נעימת "סיפורי איציק" ברקע. שעת הסיפור מתחילה

הערה חשובה: כל עלילות הארלן סופרו לי מפי הסוס לפני כשנתיים. הם לא הוקלטו או נרשמו בכל מקום פרט לזכרוני האישי, כך שבשל אובדן טבעי של תאים במוח ומפאת החלפת מידע בהם עם פרטים על "דוקטור הו", עשויים להיות מספר חורים בפרטי העלילות. עם הקוראים ועם הארלן הסליחה.

סיפור ראשון – עלילות הארלן בצבא

הארלן התגייס לצבא, או ליתר דיוק – גויס, בגיל 19, אחרי שנשר תוך סמסטר בודד מהקולג' שבו למד. היה אז גיוס חובה למלחמת קוריאה או ויטנאם. אחרי מספר חודשים של התחמקות והסתתרות, הארלן נתפס ע"י אנשי לשכת הגיוס ואולץ להתייצב בבקו"מ. זו היתה התקופה שבה הארלן פרסם שני מאמרים ראשונים בכתבי-עט והחל את הקריירה שלו ככותב.

עודו ביומו הראשון בצבא, הארלן הסתבך כאשר סירב לקבל את מרות המשמעת הצבאית והכה קצין. הוא נשפט ועמד להישלח לכלא הצבאי, כאשר היתה החמרה במצב הבטחוני והוא נשלח במקום זה לגדוד טירונים אשר מרביתם היו "פושטקים" (במילה עדינה) אשר העדיפו את האופציה הצבאית על פני ישיבה בכלא. הארלן למד לנצל את כשרון הכתיבה ואת מכונת הכתיבה הצמודה שלו (עד היום) והיה כותב מכתבים למשפחות הטירונים האנאלפביתיים, לחברותיהם ולקציני המבחן שלהם. כל זה, תמורת חופן דולרים או קומבינות. הוא רכש בדרך זו המון חברים וכונה בגדוד "הקולג'-בוי".

הארלן והסמל

למחלקות טירונים, כידוע, יש סמל-מחלקה. הסמל של הארלן (נקרא לו סמיתי כי גם הארלן לא זכר את שמו) היה טיפוס של רד-נק בעל עורף-פר שמן. הוא היה גם טיפש במיוחד, שלא לציין גם מכוער ונקמני.

במהלך "אפטר" בעיר קלטו את סמיתי הולך עם זונה מכוערת במיוחד. לפתע הארלן מצא את עצמו פולט את המשפט הבא: Hey, Smithy, is that your mother?, והתחוור לו שאולי ברגע זה היה עדיף אם האדמה תבלע אותו. בתום האפטר (הם חזרו לבסיס באותו יום) סמל סמיתי הנרגז הטיל על הארלן עונש אכזרי ובלתי ניתן לביצוע – היה עליו לנקות מחסן ששימש כזיבלייה הגדודית ואשר לא ניקו אותו במשך הרבה שנים, באופן שהסמל יוכל "להסתכל על הריצפה ולראות את דמותו מסתכלת בחזרה", והיה לו לילה אחד לעשות את זה; משימה בלתי אפשרית לכאורה. מה עשה הארלן? לקח שני חברים מהגדוד ועוד שניים אחרים תמורת חמישה דולרים, הלך איתם לאפסנאות והוציא ממנה בקומבינה עשרים קופסאות של משחות נעליים.

יש לציין שבאותה תקופה משחות הנעליים הכילו לק אשר גרם לנעליים הצבאיות של אז להבריק במיוחד. במשך מספר שעות אל תוך הלילה, הארלן ושות' מרחו את כל רצפת המחסן ואף נותרו להם כמה שעות לישון. בבוקר, הארלן נעמד למסדר על-יד המחסן וחיכה לסמל שיבוא לבדוק את התוצאה. הוא קיווה שבדיקתו לא תהיה יותר מדי מדוקדקת. הבלתי-צפוי קרה וסמל סמיתי נכנס למחסן, החליק על משחת הנעליים, מעד ושבר את עצם הבריח שלו בצורה רצינית ביותר. השבר היה קשה ונדרש זמן רב עד שהסמל יילך שוב — ואולי יצלע לכל ימי חייו. "אליסון, אני ארצח אותך!" צעק הסמל סמיתי, תוך שהוא מובל באלונקה לבית-החולים.

הארלן לא נתקל מאז יותר בסמל, מלבד כשראה אותו באוטובוס בדרכו חזרה למקום כלשהו, והסמל לא זיהה אותו בזמן.

עלילות הארלן והמאפיה

הסיפור השני מתחיל בתקופה הרבה יותר מאוחרת. הארלן היה כבר אחרי הנישואין השניים שלו (מתוך ארבעה) ובתקופה שבה – במילותיו שלו – הוא נהג "לשים לב פחות עם מי הוא נכנס למיטה".

ביום קשה במיוחד פנה הארלן למקום הפו"פ החביב עליו בכדי לתפוס קצת אקשן. הוא החל בשיחה עם מה שנקרא אז "נערת שעשועים" אשר התברכה בנתונים פיסיים מרשימים (בלונד צבוע וכו' … ), וכישורים שכליים שיכלו להעיד על מצבה העגום של מערכת החינוך האמריקנית (דמיינו קול של מרילין מונרו בתפקידה הרגיל וקלטתם את הדמות). אחרי שקנה לה משקה (או חמישה), עברו השניים לדירתו הקטנה ללי עיסוקים השונים במקצת משבץ-נא ובינגו.

בסביבות חמש בבוקר הארלן התעורר לקול דפיקות רמות על דלתו. כשהציץ דרך חור המנעול הוא ראה מעין בריון מגודל בגודל של חמישה הארלנים (הארלן עצמו לא ממש שופע מטראז') ומאחוריו עוד שני חברים. "אוי מיי גוד, איטס מיי בוי פרינד" זעקה הפוסטמה מחדר השינה. הוא יהרוג אותך. יש לו קשרים במאפיה.

הארלן לא ממש התרגש. הוא ציין בפני שבאותם זמנים בניו-יורק, כל איטלקי שהיה רוצה לאיים קצת, מיד היה צועק שיש לו קשרים. "תתלבשי ותיכנסי לחדר ותיסגרי את הדלת עם ארון הבגדים" פקד הארלן בסמכותיות על הבחורה הבוכיה. הארלן נטל את רובה הציד המפורסם שלו, טען אותו בכדורים ופתח את הדלת בפתאומיות. הוא כיוון את הרובה לבריון הראשון תוך כדי שהוא צועק "אני אפגע לך בראש ואז כולכם תיפלו מהמדרגות". יש להזכיר כאן שמעבר המדרגות היה מאוד צר ורק אדם אחד יכול היה לעבור בו.

"סליחה אדוני", אמר הבריון הגדול בנימוס במבטא הרוברט דה-נירו המנומס שלו. "נשלחנו לכאן על-ידי מר ג'וני וינצנזו לקחת מפה את החברה שלו.

"לא, לא – הוא יהרוג אותי", יבבה הבלונדה מחדר השינה.

"שמעתם את הגברת", הארלן אמר, "היא לא רוצה לבוא איתכם".

"חכה שניה", אמר הבריון. "אכפת לך אם אתייעץ עם מר וינצנזו?"

"לא", אמר הארלן. "שלח את הבחור האחרון בתור שיודיע לו שיש לו חמש דקות להסתלק מכאן. צילצלתי כבר למשטרה".

מזווית עינו הוא ראה את הבחור נכנס ללימוזינה מפוארת וחוזר ממנה אחרי זמן לא רב. "מר וינצנזו שולח לך את ברכותיו ומודיע שאינו מעוניין יותר בבחורה". אחרי זמן מה, הלימוזינה התרחקה והבחורה יצאה ממחבואה כעבור כמה שעות. הרומן בינה לבין הארלן לא החזיק מעמד זמן רב.

אחרי שנים מספר, הארלן פתח את העיתון וראה את הכותרת הבאה: "ג'וני וינצנזו החשוד כמספר שתיים במאפיה של לאס וגאס נעצר באשמת השתייכות לפשע המאורגן". צמרמורת עברה בגופו. הוא באמת היה מאפיונר כל השנים הללו. הוא יכול היה לחסל אתי בקלות", חשב לעצמו. "יש לי מזל גדול שהוא שכח ממני".

הארלן ומלחמתו בהוצאות הספרים

במשך כל הזמן שהייתי איתו, הארלן הדגיש שהוא נגד אלכוהול וסיגריות. הוא אמר שאין לו בעיה שאנשים מעשנים ושותים בסביבתו, אבל הוא עצמו לעולם לא יעשה כך ולא יתמוך בפרסום המוצרים הללו. (הוא די מתנגד למחשבים ואינטרנט, אבל זה כבר סיפור אחר).

מעשה שהיה כך היה — הארלן פירסם מספר ספרים בהוצאה מסוימת תוך הדגשה בחוזה שלו שלא יהיו בספרים פרסומות למוצרים הנ"ל. ראוי להזכיר כאן שבספרים הישנים באנגלית היה נהוג להוסיף הדף האמצע שני עמודי פרסומת בכדי להחזיר חלק מההוצאות על הספר. לתדהמתו, הארלן גילה שבמספר ספרים שהוא פרסם בהוצאה הנ"ל היו אכן פרסומות לסיגריות.

נזעם, הארלן פנה (בתחילה בעצמו ואח"כ בעזרת הסוכנת שלו דאז) בדרישה להחזיר את הספרים חזרה למו"ל בשל הפרת חוזה. כאשר נענה בשלילה פנה הארלן לעורך-דינו אשר אמר לו שלמעשה המקרה שלו צודק, אבל בשל העומס על בתי המשפט, ההוצאות הכבדות של קיום המשפט וסוללת עורכי הדין שיהיו למו"ל, הסיכויים שלו לזכות במשפט הם אפסיים — אם בכלל יוכל לעמוד בו כלכלית.

מה עשה הארלן? ויתר? חלילה וחס! מדובר פה באחד האנשים הכי נקמנים שיצא לי להכיר. הוא החל בתוכנית פעולה מדוקדקת בשביל להשיג את מטרתו וכך עשה:

הוא איתר באמצעות הסוכנת שלו את האיש שהיה אחראי לפעולה הרלוונטית – יהודי בשם "עזרא קורנבלום". לאחר מכן, הוא פנה אליו במכתב אישי ישיר, מנומק ומנוסח היטב. אחרי ההתעלמות שלה זכה המכתב הראשון, הארלן החל לשלוח עוד עותקים של המכתב, ומשנתקל בהתעלמות מוחלטת, עבר לשיטות יותר קיצוניות.

בשלב הבא, הארלן שלח לבנה באמצעות הדואר למשרדיו של אותו עזרא. למחרת שלח שתי לבנים ויום אחר-כך כבר שלח ארבע (סדרה הנדסית). העסק לא עזר והארלן פנה למספר חברים שלו שהתלהבו מהרעיון ומילאו את הוצאת הספרים בלבנים מדי יום ביומו. עזרא עדיין עמד בדעתו.

ההזדמנות הבאה להילחם באה כאשר הארלן הוזמן למסיבה מפוארת של בתו של עורך השבועון טי-וי גייד. הארלן התיידד עם הנהג שלקח אותו משם – בחור בשם ג'וני שהיו לו קשרים במאפיה. "דונט וורי, מיסטר אליסון. אני אסדר הכל", הבטיח לו ג'וני. ג'וני ארגן לו מפגש עם טייני, בחור ענשי ממוצא צ'כי שעבד בתוך השרירים של הבוס של ג'וני. הארלן הסביר לטייני את המצב וזה הבטיח לו שהעניין יסודר.

והיום בהיר אחד, התייצב לו טייני מול מר קורנבלום בצורה מאיימת ופנה אליו: "אתה מר עזרא קורנבלום?"

"כן", השיב עזרא.

"אתה גר ברחוב זה וזה בדירה זו וזו, יש לך אישה ושני ילדים, הנה התמונות שלהם, ילד אחד לומד בבית-הספר הזה והשני בגן, אשתך עובדת פה ופה וכך הלאה…"

"אל תאיים עלי", ענה עזרא, וגם השיטה הזאת לא עבדה. הספרים לא הוחזרו להוצאה.

מיואש לגמרי ונכון לוותר, הארלן קיבל השראה ממקור בלתי צפוי. בגינה בביתו היתה לו מכה לא קטנה של סנאים שאכלו לו את הגידולים. יום אחד הוא התעצבן, הוציא את רובה הציד המפורסם שלו ופיצח את גולגלתו של אחד הסנאים. כשהביט במכרסם המת עלה במוחו רעיון. הוא לקח קופסה מביתו, הכניס את הנבלה לתוכה ושלח את זה למשרדו של עזרא. הוא השתמש, כמובן, במשלוח האיטי ביותר שניתן (ששה שבועות באוניה). אחרי שהחבילה הגיעה היא כמובן לא נפתחה מיד והפגר בפנים נרקב עוד יותר.

לבסוף, כאשר החבילה נפתחה, הריח היה כל כך רע עד שנאלצו להביא מומחי חיטוי מיוחדים, והכימאים קבעו שיש לסייד את הבניין מחדש על מנת להיפטר מסרחון הטיפול הכימי הנ"ל. בסופו של דבר קיבל הארלן הודעה שהספרים יוחזרו מהחנויות ולא יצאו עותקים חדשים עם פרסומות לסיגריות ואלכוהול.

כחצי שנה אחרי המפגש שלי עם הארלן, עשיתי סיבוב באלנבי ונכנסתי לחנות של הלפר לחפש ספרים. מצאתי שם, בתחתית המדף, ספר של הארלן אליסון. תוך כדי דפדוף בספר מצאתי להפתעתי הרבה שבאמצע הספר יש פרסומת לסיגריות!

"המממ…" חשבתי לעצמי בעודי מחזיר את הספר למקומו. כשבאתי לחפש אותו בפעם הבאה, הוא כבר לא היה שם.