שקיעה / אייזק אסימוב

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

כשמסתכלים על הכריכה של כתב העת "Astounding Science Fiction"  מספטמבר 1941 רואים בתמונה כמה התרחשויות שקורות במקביל בסיפור השער של הגיליון. ראשית אנו מבחינים בכוכבים. שמיים זרועי כוכבים מציצים מתוך מה שנראה כמו פתח ענק, שמזכיר מצפה כוכבים. משהסקנו את זה, אפשר להבין שהמבנה הגלילי המורכב במרכז התמונה הוא כנראה טלסקופ.

עד כאן הכול שגרתי לכאורה. אך ראו! בתחתית התמונה מישהו רץ לעברנו כשבידו בקבוק תבערה, או חפץ בוער אחר. הרחק מאחוריו עוד דמויות של אנשים רצות לכמה כיוונים. ואם תזיזו את מבטכם שמאלה ולמטה, תזהו אש בוערת באופק, ובתוכה בניינים. האם נשרפת שם עיר? ומדוע?

בכותרת מודגשת בלבן אנו נתקלים בשם הסיפור: "שקיעה", מאת אייזק אסימוב. כאן  גם המקום להעיר שהמילה העברית קצת מפספסת את הרמיזה של המחבר, כי השם המקורי, Nightfall, מדגיש את "רדת הלילה" ולא את ירידת השמש. ההבדל הזה משמעותי לסיפור. ובכן: כוכבים, אש, בהלה ולילה מתקרב – מסקרן! עכשיו אנחנו מוכנים לקרוא את הסיפור.

שש שמשות ללגאש

בכוכב הלכת לגאש אין לילה. יש שש שמשות שכוכב הלכת סובב סביבן, כנראה משום שמדובר ב"מערכת מרובת כוכבים". חיים בו בני אדם, במה שניתן לתאר כתרבות מערבית, אך הם לא חוו מעולם לילה, לא יודעים מהם כוכבים ולא רגילים לחושך.

ההזדמנויות היחידות להתמודד עם חושך נמצאות במערות עמוקות, או באטרקציה תיירותית לאמיצים בלבד: מסילת רכבת שמעבירה את נוסעיה בחושך במשך רבע שעה. אבל גם המיזם הזה הופסק, כנראה בעקבות תלונות על קשיים שחוו חלק מהנוסעים. ברור מכאן שתושבי לגאש לא רגילים לחושך, ומתקשים להבין אותו.

במקביל מתברר שפועלת בלגאש כת דתית שמחזיקה בספר קודש בשם "ספר הגילויים", המתאר את בוא "הכוכבים". מהם הכוכבים הללו? איש לא יודע. כל לגאשי שקול רואה במאמינים דוגמה לאנשים שאיבדו את הקשר עם המציאות, במיוחד לאור נבואתם שהחושך עומד להגיע. ועם זאת, תגלית ארכיאולוגית מהזמן האחרון מעידה שלפחות תשע פעמים בעבר נוצרו בלגאש תרבויות משגשגת – וכולן נמחו עד היסוד בשריפות ענק. השריפות הללו מתרחשות במחזורים של כאלפיים שנה, ואין להן הסבר מתקבל על הדעת.

הסיפור מתאר את ארבע השעות האחרונות בלגאש, לפני שיקרה צירוף מקרים אסטרונומי נדיר שיוריד את החשכה למשך 12 שעות. כך לפחות טוענת קבוצה של אסטרונומים, שנתקלת בדעת קהל עוינת ובפקפוק מקיר אל קיר מצד רוב האוכלוסייה.

המדענים, ובראשם מנהל המצפה האסטרונומי אטון 77, נערכים לקראת החשכה שהם משוכנעים בבואה. הם בונים מקלט עבור בני משפחותיהם וחבריהם, ונשארים במצפה כדי לתעד את בוא החשכה, למען השורדים. אליהם מצטרף הפסיכולוג שירין, שחוזה כי ברגע שתגיע החשכה כל תושבי לגאש יצאו מדעתם וישרפו כל מה שרק יוכלו בחיפוש אחרי אור.

לחבורה מצטרף העיתונאי תרמון 762, שמבקש לסקר את "השעות האחרונות" של האנושות. תרמון לא מאמין לנבואות הזעם של אטון ושאר האסטרונומים, ורק מקווה לחזות בכישלון התחזיות שלהם ולהיות הראשון שידווח על כך. במשך ארבע השעות הבאות ישוחחו תרמון ושירין על מה שעומד לקרות, ומדוע שירין ואטון משוכנעים כל כך שהלגאשים ישתגעו. תראמון ימשיך להקשות ולתהות לגבי מהותה של החשכה, ושיריין ישכנע אותו צעד אחרי צעד בצדקתו. אך אז תרד החשכה על לגאש ותרמון ייאחז שיגעון.

בעיית האינדוקציה וכישלון הלוגיקה

"שקיעה" הוא סיפור יוצא דופן ביצירתו של אייזק אסימוב, אך גם מעיד על נטייתו לעסוק בכתיבתו בבעיית הרציונליות. אסימוב התעניין מאוד באופן שבו בני אדם מתנהגים ומתנהלים בעולם, ובכשלים שמקשים על החשיבה הלוגית לבדה לתת הסברים מספקים לתופעות הסובבות אותנו. טענתו העיקרית היא שהאופי האנושי נוטה לקבעונות, ולכן הרציונליות לא יכולה לסייע למי שמוחו מקובע. ברוב סיפוריו הוא עימת את גיבוריו עם ההכרח לפרוץ את גבולות החשיבה שלהם כדי לפתור בעיה שהבסיס שלה מדעי או טכנולוגי.

אחת הסוגיות שהעסיקה את אסימוב במיוחד היא בעיית האינדוקציה. זהו העיקרון הפילוסופי שאומר שאיננו יכולים להסיק לוגית, על סמך ניסיון העבר ותצפיות, מה יקרה בעתיד – כיוון שהמקור לכל התצפיות האלו הוא האדם עצמו ולא המציאות האובייקטיבית. למשל, אם תרנגול מקבל כל יום אוכל מממשפחת האיכרים שמגדלת אותו, הוא יסיק שגם ביום הבא, ובזה שאחריו הוא יקבל אוכל, וחוזר חלילה. זו חשיבה אינדוקטיבית. התרנגול המסכן ימשיך לחשוב כך גם ביום שלפני יום כיפור – אך יתבדה. זו הבעיה של האינדוקציה. מה אם יקרה משהו בלתי צפוי לחלוטין? איך נוכל להיערך אליו?

רבים מקוראי "שקיעה" מתארים אותו כסיפור שמתמקד בפחדים האנושיים הבסיסיים ביותר, כגון הפחד מהחושך, ומראה איך רגש ילדותי וקדמוני כל כך מסוגל להביא אנשים לשיגעון והכחשה. אבל בעיניי עיקר הסיפור הוא להדגים איך אנחנו מקבלים החלטות, ומהם בסיסי הידע שאנחנו שואבים מהם. אסימוב, שהיה בעצמו איש מדע, רוצה שנפתור בעיות בכלים רציונליים – אבל גם חשוב לו שנבין שלרציונליות יש מגבלות, ושהמגבלות הללו עלולות לעוות את האופן קבלת ההחלטות שלנו. כדי להיות רציונלי באמת, עלינו להפנים שאולי חסרים לנו הכלים להעריך נכונה את מה שעומד מולנו.

האומנם סיפור מופת?

אסימוב זכה לאורך הקריירה הספרותית הפורייה להפליא שלו בפרסים רבים. איך כמעט עוררין שהפרס המכובד מכולם הוא הבחירה ב"שקיעה" בתואר הסיפור הקצר הטוב ביותר שנכתב במדע הבדיוני לפני 1965. מדוע דווקא השנה הזאת? משום שאז נוסדה אגודת סופרי וכותבי מדע הבדיוני באמריקה, ואיתה נוסד פרס נבולה שהאגודה מחלקת מדי שנה ליצירות הטובות של השנה. ב-1968 התבקשו הסופרים לבחור לא רק את היצירות הטובות של השנה, אלא את אלה שנכתבו מראשית ימי הז'אנר ועד הקמת האגודה. כך נולדה אסופת "מבחר הסיפורת הבדיונית", שמרכזת את רוב הסיפורים המובילים במשאל – ובמקום הראשון זכה סיפורו של אסימוב. זהו פרס מכובד במיוחד, מאחר שמדובר בדעתם של עמיתיו הסופרים.

מדוע דווקא "שקיעה" ולא הסיפורים הקלאסיים האחרים שבחרו הסופרים? אין לזה תשובה חד משמעית, כמו כל בחירה שמשקפת את הטעם האישי של הבוחרים. בשלושת המקומות הראשונים היו "שקיעה", "אודיסיאה במאדים" ו"פרחים לאלג'רנון". ובאופן מעניין, כל אחד מהם מסמל היבט אחר של ז'אנר המדע הבדיוני.

"שקיעה" מתאר עולם בעל חוקיות פנימית שמתבררת בהדרגה במהלך הקריאה. הוא שונה מהותית מהעולם שלנו, אבל מאוכלס בבני אדם. החשיבות של הפער הזה היא בכך שהסיפור בוחן למעשה את האופי האנושי. העולם והנורמות שלו אינם אלה שאנו מכירים – אבל הפסיכולוגיה האנושית היא אותה פסיכולוגיה, ולכן הסיפור נשאר רלוונטי לחיינו.

"אודיסיאה במאדים", מאת סטנלי ג' ויינבאום, מדמיין עולם זר בעל חוקיות פנימית. כך הוא מרחיב את החשיבה דרך הפריזמה של "האחר" – יש חייזרים, שקיומם אינו תלוי בבני האדם. ויינבאום טיפח בסיפורו הקלאסי את ההבנה שבניית עולם עם יצורים שונים מחייבת את הסופר לחשוב איך לתאר אותם ואת חייהם מנקודת מבט אנתרופולוגית. בכך הוא שינה את הגישה שתיארה עד אז חייזרים כהתגלמות של איום חיצוני מרושע שמנסה לפגוע בבני האדם.

"פרחים לאלג'רנון" של דניאל קיז מתאר פיתוח טכנולוגי משמעותי ובוחן את השלכותיו על האנושות ואת העולם שנוצר בעקבותיו. קיז עצמו לא מתמקד במיוחד בהיבטים המדעיים, אלא בעיקר בהשלכות הפסיכולוגיות והסוציולוגיות של המדע החדש. לכן הסיפור משתלב במסורת של סיפורת שמנסה לדמיין טכנולוגיות שיאפשרו לבני אדם לטוס בין כוכבים, לשגר את עצמם ממקום למקום או להמציא את האינטרנט.

שלושת הסיפורים הללו בוחנים את ההתנהגות האנושית במציאות פנטסטית. בעיניי "שקיעה" הוא הבולט מביניהם, כיוון שהוא מנסה לבחון איך בני אדם יתנהגו בנסיבות חריגות במיוחד, ועושה את זה בצורה משכנעת ומעוררת אמון במיוחד. זו גם ההגדרה של מדע בדיוני במיטבו – היכולת לגרום לקורא לעצור ולשקול מחדש את מה שהוא יודע על העולם, כיוון שהמציאות הבדיונית שהוצגה לו לימדה אותו משהו על עצמו.