המשוואות הקרות / טום גודווין
בכל הקריאות הקודמות של הסיפור, קרן לנדסמן התרגשה ממנו בכל ליבה. אז למה עכשיו היא מעוצבנת?
הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.
"המשוואות הקרות" הוא סיפור כל כך מרגש וכל כך טבוע בזכרון, עד שקשה לפרק אותו לרכיבים הפחות טובים שלו ולהסתכל עליו בצורה ביקורתית.
בעתיד בו האנושות פזורה ברחבי הגלקסיה בניסיון להאריץ כוכבי לכת, התנועה בין מערכות השמש תלויה בחלליות ענק שמגיעות למערכת, פולטות ספינות זעירות שממהרות ליעדן, וחוזרות לעל-חלל. הספינות הזעירות מביאות את מטענן ליעד, ואחר כך ממריאות וחוזרות לספינה הגדולה שמגיעה לאסוף אותן.
הבעיה – הדלק בספינות הזעירות מחושב בקפידה בהתאם למסה שנמצאת על כלי הטיס החללי, כך שכל תנודה במסה תגרום לספינה לכשל חמור – היא תישרף בכניסה לאטמוספרה או לא תוכל להמריא. מעבורת זעירה כזאת נשלחת להביא טיפול מציל חיים למושבה מרוחקת, כשהטייס מגלה לזוועתו שיש לו נוסעת סמויה.
מתחילת הסיפור מובהר על מה הוא – ספינה זעירה, אין מספיק דלק, כל משקל עודף יושלך לחלל, ולא משנה אם מדובר בחתיכת נייר או בנערה בת 18. "אלה לא אנחנו", אומר הסיפור, "אלה המשוואות הקרות של הפיזיקה, מבינים?"
אידיאל גברי ונשי
בקריאה הראשונה, השנייה והעשירית של הסיפור תמיד התרגשתי ממנו. תמיד דמעתי בשיחה האחרונה של הנערה עם אחיה, ובכיתי כשהיא יוצאת ממנעל האוויר לגורלה הבלתי נמנע. זו הפעם הראשונה שבה קראתי את הסיפור בזעם הולך וגובר, תוך רצון לתפוס את הסופר טום גודווין (שמת) ואת העורך ג'ון קמפבל (שמת גם הוא), לטלטל אותם ולצעוק עליהם שהחיים הרבה יותר מורכבים, ושעם קצת דמיון הם יכלו היו יכולים ליצור סיפור עדין ומרגש ולא חבטה מפטיש חמש בפרצוף. כי יותר משזה סיפור על משוואות קרות, זה סיפור שחושף פטריארכיה דורסנית וחסרת פשרות.
הנערה עצמה היא התגלמות כל הסטריאוטיפים האפשריים. היא צעירה (כמובן), יפה (כמובן), מגיעה מעוני אבל חיה בשמחה, למדה מקצוע מועיל, יודעת לתפור ו… נו, בקיצור היא התגלמות האידיאל הנשי של שנות ה-50. שוב ושוב מסבירים לנו איזה חיים מוגנים ואוהבים היא חיה, וכמה חבל שהיא יצאה לחלל. בסְפָר הפראי והרחוק הזה, כך נרמז, אין מקום ליופי, נעורים או רגש. רק לגברים חסונים.
הסיפור מוצף בגברים שקולים, הגונים, יודעי-כל, מוכשרים ומהירי מחשבה. הטייס, הקברניט בחללית שאיתו הוא מתייעץ, האיש בארכיון שהטייס מתקשר אליו כדי למסור לו את פרטיה האישיים של הנערה כדי שיוכלו לתייק אותה נכון (בפניה! כשהיא יושבת לידו!) ואפילו אחיה של הנערה. כולם מבינים מיד את המשמעות של משקל עודף, כולם יודעים מיד להאשים את הפיזיקה ולא את עצמם, וכולם מלאי חמלה אל על הנערה האומללה שאי אפשר להציל.
רצח בדם קר
אבל האם באמת אי אפשר היה להציל אותה?
במקור גודווין כתב שוב ושוב סופים שמאפשרים להציל את הנערה וקמפבל התעקש שעליו להרוג אותה; כשמגלים שאחותו הצעירה של גודווין נהרגה מפליטת כדור כשהוא שיחק ברובה, הסיפור מקבל תפנית מרירה עוד יותר; וכשמגלים שהמדע בסיפור לא נכון זה עוד יותר מעצבן.
אבל נניח את זה בצד לרגע. כל הסיפור סובב על הציר שאומר שמרגע שהספינה הזעירה שוגרה, אי אפשר לתקן דבר, והרעיון הזה שגוי מיסודו. יתירות היא דבר בסיסי בטיסות בחלל, ועל אחת כמה וכמה בטיסות מאוישות, ואת זה הבינו היטב כבר בשנות ה-50.
אין שום סיבה מציאותית לשגר ספינה זעירה ללא יתרות של דלק, חמצן ומנות מזון נוספות. זה החלל! אנחנו אמורים להגן על הטייסים שלנו! אם המטען של מעבורות הללו כל כך חיוני, לא יעלה על הדעת שלא ינקטו בכל הצעדים הסבירים כדי להגן עליו מתאונות אפשרית, אחרת במקום מעבורות קלות שמגיעות ליעדן נקבל ערימת גופות של טייסים שלא חישבו נכון את זווית הכניסה לאטמוספירה או שנתקלו ברוחות שהכריחו שינוי כיוון וצריכת דלק מעט גבוהה מהצפוי.
ומעבר לזה, אם כל הגלקסיה מלאה בגברים שקולים, הגונים, מוכשרים ומהירי מחשבה, איך זה שקל כל כך להתגנב לספינה הזעירה? איך זה שאין מחסום זולת השלט "אין כניסה ללא אישור מיוחד", ומרגע שעוברים אותו אין אפילו מנעול על דלת? איך זה שבדיקת טרום טיסה לא כוללת בדיקה מדוקדקת של כל חללי הספינה כדי למנוע את המצב הזה בדיוק? איך זה שנוסעי החללית הגדולה לא מקבלים תדריך שאומר, "אם תתגנבו למעבורת, תושלכו לחלל"?
כשעולים על מטוס מקבלים תדריך התמגנות מלא, אף על פי שהסיכון לתאונה קטלנית הוא אחד לעשרים מיליון. לא מתקבל על הדעת שיהיה אפשר לעלות על ספינה שטסה בין מערכות שמש, שכל שינוי במסה שלה יגרום למוות מיידי, ואין אפילו עלון אזהרה לנוסעים. אין ספק שהנוסעים צריכים לקבל תדרוך ארוך ומשעמם לפני העלייה לחללית. ואין סיבה שלא יתקינו קודן על דלת הכניסה להאנגר.
דבר כזה יכול לקרות רק בעולם שבו חייהם של טייסים, קברניטים, חוקרים ואנשי ארכיון שווים יותר מהחיים של נערות, ושל אזרחים בכלל.
וזו הסיבה שאני זועמת כל כך. היה אפשר לכתוב בדיוק את אותו הסיפור אם הנערה הייתה מודעת למה שקורה ומזלזלת בהנחיות. או שהמקום היה מוקף בשמירה טובה והיא הייתה מוצאת פרצה למרות זאת. או אם במקום לבהות בסנדלים ובשיער שלה ולהתענג על ריח הבושם הנודף ממנה, הטייס היה מתנהג כמו בן אדם שמתייחס לעבירה במקום למגדר של מי שלפניו.
בקיצור, הסיפור הוא הרבה יותר מדי "הו לא, נשים קלות דעת ופוחזות מסכנות את חייהם של הגברים החסונים שעמלים כדי להעניק להן סביבה בטוחה בחלל הרחוק", במקום סיפור מדע בדיוני שמתייחס באופן שווה לכל הדמויות, בלי הבדל מין או מגדר. כמעט כאילו גם נערות הן בני אדם.
אני אגיד שוב (כי אני בטוח שכבר אמרתי את זה לא פעם ולא פעמיים) שהמבקרים המודרניים שופטים את הסיפור לא נכון. אני לא טוען שהוא לא שוביניסטי – הוא לחלוטין נכתב מתוך ראיית עולם גברית של של שנות החמישים – אבל לא (רק) מהסיבות שכתובות בסקירה.
אז דבר ראשון, צריך לחשוב על הרקע. הרקע הוא סוגה שבה, במשך עשורים, מתואר איך המין האנושי מתגבר על כל מכשול שהיקום זורק לקראתו. ספרות ה- capable men היתה הפורנו של המד"ב. שוב ושוב אותם המהנדסים וטייסי החלל (וסוחרי החלל) הנועזים שמצליחים לסובב מצבים נואשים לטובתם. אז כן, סיפור אחד שמנסה ומצליח לשפוך דלי של מים צוננים על הקונספט הזה, ולהזכיר לנו שמסע בחלל הוא קשה והיקום לא אוהב אותנו במיוחד ולא יתן לנו הנחות, הוא סיפור מבורך וראוי, והפרטים שלו לא ממש משנים מהבחינה הזו. מי שמנסה למצוא מוצא טכני או להתפס לפרטים של איך המצב הזה קורה מלכתחילה מפספס את הפואנטה. עדיין אפשר להזכיר שבשנות החמישים הנדסה מבוססת בטיחות לא היתה ממש במיינסטרים והיתה ציפיה שדברים מסוימים (למשל נהיגה ברכב) יהיו מסוכנים ואין הרבה מה לעשות בעניין, ואפילו בתוך הסיפור, המטען שהוא מוביל למושבה כל כך חיוני שאני יכול לקבל שלפחות המשימה הספציפית הזו מתבצעת עם מרווח בטחון מינימלי במיוחד.
אז למה אני אומר שהוא עדיין שוביניסטי אבל לא בצורה שתוארה כאן? בגלל הפסקה האחרונה בסקירה שטוענת שהסיפור מזלזל בחייהן של נשים על חשבון הגברים. ואני חושב שההפך. כן, הוא שוביניסטי – הוא נכתב מתוך ציפיה שהקהל שקורא אותו מורכב מגברים, בצורה פחות או יותר אקסקלוסיבית. השימוש בנערה *תמימה* בתור ה"קורבן" נועד ליצור תגובה אמוציונלית חזקה במיוחד באותם גברים. בעצם, האימפקט שלו נשען על זה שמוות של נערה הוא נורא יותר ממות של, נאמר, נער צעיר באותו גיל. הסיפור מייצר בכוונה תסריט בו המטען של החללית כל כך נחוץ וחשוב שאין ברירה אלא להקריב אותה, וכן, הוא מתייחס לנערות צעירות בצורה פטרנליסטית (קשה להאמין שנערה כלשהי בתרבות בה מסע בחלל הוא נפוץ לא תדע שהחלליות האלו פועלות על שולי בטיחות אפסיים) אבל אני לא חושב שהוא מאשים אותה בצורה בה הביקורת מתארת, כי עצם האימפקט שלו מתבסס על זה שלקורא לא יהיו שום רגשות שליליים כלפיה.
הסיפור לא "סתם" כלל נערה ולא נער ולא בגלל שהיא יוצרת רגש הזדהות גדול יותר אצל הקורא אלא בגלל השוביניזם של התקופה – נערות קלות דעת, לא מבינות את הסיכונים שהן לוקחות, הגברים צריכים ללמד אותן (היום קוראים לזה הסגברה) והן גם אלו שמשלמות מחיר על השטויות שעשו. אז כן, הביקורת על התפיסה המיזוגנית על הסיפור היא בהחלט במקומה גם אם הסיפור עצמו מהווה הצגה ריאלית יותר של סיפורי חלל אופטימיים שהיו קיימים לפני כן ושקמפבל עצמו תרם להם לא מעט.
תודה מיכאל ג
יש פה עוד נקודה שהביקורת אנכרוניסטית בה. בתקופה בה הסיפור נכתב עדיין היה מאבק בארה"ב על לשים חגורות בטיחות ברכבים!
כלומר העולם שבו אנחנו חיים היום עם תדריכי בטיחות וכו' זה לא העולם שבו נכתב הסיפור.
נקודה אחרונה, הסיפור מבדיל במפורש בין הכוכבים שמיושבים שנים רבות ושיש בהם שולי בטיחות נרחבים שאליהם הנערה נוסעת, לבית הספר שבו מתרחש הסיפור.
חלק מהפואנטה בכתיבה של ביקורות *כיום* על הסיפורים של "מבחר הספרות הבדיונית" הוא שהביקורות יהיו אנכרוניסטיות. אם היה מותר לבקר את הסיפורים רק מתוך הערכים של זמנם אפשר היה להסתפק בביקורות שפורסמו בזמן אמת.
אפשר לאהוב את האומץ לסיים את הסיפור בסוף רע וגם לבקר את המיזוגניה שבבחירות שהסופר והעורך עושים. המהותנות המגדרית הקיצונית בסיפור מתבטאת בתיאור נערה תמימה, ילדותית, מוגנת, עדינה, לא מאיימת (מעבר לקלות דעתה המסוכנת), שמונעת על ידי הרגשות שלה ושקיומה כפרח עדין ושמור מתאפשר בזכות ההקרבה של הגברים ה"רציונליים" והאמיצים הנאלצים להתמודד עם היקום המסוכן שבחוץ ולקבל את חוקיו. אבל בפועל גם הם ילדים אבודים שנאלצים להתמודד – לא רק עם חוקי הפיזיקה הקרים אלא עם אנשים שתכננו מערכות חסרות יתירות והורים שהשאירו נשק במקום בו ילד בן 5 עלול לשחק בו ולהרוג את אחותו. מה שמקבע את הסיפור בשנות החמישים זאת שנאת הנשים המהותנית של התקופה שהופיעה בין היתר כתגובת נגד ליציאתן של נשים לעבודות פיזיות וטכניות במהלך מלחמת העולם השניה. ומאידך הראיה המהותנית של גברים ככמעט לא מסוגלים להביע רגשות או לצפות אותם, שצריכים את האשה שתייצג עבורם את העולם הרגשי, ושלא מסוגלים להכיל רגשות לגבי ההתנהגות האלימה שמצופה מהם כדי לשרוד.
האשה בהתנהגותה קלת הדעת מביאה את הגבר להרוג אותה. זאת לא אשמתו, זאת לא אשמתה – דעתה קלה והיא לא הבינה את חומרת מעשיה – זאת בטח לא אשמת ההורים או מתכנני הספינה. אלו רק המשוואות הקרות.
בשולי הדברים, אני תוהה איזה מין עורך מתנגד לדבר שחשוב כל כך לכותב.
עורך דומיננטי מאוד, דעתן מאוד, ולמרות חסרונותיו – עורך מצוין. ההתעקשות שלו שהנערה צריכה למות משרתת מצוין את הרעיון שהסופר עצמו ניסה להעביר והבחירה הזאת היא אחד הדברים שעשו את "המשוואות הקרות" לסיפור מצוין לזמנו.
עד עתה לא שמתי לב שיש דמיון בין הסיפור לסרטה האחרון של אנה קנדריק, Stowaway.
אמנם שם היא לא הנוסע הלא רצוי, אבל גורלה דומה. מצער שלא היה קרדיט לסיפור.
https://www.imdb.com/title/tt9203694/?ref_=nm_flmg_act_7