לפני כמה חודשים עלה בדעתי הרעיון לפרויקט חביב. הבה נזמין כותבים לפרסם כאן סקירות שבועיות על סיפורי האנתולוגיה הקלאסית "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג ובתרגומו של עמנואל לוטם. בטח יהיה מעניין, חשבתי. הפרויקט התגלה כמסע בזמן לראשית המדע הבדיוני, מימיו המוקדמים, דרך התקופה המכונה "תור הזהב של המדע הבדיוני", על מעלותיה וכשליה ועד לתחילת "הגל החדש". 11 מבקרות ומבקרים סקרו במשך חצי שנה את 26 הסיפורים באסופה. יחד הם סיפקו לנו שפע של נקודות מבט על קרוב לשלושים שנה של מדע בדיוני, שנכתב בין 1934 ל-1963, ועל התהליכים שעבר הז'אנר לאורך התקופה הזאת.

ראשית, קצת רקע: בשנת 1967, שנתיים אחרי הקמתה, החליטה אגודת סופרי המדע הבדיוני בארצות הברית להעניק באופן חד פעמי פרס לסיפור המדע הבדיוני הטוב ביותר שפורסם טרם היווסדה, במסגרת פרס נבולה שהיא מחלקת די שנה. חברי האגודה הציעו את הסיפורים החשובים והטובים ביותר לפי טעמם והעדפותיהם והעניקו את הפרס לסיפור "שקיעה" של אייזק אסימוב. 15 הסיפורים שדורגו ראשונים, ו-11 סיפורים נוספים שהעורך רוברט סילברברג בחר מבין המועמדים הבולטים הנותרים, לוקטו לאחר מכן באסופת סיפורים איכותית שהפכה לאבן דרך בתולדות הז'אנר. בעברית היא ראתה אור בשני כרכים בהוצאת עם עובד, בשנת 1981, תחת הכותרת "מבחר הסיפורת הבדיונית", ושוב במהדורה מחודשת בכרך אחד בשנת 2007.

הסיפורים מייצגים במידה רבה את המיטב שהיה לז'אנר המדע הבדיוני להציע בתחילת דרכו. מיוצגים בהם חלק ניכר ממי שנחשבים היום לאבות המדע הבדיוני: אייזק אסימוב, רוברט היינליין, ארתור סי קלארק, העורך ג'ון קמפבל, וגם קורדוויינר סמית, רוג'ר זלאזני ועוד רבים וטובים. אחרים מהסיפורים הם יצירות מופת, אחרים קצת פחות, אבל כמעט כולם טובים, ואם לא טובים אז חשובים ומשפיעים.

האדם המוכשר

מסענו מתחיל ביקום רומנטי, שבו הגברים היו גברים, והנשים… ובכן… לא היו. 24 סיפורים באנתולוגיה נכתבו בידי סופרים גברים, סיפור אחד (חלכן היה נמזר) כתבו במשותף בני הזוג קתרין מור והנרי קאטנר תחת שם העט לואיס פאג'ט, ורק סיפור אחד כתבה סופרת לבד: "רק אמא" מאת ג'ודית מריל. היו כמובן עוד נשים שכתבו מדע בדיוני כבר בשנות ה-40 וה-50, אך הן אכן היו מיעוט בין סופרי המדע הבדיוני, ונראה שחברי וחברות אגודת סופרי המדע הבדיוני בארצות הברית באמצע שנות ה-60 העדיפו סיפורים אחרים – שבמקרה או שלא במקרה נכתבו בידי גברים.

האופי הגברי של הז'אנר בתקופה הזאת בא לידי ביטוי גם בדמויות. כמעט בכל הסיפורים המוקדמים באסופה מככבת אותה דמות, "האדם המוכשר", שמשוכפלת שוב ושוב. פעם אחר פעם אנו פוגשים את אותו גבר צעיר ומיומן – מדען/מהנדס/טכנאי/חוקר רב תושייה ונבון להפליא בעשור השלישי עד החמישי לחייו. ופעם אחר פעם הוא מתמודד בהצלחה עם סכנות ועם חידות מדעיות וטכנולוגיות ויכול להן.

פעמים רבות האדם המוכשר הזה הוא חלק מאחווה של גברים דומים לו. פוגשים אותם בצוותי חלליות, (מאדים הוא גן עדן), במשלחות מחקר וסיור (אודיסיאה במאדים) וכדומה, והם מביאים לידי ביטוי את אידיאל הסולידריות וההבנה שיכולה להיות רק בין "גברים אמיתיים". הגבריות המסוקסת הזאת מגיעה לשיאה בסיפור "מגע ראשון", שבו מתברר כי המפתח לשיתוף פעולה בין בני האדם לבין הגזע החייזרי הראשון שהאנושות פוגשת טמון ביכולת המשותפת לספר… בדיחות גסות. בשנות ה-40 לא היה #MeToo

מה בנוגע לנשים? בחלק מהסיפורים המוקדמים הן אינן קיימות כלל; באחרים הן דמויות משנה שוליות ולא פעם סטריאוטיפיות. באופן לא מפתיע, שתי הסופרות היחידות באסופה, הן כמעט היחידות שכתבו על גידול ילדים (מריל) וחינוך (מור), שנחשבו נושאים נשיים.  לא בכדי יש נוכחות רבה באסופה לסיפורי מגע ראשון וקרבות, שמתחברים היטב לטיפוס הגבר הפעיל והמיומן. ומעניין במיוחד לציין שכשסופרים גברים כבר עסקו בהורות, התוצאה הייתה סיפורי אימה מצוינים אך מטרידים וקשים לעיכול: "החיים כל כך טובים" ו"ילוד גבר ואישה".

ספרות של רעיונות

את "מבחר הסיפורת" אומנם ערך רוברט סילברברג, אבל על רוחו אחראי לא פחות עורך אחר: ג'ון קמפבל. בשנים שבהן קמפבל ערך את כתב העת "אסטאונדינג" (Astounding Science Fiction) הוא עיצב במידה רבה את אופיו של ז'אנר המדע הבדיוני כולו. על מידת השפעתו מעידה בין השאר העובדה שהוא ערך ופרסם כמעט מחצית (12) מסיפורי האסופה, וכתב בעצמו את הסיפור "דמדומים" – שאומנם אינו מוצלח אך מלמד רבות על טעמו הספרותי ועל דרישותיו מכותבים אחרים.

קמפבל החל לערוך את "אסטאונדינג", ב-1937 ונודע עד מהרה כעורך דומיננטי במיוחד. הוא קיבץ סביבו חבורה גדולה של סופרים חשובים ונהג לגלגל איתם רעיונות ולקחת חלק פעיל בעיצוב סיפוריהם. בין השאר מסופר שהוא היה שותף לפיתוח שלושת חוקי הרובוטיקה של אסימוב, והיה אחראי לסיום הטראגי של "המשוואות הקרות" של טום גודווין.

המדע הבדיוני שקידם קמפבל היה ז'אנר שכלתני וממוקד ברעיונות מדעיים וטכנולוגיים. לדוגמה "שקיעה", של אסימוב התמקד בשאלה "איך יתמודדו אנשים שהתפתחו בעולם מואר, כשיחוו לראשונה לילה?" עניינו אותו סיפורים שמעודדים מחשבה, והוא נטה לזלזל במרכיבים אחרים של הכתיבה הספרותית, כגון סגנון הכתיבה ועיצוב הדמויות. אין פלא לפיכך ש"הסורקים חיים לשווא" המסוגנן והפסיכולוגי שכתב קורדוויינר סמית ב-1948 לא התפרסם ב"אסטאונדינג", בניגוד לכל עשרת הסיפורים שקדמו לו באסופה מ-1938 ואילך.

המדע הבדיוני שנוצר תחת שרביטו של קמפבל היה ספרות אופטימית ואפילו אוטופית באופיה, שכן הוא האמין שהידע המדעי הוא מקור הישועה של האנושות. מכאן גם נבע אותו טיפוס של האדם המוכשר היוזם ופותר הבעיות. השפעתו הייתה עצומה, אך התפוגגה בהדרגה לקראת סוף שנות ה-40 כשהוא הלך שבי אחרי תיאוריות פסאודו-מדעיות משונות, כמו פראפסיכולוגיה או תורת הדיאנטיקה של מייסד הסיינטולוגיה ל' רון הבארד. עם ירידת קרנו החל הז'אנר להיפתח לדרכי כתיבה אחרות.

המדע הבדיוני מתרחב

"הסורקים חיים לשווא", כאמור, קטע קרוב לעשור של דומיננטיות מוחלטת של הסיפורים ה"קמפבליים" באסופה. הוא גם העדות הראשונה לשינוי שהחל להתרחש בשנים האלה בז'אנר, ואיתו סיומה של תקופת "תור הזהב". אף שגם בכרך השני של האסופה יש לא מעט סיפורים ממוקדי רעיון, ניכר שהז'אנר התחיל לאמץ בשנים הללו רעיונות חדשים וסגנונות אחרים.

ככל שמתקדמים באסופה הסיפורים נהיים מסוגננים יותר, הדמויות מורכבות יותר והנושאים מגוונים יותר וממוקדים יותר בבני האדם ופחות במדע עצמו. אחדים מהם מערערים אפילו על קודש הקודשים הקמפבלי – האמונה האופטימית בעתיד הוורוד שמבטיח לנו המדע.

אף שגם בכרך הראשון יש סיפורים מצוינים, הסיפורים המאוחרים כתובים בדרך כלל טוב יותר ובצורה מורכבת הרבה יותר. מבין ששת הסיפורים האחרונים באוסף, רק "המשוואות הקרות" יכול להיחשב "מדע בדיוני קשה" קלאסי. לפניו מופיע סיפור אימה ("החיים כל כך טובים") ואחריו "פרנהייט פרוע" ההזוי והיצירתי מאוד של אלפרד בסטר, סיפור מדע בדיוני חברתי המזוהה עם ראשית "הגל החדש" של המדע הבדיוני ("ארץ החביבים"), סיפור אנושי מכמיר לב וטעון בביקורת חברתית ("פרחים לאלג'רנון") ולבסוף "ורד לקוהלת" – מדע בדיוני שעוסק באמנות ובדת ולא מהסס אפילו לסתור את הידע המדעי שהיה הקיים בתקופתו על מאדים.

כאן הסתיים המסע שלנו, בפתח תקופה חדשה בהתפתחות הז'אנר. במסע שעברנו היו סיפורים מצוינים ששמחנו לגלות מחדש, אך גם יצירות מאכזבות שלא עמדו יפה במבחן הזמן. מעבר לשוביניזם, בולטת בחלק ניכר מהסיפורים שמרנות רבה, במיוחד במישור החברתי. מבין הכותבים באסופה, היינליין שלל בצורה בוטה במיוחד כל אפשרות לשינוי בסדר הקיים, כשהציג את ארגוני העובדים כסכנה לאנושות, אבל גם אחרים התקשו לדמיין שינויים חברתיים, אפילו כשראו אותם מתרחשים לנגד עיניהם בעולם האמיתי. פרט ל"תשעת מיליארדי השמות של אלוהים" העוסק בנזירים טיבטיים, כמעט כל הסיפורים עסקו בגברים לבנים, בדרך כלל בני המעמד הבינוני או הגבוה. ובשעה שבמציאות נשים יצאו בהמוניהן לעבודה, בסיפורי "מבחר הסיפורת הבדיונית" רבות מהן עקרות בית – אם בכלל מזכירים אותן.

היה זה מסע בזמן לתקופה אחרת ושונה. הסיפורים הטובים ביותר שרדו היטב את מבחן הזמן; אחרים התיישנו, אך אפשר לזהות גם כעת מדוע בני תקופתם התרשמו מהם, ולכבד את תרומתם להתפתחות הז'אנר. מיעוטם, כמו בכל אנתולוגיה, לא היו טובים במיוחד גם בזמנם – גם זה קורה לפעמים. כך או כך, אני לפחות נהניתי מאוד מהמסע.