מתחת לרצפה
מאת יעל פורמן
עיצוב לוגו: מריה גורוחובסקי
שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.
פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. הסיפור הנוכחי נכתב בהשראת השיר "הבלדה על ארי ודרצ'י" מהאלבום השני של להקת כוורת, "פוגי בפיתה".
צילום: מת'יו סמית', Unsplash
סמדר פתחה את הדלת וחייכה לזוג הנשים שעמדו בפתח. הן היו כבנות שלושים, ומהשיחה בטלפון סמדר ידעה שהן נישאו זה עתה וחיפשו לקנות בית עם גינה באזור שקט עם אווירה כפרית.
"מצאתן בקלות?" שאלה כשנכנסו.
"לא כל כך", הודתה השחרחורת. "וייז התבלבל בדרך".
"אני חושבת שלא הבנו ממש איפה הבית", אמרה חומת השיער. "רצינו שכונה שקטה, אבל הבית הזה ממש מבודד".
סמדר ציפתה לזה. כמו כל המתעניינים הקודמים שהגיעו במשך השנים לראות את הבית, גם הן נרתעו. היא הראתה להן בכל זאת את הבית המטופח בתקווה שיתאהבו בו. את הסלון, המטבח, חדר השינה ושני חדרי האורחים שאפשר להפוך לחדרי ילדים.
"הבית בן עשרים שנה בערך", אמרה. "הדוד שלי שמשון בנה אותו והיה אמור לגור פה עם המשפחה, אבל ברגע האחרון הם עברו לחו"ל והוא וההורים שלי החליטו לעשות החלפות ואיכשהו הבית נרשם על שמי. מאז אני גרה בו".
"בת כמה היית?" שאלה השחרחורת.
"בת 21. בדיוק השתחררתי אז".
"ככה צעירה גרה פה לבד, רחוק כל כך מהעיר?"
"תמיד הרגשתי פה מאוד בטוחה", אמרה סמדר.
"ולמה את רוצה לעבור?"
"ההורים שלי כבר מבוגרים ואני רוצה לגור קרוב אליהם אם יצטרכו את העזרה שלי. יש לי גם רעיון לפתוח חנות בחיפה. אמרתן שאתן עובדות מהבית, אז נראה לי שיהיה לכן מושלם פה", היא קיוותה שהמחיר הזול יעשה את שלו, אבל הן הביטו זו בזו, הודו לה והלכו. סמדר ידעה שהן לא יחזרו. כמו כל המתעניינים עד היום. היא צפתה מהחלון במכונית המתרחקת לעבר הכביש הראשי. כשנעלמו מאחורי העצים היא הלכה אל כורסת העבודה שלה בפינת החדר כדי להמשיך לעבוד על סט הכובעים הסרוגים המשפחתיים שהזמינו ממנה דרך האתר. היא אמרה לזוג הזה את האמת. הבית היה מושלם לאנשים שעובדים מהבית.
לפנות ערב השלימה סמדר את העבודה וארזה את הכובעים למשלוח. מחר ממילא התכוונה לנסוע למודיעין. באותה הזדמנות היא תשלח את החבילה ללקוח. היא אכלה ארוחת ערב, ראתה קצת טלוויזיה, ולבסוף וידאה שכל הדלתות והחלונות נעולים ומוברחים. כבר בזמן הבנייה דאג דודהּ לנעילה איכותית. היא אמנם חשה בטוחה שם – מעולם לא חדר לשם פורץ – אך בכל זאת, היא גרה בפאתי היער, והשכנים הכי קרובים נמצאו במרחק של כמה דקות נסיעה.
בלילה שנתה נדדה. לבסוף נרדמה, אך באישון לילה היא התעוררה כשהיא שוכבת על גבה בלי יכולת לזוז, וחשה כאילו משא כבד מונח עליה ומרתק אותה למיטה. אור הירח העמום הבוקע מבעד לחרכי התריסים האיר מול עיניה הפקוחות על שתי דמויות מוזנחות שכמו בקעו מהרצפה. הן הושיטו לעברה את ידיהן ואז פצחו במחול תזזיתי, כשדים המחוללים לצלילי מוזיקת שטן המגיעה לאוזניהם בלבד, שערה של סמדר סמר כשהביטה בהם רוקדים עוד ועוד בלי שהייתה לה היכולת לזוז ממקומה או לצרוח. ואז, בתיאום מושלם, השניים קדו לה קידה, אמרו "להתראות" בקולות רפאים ושקעו בחזרה ברצפה.
סמדר התעוררה, מתנשמת ומתנשפת. היא הזדקפה במהירות במיטה וגילתה, שוב, שהיא לבד. שוב אותו חלום. בפעמים הראשונות שחלמה אותו הייתה מזנקת מהמיטה ומסיירת בבית רק כדי לגלות שהכול שקט ורגוע ואיש לא נכנס כשישנה. בשנים האחרונות התרגלה להסתפק במים שלגמה מהבקבוק שהחזיקה ליד המיטה, ולנשום באיטיות עד שהבהלה חלפה והיא יכלה לחזור לישון.
היא התעוררה שוב בבוקר, עייפה כתמיד אחרי החלום. הרצפה הייתה מלוכלכת שוב – דוד שמשון בחר מרצפות שכל לכלוך קטן ישר בלט עליהן, ולסמדר לא היה כסף לריצוף חדש. ממילא, בכל פעם שחשבה לבצע שינויים בבית אחזה בה מועקה. אז היא הסתפקה בניקוי זריז של הרצפה עוד לפני ארוחת הבוקר.
עד אחרי הצהריים עבדה על ההזמנה הבאה, כיסוי מיטה סרוג לתינוק ששמו כתוב עליו בכתב רש"י, ואז התלבשה והתאפרה, לקחה סלים רב-פעמיים ואת חבילת הכובעים, ונסעה העירה, למודיעין. היא שלחה את החבילה בדואר ומאחר שלא היה תור היא הקדימה לתור שלה אצל רפי, הפסיכולוג. בשבועות האחרונים גמלה בליבה ההחלטה לנסות להבין מדוע היא לא מסוגלת להביא את עצמה לעבור דירה אפילו אם היא לא מצליחה למכור את הבית, והיא קבעה איתו פגישת ניסיון.
חדר הטיפולים היה חלק מקליניקה גדולה וסמדר המתינה לצד עוד שני מטופלים שחיכו לתורם אצל רופא העור ממול. מאחורי דלפק הקבלה ישבה פקידה שחיטטה בניירות על השולחן ובמגרות. היא הייתה צעירה, בת עשרים וקצת, עם שיער שחור חלק שסמדר תהתה אם הוא פאה ומשקפיים עבי מסגרת, שטשטשו את תווי פניה. היא לבשה חולצת טריקו חלקה פשוטה.
האינטרקום על השולחן שלה זמזם. היא לחצה על כפתור.
"נו, איפה דפי הטיוטה?" נשמע קול של אישה.
"אני לא מוצאת", אמרה הפקידה כמעט ביבבה.
"אמרתי לך שזה בארונית מאחור במגרה שכתוב עליה 'טיוטה'", אמר הקול.
הפקידה הפנתה את ראשה אנה ואנה, אך לא מצאה דבר. סמדר קמה ממקומה והצביעה על המגרה המתאימה, שנראתה היטב ממקום מושבה.
הפקידה חייכה וסימנה לסמדר צורת לב באצבעות ידיה. "מצאתי, אני מביאה", אמרה לאינטרקום. היא שלפה חבילת דפים מהמגרה ומיהרה לאחד החדרים. סמדר ראתה שגם מכנסיה היו פשוטים ומתחת להם היא נעלה נעלי התעמלות. כעבור רגע היא שבה עם חלק מהדפים, החזירה אותם למגרה ואז שלפה מגבון מחבילה שנחה על השולחן וניקתה היטב דופן המגרה והידית.
"תודה", אמרה לסמדר, תוך שהיא ממשיכה ומנקה את השולחן כולו במגבון. "זה היום הראשון שלי פה. הזעיקו אותי מכוח אדם להחליף את המזכירה הקבועה שחלתה. לא נראה לי שהם מרוצים כל כך".
"לא שופטים אף אחד לפי היום הראשון", ניחמה אותה סמדר.
הצעירה חייכה. "אני תהל, ואת?"
"סמדר".
תהל הסתכלה על דף המוזמנים היומי שנח על השולחן מולה ואמרה, "אה, זה אפילו כתוב פה". חיוכה גדל.
"אז למה את פה?" שאל רפי אחרי שהתיישבה מולו בחדר הטיפולים.
"אני תקועה", אמרה סמדר.
"במה את מרגישה תקועה?"
"בחיים שלי", אמרה סמדר. "אני גרה לבד, רחוק מאנשים. מפעילה עסק מהבית. אני מרגישה שאני צריכה לשנות דברים, לפגוש יותר אנשים, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לצאת מהבית. אני מנסה למכור אותו בשנים האחרונות כדי שמשהו יכריח אותי לעשות את השינוי, ולא מצליחה אפילו בזה. כאילו אני מבריחה את הקונים. אני כל הזמן חושבת לעזוב את הבית, אולי אפילו בלי למכור אותו, ולגור בינתיים אצל ההורים, ואני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות אפילו את זה".
"ניסית?"
"לפני כמה שבועות הייתי אצלם, והיה מאוחר אז נשארתי לישון ועבר עלי לילה נורא. בבוקר טסתי חזרה הביתה. הזעתי, והלב שלי פעם ממש מהר. הרגשתי שאני חייבת לחזור הביתה. אפילו הסיוט החוזר שקשור לבית לא גורם לי לעזוב אותו".
"איזה סיוט?"
"זה מתחיל כל פעם באותה צורה. נדמה לי שאני מתעוררת. אני ממש מרגישה ערה אבל לא יכולה לזוז, כאילו משהו כבד יושב לי על החזה. ואז עולים שני אנשים מהרצפה ואני בטוחה שהם הולכים לחנוק אותי או לאנוס אותי, ואני מנסה לצעוק אבל לא יכולה לזוז. אבל הם רוקדים כל הלילה ורק כשהם נעלמים מחדש ברצפה אני מתעוררת באמת ויכולה לזוז. ואין בבית כלום. ריק. רק אני והקירות והרצפה. לפעמים נדמה לי שאני משוגעת".
רפי חייך. "את לא משוגעת. שמעת פעם על שיתוק שינה?"
"לא. מה זה?"
"זו תופעה נפוצה מאוד שבה המוח כבר מתעורר אבל הגוף עוד לא. הגוף משותק והמוח רואה חזיונות. מרגישים כובד על החזה כאילו משהו מרתק אותך למקום, ובדרך כלל רואים דמויות מתקרבות למיטה. לי עצמי זה קרה כמה פעמים בעבר, והסיוט שתיארת לי מתאים בדיוק לתופעה".
"לא ידעתי! וזה נפוץ?" סמדר חשה שירדה לה אבן מן הלב. זה קורה לעוד אנשים.
"מאוד. תקראי על זה באינטרנט. זה מרתק – וטבעי לגמרי. אז אם הורדנו את זה מהשולחן, אפשר לחזור למעבר הדירה".
היא הייתה המטופלת האחרונה לאותו יום, ובסוף הפגישה הם יצאו מהחדר ביחד ורפי נעל את הדלת מאחוריו. חדר ההמתנה היה ריק, פרט לתהל שישבה מאחורי שולחן הקבלה, וצחצחה היטב במגבונים שלה את מקלדת המחשב.
"אני אחרון?" שאל אותה רפי.
תהל הרימה את עיניה ממלאכתה. "לא, ד"ר אלכסנדר עוד כאן", אמרה. "לקבוע לסמדר תור נוסף?"
רפי הביט בסמדר. "את רוצה לנסות לקחת שותף לדירה לפני הפגישה הבאה או אחרי?" שאל.
סמדר הביטה בו. היא ידעה שהיא חייבת להעז ולקפוץ למים הקרים. "לפני", אמרה.
"אני חושב שעדיף ככה", אמר רפי ופנה מחדש אל תהל, "מיכל תקבע לה כבר כשהיא תחזור. אם אין עוד מטופלים, את יכולה לצאת. ד"ר אלכסנדר כבר תנעל את הדלת. להתראות".
הוא יצא מהמשרד וסמדר אספה את הסלים הריקים שהשאירה קודם בפינת חדר ההמתנה כדי שתוכל לעבור בסופר בדרך חזרה למכונית.
"ביי", הפטירה לעבר תהל, אך הצעירה קמה מהדלפק והתקרבה אליה.
"רגע", אמרה, "אני חייבת לשאול אותך משהו, בקשר למה שאמרתם עכשיו. את משכירה חדר בדירה שלך?"
"למה?" שאלה סמדר.
תהל פכרה את אצבעותיה ונשכה את שפתה התחתונה. "זרקו אותי מהדירה לפני שבוע", אמרה. "מסתבר שהיה שם איזה סעיף שמאפשר לבעל הבית לתת לי התראה של שבועיים אם הילדים שלו צריכים את הדירה. לא היה לי מספיק זמן למצוא דירה אחרת, אז החפצים שלי באחסנה ואני נעה מחבר לחבר. ישנה כל פעם אצל מישהו אחר. אני חייבת למצוא דחוף מקום אפילו לזמן קצר. אני אהיה שותפה שקטה ומועילה, באמת!" היא חייכה חיוך רחב ומתחנף.
רפי הציע שהיא תנסה להכניס לביתה שותף או שותפה שיארחו לה לחברה בתור אימון לקראת היציאה משם. צעד כזה, אמר, אולי יאפשר לה לוותר מנטלית על הבית מרגע שיהפוך לביתו של אדם נוסף. סמדר פקפקה ביכולתה לעשות את זה וברור שלא התכוונה להכניס לביתה את האישה האקראית הראשונה שתראה. מצד שני, אולי באמת עדיף לעשות את זה מיד. תהל נראתה חביבה למדי, ובטח לא מאיימת. אולי אם לא תחשוב על זה יותר מדי, היא תצליח לעבור את המשוכה.
"אמרת שאין לך איפה לישון?" שאלה.
"אני ישנה עכשיו אצל ידידה פה קרוב, אבל יש לה ילד אוטיסט וזה ממש מעיק עליה שהתנחלתי לה בסלון".
"יש לך מכונית?"
"לא".
היא זרה מוחלטת! אבל היא במצוקה ו…
סמדר חשה את המועקה הרגילה משתלטת עליה כשחשבה להכניס מישהו הביתה. אבל היא ידעה שהיא חייבת. חייבת לאזור את האומץ ולעשות את השינוי הראשון בחייה מזה עשרים שנה, והנה ההזדמנות המושלמת נחתה עליה משום מקום. אסור לה לפספס אותה.
"אז בואי איתי", הציעה. "תראי את הבית. תשני בו לילה אחד ואם נראה שאנחנו מסתדרות אז נדבר הלאה ונחליט אם את רוצה לשכור חדר. רק שתדעי שאני גרה במקום מבודד. אין שכנים. אם זה מפחיד אותך אז זה בסדר".
הנה, היא עושה את זה, נזפה בעצמה. מנסה להרתיע מיד את מי ששוקלת להיכנס לבית שלה. אולי זה מה שמבריח את כל האנשים שמתעניינים בנכס.
"לא מפחדת מכלום!" הכריזה תהל. "יו, ממש תודה!"
סמדר ירדה לסופר בזמן שתהל הלכה להביא את התיק שלה מבית חברתה. כשסיימה את הקניות, הצעירה כבר חיכתה לה עם תרמיל ענק ליד המעליות לחניון. הן הכניסו ביחד את הסלים לתא המטען.
"רגע", אמרה סמדר, "איך תגיעי לכאן מחר בחזרה? אצטרך להקפיץ אותך. האוטובוס הכי קרוב אלי נמצא עשרים דקות הליכה מהבית".
"מקסימום אני אזמין מונית", אמרה תהל. "שווה בשביל הסיכוי למצוא בית".
במהלך הנסיעה, עוד לפני שיצאו מהעיר, ראתה סמדר בזווית עינה את תהל שולפת מגבון מחבילת המגבונים שעדיין הייתה איתה ומנקה את חגורת הבטיחות שלה.
"למה את כל הזמן מנקה דברים עם מגבונים?" שאלה.
"פוביה מחיידקים", אמרה תהל.
"חולת ניקיון?" סמדר לא הייתה בטוחה אם זה יתרון או חיסרון בשותפה לדירה.
"לא, לא, אני לא מתרגשת מאבק וכתמים. זה רק שיגעון של לחטא כל דבר שאני נוגעת בו, לא להידבק בכלום", אמרה תהל. "ואת? מה הקטע של הבית? איך זה שבנית בית במקום מבודד? איך מאשרים כזה דבר?"
"דוד שלי בנה אותו", אמרה סמדר. "לא יודעת איך השיג אישורים. בטח שיחד מישהו או איים עליו".
"וואלה?"
"כן, הדוד שלי הוא… אה… לא אדם ישר. בלשון המעטה".
"ממש פושע?"
"היה לו ארגון שלם".
תהל השמיעה קריאת התפעלות. "חשבתי שאת סתם מוזרה שגרה לבד בשום מקום, אבל מסתבר שהסיפור מאחורי זה מרתק ממש". אמרה. "אז מה בדיוק קרה?"
סמדר המשיכה, "היה לו איזה רעיון משוגע להקים שכונה אקסלוסיבית לו ולחיילים הנאמנים שלו. קודם כל הוא קבע עובדות בשטח ובנה את הבית. אבל אז מישהו מהאנשים שלו חתר תחתיו, כמה מהם נעלמו, המשטרה נכנסה פנימה, והדוד שלי לקח את כל הכסף שלו וברח מהארץ. נתן לי את הבית במתנה, ונכנסתי לגור בו אחרי הצבא. המשטרה עשו לי קצת בעיות בהתחלה, עד שהבינו שחבל על הזמן שלהם ועזבו אותי בשקט. הארגון כאן התפורר כבר מזמן, והדוד חי כמו מלך עם אשתו והילדים בקוסטה ריקה או משהו. לא דחוף לי להיות איתם בקשר".
"אני חייבת לראות אם כתוב על זה משהו בוויקיפדיה", אמרה תהל.
סמדר ראתה בזווית עינה את הצעירה מתפתלת כדי לחטט בכיסיה.
"אוי", אמרה תהל לבסוף, "הטלפון בטח נפל לי אצל מיקה".
"מי?"
"החברה שהייתי אמורה לישון אצלה. אספתי מהר את כל מה שפיזרתי לה בסלון, ובטח נפל הטלפון בלי ששמתי לב". היא נאנחה. "נו, מילא, אני אאסוף אותו מחר. אני יכולה לחפש בטלפון שלך?"
"כן, בטח".
תהל שלפה את הטלפון ממשטח העגינה שלו ובחנה אותו בעין ביקורתית. "בן כמה הטלפון הזה? שבע?" שאלה, מזועזעת.
"אולי שמונה", אמרה סמדר. "קיבלתי אותו ממישהו שהחליף".
"אין סיסמה".
"מי יגנוב כזאת ענתיקה?"
"יש בזה משהו", הנהנה תהל. "איך קוראים לדוד שלך?"
סמדר סטתה מהכביש אל דרך הגישה הביתה בזמן שתהל חיפשה נתונים על הפרשה.
"וואו, אני רואה שנעלמו חמישה אנשים", פטפטה. "שלמה אגמון, אריה משייב, מישאל דרץ' גודמן, איזה שם מוזר…"
"היה עולה ישן או משהו", אמרה סמדר. "תחסכי את זה ממני, חקרו אז אותי ואת כל המשפחה בלי סוף, אפילו שההורים שלי לא היו מעורבים בכלל בשטויות של הדוד שלי. זה לא הפריע למשטרה לחפור לנו בחצר ולחפש גופות".
"סליחה… אז את חושבת שהם מתים?"
"תהל!"
"סליחה…"
שאר הנסיעה עברה בדממה עד שסמדר חנתה ליד הכניסה הביתה. תהל יצאה מהמכונית והביטה סביבה. סמדר הדליקה את מנורת החשמל דמוית העששית מעל הדלת הראשית, שהאירה את רחבת הכניסה באפלולית המתגברת. האור נגה על הפרחים שהחלו להיסגר ללילה, על ערוגת צמחי התבלין ועל מובייל הבובות הסרוגות שהשתלשל מהסוכך שהצל על דלת הכניסה. פרט לבית, למכונית ולעמוד החשמל והטלפון הסמוך לא היה סביבן דבר זולת עצים וצמחי בר.
"יפה פה", אמרה תהל. היא ניגשה לתא המטען, לקחה את התרמיל שלה ועזרה לסמדר להכניס הביתה את הסלים עם הקניות. לאחר מכן הסתובבה בבית בזמן שסמדר סידרה הכול במקום.
"מדהים הבית הזה", אמרה כשסיימה. "אני לגמרי רואה את עצמי גרה פה. אז כמה את רוצה בשביל להשכיר לי חדר?"
"יש חדר ספציפי שמוצא חן בעיניך?"
"כן, זה עם העץ בחלון. נראה לי אני אקח אותו. ואני מתה על המרצפות הענקיות האלה. עושות חשק לרקוד עליהן".
סמדר נרעדה. היא חשבה שוב על הסיוט החוזר שלה. ההסבר של רפי על שיתוק השינה אומנם היה משכנע, אבל גם אם זה היה רק חלום, הוא עדיין היה מפחיד.
"יפות, אבל מתלכלכות בקלות. אני מעבירה סמרטוט כמעט כל בוקר. רוצה ללכת להתקלח בזמן שאני מכינה לנו ארוחת ערב? תראי אם מוצאת חן בעיניך המקלחת".
"יאללה…"
כשישבו לאכול שערה של תהל נראה כאילו לא נשטף, אף על פי שהחליפה בגדים. סמדר הלכה והשתכנעה שהיא חובשת פאה, אבל לא אמרה כלום. אולי תהל מחלימה מסרטן. או שיש לה בעיה של נשירה. יכלו להיות הרבה סיבות.
"אם יש לך כפפות גומי, אני אשמח לשטוף כלים, אחרי שבישלת לנו", אמרה תהל.
"יש כפפות".
תהל חייכה חיוך ממזרי. "אני יודעת שביקשת לא לשאול, אבל אני כל כך סקרנית. אם חפרו אצל ההורים שלך, איך לא חפרו פה?" שאלה.
"חפרו גם פה, בחצר, אבל זה היה לפני עשרים שנה", אמרה סמדר. "חפרו בעוד כמה מקומות בסביבה. אפילו מצאו עצמות באחד מהם".
תהל פערה את פיה המלא סלט, וחתיכות פלפל ומלפפון נפלו ממנו בחזרה לצלחתה.
"עתיקות!" מיהרה סמדר להוסיף. "בנות איזה ארבעת אלפים. אז אסרו להמשיך לחפור בלי ארכיאולוג, ולא עשו עם זה כלום מאז".
תהל סגרה סוף סוף את פיה. "אז הבית הזה יושב על בית קברות כנעני עתיק?" שאלה.
"אולי".
"החיים פה נראים מרתקים יותר מרגע לרגע".
תהל שטפה את הכלים, ואחר כך הן ישבו לראות טלוויזיה ביחד ואכלו פופקורן וסמדר חשה שאולי הן באמת יוכלו להיות חברות. אולי באמת תשכיר לצעירה את החדר. זה לא שהיא משתמשת בו למשהו אחר וחוץ מזה, טוב שתהיה כאן מישהי שתעזור להפיג קצת את הבדידות בבית הזה, וגם תשלם חלק מהחשבונות ותכניס לה כסף באופן קבוע.
"יהיה לך כסף לשכר דירה?" שאלה.
"אני מחפשת עבודה קבועה עכשיו", אמרה תהל. "ולשכור ממך חדר יעלה לי בטח רבע ממה שתעלה לי דירה עם שותף בעיר. אפילו במודיעין. רק השאלה היא איך מגיעים מפה כל יום לעבודה, כשאני אמצא משהו. את צריכה את המכונית שלך כל יום?"
"לא".
"אז נוכל להגיע להסדר שאני משתתפת באחזקה שלה, ומשתמשת במכונית?"
סמדר שתקה לרגע ואז הנהנה. "יש על מה לדבר".
"ותמיד אפשר בטח לרכוב על אופניים מתקפלים לתחנת האוטובוס הקרובה. או שאני אקנה איזו טרנטה. נמצא פתרון".
סמדר נעלה את הבית ותהל שכבה לישון בחדר שבחרה. גם סמדר הלכה לישון. זה יהיה נחמד, חשבה כשניסתה להירדם. לתהל יהיה מקום לגור, וסמדר תנסה לראשונה מזה שנים לחיות עם עוד אדם בבית. אולי זה באמת מה שהיא צריכה כדי להצליח להתנתק מכאן.
היא התעוררה בהדרגה לשמע רחשים בחדרה. ברגע הראשון היה נדמה לה שהסיוט הרגיל חוזר, אבל דבר לא מנע ממנה לזוז. ושום דמויות לא עלו מהרצפה. הרחשים נמשכו וסמדר פערה את עיניה בניסיון לראות משהו בחושך. צללית ליד השידה חיטטה במגרה. מישהו הצליח לפרוץ את המנעולים בחוץ? לא יכול להיות.
היא שכבה שקטה מאוד, כדי לא לחשוף שהתעוררה. אבל אט אט הפציעה במוחה הרדום למחצה ההבנה שאם אף אחד לא פרץ הביתה, זה חייב להיות מישהו שכבר נמצא בפנים. הכעס הציף אותה. ביד אחת לחצה על מתג התאורה, ובשנייה עקרה ממקומה אלה שהוסוותה כחלק ממסעד המיטה. דוד שמשון הזמין את המיטה הזו במיוחד.
תהל פלטה צעקה ופנתה לברוח. סמדר, שבקושי ראתה מה היא עושה באור המסנוור הושיטה את ידה לעצור אותה, ותפסה בשערה. הפאה נותרה בידה. אך תהל הסתובבה לעברה בשיניים חשוקות. שערה היה בלונדיני וקצוץ, המשקפיים העבים כבר לא הסתירו את עיניה ואפשר היה לראות היטב שגבותיה צבועות, והיא עטתה כפפות דקות.
תחושה עזה של בגידה הציפה את סמדר. היא נופפה באלה לכיוונה של תהל. "אז את סתם גנבת. ואני חשבתי שאני נותנת לך בית", אמרה.
תהל התריסה בחזרה, "ואני חשבתי שאני עושה את המכה החודשית שלי על קשישה עשירה. את יודעת שהבית שלך מלא ג'אנק? אין פה שום דבר שווה".
"אני רק בת 42!" אמרה סמדר. היא לא ידעה ממה להיעלב קודם – מהכינוי קשישה או מהשקרים והעמדת הפנים.
"אפילו את המכונית שלך שווה לי לקחת רק כדי להצליח לצאת מכאן", אמרה תהל, אם זה בכלל היה שמה. "לא אקבל עליה יותר ממאה שקל מסוחרי גרוטאות. הצמר שלך שווה יותר ממנה. המרצפות שלך יקרות יותר ממנה", היא בעטה ברגלה ברצפה להדגשה.
"סליחה באמת שאין לי פה יהלומים", סיננה סמדר. תחושת הבגידה הלכה והתעצמה בתוכה.
"מה כבר חיפשתי? כמה תכשיטים, דולרים, יורו, מה שיש בכל בית נורמלי! אבל אין פה כלום. הייתי לוקחת טמפונים רק כדי לצאת עם משהו, אבל אפילו הם מהסוג הכי פושטי".
"אז בגלל זה הטלפון שלך 'נפל' אצל החברה הזאת מיקה, שבטח גם המצאת, אה? כדי שלא יוכלו לזהות שהיית כאן, והג'רמופוביה זה תירוץ לנקות טביעות אצבעות".
"איזה גאון את", סיננה תהל. "דוד שלך לימד אותך דברים, אה? הוא רוצח אבל נשמע כמו אחלה בוס, חוץ מזה שהוא זקן עוד יותר ממך".
היא השתתקה ומצמצה. אישוניה התרחבו.
"מה?" שאלה סמדר.
ואז היא הבינה. לא רק שתהל חושבת שהיא ממשפחת פשע, היא גם הודתה ממש עכשיו שאף אחד לא יודע שהיא כאן. לא הייתה סיבה שתהל תאמין שהיא לא פגעה מעולם באיש. אין פלא שהיא מפחדת. והפחד עלול לעשות אותה מסוכנת. סמדר הורידה את ידה.
"אני לא פושעת", אמרה, "ובטח לא רוצחת. אני גם לא רוצה לסבך אותך". היא הושיטה כף יד פרושה קדימה ואמרה, "אם תני לי את מפתחות המכונית ותעופי לי מהבית, לא אקרא למשטרה".
תהל פסעה צעד אחד אחורה. "לא מאמינה לך".
סמדר הניפה את האלה. "את יכולה לתת לי את המפתחות ולעוף מהבית שלי ואז גם אם אתקשר למשטרה לא יהיה להם במה להאשים אותך, כי לא גנבת כלום. ואת יכולה גם לשדוד לי את המכונית ואז יהיה לי הרבה מה לומר למשטרה. ואת יכולה לנסות לבדוק כמה טוב הדוד שלי אימן אותי לפני שברח מהארץ", שיקרה. "תבחרי".
בשעה שהמתינה להחלטתה של תהל, הרהרה סמדר שהנה הניסיון שלה להכניס עוד אדם לחייה נכשל באופן כה מוחלט. רק שלא תבחר באפשרות האחרונה – אפילו עם האלה סמדר לא בטחה בעצמה מול הגנבת. היא בטח תברח עם המכונית. למעשה, מבחינת סמדר זה היה הפתרון הכי נוח.
לאימתה היא ראתה מבט נוקשה, נחוש, עולה על פניה של הצעירה. "אני לא אסתובב כשאת מחזיקה את האלה הזו מולי", אמרה תהל והתקדמה לפנים. סמדר ניסתה לחבוט בה, אך יריבתה תפסה את האלה וניסתה לעקור אותה מידיה. סמדר נאחזה בכלי בכוח. במהלך המאבק הן נפלו יחד על המיטה והאלה נשמטה מידיהן ועפה על הרצפה. תהל תפסה בחוזקה בשערותיה של סמדר ומשכה, וסמדר זעקה בכאב ונופפה בזרועותיה בפראות בניסיון להלום בתהל.
חריקה רמה מהרצפה גרמה להן לקפוא במקומן.
תהל הרפתה משערותיה של סמדר. "מה זה היה?" שאלה. מול עיניה הפעורות של סמדר אחת המרצפות הגדולות זזה.
"יש מרתף למטה?" צווחה תהל.
"לא", אמרה סמדר. המרצפת שזזה הייתה בינן לבין פתח החדר. היא חדלה לנוע וראש צץ בפתח שנוצר. האנשים מהחלום שלה. הם אמיתיים.
סמדר לטשה את מבטה, מבועתת ולא מסוגלת לזוז, בזמן שדמות של אדם טיפסה מלמטה. לבושו היה מרופט ומטונף, עורו אפור וחיוור כגוויה. עיניו בלטו מחוריהן, על צווארו נראה חתך יבש ושערו האפור הזדקר לכל הכיוונים. הוא נעמד מעל הבור הפעור ודמות דומה טיפסה לחדר מאחוריו. גם הוא נראה בר מינן, חולצתו הייתה קרועה ושלושה חורים נראו בחזהו.
תהל צרחה לידה ונדחקה בינה לבין מסעד המיטה. גופה רעד מאימה. "מה זה, סמדר?" היא צרחה.
שני המתים המהלכים קדו לפניהן. לא לפניהן, לפני סמדר.
"גבירת הבית ערה בשעת הריקודים", אמר אחד מהם. קולו, שבחלומות נשמע לסמדר מלטף, היה כעת חיוור ונבוב.
ואז הם אחזו ידיים ופצחו מולן בריקוד, ליד החור ברצפה. הם חסמו לחלוטין את הדרך החוצה.
תהל בהתה בהם בעיניים פעורות "סמדר! מה הם עושים?" שאלה.
"אני לא יודעת!" צעקה סמדר. "חשבתי שחלמתי אותם. לא ידעתי שהם באמת".
"אלה האנשים שהדוד שלך הרג! אמא!!!" היא פרצה בבכי ונאחזה בסמדר כאילו הייתה אֵלה מגוננת.
"בואי, ננסה לעקוף אותם ולברוח", הציעה סמדר. הבהלה שלה שככה טיפין-טיפין. משהו בתוכה היה משוכנע שהשניים האלה לא יפגעו בה. הם קראו לה גבירת הבית. הם קדו לפניה. הם מכבדים אותה.
"אני לא מתקרבת אליהם", התייפחה תהל. בהלתה רק התגברה מרגע לרגע.
"בואי! נלך מסביב!" סמדר ניסתה לתפוס בידה של תהל, אך זו עדיין נאחזה בה בכל כוחה, אחיזה כמעט חונקת.
"תהל!" קראה סמדר, אך הצעירה לא הגיבה.
היא החליטה לנסות לברוח לבד. מה היא כבר חייבת לגנבת הזאת, שרק לפני רגע עוד תקפה אותה? היא תברח ותתקשר למשטרה. סמדר הדפה בכוח את הצעירה וירדה מהמיטה בצד הקרוב לקיר. אך ברגע שרגליה נגעו ברצפה השניים חדלו לרקוד והביטו בה.
סמדר קפאה במקומה. "ממממ–מי אתם?" גמגמה.
"אנחנו עומדים לשירותך, גבירת הבית, כשהירח זורח והכוכבים מאירים", אמר אחד מהם.
"אבל מי אתם?"
"אותי כינו פעם מישאל", ענה.
"ואותי כינו אריה", אמר השני.
"חמישה היינו", אמר זה שהיה פעם מישאל. "בגדנו באדוננו. והוא גזר עלינו מוות".
"קבר את גופותינו מתחת לרצפה", אמר זה שהיה פעם אריה.
"אבל ארי ואני עוד היינו חיים כשהניחו עלינו את הרצפה", אמר מישאל.
רק קול בכיה של תהל הפר את הדממה.
"גווענו בקברנו", אמר אריה, "אך אדוננו לא ידע שלפני אלפי שנים יושבי המקום הזה קידשו את האדמה שעליה נבנה ביתך. הקדוּשה החזיקה את רוחנו בגופנו המת כשנשמותינו המשיכו לעולם הבא".
מישאל המשיך כאילו היו אדם אחד שמדבר משני גופים, "אי אפשר להתקיים ללא נשמה לאורך זמן, אך את, גבירתנו, דם מדמו של האדם שלקח את חיינו, וקבעת את מקום לינתך מעל קברנו. כדי להציל את רוחנו עלינו בלילה ונטלנו את נשמתך למשמרת. מאז, בכל לילה שהירח זורח בו אנחנו עולים דרך המרצפת ורוקדים לכבודך עד אור הבוקר".
"לקחתם את הנשמה שלי?" נדהמה סמדר. "בגלל זה אני לא מצליחה לעזוב?"
"ודאי שגבירתנו אינה יכולה לנטוש את נשמתה מאחור", אמר אריה.
"תחזירו לי אותה!"
"לא נוכל, גבירתנו", אמר מישאל. "בלעדיה לא נתקיים".
"גם כך נשמה אחת מספיקה בקושי לשלושה", אמר אריה.
"אבל אתם כבר מתים", אמרה סמדר נואשות. "מה צריך לעשות כדי שתנוחו בשלום? לומר קדיש? להביא את עצמותיכם לקבר ישראל כהלכה? תגידו לי מה לעשות!"
"איננו חפצים לנוח על משכבנו בשלום, גבירתנו", אמר מישאל.
"אנחנו מאושרים עכשיו כפי שמעולם לא היינו בחיינו", אמר אריה.
"אבל אני לא מאושרת! אני רוצה את הנשמה שלי בחזרה. אני רוצה לעזוב את הבית הזה. ואם צריך להביא איזה רב מקובל שיגרש את הדיבוק מהבית הזה, אז זה מה שאעשה".
מישאל ואריה הביטו זה בזה, כאילו הם משוחחים ביניהם ללא מילים. תהל על המיטה עוד התייפחה, ונאחזה בשמיכה באגרופים קפוצים.
"שמענו את מצוקתך, גבירתנו", אמר לבסוף מישאל.
הם מצייתים לה! חשבה סמדר. הם יחזירו את מה שהם לקחו, ואז היא תוכל סוף סוף לעזוב. היא חשה את המתח שבה מתחיל להתפוגג.
"תחזירו לי את נשמתי?" שאלה סמדר. "אעשה כל מה שאוכל כדי שתנוחו על משכבכם בשלום. אני מבטיחה!"
"את לא מאושרת כי את חולקת את נשמתך עם עוד שניים", אמר אריה.
"אולי תהיי מאושרת יותר אם נחלוק יותר נשמות", אמר מישאל.
והם הסבו את פניהם האפורות כאיש אחד לעבר תהל והחלו להתקרב אל המיטה.
תהל צרחה ונסוגה במהירות לאחור עד שגבה נחבט במסעד המיטה.
סמדר חשה את המתח מתעורר בה מחדש. "מה אתם עושים?!" קראה.
"היא ניסתה לפגוע בך, גבירתנו", אמר אריה בלי להסב את מבטו מתהל.
האימה לפתה את ליבה של סמדר כשרשרת קוצים. "אל תיגעו בה!" הורתה. "היא סתם ילדה מבולבלת! המשטרה תטפל בה".
"אדוננו כבר קבע את עונשם של בוגדים", אמר מישאל.
"היא לא בגדה בי!" צעקה סמדר. "היא סתם גנבת שלא הבינה מה היא…"
הם הושיטו את זרועותיהם קדימה. תהל זעקה הברות חסרות פשר וניסתה להתחבא מאחורי השמיכה. סמדר זינקה בחזרה על המיטה בניסיון לעצור אותם, אך הם הדפו אותה הצידה ללא מאמץ.
תהל צרחה כשזרועותיהם לפתו בבת אחת את שתי כתפיה. סמדר לטשה את עיניה בחוסר אונים בתהל בשעה שצבע החיים התנקז ממנה. השניים כמו ינקו ממנה חום ואור בזרם בלתי ניתן לעצירה, וקולה גוווע ונחלש עד שהשתתקה לגמרי. נראה היה כאילו מעט חיים חזרו לגופותיהם החיוורות. הצעירה המתה לא קרסה, אלא ירדה מהמיטה, וחיוך נורא עלה על פניה שהאפירו כליל.
מישאל אחז בכף ידה. "רקדי איתנו", אמר.
"נכין לך מקום נוח לצידנו בשעות היום", אמר אריה ואחז בכף ידה השנייה.
"קברנו יהיה גם קברך", אמר מישאל.
"לא…" מלמלה סמדר, בשעה שהצעירה הצטרפה למחולם של שני הגברים.
"המעשה נעשה", אמר אריה. "כעת ארבעתנו חולקים שתי נשמות. גם את, הגבירה, תהיי מאושרת כאן, בביתך".
שלושת המתים רקדו מול עיניה כל הלילה, וכשעלה הבוקר הם קדו לפניה ואמרו, "להתראות", וירדו לתוך הבור ברצפה והשיבו את המרצפת. סמדר חשה משא כבד כובל אותה, וידעה שלעולם לא תוכל לעזוב.
הסיפור נכתב בהשראת השיר "הבלדה על ארי ודרצ'י", מהאלבום "פוגי בפיתה" של להקת כוורת.
הבלדה על ארי ודרצ'י
לאור הירח ולאור הכוכבים,
כשהשקט מדבר בשביל עצמו באין עונים,
והלילה כבר ירד על היקום ועל בת ים,
והרוח מנשבת ונשמע קולו של תן.
בתוך בית השוכן עמוק ביער לא מוכר,
ישנה בדד גברת בחדרה המסוגר,
ופתאום בלטה זזה ועולות מן הרצפה,
שתי דמויות מעורפלות, שנראות ממש זוועה.
האישה עודה חולמת ואיננה מרגישה,
שהצמד המוזר הזה קרב אל המיטה,
האחד באופן די מחריד סופר בלחישה,
השני מרים ידיו והוא מוכן לפעולה…
ו… איך שהם רוקדים זה משגע,
סטפס כאלה לא שמעת, לא ראית, בחיי.
יודעים כל כך יפה להתנועע,
ולראות אותם רוקדים זה משגע.
מתחת לרצפה גרים הצמד המוזר,
עובדים על צעדים ומשפרים ת'הופעה.
בשתיים עשרה וחצי, לעיני הכוכבים,
עולים הם מלמטה ונותנים כמה קטעים.
עבדו כפועלי בניין לפני עשרים שנה,
ובטעות הם נרדמו כששמו ת'רצפה,
וכשפקחו עיניים וראו שהם חיים,
פתחו במחולות ועד היום הם לא סוגרים.
ו… איך שהם רוקדים…
על הבוקר צ'יק צ'ק היא קמה,
מחליפה סדין ופיג'מה,
לא שואלת איפה ולמה,
בטח זה רק חלום.
הרצפה מאוד מלוכלכת,
בלי הרהור אותה היא שוטפת,
בפינה יושבת, סורגת,
ככה עובר היום.
ובינתיים, ממש מתחתיה
חברינו ארי ודרצ'י,
מעסיקים את עצמם בתמרוני רגליים מהפכניים,
שיכולים להוציא מטבח מכליו.
הם לא מפסיקים לרגע,
ומיותר להוסיף ש…
איך שהם רוקדים…
וכך כל ערב הם יוצאים,
ובסוף כשהם גומרים,
חוזרים עמוק למטה,
מחזירים את הבלטה.
וזוהי הבלטה,
וזוהי הבלטה,
וזוהי הבלדה
על ארי, ארי ודרצ'י.
יום שישי, 17 בדצמבר 2021 בשעה 13:37 קישור לתגובה
כתוב היטב, הסוף השאיר אותי מוטרד ועצוב. מה שאומר שהסיפור כנראה השיג את מטרתו.