחום האגדה אל תחום הפנטסיה המודרנית, מסתייע בשני מאפיינים נוספים של הסיפורים המקובצים בספר זה. האחד הוא העתקתו בזמן של חלק מהסיפורים, והאחר הוא יכולת הכתיבה של הסופרת עצמה. לשם הדגמה – סיפור היפה והחיה בגרסתה של קארטר פותח בתיאור מכונית הנתקעת לא רחוק מביתו של "החיה", דבר המעניק לו אופי חדש ומאפשר לכותבת לנכס לעצמה את הסיפור ולנתק אותו משורשיו הקלאסיים.

אבל יותר מכך – הסיפורים כולם טבועים בחותם הפרוזה המרתקת של קארטר. צריך לומר את הדברים במפורש – מדובר בכותבת נפלאה. קארטר מצליחה להשרות בכתיבתה תערובת מרתקת ומקסימה של האגדי והספרותי, שבה אני נתקל לעתים רחוקות. גם בסיפורים קלאסיים לכאורה, במקום ובזמן התרחשותם, היא משכילה להעניק תחושה ייחודית ומבהירה שהסיפור המסופר בפני הקורא כולו שלה. התרגום המעולה של טל ניצן-קרן עושה צדק עם השפה שבה משתמשת קארטר – הוא משלב, מעשה אמן נדיר למדי, בין רובדי שפה המעניקים לסיפורים ממדים של עכשוויות ושל נצחיות בו זמנית. התחושה היא שלו היתה קארטר קוראת את הסיפור בעברית, היא היתה מרוצה מהשימוש שנעשה בה. כך, לפחות, אני מאמין.

קשה תמיד להעריך קובצי סיפורים הערכה כוללת בגלל השוני באיכויותיהם, על אחת כמה וכמה כשהסיפורים אינם מתרחשים באותו עולם. ואכן, איכות הסיפורים אינה אחידה – יש ביניהם שהם מרתקים וקשה להפסיק לקרוא אותם, אחרים מקרטעים יותר ופחות זורמים – אבל על כולם מופיע החותם הברור של קארטר, אותו אופי מיוחד שהיא מעניקה לסיפורים שהיא מספרת מחדש. בכולם היא מבטאת בצורה מפורשת יותר אלמנטים של אלימות ושל מין הקיימים גם בסיפורים המקוריים, אך מצליחה לעשות זאת מבלי שאותם אלמנטים יאפילו על הסיפור עצמו, ומבלי להפוך אותם לסיפורי מוסר על עוולות מספרי האגדות או החברה שיצרה אותן. מעניינים במיוחד המקרים שבהם היא מספרת את אותו סיפור בשתי גרסאות או יותר, כמו בצמד הסיפורים "מר ליון מאוהב" ו"כלת הנמר" שכדאי מאוד לקרוא אותם בזה אחר זה.

החסרון העיקרי של הספר הוא שלמרות ממדיו הצנועים (160 עמודים), הוא מצליח להשרות מהר למדי תחושה של רוויה. חלקו האחרון, שבו מרוכזים סיפורי הזאבים למיניהם, עלול להיות מתיש משהו בשל החזרות שיש בו. יתכן שהדרך הנכונה לקרוא את הספר המוצלח הזה היא בחלקים – לקרוא סיפור פה וסיפור שם בין דברים אחרים, כמו סיפורי האגדות שסופרו מדי פעם בלילות חורף ארוכים.